רחובות לואנג פראבנג התרוקנו.
בתי עסק סגרו את פעילותם בזה אחר זה. תחושה של בדידות ממלאת את האוויר. השארנו את שחף וכפיר בחדרינו שב- One Tree Guesthouse ומהרנו ל- Immigration Office להסדיר את מעמדנו במדינה לפני שתוקף הויזה שלנו יפוג.
כשהגשנו בקשה להארכת ויזה, נדרשנו למלא ולהגיש טופס בקשה. את הילדים רשמנו בטופס הבקשה של ההורה. הצגנו דרכון בתוקף לחצי שנה קדימה. הגשנו שתי תמונות בגודל 3X4, עבור כל אחד מבני המשפחה (במידה ואין תמונות הם סורקים את תמונת הדרכון בעלות של 60,000 קיפ). שילמנו 20,000 קיפ עבור כל יום נוסף של שהיה (מינימום 3 ימים מקסימום 30 ימים) ותשלום נוסף דמי שירות בסה"כ של 25,000 קיפ לדרכון.
"מה נוכל לעשות אם הגבולות יסגרו ותוקף הויזה שלנו יפוג?" שאלתי בדאגה את האישה החביבה שקיבלה את פנינו. היא חייכה אלי חיוך מרגיע "אנו מודעים לבעיה של התיירים במדינה, לכן החוקים השתנו וכל עוד הגבולות סגורים תוכלו לשוב ולחדש את הויזה ככל שתצטרכו" היא הביטה בטופס, "אין צורך למלא את סעיף היעד הבא" היא אמרה. "את הרי לא יכולה לדעת מראש מה יקרה ומתי…" נשמתי לרווחה. דאגה אחת פחות.
חיפשנו בית מגורים למשך תקופה ארוכה
המשימה הבאה שלנו הייתה למצוא בית מגורים לחודש הקרוב. החלטנו לחפש בית למקרה שיחול סגר גם בערים. עכשיו שסגרו את גבולות המדינה…
הרב שלום מבית חב"ד, שלח לי הודעת WhatApp עם קישור לפוסט בקבוצת דירות להשכיר של העיר. אני יצרתי קשר עם Mr Jimmy ותאמתי עמו פגישה לבדוק את הבית המוצע להשכרה. הוא התגלה כאדם חביב וחייכן אולם הבית לא מצא חן בעינינו. הוא ממוקם ממש קרוב למרכז העיר אולם היה מוזנח מאוד לא דמיינו את עצמנו נשארים בתקופת סגר בבית כזה. Yoon חברינו המקומי נרתם לסייע לנו. הוא יצא להפסקה ממקום עבודתו בגלידריה. אסף אותי מהגסטהאוס וביחד נסענו על האופנוע שלו בין השכונות השונות בניסיון לאתר בית שניתן לשכור לחודש ובמחיר שפוי. המשימה מאתגרת, רבים מבעלי הבתים מעדיפים להשכיר לשנה ולא לחודש. הוא לא וויתר וניסה לדבר על ליבם של בעלי הבתים.
"אל תדאגי" הוא אמר לי. "מחר נמשיך" והזמין אותי לכוס שתייה קרה. הרגשתי נבוכה, יצאתי בחופזה מהחדר, הארנק שלי נשאר על השולחן בחדר. אני זאת שצריכה להזמין אותו למשקה קר ומרענן. "אל תדאגי" הוא חזר ואמר, חיוכו החמים האיר את פניו היפות. חיבקתי אותו חזק. קורונה או לא, זאת הדרך שלי לומר לו תודה.
"אתה תהיה בסדר?" שאלתי בדאגה. רגע לפני שנפרדנו. הוא חייך והנהן בראשו.
"את יודעת, פעם הייתי במצב גרוע יותר. היו ימים שלא יכולתי לקנות לעצמי בגד ללבוש או נעליים", הוא נשם עמוקות, "היו ימים שלא ידעתי איך אוכל לקנות אוכל". הוא הישיר מבטו אלי, "הימים ההם חלפו, הכל יהיה בסדר עכשיו, זה רק חודש או חודשיים, אני אמצא עבודה חדשה" קולו גווע.
"תודה" אמרתי בקול חנוק, "תודה על כל מה שאתה עושה למעננו". "אל תדאגי" הוא אמר שוב. "מחר אאסוף אותך בצהריים, נמשיך לחפש".
מבטי לווה את דמותו הרכובה על האופנוע, מתרחקת במורד הרחוב. עמדתי שם ברחוב השקט ונזכרתי בשיר אהוב מילדותי… (זה קורה, אריק לביא)
זה קורה שהדרך מתמשכת זה קורה יש ללכת, ללכת שום דבר לא ידוע לא שנה, לא שבוע, יש לנוע, לנוע…
קיבלנו החלטות גורליות
"מצאת בית?" כולם הקיפו אותי בציפייה מתוחה כשנכנסתי לחדרנו הקטן. הנדתי בראשי בשלילה. הילדים פנו לעיסוקם ואני הסתודדתי עם איציק בצד.
"הוא פוטר גם מהעבודה השנייה שלו" לחשתי בדאגה. "גם מפעל היוגורטים נסגר בגלל המצב, ידעתי לפי קולו העצוב שמשהו רע קרה לו" איציק הקשיב והנהן בראשו. "עם זאת, הוא ממשיך ומתרוצץ למעננו ומשתדל לא לחשוף את דאגותיו בפנינו".
מאוחר יותר פגשתי את החברה הקוריאנית שלנו. היא חולה. פניה סמוקות, חום גופה האמיר מעל 39 מעלות, והיא נשמעה חלושה. דאגה קרעה את ליבי. "מה אם היא נדבקה?" חשבתי בחשש. הצעתי לה את עזרתי, אולם היא כבר הצטיידה במלאי תרופות להורדת חום ותוספי ויטמין C.
בימים האחרונים התפרסמו חדשות על שני חולי קורונה בעיר. האחד, נהג אוטובוס תיירים שהסיע קבוצת מטיילים מאיטליה לפני כשבוע וחצי ומאוחר יותר התברר שכולם חלו בווירוס. החולה השנייה היא אמו אשר נדבקה ממנו ולמרבה החרדה היא עובדת בשוק האוכל. "ומה אם היא הדביקה אנשים רבים נוספים?" צמרמורת ירדה במורד גבי.
למחרת נראה שאורחים נוספים בגסטהואס חולים. קול שיעולם הכבד נישא באוויר.
"אנחנו חייבים לעבור מכאן מהר" הסכמנו זה עם זה. הבטנו בחשש על ילדינו. ארזנו את חפצינו בחופזה. יצרתי קשר עם בעלת בית של אחד הבתים שראינו. המחיר המבוקש היה יקר באופן משמעותי משאר הבתים, אולם הוא גדול, מרווח ומעוצב יפה. אין ספק ששהייה במסגרת סגר אם ייפול עלינו אחד כזה, תהיה נעימה בו יותר משאר הבתים שראינו. הודעתי לה שנגיע והיא נענתה בשמחה.
שלחתי הודעת עדכון ל- Yoon. מאוחר יותר כשהוא סיים את עבודתו הוא הגיע אל ביתנו החדש. יצאנו ביחד לקניות במרכולים המועטים שעדיין היו פתוחים והצטיידנו במזון ובמים לתקופה הקרובה.
ארוחת ערב שבת חגיגית
שעות ספורות קודם לכן הרב שלום מבית חב"ד שלח לי הודעה שאנו מוזמנים לארוחת ערב עם משפחתו על אף שבית חב"ד המוגדר כמסעדה, נסגר לפי דרישת הרשויות זה מכבר.
נענינו בשמחה להזמנתו. הערב עבר בנעימים. הרב ורעייתו אנשים טובי לב ונעימים. הצרתי על כך שאת ליל הסדר הקרוב לא נוכל לעשות עמם. הודעה על הסגר הצפוי הגיעה בשעות הצהרים באופן רשמי.
ביום המחרת הכנו ארוחת ערב חגיגית. Yoon הגיע לארוחת הערב. בילינו ביחד את אחד הערבים הכי יפים שלנו במסע.
ליווינו אותו החוצה בצאתו. היה עצוב להיפרד ממנו. הוא הפך להיות כל כך משמעותי בחיינו בתקופה כה קצרה. "מלאך" אמרתי לאיציק. עמדנו בדממה בחשיכת מפתן ביתנו. ידי בכף ידו החמימה, מבטינו ליווה את דמותו של Yoon, הרכובה על האופנוע, מתרחקת לאיטה בסמטה הצרה.
את הימים הבאים בילינו ספונים בביתנו. בתחילה זה היה נעים. רגע לעצור הכל. לנוח מהנדודים, מעין חופשה בתוך המסע. ניצלנו את הזמן הפנוי לאכול, לצפות בסדרות בטלוויזיה, לאכול, לשחק במשחקי קופסא, שוב לאכול, לנוח, לנשנש, לקרוא, להתקוטט, לריב, לצעוק, להשלים, לאכול כי הרי מזמן לא אכלנו.
בהמשך למדנו לשחק Badminton (כדור נוצה) או ליתר דיוק, בעיקר לאבד את הכדורים על גגות הרעפים של השכנים או בחצרות הנעולות, אם כי עם הזמן שחלף יש לציין בסיפוק ניכרת מגמת שיפור.
למזלנו הבית כל כך גדול, כך שבכל פעם החלפנו את מיקומינו בתוכו והרגשנו כאילו "יצאנו".
אחת לכמה ימים, איציק "החייל האמיץ" יצא עטוי מסכה, לקניות בסופרמרקט ובדוכני הפירות.
"אני יוצא להשלמות" הוא אמר ואני חייכתי לעצמי שכן לא חסר כלום בבית. הוא היה זקוק לאוויר. הוא שחייב תמיד להיות בתנועה, כלוא כארי בסוגר כבר כמה ימים.
כשחזר, ידיו היו מלאות בכל טוב: פירות וירקות, פינוקים טעימים ודיווחים על הנעשה בחוץ.
באחד הבקרים כשאיציק פתח את חלונות הבית לרווחה, הוא הביט מהורהר לשמים "היום תהיה שקיעה יפה" אמר לבסוף בפסקנות. סמוך לשקיעה יצאנו אל נהר המקונג הסמוך לביתנו. התיישבנו על המדרגות המובילות אל המזח הריק ובהינו בכדור האש האדמדם נמוג לאיטו אל מעבר להרים המתנשאים מעל הנהר.
חג הפסח קרב ובא. חג החירות כמה אירוני. תכננו לחגוג השנה קצת אחרת, כבני חורין, לתור את העולם, כפי שליבנו חפץ, אולם ליקום תכניות היו משלו ואנו מצאנו את עצמנו בסגר במדינה זרה. למרבה המזל, על אף הפחד ותחושת הכאוס בעולם, בלאוס האווירה רגועה ושלווה.
בבוקר ליל הסדר, איציק עמל במשך שעות במטבח. הוא רקח מטעמים. ערכנו את השולחן כמיטב המסורת וקראנו בהגדה עד תומה. אני חושבת שמעולם לא סיימנו את קריאת ההגדה כפי שעשינו הפעם. התפילה בסוף קריאת ההגדה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" קבלה לפתע משמעות עצומה הפעם.
אחת לכמה ימים Yoon הגיע לבקר אותנו והביא עמו משב רוח רענן לתחושת השעמום שאפפה אותנו לפרקים.
השעמום כרסם בי כל חלקה טובה. "אני חייבת להתנדב, לעשות משהו עם עצמי" חשבתי. כתבתי מייל ל- Buffalo Dairy והצעתי את עזרתי בחליבות ובטיפול בעגלים הצעירים. הצעתי את ניסיוני כרפתנית אחרי שעבדתי במשך שנים ברפת הקיבוץ בו גרתי. במייל חוזר הם הודו לי אולם לצערם, אינם רשאים לקבל את עזרתי בגלל ה- Covid 19.
צפצוף ההודעות הסב את תשומת ליבי למכשיר הנייד שלי. קראתי שוב ושוב את ההודעה בחוסר אמון. הוחלט להאריך את תקופת הסגר עד תאריך ה- 3 במאי. נשמתי עמוקות ופלטתי אנחה קולנית.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2020
הבוקר כפיר הביט בי במבט בוחן "אמא" הוא שאל, "איך בכלל התחילה כל השנאה הזאת ליהודים?"
לא ידעתי לענות על כך. כפיר אינו מוותר, הנושא חשוב לו, הוא רצה להבין מה גורם לשנאה כה עזה לבעור. במשך שעות הבוקר חקרנו באתרי האינטרנט השונים על התקופה שקדמה לשואה. קראנו ולמדנו על משפחתו של היטלר, על ילדותו המוקדמת, נעוריו ומהלך חייו. למדנו על יכולות הנאום והדמגוגיה שעזרה לו לסחוף אחריו המונים. האנטישמיות כבר פעמה שם ברקע מחכה להזדמנות להתפרץ ביתר שאת. למדנו על התהליכים ההיסטוריים שהובילו לתקופה השחורה ביותר בתולדות העם היהודי והאנושות כולה.
אחרי שתיקה ארוכה. הצעתי שננסה לחפש את "הסטורי של אווה". פרויקט זה התפרסם בשנה שעברה ולא הייתי בטוחה אם עדיין ניתן לצפות בו. שחף סייעה לי לאתר אותו.
צפינו בנשימה עצורה. קצב הסרטונים היה מהיר. הצצתי לראות את הבעת פניהם של הילדים. כפיר רגשן כמוני, פניו משקפות את מחשבותיו. שחף נראתה קשוחה יותר, היא ישבה בשקט מאופק.
"אנני, את חושבת שאנשים יזכרו אותנו?" שאלה אווה את חברתה הטובה. "כן אווה … היומן שלך…" ענתה לה אנני, "כולם יזכרו אותנו" והשעינה את ראשה על כתפה.
הדמעות הציפו את עיניי. השתדלתי לאסוף את עצמי. "אם האינסטגרם היה קיים בתקופת השואה, הנאצים היו מחרימים את הטלפונים הניידים ואוסרים על היהודים לפרסם סטוריז" אמרה שחף בשקט. הבטתי בפניה החתומות. עיניה התמקדו בנקודה כלשהי בחלל מולה. רגע אחר כך היא התכרבלה בזרועותיי.
הטקס שלנו לזכר קורבנות השואה
ניסחנו ביחד טקס קטן משלנו לזכר קורבנות השואה. תכננו לקנות פרחים ולשלוח אותם בנהר. כל אחד מאתנו בחר קטע קריאה. כפיר רצה להקדיש פרחים לילדים, להורים ולמשפחות. שחף בחרה להקדיש פרח לניצולים שזכו לראות את הקמת מדינת ישראל, בנו את ביתם מחדש ונתנו עדות כדי שנזכור ולעולם לא נשכח. אני הקדשתי פרח לזכרם של אנשים עם צרכים מיוחדים ופגועי הנפש שנפלו קורבן לאידיאולוגיה הנאצית הרצחנית. איציק בחר להקדיש פרחים למורדים ולגיבורים שהצטרפו לפרטיזנים וחרפו את נפשם במלחמה בנאצים ולקהילות שנמחו מעל פני האדמה.
לקראת שקיעה ירדנו אל נהר המקונג. בדרך עצרנו לקנות פרחים.
מידי יום ברחוב הראשי בדוכני הרחוב, ניתן לרכוש פרחים קטנים וכתומים המוגשים כמנחה במקדשים לבודהה. קיוויתי למצוא שם פרחים אחרים שיתאימו לטקס הזיכרון שלנו. לפתע הבחנתי באחד הדוכנים בפרחים גדולים ויפים באחד הדליים. כולנו הסכמנו שהפרחים האלו יתאימו למטרתנו. בעלת הדוכן חייכה אלינו, מופתעת כשבקשנו ממנה שבעה פרחים. היא בחרה עבורנו שבעה פרחים גדולים ויפים במיוחד והגישה לנו אותם בטכסיות רבה.
משכנו אל נהר המקונג. שם אל מול נוף הנהר הקסום, בתוך אווירת החופש האינסופי, התייחדנו עם זכרם של בני עמנו אשר חירותם וחייהם נגזלו באכזריות בלתי נתפשת.
עדכונים בנושא המגיפה
מידי יום התפרסמה הודעה באתר הבריאות של לאוס לגבי מספר החולים והמחלימים מ- Covid 19. מזה ימים אחדים חגגו ברשתות החברתיות את העובדה שלא נוספו חולים לרשימה. הם ברכן את הצוותים הרפואיים על עבודתם הקשה ושמחו על החלמתם של החולים.
תהיתי אם כמות חולי הקורונה שפרסמו היא כמות אמתית.
לאחרונה החלה תכונה ברחובות. יותר ויותר אנשים יוצאים החוצה. חנויות החלו נפתחות, אומנם עדיין לא ניתן להיכנס פנימה. אפשר לבקש את המצרכים מחוץ לחנות ולהמתין בסבלנות תוך שמירת מרחק זה מזה עד שהמצרכים יועברו בשקית החוצה.
מדי אחר צהריים נפרסו דוכני פירות וירקות ברחוב הראשי. פעם ביום עברה משאית חיטוי ברחובות העיר, הותירה אחריה עננת כלור חריפה. לא הצלחתי להבין איך יתכן שבכל המדינות המקיפות את לאוס, רבים לקו בנגיף ובלאוס רק 19 אנשים חלו.
כשפסענו מידי פעם ברחוב הבחנתי שחלק מהמקומיים, חצו את הרחוב לצד השני. הם נרתעו מקרבתנו. בתחילה חשבתי שאני מדמיינת שטויות, אולם עד מהרה הבנתי שאין זה פרי דמיוני. אנשים פחדו מאתנו.
יצאנו לנשום אוויר צח
שלושה ימים לפני תום תקופת הסגר, חברינו Yoon הגיע לבקר. הוא סיפר לנו על הנעשה בכפרים מסביב לעיר. הוא הציע שנלך אחר הצהריים לטייל בעברו השני של הנהר. ליד מקדש יפה בהרים יש שמורת טבע יפה.
הצטיידנו בפירות ומים לדרך וחצינו את הנהר במעבורת. כשהגענו גילינו שהדרך אל המקדש והשמורה, חסומה.
בכניסה לגשר הלבנים הצר נתלה שלט גדול בכתב יד מקומי האוסר על המעבר. Yoon היה נבוך מעט. הוא לא ידע שהדרכים בצד הזה של הנהר סגורות למעבר זרים. אחד השומרים בשער הסביר לו שבגלל ה- Covid 19 החליטו למנוע מעבר. שבנו על עקבותינו. אישה מקומית הצביעה על שביל צר העובר לאורך גדת נהר המקונג, הרחק מהכפר.
פסענו לאורך השביל עד שהגענו לדרך ללא מוצא ונאלצנו לפנות פנימה אל תוך הכפר עצמו, כמאתיים מטר לפני הכניסה לשמורה. המקומיים הביטו בנו בחשדנות. דקות ספורות חלפו. מישהו קרא לעברינו. הוא שאל למעשינו שם. Yoon הסביר לו שאנו בדרכנו למקדש ולשמורת הטבע.
"הדרך לשמורה חסומה" הודיע לו הבחור, רק תושבי הכפר מורשים לעבור לשם. בינתיים ראש הכפר הגיע רכוב על אופנועו. הוא ליווה אותנו בדרכינו החוצה. "תוכלו לשוב אחרי ה- 11 במאי רק אז אולי נפתח את המעברים, תלוי במצב".
Yoon התנצל בפנינו על אי הנעימות שנוצרה. בתחילה זה היה מוזר להיות מגורש כך. "הסגר לא אמור להסתיים ב- 3 במאי?" שאלתי.
"אנשי הכפר שונים מאנשי העיר" הוא הסביר. "הם רואים תיירים ונלחצים". הוא המשיך ואמר "הסברתי להם שאתם כבר שלושה חודשים בלאוס ועדיין הם מודאגים" חייכתי.
"אם לא היית אתנו, היית יכול לעבור למקדש?" שאלתי בסקרנות. "לא, כי גם אני זר" הוא ענה. "אבל איך הם יודעים?" הקשתי. "ראית את השטח הגדול ליד השוק?" הוא שאל, הנהנתי בראשי בחיוב. "כל אחר צהריים, אנשי הכפר נפגשים שם, שותים בירה ומדברים". הוא חייך "כולם מכירים את כולם במקומות קטנים כאלו".
מהרנו לעבר המעבורת. הוא שוב התנצל באי נוחות. "על מה?" שאלתי בחיוך. "אני כל כך שמחה שזה קרה". אמרתי לו. הוא נראה מופתע. "עכשיו אני יודעת שההחלטה שלנו להישאר בלאוס הייתה נכונה ומבורכת" עצרתי רגע. מבטי נח על הנהר הרחב ועל השתקפות קרני השמש המרצדות על פני המים. "עכשיו אני מבינה איך זה שהמגיפה נבלמה כאן, זה מדהים שהאוכלוסייה לוקחת אחריות, שאין צורך בצבא ומשטרה לאכוף חוקים והנחיות". אמרתי בעודנו עולים למעבורת.
"הם כבר מגזימים" הוא אמר נחרצות. "טוב, אני מניחה שעדיף שיגזימו מאשר שחלילה ידבקו", הרהרתי לרגע, "אני רק לא מבינה למה הם הניחו לנו לחצות במעבורת אם היה ברור להם שלא נוכל להמשיך אל תוך הכפר, לא היה עדיף שיהיה שילוט המודיע על כך?" Yoon הנהן בהסכמה.
בכל מקרה היינו צריכים לחשוב על היום שאחרי.
"מה עושים? לאן ממשיכים? באיזו דרך לבחור?"…
נראה שהעולם סביבנו שרוי בתוהו ובוהו. חשתי את הלמות ליבי, לרגע ארוך אחד, קול הדופק הכאיב באוזני ולפתע זה הכה בי, הטקסט מתוך Alice’s Adventures in Wonderland הספר האהוב עלי, הדהד בראשי.
"Cheshire Puss," she began, rather timidly, as she did not at all know whether it would like the name: however, it only grinned a little wider. "Come, it's pleased so far," thought Alice, and she went on. "Would you tell me, please, which way I ought to go from here?" "That depends a good deal on where you want to get to," said the Cat. "I don't much care where – " said Alice. "Then it doesn't matter which way you go," said the Cat. " – as long as I get somewhere," Alice added as an explanation. "Oh, you're sure to do that," said the Cat, "If you only walk long enough…."
אכן, אין כל ספק, לאנשהו נגיע בוודאות, בתנאי, כמובן, שנלך זמן ארוך מספיק…
