פרו

Chiclayo

הצצתי בגוגל מפות, ככל שהאוטובוס התקרב לעיר Chiclayo, התחושה המבשרת רעות, גדלה והתעצמה בתוכי.

כשהגענו לבסוף, שלוש שעות אחרי הזמן שנאמר לנו. מצאנו את עצמנו בתחנת אוטובוס רפאים. תהיתי האם יש קשר לעובדת היות זה בוקר יום ראשון, לכך שמרבית חברות האוטובוסים סגורות.

היינו מותשים ורעבים. החלטנו להתפצל. איציק נשאר להשגיח על התיקים ושחף, כפיר ואני צעדנו בזריזות לעבר הקניון הסמוך. היה עלינו להצטייד ראשית בכסף, מזון, מים ובסים על מנת לחזור לעניינים. ברחובות מסביב הייתה עזובה רבה. בין ערימות אשפה ישבו חסרי בית. כשיצאנו מפתח התחנה המרכזית, המקומיים הזהירו אותנו לבל ניקלע לשוד ע"י מהגרים מוונצואלה. הבטנו בדמויות השחוחות, הנחנו שאליהן הייתה מכוונת האזהרה. ליבי נחמץ בקרבי. דקות אחדות קודם חשבתי על הרעב המציק לנו, בעוד האנשים האלו סובלים מרעב תמידי, כזה שגרם להם לנטוש את מדינתם בניסיון נואש לשפר את מצבם. אך לשווא. הם חיים ברחובותיה של ארץ זרה בתנאים קשים מנשוא.

חצינו את הכביש הפאן-אמריקאי וכאילו עברנו לממד אחר.

הקניון, כדרכם של קניונים יוקרתיים, משך אליו אוכלוסייה חזקה. חנויות מותגים מנצנצות בקישוטי חג המולד הממשמש ובא. ילדים לבושים במיטב המחלצות התרוצצו סביבנו. מיהרנו למשוך כסף, ולהצטייד בסים קארד חדש. גיחכתי לעצמי לנוכח תחושת האושר שמילאה אותי, כששוב הייתי מחוברת לרשת האינטרנט ויכולתי להתחיל לבדוק אפשרויות לינה שונות ודרכי הגעה אליהן. בינתיים שחף וכפיר קנו ארוחות ארוזות ושיקים טעימים.

כשחזרנו לתחנת האוטובוסים, איציק כבר היה מודאג. הוא חשש שמא קרה לנו משהו. בינתיים הבחנו שהסוכנויות הבודדות שהיו פתוחות בבוקר החלו גם הן להסגר. החלטנו לא להישאר בעיר ולהמשיך הלאה אולם בירורים שעשינו לגבי המשך נסיעה ל- Huaraz, העלו תשובות מבלבלות למדי. אנחנו לא בטוחים מי היה הראשון להציע לשנות את התכניות שוב ולנסוע ל- Lima, בירת פרו. הבטנו זה בזו ופה אחד החלטנו לעלות לנסיעת לילה נוספת.

פנינו לסוכנות הנסיעות האחרונה שנותרה פתוחה, הגבר באשנב פירט את שעות היציאה השונות בקולו העייף. היינו צריכים לבחור בין שתי חברות אוטובוסים שונות. הבטנו בתמונות ובחרנו. על אף השנים הרבות במסע עדיין מצליחה להפתיע אותי כל פעם מחדש העובדה שהתמונות המוצגות לנוסעים והמציאות שונות זו מזו כשמים וארץ.

ברוכים הבאים לפרו, מכאן ואילך מסענו רק מתדרדר יותר ויותר…

Lima

הזמנתי דירה בשכונת Miraflores. בעל הבית הנחמד הציע שנגיע מוקדם מאחר והדירה פנויה. תחושת עליצות מילאה אותי. המחשבה על מקלחת חמה, מיטה רכה ומפנקת עזרה לי לסבול את הישיבה בכיסא הנוקשה.

הנוסעת במושב לפני הורידה את גב המשענת של מושבה וסייעה לי להוריד את גב המשענת שלי שנתקעה אולם תחת ידיה העיקשות צנחתי לאחור בבהלה. התחושה של ישיבה בתוך מושב צר כקופסא פינתה את מקומה לתחושה של גווייה השוכבת בארון מתים המוצג בפני עוברים ושבים טרם קבורתה. ריח השירותים המצחין שעלה בחלל האוטובוס עורר בי תחושת בחילה עזה. הנהג נסע במהירות מדאיגה. "ארבע-עשרה שעות נסיעה והסיוט יגמר" חשבתי בתמימות.

שרדנו את הלילה איכשהו.

כשהגענו למבואות העיר, קידמו את פנינו עומסי תנועה כבדים. שלוש שעות מאוחר מזמן ההגעה הצפוי הגענו סוף-סוף ללימה.

"עוד מעט אתקלח ואתכרבל במיטה מפנקת" חשבתי בהקלה כאשר המונית פילסה את דרכה ברחובות העיר הפקוקים.

הגענו לבניין. הבטתי מודאגת במבנה הסמוך, היה זה אתר בניה פעיל. חלומי הוורוד על שינה מתוקה החל להיסדק. המעלית הייתה צרה מכדי להכיל את ארבעתנו ואת המוצ'ילות הגדולות. הנחתי לבני משפחתי לעלות ראשונים במעלית וחיכיתי בסבלנות לתורי.

קולות קידוח נשמעו מהבניין הסמוך ומבניין המגורים בו עמדתי. נאנחתי עמוקות. דלתות המעלית נפתחו ואני דידיתי פנימה באומללות.

"לפחות בשעות הלילה יהיה שקט", עודדתי את עצמי בנחישות.

פתחתי את דלת הדירה.

"פוי" משב צחנה עז קידם את פני.

יצאתי במהירות החוצה והבטתי בחוסר אמון בדלת הכניסה לדירה.

"מה לעזאזל…?" חשבתי.

אזרתי אומץ ונכנסתי שנית לדירה. צחנת ריח עובש עמדה בחלל הדירה. יצרתי קשר עם בעל הדירה. הוא החל להסביר שזאת בעיה בכל העיר בגלל קרבתה לאוקיינוס, הוא הציע שבננו האסמטי יחבוש מסיכה לפנים שתגן עליו מפני התקף אסטמה אפשרי.

נדהמתי, לתשובה כזאת לא ציפיתי. הסברתי לו שאין שום סיכוי שנישאר בדירה עם מפגע בריאותי כה מסוכן. הוא מצדו הבטיח להשיב את כספינו ואכן לאחר שדיברנו עם מרכז התמיכה של Airbnb, ההזמנה בוטלה וכספנו הושב. אלא שכעת נותרנו ללא מקום לינה והיינו חייבים למצוא בזריזות מקום לינה לשבוע הקרוב שכן היה עלינו להגיע לפגישה חשובה בשגרירות הישראלית.

עייפה ומיואשת נגררתי אחרי כולם לעבר הקניון הסמוך. שחף מצאה עבורנו מסעדת סושי מפנקת. אין כמו ארוחה טובה לרומם את הנפש!

השעות נקפו ולבסוף הצלחנו לאתר דירה פנויה, השעה הייתה עשר בלילה כאשר צעדנו את המרחק הקצר אליה.

הדירה פשוטה ובסיסית ביותר, רחוקה שנות אור מהתמונות המפנקות המוצגות באתר אולם כל מה שרצינו היה להתקלח במים חמים ולהתכרבל במיטה. ריח עובש עמום קידם את פנינו כשפתחנו את הארונות בחדרים. מפיר האוורור עלו קולות השכנים. אחד מהם הגדיל לעשות ובכל פעם שמישהו מאתנו ביקר בחדר השירותים השמיע קולות "בלבלבלבלבלה" משונים.

חוש הומור סייע לנו בימים טרופים אלו לשרוד את מבחניו המוזרים שהציב בפנינו "אל המסע."

דירתנו ממוקמת ברחוב Malecón Balta. רחוב תוסס ומלא חיים. בסמוך לנו מגרשי טניס, מכון כושר יוקרתי. שבילי רכיבה המובילים לעבר הטיילת לחוף האוקיינוס. אולם הנפלא מכולם הינו אזור הפארק. בעיקר בימים אלו, ימי טרום חג המולד, החנויות מקושטות, רבים גודשים את בתי הקפה סביבו, רוכשים בחנויות במבצעי Bleack Friday. חנויות הספרים מציעות מבחר עצום של ספרות בשפות שונות. נדמה ש'עם הספר' זה בכלל העם הפרואני. "איזה כיף" ציינה שחף בסיפוק כאשר ראתה את כמות הספרים העצומה.

בשבילים הירוקים של Parque Kennedy ו- Miraflores Central Park, הנקיים והמטופחים התרוצצו בחדוה ילדים עם הוריהם. נעצרנו ליד דוכן קטן וקנינו סופגניות קטנות ממותקות בפאנלה (סוכר קנים). התיישבנו על אחד הספסלים ובהינו בכמות החתולים העצומה שמתחממת בנחת על כרי הדשא. כשחשבנו על זה, לימה הייתה המקום הראשון מאז יצאנו למסענו שבו ראינו חתולים. הייתה שם כמות עצומה כל כך של חתולים. המקומיים נוהגים בהם באהבה עצומה, מניחים להם קעריות מזון ומלטפים אותם ברכות. באחת מפינות הפארק, בשעות הערב בסוף השבוע, חוללו בצעדי סלסה זוגות, זוגות. רובם בשנות גיל הזהב המאוחרות. הבטתי בהערצה בקלילות בה נעו לצלילי המוזיקה התוססת.

במרחק הליכה קצר משם, לאורך רחוב Av. Petit Thouars ועד Miraflores Indian Market, ביקרנו בחנויות אמנות פרואנית מרהיבות.

יצאנו לטיול לאורך הטיילת המשקיפה אל האוקיינוס השקט עד לקניון Larcomar היוקרתי, שם סעדנו במסעדה אסייתית נפלאה: KO Asian Kitchen.

באחד הפארקים בטיילת הארוכה הוקדש במחווה מרגשת של ממשלת פרו לזכרו של ראש ממשלת ישראל ז"ל, גן קטן בשם Parque Itzhak Rabin, במקום לוחית לזכרו ודמותו ניצבת על עמוד על רקע השמיים הבהירים.

Museo de Sitio Pucllana

בפאתי שכונת Miraflores ישנו אתר ארכיאולוגי מעניין השייך לתרבות Lima. האתר כולו בנוי בטכניקה ייחודית המזכירה מדף ספרים. צורת בנייה זו סייעה למבנים לשרוד את רעידות האדמה האופייניות לאזור. כדי לבקר ב- Museo de Sitio Pucllana, יש להזמין מקום מראש באתר האינטרנט – התשלום לכניסה מתבצע בקופות האתר. הביקור נעשה בהדרכה בלבד וניתן לבחור בעת ביצוע ההזמנה, להצטרף לקבוצה דוברת אנגלית או ספרדית.

Pisco – Paracas

מאחר וויתרנו על ביקור באיי הגלאפגוס באקוודור, החלטנו לנסוע ל- Paracas המוכר בשמו "גלאפגוס לעניים". לנו בעיירה הסמוכה והמשעממת למדי Pisco ומשם הצטרפנו לסיור מאורגן המשלב ביקור בשני אוצרות טבע המיוחדות של פרו: Ballestas Islands & Paracas National Reserve.

Ballestas Islands

חלקו הראשון של היום התחיל בהפלגה ל- Ballestas Islands, קבוצת איים הנמצאים במרחק של כ- 15 ק"מ מול חופי Pisco ובהם חיים מנים רבים של בעלי כנף ואריות ים.

במקום נמצאה עדות לתרבות העתיקה "Parecas" מהתקופה הפרה-קולומביאנית, השריד המפורסם ביותר שהשתמר מאותה העת הינו "El Candelabro" החרוט על צלע ההר. ניתן לצפות בו במהלך ההפלגה אל האיים.

Paracas National Reserve

חלקו השני של היום נמשך עמוק אל תוך שמורת הטבע המדברית על חופי האוקיינוס.

Nazca

למחרת, נסענו לכיוון Ica. הנסיעה חלפה לאורך ק"מ רבים של מדבר. הנוף הנשקף מחלון האוטובוס, החל לנטוע בי תחושת דכדוך צהבהבה. לא רציתי לחגוג את יום הולדתי ה- 53 באווירת מדבר צהבהבה ומשעממת. עד מהרה הבנתי שכולם שותפים לתחושתי. וכך, במקום לנסוע ל- Ica, רכשנו כרטיסי אוטובוס נוספים הפעם ל- Nazca. חשבתי שבמקום מסתורי כזה יהיה נחמד לחגוג את יום הולדתי.

Mirador De Las Líneas De Nazca

נוסעי האוטובוס התחלפו. גברת קשישה עם סלים גדולים עלתה לאוטובוס והתמקמה במושב לידי. היא הביטה בי בסקרנות. עד מהרה פתחנו בשיחה על הא ועל דא, לפתע היא הציעה לי לרדת ב- Mirador De Las Líneas De Nazca, במקום לנסוע עד לעיר ולחזור לבקר באתר במונית. דקות אחר-כך מצאנו את עצמנו עומדים מול משרד הכרטיסים כדי לעלות למגדל התצפית.

שני המאבטחים באתר, הציעו לנו ברוב אדיבותם להשאיר את המוצ'ילות הכבדות תחת השגחתם. טיפסנו לראש המגדל ובפעם השנייה בחיי הבטתי בהשתאות על הקווים המסתוריים שתאוריות רבות נרקמו סביב הופעתם במדבר רחב הידיים.

בפעם הקודמת צפיתי בקווי נסקה המסתוריים, תוך כדי טיסה בדאון קטן ומקרטע. הייתי היחידה מבין ששת הנוסעים שצלחה את הטיסה בשלום. השאר ראו את שקיות ההקאה שלהם לנגד עיניהם במשך 20 דקות הטיסה.

מאחר ואנו מכירים את רגישותם של הנפשות הפועלות במשפחתנו הקטנה, הזיכרון "הנהדר" הזה שכנע את כולנו להסתפק הפעם בעמדת התצפית הבסיסית, המספקת הצצה על שלוש דמויות בלבד: עץ, לטאה, וידיים. באתר מאות קווים פשוטים, צורות גאומטריות, צורות של פרחים ועצים ויותר משבעים עיצובים זומרפיים (מילה מיוונית המתארת בהקשר של אמנות, צורה של חיה או דמות אנושית).

כדי להגיע לעיר, המתנו לאוטובוס אשר בושש להגיע. למרבה המזל, עבר בכביש וואן נוסעים קטן.

הגענו לעיר Nazca. דממה מוזרה השתררה כשצעדנו ברחובות הבודדים על העיר הקטנה. שוב היה ברור לנו שממשיכים ליעד הבא. רכשנו כרטיסי נסיעה לאוטובוס לילה לעיר Arequipa, בניסיון נואש לשפר את תחושותינו לגבי פרו.

האוטובוס Cruz del Sur, יצא בדיוק בזמן. כפיר הסב את תשומת ליבנו למראה הנשקף מבעד לחלון הגדול. מעלינו התנשא ירח עגול מלא. היה לו גוון ורדרד מוזר. תקווה משונה החלה לקנן בי. עצמתי את עיני והנחתי לעצמי לשקוע לשינה טרופה.

Arequipa

"יום הולדת שמח" נשיקה רכה על הלחי העירה אותי משנתי.

פקחתי את עיניי. אני עדיין על אוטובוס בדרך לאריקפה.

שבע בבוקר. הודעה שהתקבלה מבעל הדירה שלנו בישרה שהדירה מוכנה עבורנו.

עצרנו מונית והגענו למתחם דירות יפה ומטופח הנמצא במרחק הליכה קצר ממרכז העיר.

הנחנו את חפצינו בדירה ויצאנו לבקר בעיר היפה והמטופחת. איציק מצא עבורנו מסעדה נפלאה לאכול ארוחת צהרים חגיגית ומפנקת: Zig Zag. הארוחה הייתה כל כך טעימה שבמהלך שלושת הימים שלנו בעיר חזרנו אליה אחת ליום להתפנק.

גולת הביקור ב- Arequipa היה הביקור ב- Museo Santuarios Andinos. שם קיבלנו הדרכה באשר לסיפורה המרתק והטראגי של נערה ושמה "Juanita".

"Juanita, la niña del Ampato"

בשנת 1995, עלתה אל פסגת volcán Ampato, משלחת ארכיאולוגים אמריקאים בראשות Johan Reinhard ועוזרו Miguel Zárate. בגובה של כ- 6,300 מטר מעל פני הים, הם מצאו את גופתה הקפואה של נערה שגילה המשוער הינו 12-15, שרידיה נמצאו במצב מושלם ולימדו את החוקרים על תרבות האינקה הקדומה. גילוי זה התאפשר כפי הנראה בעקבות התפרצות volcán el Sabancaya הר געש פעיל הנמצא בסמוך, האפר שלו המיס את שכבת השלג בפסגות ההרים הסמוכים וכך נחשף מקום קבורתה של הנערה.

הנערה שכונתה מאז מציאתה "Juanita", הייתה נערה בתולה אשר נבחרה במאה החמש-עשרה יחד עם נערות נוספות להיות מוגשות כמנחה ל- Pachamama (אמא אדמה). הטקס בוצע במטרה להרגיע את אמא אדמה הסוערת בהתפרצויות הר הגעש ולהבטיח יבול טוב.

על פי המחקר בגדיה וחפציה שהשתמרו העידו שהנערה הגיעה ממשפחת עלית, תזונתה שונתה כשנה לפני הגשתה כקורבן והיא ניזונה ממזון איכותי ומשביע. טרם מותה סוממה וכפי הנראה מכה יחידה בראשה הביאו את חייה הקצרים לסיומם.

גופתה מוצגת במוזיאון במיכל שקוף בקירור.

אירועי חג המולד

בערב, טיילנו בעיר העתיקה. בכיכר המרכזית Plaza de Armas, הוקמה במה גדולה ולמרגלותיה מתחם אח"מים סגור. עד מהרה הסתבר לנו שזהו אירוע להדלקת עץ חג המולד במעמד ראש העיר, מלכת היופי של העיר ועוד אי אילו מכובדים ועסקנים.

על הבמה, החל האירוע בהשתתפות זמרי אופרה, תזמורת פילהרמונית, וילדת פלא שקולה הרטיט לבבות. צלמי עיתונות הנציחו את הערב במצלמותיהם.

היה קר מאוד.

במתחם הסגור, חילקו למוזמנים, כוסות שתייה חמה. נענו באי נוחות במקומנו.

"את חושבת שיש סיכוי שנשב עם המוזמנים?" שחף שאלה בכמיהה.

"כמו שאני מכירה אותנו עוד יזמינו אותנו להיכנס למתחם האח"מים" עניתי ושתינו פרצנו בצחוק מתגלגל.

לפתע, המנחה פנה לקהל ושאל "האם אתם נהנים?" איש לא הגיב.

הוא הביט לעברינו, חייכתי והנהנתי בחיוב תוך שאני מניפה את אגודלי כלפי מעלה.

הוא הסתודד לרגע עם אשה צעירה. ברגע אחרי היא נגשה אלינו והציגה את עצמה כמפיקת האירוע, היא אמרה שהיא פותחת את המחסום והזמינה אותנו להיכנס. הושיבו אותנו בסמוך לראש העיר, ולמלכת היופי, כיבדו אותנו בפונץ' חם ובעוגות טעימות.

בסוף האירוע חילקו לנו מתנות לכבוד חג המולד הקרב משל היינו אחד האח"מים. היינו המומים!

אחרי הצילום, מלכת היופי, העניקה לשחף ולי נשיקה והודתה לנו על השתתפותנו.

בדרך לדירה, כפיר אמר "אמא, כשאני אתך אפילו השמים הם לא הגבול…"

נרגשים המשכנו ליעדנו הבא קוסקו!

Cusco

כאב ראש החל קודח במוחו של איציק. השפעת הגובה עליו הלכה והחמירה. הוא צנח למיטה בחוסר אונים ושקע בשינה עמוקה. למחרת מצבו הלך והחמיר, האקלים ההפכפך גרם לו להתקררות חמורה. עד מהרה כפיר חש גם הוא ברע. את שלושת הימים הראשונים לשהותנו בעיר, השניים בילו במיטתם.

הפיכה שלטונית – 7 בדצמבר 2022

בבוקר יום רביעי 7 דצמבר 2022, שחף ואני יצאנו בגפינו לשוטט שוב בסמטאות היפות. הגענו ל- Plaza de Armas, הכיכר המתה אדם.

לפתע, ראינו קבוצת אנשים עומדת בשורה ארוכה, בידיהם תופים גדולים והם צעקו שוב ושוב "…porque Perú te quiero…"

שורה של שוטרים, אוחזים בידיהם מגנים גדולים, אבטחו את האזור. היה ברור שמשהו מתרחש, המתח עמד באוויר. נכנסו לאחת החנויות למדוד צעיף מצמר אלפקות רך ונעים. המוכרת סיפרה לנו שמתחולל בפרו ניסיון הפיכה. למדנו מפיה שנשיא פרו הכריז על מצב חירום וניסה לפזר את הפרלמנט.

"זה טוב או רע?" שאלתי בניסיון להבין את רוח הדברים. הצעירה משכה בכתפיה בחוסר אונים. היא הנידה בראשה בייאוש. "אני לא יודעת" אמרה לבסוף. "כולם מושחתים…" מלמלה. הנחתי לה לנפשה. "אני חושבת שמוטב שנחזור לדירה" אמרתי לשחף.

כשחזרנו לדירה, עקבנו אחרי ערוצי החדשות המקומיות, התברר לנו שנשיא פרו Pedro Castillo, הודח ונעצר לאחר שהטיל עוצר לילי ותכנן "ארגון מחדש" של מערכת המשפט במדינה. הפרלמנט האשים אותו בניסיון הפיכה והדיח אותו מתפקידו ברוב של 101 קולות. את תפקידו תפסה סגניתו Dina Boluarte, עורכת דין ממעמד הביניים. Dina, הינה האישה הראשונה שמכהנת כנשיאה בפרו, מאז קיבלה את עצמאותה מספרד לפני כמאתיים שנה.

בנאום לאומה, היא דיברה על אחדות במדינה אולם לא נכנעה לדרישת ההמון הזועם, לפזר את הקונגרס ולקבוע מועד בחירות בחודשים הקרובים.

התבצרותה בתפקיד הנשיאה, עורר גל מחאות בקרב תומכיו של הנשיא אשר ברובם מגיעים ממעמד סוציואקונומי נמוך. מרביתם מקרב אוכלוסיית הילידים אשר הופלו לרעה במשך עשרות שנים.

הנשיא המודח Pedro Castillo, היה מורה עני שצמח מקרבם ונבחר לנשיא לפני כשנה. לטענת תומכיו, שמו נקשר במקרה הונאה בשל עלילה שנרקמה על ידי חברי הקונגרס המשתייכים לאליטות ומקורבים לבעלי חברות מובילות, אשר זממו להדיחו מתפקידו.

במהלך סוף השבוע הלכו המחאות והתעצמו, עוד ועוד אנשים הצטרפו לצועדים ועד מהרה החלו שמועות על שביתה כללית ברחבי המדינה. אולם איש לא ידע לומר אם היא אכן תתקיים ומתי.

"הכל תלוי במהלכים של הנשיאה" הסביר לי נהג מונית מבוגר. "העם הפרואני קץ בשחיתויות, את מבינה?" ופרט באוזני את ההיסטוריה העצובה של השנים האחרונות.

הביקור במאצ'ו פיצו עמד בסימן שאלה

דלקת הגרון של כפיר החמירה. הוא נשאר במיטתו ואני חששתי שהוא לא יעמוד בנסיעה ל- Machu Picchu המתוכננת לנו ליום שני, מיד לאחר סוף השבוע הסוער והטעון. החלטתי לקחת אותו למרפאה פרטית. נשמתי לרווחה כשהרופאה הכריזה לאחר סדרת בדיקות שזוהי דלקת גרון ויראלית אשר תעבור כלעומת שבאה. למרבה המזל, עד מהרה, הוא החל להראות סימני התאוששות.

הדרך למאצ'ו פיצו

ביום שני בבוקר התייצבנו נרגשים בתחנת הרכבת. את הכרטיסים רכשנו כשלושה שבועות לפני מועד הנסיעה על מנת להבטיח את מקומנו על הרכבת. אומנם זוהי העונה הגשומה אולם מאז העיר האינקאית הקדומה Machu Picchu הוגדרה כאחד משבעת פלאי תבל החדשים, היא מושכת אליה רבבות תיירים מכל רחבי העולם בכל חודשי השנה.

בחרנו ברכבת השייכת ל- Peru Rail, על אף מחירה היקר באופן משמעותי מהאפשרות לנסוע בחברה הנוספת המשלבת נסיעה באוטובוס וברכבת. באותו רגע נתון, זה היה נראה לנו טרחה להחליף אמצעי תחבורה באמצע הדרך (בדיעבד ההחלטה הייתה נבונה. שכן כאשר השביתה שפרצה מאוחר יותר, ב- Peru Rail, עשו מאמצים לסייע לנו ומאחר ולא הצליחו, אנו עתידים לקבל החזר כספי עבור הנסיעה חזרה שלא יצאה לפועל בעוד משרדי החברה השנייה נותרו סגורים בפני הנוסעים ההמומים).

(עדכון: לאחר שהגשנו בקשה רשמית באמצעות מייל, לקבלת החזר בגין הנסיעה שבוטלה. נענינו שתביעתנו התקבלה וחשבוננו יזוכה ואכן כעבור 45 ימי עסקים זוכנו במלוא הסכום בגין הנסיעה שבוטלה ממאצ'ו פיצו לקוסקו).

הנסיעה ברכבת לאורך Rio Urubamba ועד Aguas Calientes, חולפת בנופים המרהיבים של העמק הקדוש. מידי פעם מושמעים במערכת השמע בקרון, הסברים בשפה הספרדית והאנגלית, על נקודות עניין חשובות לאורך הדרך. כעבור ארבע שעות נסיעה הגענו לעיירה הפסטורלית.

לשמחתנו, בהמלצת מדריכת הטיולים עימה תיאמנו ביקור ב- Machu Picchu, התמקמנו ב- Samuel's House. מאוחר יותר יצאנו לבלות את שעות אחר הצהריים ב-Baños Termales, הנמצאים במרחק הליכה קצר. הבריכות היו עמוסות לעייפה, לא התרשמנו במיוחד מהניקיון ואיכות המקום אולם הייתה זאת הפוגה נעימה רגע לפני הטיפוס המאתגר ל- Montaña Wayanapicchu שציפה לנו השכם בבוקר המחרת.

הגעה לאתר המאצ'ו פיצו

13 בדצמבר, 2022. הצטיידנו בקופסאות האוכל הארוזות שהמתינו לנו בשש בבוקר, במסעדת המלון ושמנו את פעמינו בזריזות לעבר תחנת האוטובוס. הרחובות היו שקטים. שקטים מידי. תחושה משונה קיננה בתוכי.

הגענו לתחנת האוטובוס, היא היית ריקה מאדם. הבטתי סביבי בעליצות. הגענו ראשונים, בדיוק כמו שקיווינו. עלינו לאוטובוס והמתנו. תיירים בודדים הגיעו ועלו גם הם לאוטובוס. הנסיעה הקצרה במעלה ההר השאירה אותנו פעורי פה לנוכח הנוף המרהיב.

Machu Picchu

הכניסה לאתר בדיוק בטווח השעות אליהן הוזמנו הכרטיסים ולא דקה אחת קודם או אחרי!

7:00 בבוקר – שעת הכניסה לכרטיס המשולב שלנו: Circuito 4+Montaña Wayanapicchu

(בחרנו בכניסה למסלול המעגלי מספר 4 בשעה 7:00 בבוקר ובין השעות 8:00-9:00 היה עלינו להתייצב בשער הכניסה לטיפוס ל-Montaña Wayanapicchu).

מסלול מעגלי מספר 4 וטיפוס אל פסגת ה- Montaña Wayanapicchu

את חלקו הראשון של היום פתחנו במסלול מעגלי מספר 4 המשלב טיפוס לפסגת Montaña Wayanapicchu. זהו טיפוס תלול מאוד לגובה 2,667 מטר מעל פני הים, אל חורבות בפסגת ההר, שמשם נשקפת תצפית מרהיבה על העיר האבודה.

Templo del Cóndor

אחד המקדשים המיוחדים באתר הארכיאולוגי הנפלא, הינו "מקדש הקונדור". הוא ממוקם בחלק הציבורי של העיר, בשכונת Hurin.

מקדש הקונדור מתמזג אל תוך מערה טבעית. בני האינקה ניצלו את התצורה הטבעית של שלוש סלעים גדולים ועיצבו מהם דמות תלת ממד של קונדור במעוף, בה ניתן להבחין במבט מלפנים ועם מעט דמיון.

הם עיצבו מתצורת הסלע, שתי כנפיים של הציפור הגדולה, שנראות במנח תעופה. מתחת לאחת הכנפיים, נמצאו שרידי מומיה.

מתחתיהן, על הקרקע ניצבת אבן ענקית אשר גולפה בצורת ראש הקונדור. כפי הנראה, אבן זאת שימשה כשולחן לטקסים שנערכו במקדש. במקום נמצאו עדויות למנחות: כלי קרמיקה, טקסטיל ושרידי דם למה.

מאחורי המקדש נמצאו קבוצה של תשע גומחות, משערים שהוצגו בהן מומיות של האנשים החשובים ביותר בעיר. בנוסף, בסמוך למקדש הקונדור, נמצא בית כלא. על פי תיאורים של כרוניקנים, אזרחים אשר הואשמו בגניבה, עצלות או תאווה נכלאו בתאי הכלא, הם הוחזקו אזוקים בתאים, עד שלושה ימים בהמתנה לגזר דינם: מוות והגשתם כקורבן לקונדור.

קונדור האנדים הינו העוף השני הגדול בעולם אחרי האלבטרוס. מוטת כנפיו נעה בין 270 ל-320 ס"מ, משקלו נע בין 8 ל-11 ק"ג, ואורך גופו נע בין 100 ל-130 ס"מ. הוא עף בגבהים של מעל 5,000 מטר.

בתרבות האינקה, הקונדור נחשב קדוש והיה לו מעמד של אל. הוא קישר בין העולם הארצי (Kay pacha) לבין העולם השמימי (Hanan pacha). הוא יצג כוח, עוצמה, אומץ ופוריות: לפי אמונתם, הקונדור אוסף עננים המייצרים גשם אשר מפרה את כדור הארץ.

חשוב לתכנן את הביקור שכן שעות הביקור במקדש מוגבלות לשעות 10:00 בבוקר ועד 13:00 בצהריים בלבד.

סיימנו את ביקורינו במסלול 4 ויצאנו מהאתר, לנוח ולאגור כוחות לחלקו השני של היום ב- Machu Picchu.

מסעדות באתר המאצ'ו פיצו

בכניסה לאתר מאצ'ו פיצו, ממוקם Sanctuary Lodge ובמסעדה היוקרתית שלו Restaurante Tinkuy Buffet, מוצע בופה עשיר במגוון מנות. בעונה הבוערת, רצוי להזמין מקום מראש.

קצת הצחיק אותי שכאשר נכנסנו למסעדה לבדוק האם התפריט יתאים לנו, נשאלנו "האם יש לכם הזמנה?" הבטנו ימינה ושמאלה. לא הייתה נפש חיה. "לא" מלמלתי בשקט.

הצעירה חייכה אלינו במבוכה.

היא החוותה בידיה על השולחנות העמוסים בכל טוב, ניכר שאיש לא נגע במזון הרב. "זה בסדר, היום אין צורך בהזמנה" היא הביטה בנו במבט מפציר.

לבסוף, סעדנו ב- Snack Bar מסעדה קטנה הממוקמת ליד שער הכניסה לאתר. אזור הישיבה משקיף אל נוף ההרים הנפלא והמקום מציע מבחר כריכים וסלטים טעימים במחירים נוחים בהחלט.

דקות ספורות לפני השעה 13:00, המדריכה שלנו Liset, הגיעה וביחד נכנסנו בשנית לאתר. הפעם, מימשנו את הכרטיסים הנוספים שהזמנו ל- Llaqta de Matchupicchi Circuito 1,2,3,4.

מסלול Llaqta de Matchupicchi Circuito 1,2,3,4

הסיור המודרך שתוכנן למשך שעתיים הפך לסיור מודרך בן ארבע וחצי שעות.

האתר היה ריק ממבקרים, הצלחנו לצלם אין ספור תמונות של העיר ללא דמויות ברקע.

ליסט המדריכה ריתקה אותנו במידע על תרבות האינקה המפוארת, צמיחתה ודעיכתה של אחת התרבויות הכי מרגשות ומיוחדות אליה נחשפנו במהלך מסענו.

תרבות האינקה – בני האור

תרבות האינקה מכונה בשפת הקצ'ואה Tawantinsuyu – בני האור. קצ'ואה הינה שפת האינקה הרשמית שהשתמרה עד ימנו ומדוברת בפי הילידים במדינות האנדיות שבדרום אמריקה.

תרבות האינקה התקיימה בשנים 1,200 לספירה ועד כיבושה על ידי הספרדים בשנים 1,532 לספירה. בשנת 1,533 הוצא להורג אטוואלפה, קיסר האינקה האחרון לאחר יריבות רווית שנאה עם אחיו למחצה. יריבות זאת נוצלה על ידי הספרדים, הפילה את הממלכה סופית וחתמה את הגולל של האימפריה רבת העוצמה.

אחד המאפיינים המיוחדים של תרבות האינקה היה יכולת הלמידה שלהם, ההתבוננות ועיבוד המידע, שדרוג יכולות וידע. הם נהגו ללמוד מבני העמים שכבשו ולפתח את הידע, הם לא החריבו מקדשי אלים אלא הוסיפו אותם לתרבותם. הם גילו יכולות אדריכלות ששרדו תופעות טבע הרסניות, עד ימינו אנו.

כוהני הדת השקיעו מאמץ רב כדי לחשב מתי חלים היום הקצר ביותר בשנה, היום הארוך ביותר וימי השוויון. לוח השנה שיצרו התבסס על הירח והכוכבים, אולם השמש (Inti) הייתה אחד האלים הראשיים בתרבותם. הם לא רק סגדו למחזוריות השמש, אלא ראו את עצמם כבניה.

השקט שלפני הסערה

כאשר שבנו ל- Aguas Calientes, מותשים מן היום הארוך והמרתק, הבחנו בשקט המוזר ששרר בעיר. הרחובות היו נטושים.

התעכבנו מעט לסעוד ארוחת ערב טעימה שלאחריה הגענו למלון, שם התברר לנו המצב החמור.

תיירים רבים שהיו אמורים לצאת במהלך היום מהעיירה באמצעות הרכבת לא יכלו לעשות זאת בגלל ההפגנות והשביתה הכללית שהוכרזה. שמועות על נזקים רבים שהמפגינים הסבו למסילת הרכבת החלו לזרום באמצעי המדיה השונים.

התיירים התבקשו להגיע למרכז רישום בכיכר המרכזית על מנת לאפשר לרשויות להעריך כמה אנשים נותרו תקועים בעיירה ולנסות ליצר עבורם פתרונות. בינתיים בתיבת המייל שלי המתינה לנו הודעת התנצלות מחברת Peru Rail. הם הודיעו לנו שבעקבות המחאות וחשש לבטיחותנו, הנסיעה חזרה לקוסקו המתוכננת לנו בתאריך 14 בדצמבר, 2022 מבוטלת. הוזמנו לגשת למשרדם להירשם למועד נסיעה חלופי.

איציק והילדים התארגנו למקלחות ואני פסעתי בזריזות בצינת הלילה לעבר הכיכר המרכזית. מרחוק הבחנתי בכמות עצומה של זרים עומדים בתור המשתרך לאורך מאות מטרים.

נאנחתי. הייתי עייפה וכל כך ציפיתי למקלחת חמה ולשקוע לשינה מתוקה במיטה הנעימה שציפתה לי. עד מהרה השתרך תור עצום של תיירים גם מאחורי.

להפתעתי, המקומיים גילו יעילות. הם עברו עם טבלאות מודפסות בין הממתינים בתור והנחו אותנו כיצד למלא אותן. הייתי השלישית שפנו אליה. "בכל זאת אגיע במהרה למקלחת החמה והמיטה המפנקת. מחר יום חדש…מחר נתמודד עם כל מה שיגיע…" חשבתי בהקלה.

תכנית חילוץ מתגבשת במוחי

בבוקר המחרת, פגשתי בארוחת הבוקר, קבוצת מטיילים שהתארחה גם היא במלון. למדתי מפיהם שהידיעות על השביתה תפסו אותם רק ביום האתמול שכן במשך חמישה ימים היו בשטח. הם תכננו לצאת מ- Aguas Calientes בצעידה של 28 ק"מ במשך שש-שמונה שעות עד מקום המכונה הקילומטר 82 ומשם להמשיך באוטובוס לקוסקו. המדריך שלהם Stif הסביר לי תוואי הדרך. הוא ציין שלדעתו הרכבת לא תפעל בתקופה הקרובה והזמין אותנו להצטרף אליהם. הם צירפו אליהם קבוצה נוספת שהגיעה מטרק ומנו כמות עצומה של אנשים. שעת היציאה נקבעה לאחת בצהריים.

חישבתי במהירות את זמן ההגעה ליעד. הבטתי בצעירים החסונים והבנתי שהקצב שלי יהיה איטי באופן משמעותי משלהם. סיכמתי עם Stif שהם יצאו ראשונים ובמידה ויצליחו בדרכם, אנחנו נתארגן ונצא בכוחות עצמינו. החלפנו מספרי טלפון והוא הבטיח לעדכן בשעות הערב מה מצבם.

בינתיים, איציק ואני צעדנו בזריזות לתחנת הרכבת על מנת לברר האם הרכבת בכל זאת תצא בקרוב. תור קצר יחסית המתין לנו. עד מהרה התור מאחורינו הלך והתארך. איש הביטחון הכניס פנימה, אחד אחר השני על מנת למנוע מהומות אפשריות.

מאחורי עמדה צעירה מלווה באימה. דמעות עמדו בעיניה. שאלתי לשלומה. היא סיפרה לי שהיא הגיעה מצ'ילה ביחד עם אימה לבקר במאצ'ו פיצו אולם כעת היא תקועה בעיירה ואינה יכולה להגיע לטיסה היוצאת ביום שישי מקוסקו. חשתי צער עבורה. סיפרתי לה בזהירות שגם שדה התעופה נסגר בגלל נזקים שהסבו לו המפגינים. היא הביטה בי בבהלה. "אני חייבת לשוב ביום ראשון לעבודתי בבית החולים!" יבבה בייאוש. היא סיפרה שהיא רופאת ילדים ועובדת בבית חולים פרטי. הקשבתי לדבריה ובמוחי כבר התהוותה תכנית מושלמת. רופאה בקבוצה החילוץ שלנו יכולה להיות תוספת חשובה. "במקרה ששדה התעופה לא יפתח בזמן עד מועד הטיסה שלך אבל הדרכים כן תפתחנה, תוכלי לנסוע לבוליביה ולטוס משם, כאזרחית צ'ילה את לא זקוקה לוויזה לבוליביה." היא הביטה בי בעניין. דמעותיה נעצרו וזיק קטן של תקווה ניצת בה. "נכון!" היא פנתה לאמה "זה יכול להיות פתרון לא רע!"

שני בחורים צעירים יצאו מבעד שער הברזל ובמקומם נכנסו אחרים. "סליחה" קראתי לעברם בספרדית. הם הביטו בי בשאלה. "אתם מדברים אנגלית?" תהיתי "גם בעברית" חייך אלי הבחור וענה במבטא פורטוגזי כבד. עד מהרה התברר לי שהוא וחברו ילידי ברזיל. הם חברי ילדות שעשו "עלייה" לישראל כדי לשרת בצבא וזהו הטיול הגדול אחרי צבא. במוצאי שבת הקרובה הם עתידים לטוס לברזיל לפגוש את משפחתם אותה לא ראו שלוש שנים ארוכות ומשם לשוב לארץ.

"קיבלתם מידע לגבי הרכבת?" התעניינתי. דיין סיפר שלמחרת עתידה לצאת רכבת. החליפו להם את כרטיסי הנסיעה לרכבת היעודה. "אבל שום דבר לא בטוח" הוא המשיך.

סיפרתי לו על הרעיון שלי לצאת בכוחות עצמינו מהעיירה והצעתי לו ולחבריו להצטרף אלינו. "כקבוצה זה יהיה הרבה יותר בטוח עבורנו" הוא שקל זאת בחיוב. החלפנו מספרי טלפון. קמילה הרופאה, הביטה בנו בסקרנות, סיפרתי לה על הרעיון שלי להיחלץ משם. היא ביקשה להצטרף ביחד עם אמה. עד מהרה תיירים אשר שמעו את שיחתנו החלו לשאול שאלות וביקשו להצטרף. עיתונאים שהיו שם, ביקשו לראיין אותי.

הגיע תורינו להיכנס למשרדי Peru Rail, כפי שכבר ידעתי מדברי דיין, למחרת היום צפויה הייתה לצאת רכבת חילוץ. החליפו לנו את הכרטיסים. יצאנו משם לא מידי אופטימיים.

בחוץ המתינו לנו תיירים אשר גונבה לאוזנם השמועה על מבצע החילוץ שתכננו, מרגע לרגע נהרו לעברי עוד ועוד תיירים ובקשו להצטרף. עד מהרה פתחתי קבוצת WhatApp שבה העברנו מסרים ועדכונים.

כששבנו למלון פגשתי את ליסט. היא הייתה נסערת למדי, היא שבה מן השוק המקומי ובפיה בשורה מרה, מוצרי מזון רבים חסרים. גם לא עלה בידיה להשיג מכליי גז חדשים עבור המלון, שתי ספקיות הגז בעיירה בישרו לה שהמלאי אזל. הרכבת היא האפשרות הרכובה היחידה להגיע עד הכפר עצמו, היא מספקת לתושביו אספקת מצרכי מזון, גז ועוד וכעת החל מצב של חוסר וודאות לגבי העתיד הקרוב.

מאוחר יותר, כאשר יצאנו לארוחת ערב שמנו לב שהרבה מסעדות סגרו את שעריהן. ישבנו לסעוד ב- Intí House, הבעלים המקסים דאג לנו. הוא סיפר לנו שבמסעדות רבות אזלו המצרכים והם נאלצו לסגור.

צליל התראה רטט בכיס מכנסי. שלפתי את המכשיר הסלולארי והבטתי בחשש בצג הטלפון. מייל נוסף מאת Peru Rail, בישר על מה שהיה כבר די ברור. נסיעת הרכבת שתוכננה לצאת בתאריך 15 בדצמבר 2022, בוטלה גם היא מסיבות בטיחותיות לנוכח ההפגנות האלימות, שריפת אדני הרכבת לאורך חלקים מסוימים והנחת בולדרים וסלעי ענק על גבי מסילת הברזל. בנוסף, הוחלט להשעות את הנסיעות עד להודעה חדשה.

תכנית החילוץ יוצאת לפועל

בינתיים קיבלתי הודעות מסטיף, הוא המליץ לצאת לדרך בהקדם והעביר לי סרטון וידאו המדגים את מצב החמור של המסילה. שלושת קבוצות התיירים שיצאו לפנינו לקילומטר 82, הצליחו לצלוח את המחסומים שהקימו המפגינים, הם נאלצו לשלם כופר מעבר ולהגיע איכשהו לקוסקו.

החלטנו להוציא לפועל את התכנית שלנו לחלץ אותנו משם בלי להמתין שהרשויות בפרו יפעלו, אם בכלל.

בעזרת ליסט ארגנתי מדריך מקומי, בתחילה שניהם חששו מהיציאה להרפתקה הזאת, הם פחדו שניתקל במפגינים אלימים שיחייבו אותנו לשלם כופר. אולם אני הייתי נחושה לצאת ויהי מה. ידעתי שבמקרה הצורך Jhonatan המדריך, יוכל לתווך את הסיטואציה בצורה בטוחה עבורנו. בנוסף, היה צורך לארגן הסעות מנקודת המפגש בקילומטר ה- 82 וזה משהו שרק מקומי יוכל לעשות עבורנו במצב המורכב הזה.

פרסמתי בקבוצת ה-WhatsApp את התוכנית שלנו, Jhonatan הציג את עצמו והמתנו לתגובות. רוב חברי הקבוצה תפסו "רגליים קרות". הם החליטו להמתין לחילוץ מטעם הרשויות המקומיות. שגרירויות ארה"ב והולנד המליצו לאזרחיהן שלא לעזוב את Aguas Calientes מחשש לחייהם במידה ויתקלו בפורעי חוק אלימים. השמועות סיפרו על חילוץ אווירי במסוקים כפי שקרה בנסיבות אחרות בעבר. כיבדתי את רגשותיהם והבטחנו לעדכן תמונת מצב מהדרך. בחרו להצטרף אלינו שני ישראלים, ברזילאי, שני צעירים מאירלנד וצרפתי. ביחד אתנו קבוצתנו מנתה עשרה אנשים.

שעת היציאה נקבעה לשבע בבוקר.

לילה ארוך עבר עלי. חששות הכבידו על ליבי "ומה אם את טועה?" קול קטן ניקר במוחי שוב ושוב והתעקש להדיר שינה מעיני.

"מה שוב עבר לך בראש?" חשבתי בעודי בוהה בנקודה כלשהי באפלת החדר.

"כל הקצוות היו סגורים! כבר אין דרך חזרה", חיבקתי את עצמי מתחת לשמיכה העבה.

למחרת השכם בבוקר יצרתי קשר עם טלפון החירום של שגרירות ישראל בפרו, על מנת לעדכן אותם לפני שאנו יוצאים למסע הרפתקני ונועז זה.

כאן אני חייבת לעצור רגע ולהודות מעומק ליבי לתומר, קונסול ישראל בפרו. מרגע שקיבל את ההודעה שלי בשעת בוקר מוקדמת ועד לרגע שהגענו בבטחה לדירתנו בקוסקו, היה שם זמין בשבילנו, לכל שאלה ועצה. הוא ביקש שנשלח לו את פרטי הישראלים בקבוצה, ביקש לשוחח עם מדריך הטיולים שלנו, דאג לקבל את פרטיו. ביקש שנצלם את לוחיות הרכבים שאנו עולים עליהם כדי שיוכל לסייע לנו על כל צרה שלא תהיה.

מאחר והיה זה היום בו נערך משפט לנשיא שהודח ונעצר, היה חשש להסלמה, תומר ביקש שנמתין כשעה בטרם נצא כדי לבדוק עבורנו האם יש חשש אמתי לצאת למסע הרגלי הזה. שעה אחר כך חזר אלי והנחה אותנו לגבי המצב.

אני אסירת תודה לו כי בזכותו שאבתי כוח להמשיך ולנהל את הסיטואציה הזאת.

לבסוף, יצאנו לדרך בשעה אחת עשרה בבוקר – ארבע שעות מאוחר יותר מהתוכנית המקורית. הצטיידנו ליתר ביטחון בכמות מים שתספיק לנו לפחות ליומיים ולמלאי מזון. למזלנו, מזג האוויר היה קריר ונעים. על אף שזוהי העונה הגשומה השמים עדיין היו בהירים בשעות הבוקר. דקות ספורות אחרי שנפרדנו בחיבוק ארוך מליסט ומחברים והתחלנו לצעוד, טפטוף קל ומרענן החל לרדת.

התוכנית הייתה לצעוד במשך 6-8 שעות, 28 ק"מ עד למקום המכונה קילומטר 82 (הנקודה בה מתחיל ה- Inca trail) שם בכפר הזעיר, לעלות להסעה לקוסקו.

המסע אל קוסקו בשבילי האינקה העתיקים

תנאי הדרך היו קשים, מרבית הדרך חלפה לאורך מסילת הברזל, השוליים צרים מאוד וההליכה על החצץ הייתה מאתגרת. הנופים וגם הגובה הרב, הותירו אותנו חסרי נשימה, פסגות ההרים כותרו בעננים כמו כתר לבן. נהר האורובמבה זרם למרגלותיהם בשצף קצף. המדריך הוביל אותנו בדרכי אינקה עתיקות, תצפתנו על אתרים ארכיאולוגים עתיקים ומצאנו מספר "כרבולתן הסלעים" מקסימים. המדריך סיפר שזאת בסך הכל הפעם הרביעית שהצליח לראות אותן באזור הזה. מלבדן צפינו בעושר מדהים של ציפורי בר.

לא היינו היחידים שצעדנו בשביל. פגשנו קבוצת תיירים קטנה שהחליטה גם היא לעשות את דרכה החוצה באופן עצמאי ומקומיים שגרים לאורך פסי הרכבת, סיפרו שמלאי המזון שלהם אזל והם מנסים להגיע לעיר כדי להצטייד במזון עבור משפחותיהם.

עד מהרה, הנוף הפסטורלי השכיח מאתנו את הדאגות באשר למצב, צעדנו ונהנינו מטיפות הגשם הגדולות שהחלו לרדת, הן רעננו אותנו ומילאו את האוויר בניחוח נעים. אחרי שלוש שעות הליכה התחלנו להרגיש את כובד משקל המוצ'ילות שנשאנו, למזלנו היו אלו מוצ'ילות יום קטנות שכן את רוב הציוד השארנו בדירתנו בקוסקו.

התחלפנו ביננו בנשיאת הציוד כל אחד כפי יכולתו. כמשפחה, הייתה זאת חוויה מעצימה ומלכדת, היו רגעים קשים כל כך והתגייסנו לעודד אחד את השני, לתמוך ולסייע.

עם כל ק"מ שצלחנו, התעודדנו עד שלבסוף הגענו לקילומטר ה- 88, היו שם מעט דוכני מזון. לפתע ניגש אלי בחור מקומי והתנצל בפני על הסיטואציה שאליה נקלענו על ידי בני עמו.

הייתה זאת שעת דמדומים, הצטיידנו בפנס להאיר את שאר ששת הק"מ הנותרים (זה לפחות מה שחשבנו באותו רגע). נחנו מעט ואכלנו ארוחת ערב קלה שהרגיעה את הרעב המציק.

כשהגיע הזמן להמשיך לצעוד, הרגליים הכבדות, הגב הדואב מיאנו לשתף פעולה.

צלענו את דרכינו לאורך שלוש ק"מ, מעודדים שהנה נותרו לנו רק עוד שלושה ק"מ אחרונים לנקודת המפגש. או אז הבחנו בגודל ההרס של פסי הרכבת. חלק מאדני העץ הועלו באש, סלעים ענקים הונחו על גבי הפסים ואף הגדילו לעשות בכך שעקרו פס רכבת אחד ממקומו. המראות של הוונדליזם גרמו לנו לחוש זעזוע, תהינו מה מצפה לנו במחסומים שהקימו המפגינים.

העלטה המוחלטת והשמים שהתבהרו מעננים סיפקו לנו, מראה כוכבים מרהיב ובלתי נשכח. מידי פעם כיבינו את הפנס כדי ליהנות מהחשיכה המבורכת.

קילומטר 82

כשהגענו לקילומטר ה- 82 (Gare Ollaytantambo), צנחנו באפיסת כוחות בפונדק דרכים קטן במקום. הזוג המבוגר פתח עבורנו את אזור הישיבה והתייחסו אלינו בחמימות כה רבה כאילו היו סבא וסבתא עבורנו.

ארוכה הדרך לקוסקו

אחרי שהתאוששנו מעט, המדריך בישר לנו שהרכב לא יצליח להגיע עד אלינו בגלל מחסומים שהקימו המפגינים לאורך הדרך. הוא מצא פתרון יצירתי, רכב מקומי מהכפר הזעיר Chillica יסיע אותנו עד סמוך למחסום שהוצב בעיירה Ollantaytambo. שם נרד ונחצה רגלית את המחסום, נמשיך לצעוד לאורך העיירה עד שהרכב אשר מגיע מקוסקו, יצליח לחבור אלינו.

רוחנו נפלה מעט, המחשבה על הליכה נוספת השאירה בנו תחושת דכדוך צורבת. אולם נראה שזה היה הדבר היחיד שנוכל לעשות לאור המצב.

הנהג שחשש מעט לצאת לנסיעה הזאת, שוכנע באסרטיביות על ידי המדריך. הצטופפנו בוואן הקטן ויצאנו לדרך. רכב הופיע מולנו. הנהג האט את נסיעתו והבהב בפנסי הרכב, הנהג ברכב ממול, נעצר ועדכן אותנו במידע לגבי המפגינים והמחסומים בדרך. הסתבר שיניחו לו להגיע עד בית הקברות הנמצא בפאתי העיירה. משם נוכל להמשיך רק בהליכה.

צמרמורת חלפה במורד הגוו שלנו. "זה לא כל כך נעים לחצות בית קברות בשעת לילה מאוחרת זאת" גיחכנו קלות.

מבעד חלון הרכב, הבחנו מרחוק במדורה גדולה שהאירה את חשכת הלילה.

הנהג שחשש מעמות עם המפגינים, כיבה את אורות רכבו ונעצר בעיקול הדרך לפני המחסום שהוצב בכניסה לכפר.

הורדנו את חפצינו והתקדמנו בחשש לעבר המחסום. סלעים ענקים חסמו את המעבר, גזעי עצים הוצתו למדורה ענקית. קבוצה גדולה של מקומיים חסמו את המעבר. קבוצה של חמישה תיירים חלפה על פנינו למעבר והתפתח שם דין ודברים קולניים.

כפיר זעם, הוא הרים סלע גדול "נראה אותם מנסים לעצור בעדינו" סינן בשפתיים קפוצות מזעם.

"תוריד מיד את הסלע" דרשתי.

"לא עברנו את הדרך הזאת כדי שימנעו מאתנו לעבור" הוא הביט קדימה בהתרסה.

נעצתי בו מבט חודר. הוא השליך את הסלע בחוסר רצון בולט. שחף נבהלה מעט, היא התכווצה לתוך זרועותיי, העייפות והכאב בגוף כילו את טיפת המוטיבציה שלה, איציק הגיע לסף עצבים רב שחששתי שאם מישהו יעז להתעמת אתו זה יגמר ברע!

סיננתי לילדים בשקט: "לא משנה מה קורה, תמשיכו ללכת, אל תעצרו בשום אופן, אל תיצרו קשר עיין, אם משהו מסתבך, תניחו לי לטפל בזה."

"החיים והמוות ביד הלשון" אמי תמיד נהגה לומר לי וידעתי שיקרה מה שיקרה אני אדע לצאת מזה בשלום.

השתחלנו במעבר הצר ופילסנו את דרכינו בנחישות דרך ההמון, מתעלמים מהם. מעט אחרי המחסום, המדריך המתין לנו. הוא ווידא שכולם הצליחו לעבור. המשכנו לצעוד בדממה, לאורך הכביש החשוך והנטוש שחצה את העיירה.

צעדנו ללא מנוחה וכשהיינו רחוקים מספיק, בסמוך לגשר אבן קטן, עצרנו. חיכינו לרכב שיגיע לאסוף אותנו. מסע צעידה של 36 ק"מ הגיעו לסיומם.

נשכבנו על הכביש הקר והנטוש, רועדים מקור על אף המעילים והבגדים החמים. התכרבלנו אחד בתוך השני והבטנו שוב בשמיים הנפלאים.

חצות.

כוכב נפל ונעלם אל תוך העלטה.

"שרק נעבור את הלילה בשלום" הבעתי משאלה.

התיירים שהתעמתו עם המפגינים במחסום חלפו על פנינו בדממה וצנחו לשכב על הכביש במרחק מה מאתנו.

שחף נשארה לשבת על שפת האבן של הגשר, היא הביטה בעייפות מתוחה אל האופק והייתה הראשונה לזהות את הרכב שהגיע לאסוף אותנו.

בקושי הצלחתי לקום מהכביש, בשארית כוחותיי טיפסתי אל מושב הוואן.

הוואן החל לנסוע כשנעצר בפתאומיות.

אחד התיירים ביקש סיוע. הסתבר לנו שנהג הרכב אשר היה אמור לאסוף אותם, הגיע עד למחסום עצמו, שם ההמון הזועם שלף באלימות מתוך הרכב, אותו ואת המלווה מטעם סוכנות הנסיעות שלהם. הם נלקחו "בשבי". התיירים מפורטו ריקו דיברו על ליבם, אולם מנהיגם סירב לבקשתם ואמר להם "אתם צריכים להבין את הנסיבות שלנו". כשראו אותנו חוצים את המחסום, החליטו להמשיך לצעוד אחרינו בתקווה שנוכל איכשהו לסייע להם כדי שלא יישארו נטושים בדרך. הם נראו כה אומללים ומזועזעים מהחוויה.

הצטופפנו ביחד כדי לא להותיר אותם במצב נורא זה בכביש החשוך.

המשכנו בנסיעה לקוסקו הדרך הייתה מכוסה בבולדרים וגזעי עץ גדולים. הנהג נסע בזהירות, עקף את המפגעים הרבים וכעבור כשעתיים של נסיעה הגענו למחסום משטרתי, מעט אחרי Poroy כעשרים דקות נסיעה מקוסקו.

העיר תחת עוצר משעה שמונה בערב ועד ארבע בבוקר.

השוטר שאל את הנהג מאיפה הגענו וכשהבין שמדובר בתיירים, התעניין בשלומינו והניח לנו להמשיך לקוסקו.

הנהג הוריד את חברינו בסמוך למלונם ב- Plaza de Armas והמשיך לעבר הדירה שלנו.

נפרדנו בחיבוק ארוך מ- Jhonatan. הוא חשש לנו והמתין שנכנס מבעד לפשפש אל הרחוב הצר בו נמצאת דירתנו. רק אז עלה אל הוואן ונעלם לדרכו.

בעל הדירה, Mauricio קיבל את פנינו בחמימות רבה. הוא דאג לנו כל כך וכאשר ראה שהגענו בשלום נשם לרווחה.

בשלוש וחצי השנים האחרונות זכינו לבעלי דירות נפלאים ומיוחדים. אולם Mauricio, אותו לא נשכח לעולם! הוא היה אתנו בקשר מרגע שהחלו המהומות, בדאגה רבה עדכן אותנו על המתרחש והציע עזרה בכל רגע נתון. כעת הציע להכין לנו אוכל בזריזות, הוא חשש שמה אנו רעבים אולם העייפות גברה על הרעב.

בשתיים וחצי צנחתי לתוך מיטתי החמה והנעימה באפיסת כוחות.

"זה נגמר!" חשבתי בהקלה.

בבוקר התעוררתי, גופי כאוב ושרירי תפוסים. לשמחתי, הנפיחות מהעקיצות החלה להירגע.

הבטתי סביב וחשבתי על המסע המופלא שלנו. גם כשדברים נראים כבלתי אפשריים אנו צולחים הכל.

ימים של חוסר וודאות

הימים שאחרי היו כמרקחה. עיתונאים השאירו לי הודעות ובקשו לראיין אותנו. חברים מודאגים מרחבי העולם, זיהו אותנו בכתבות שהתפרסמו במדינות שלהם, התעניינו בשלומינו ושלחו לנו צילומי מסך של הכתבות. זה היה מוזר כי ממש לא שמנו לב שצילמו אותנו ב- Aguas Calientes.

חנוכה חג של אור וחברים טובים

ערב חנוכה, איציק עמל וטרח שעות במטבח הפצפון. הזמנו את חברינו החדשים לחגוג אתנו. אולם, בעקבות העוצר המוטל על העיר חלקם לא יכלו להגיע. Mauricio הצליח למצוא נרות גדולים וצבעוניים עבור חנוכיית העץ שאיציק בנה ביצירתיות רבה. הוא, Carlos Andres ו- Cristina הגיעו לארוחת הערב הנפלאה. האור שבקע מנר ראשון של חנוכה האיר את חלל החדר הקטן. הבטתי בלהבה המרצדת, השקנו כוסות יין לבן צלול וחשבתי על האור הרב שחברינו היקרים הכניסו לביתנו ולליבנו.

מחווה לזכרו של אוראל גואטה ז"ל

אוראל היה בן דודתה של חברתי האהובה מיטל וגה.

בשנת 2016 יצא לטיול הגדול אחרי צבא ונהרג בתאונה טראגית בסמוך לקוסקו. אני זוכרת את התחושה האיומה ביום העצוב ההוא כשמיטל סיפרה לי על האסון הכבד שפקד את משפחתם. שנה אחרי האסון הנורא, המשפחה טסה לפרו, הם טיילו בעקבות הבן "במקום הכי יפה בעולם" מילותיו האחרונות לאמו, בטרם עלה על מתקן הטרזן ונקלע לתאונה האיומה. הם הניחו מצבת זיכרון במקום ועד מהרה נודע שיד רשעים זדונה העלימה אותה.

ליבי רטט בזעם כשנודע לי על תוצאות המשפט ועל העובדה שלא נותר דבר המציין את הטרגדיה והחלטה גמלה בליבנו, משהו חייב להיעשות לזכרו. החלטנו לנטוע עץ ברוש לימוני במקום התאונה, העץ, הבטיח לנו המוכר, יצמח לגובה וזה היה כה סמלי מאחר ואוראל היה בחור תמיר, שהתנשא לגובה 1.90 מטר. אולם האירועים האחרונים בקוסקו מנעו מאתנו לבצע את התכנית המקורית. הבטנו בעצב על השתיל היפה ותהינו איפה נוכל לשתול אותו.

כריסטינה זכרה במעורפל את הכתבות שהתפרסמו על התאונה ומותו של הצעיר הישראלי. היא הציעה לשתול את העץ לזכרו בבית ספר ייחודי שיסדה לפני ארבעים שנה, בשטח בית הספר המרוחק כשבעה ק"מ ממרכז העיר קוסקו. "צוות הגננים של בית הספר יוכל לדאוג לעץ ולטפח אותו" אמרה.

אסירי תודה על הרעיון הנפלא, יצאנו השכם בבוקר לבית הספר Colegio Pukllasunchis. שם צוות בית הספר כבר המתינו לבואנו. הסיור באגפים השונים היה מרתק. למדנו על האידיאולוגיה המאפיינת את בית הספר: לימודים חינם על מנת לאפשר לכולם ללמוד, לימוד בשפת הקצ'ואה על מנת לשמר את שפת המורשת, שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בכיתות, לימודי מקצוע ועוד.

המשכנו לסייר בשטחי החקלאות של בית הספר, הכרנו את הפרויקטים השונים ואת שיתופי הפעלה עם בתי ספר נוספים ברחבי פרו.

הוזמנו לארוחת בוקר טעימה ולאחריה בטקס מרגש, נטענו את העץ לזכרו של אוראל היקר. העץ ניטע במתחם מגרש המשחקים של הילדים, על דופן ההר, משקיף אל נחל קטן וממולו מתנשאים הרים מרשימים.

אירועי חג המולד והשנה האזרחית החדשה

בימים שאחרי, במחווה לחגיגות חג המולד וסוף השנה, הכריזו המפגינים על הפוגה זמנית בהפגנות.

בכיכרות העיר, קיימו אירועים חגיגיים לכבוד חג המולד הממשמש ובא. במרכז ההיסטורי וברחובות הסמוכים, התקיימו שווקי חג מולד, גדושים באמנות מקורית ובקישוטי חג מיוחדים.

אתרים ארכיאולוגים ומוזיאונים

האתרים הארכיאולוגים והדרכים המובילות אליהם נפתחו סוף-סוף. רכשנו כרטיס תיירות המקנה אפשרות כניסה ל- 15 אתרים שונים תמורת 130 סול לאדם (לתלמיד 70 סול) ויצאנו לטייל.

תחילה לקחנו קולקטיבו של חברת Cristo Blanco וירדנו בתחנה האחרונה מול הכניסה לאתר Tambomachay, במרחק הליכה קצר, נמצאת המצודה האינקאית Puka Pukara Archaeological Complex. כדי להגיע לשני האתרים הבאים החלטנו לנסוע שוב בקולקטיבו ולא ללכת ברגל, מזג האוויר היה קר מאוד וניכר היה שעמד לרדת גשם. ירדנו ב- Q'enco Archaeological Complex ומשם צעדנו בזריזות לגולת הכותרת של היום, הביקור באתר עם השם הסקסי: Saqsaywaman.

למחרת, ביקרנו במוזיאונים הרבים המפוזרים בעיר וכלולים בכרטיס שרכשנו. אני חייבת לציין שלא ממש התרשמנו למעט אחד שאינו מופיע בכרטיס התיירות, אולם קיבלנו המלצה לבקר בו על ידי Cristina חברתנו: Museo de Arte Precolombino.

אל Pisac נסענו יום לפני שעזבנו את Cusco. הכפר הקטן והמנומנם קיבל את פנינו בעצלתיים. המשכנו במונית אל האתר הארכיאולוגי רחב הידיים והמרשים Parque Arqueológico Pisac.

נפרדים מקוסקו ומחברנו החדשים

נפרדנו ממאוריסיו וכריסטינה. עמדנו בחיבוק ארוך ושוב מילאה אותי התחושה הזאת של הודיה ליקום ששלח אלינו אנשים כה מקסימים, אשר נגעו בחיינו לרגע קט אולם נצרבו בליבנו לנצח!

הכאוס חזר והפעם ב- Puno

הגענו עם שחר ל- Puno, העיר המנומנמת קידמה את פנינו באפרוריות רדומה.

בתחנת האוטובוס תרמילאים מבולבלים, מתרוצצים סביבנו באי נוחות. אחד מהם ניגש אלי ושאל "האם גם אתם עוברים לבוליביה עם הסירה הציבורית?" הופתעתי מעט משאלתו. הוא הסביר לי שהאוטובוסים היוצאים לגבול לא חזרו לפעילות בגלל ההפגנות והמחסומים והוצע לו לצאת לעבר הגבול בהפלגה בסירה ציבורית לצדו השני של  lago Titicaca ומשם להמשיך באוטובוס עד מעברי הגבול של פרו ובוליביה. עלות הנסיעה 90 סול.

"אתה בטוח שהמידע שקיבלת אמין?" שאלתי. הוא הצביע לעבר חברת האוטובוסים שבה נמסרו לו הפרטים.

ניגשתי לברר את הפרטים שכן ביום המחרת תכננו לחצות את הגבול לבוליביה. הסתבר לנו שהדרך היחידה להגיע לגבול היא בדרך החתחתים שהבחור סיפר לנו עליה.

Titicaca bus Puno – Copacabana WhatsApp: +51951958767

"אוקי, מחר יום חדש. בינתיים נגיע לאיים הצפים." החלטנו.

Islas Uros

יצרנו קשר עם Rubens המארח שלנו ב- Islas Uros. עד מהרה נהג מונית מטעמו הגיע לאסוף אותנו. עד מהרה הגענו לרציף קטן על שפת האגם, שם המתינה לנו סירה קטנה בה הפלגנו עד לאיים הצפים. בכניסה לאיים נדרשנו לשלם אגרת כניסה סמלית.

הלינה על האי הצף, בבקתות צבעוניות המתנודדות קלות על אדוות האגם הייתה חוויה מיוחדת.

במהלך הסיור באגם למדנו על ההיסטוריה המרתקת של בני ה- Uros, אשר בחרו לחיות באיים צפים שהם בונים ומתחזקים מידי שבוע מצמחי הטוטורה הגדלים באגם.

הטוטורה דומה מעט לקנה, ומשמש בנוסף לבנית הבתים, סירות, חפצי אמנות ואף למאכל.

בעבר בני האיים התפרנסו בעיקר מדיג אולם בשנים האחרונות עיקר פרנסתם בתיירות אשר התפתחה באיים הצפים.

מאוחר יותר, במהלך ארוחת הערב הטעימה, תיאמנו איסוף והפלגה לעבר הגבול. אולם בשעת בוקר מוקדמת התבשרנו בחדשות הטובות. הכביש נפתח לתנועה ונוכל לנסוע באוטובוס אל הגבול.

מאושרים, יצאנו לדרך. "עוד שעות אחדות נגיע ל- Copacabana והפרק של אי הוודאות בחיינו יגיע אל קיצו", חשבנו בתמימות.

הדרך אל מעבר הגבול פרו-בוליביה

מלווה הקבוצה בדק את הדרכונים, ווידא שלא חרגנו ממכסת הימים שקיבלנו בפרו, בנוסף הוא ווידא שיש לנו ויזה עבור בוליביה. הוא הדריך כל נוסע במידע הרלוונטי עבורו על מנת למנוע עיכובים מיותרים במעברי הגבול.

האוטובוס דהר על הכביש הפתוח. תחושת הקלה מילאה אותנו.

לפתע, האוטובוס נעצר.

דקות ארוכות חלפו. הצצתי קדימה בניסיון להבין מדוע נעצרנו. לפנינו, תור ארוך של משאיות אשר בישר רעות.

המלווה חזר, פניו נפולות.

"המפגינים מסרבים לפתוח את המעבר על אף שהתחייבו שהכביש יישאר פתוח עד שעה ארבע אחר הצהרים". המולה פרצה באוטובוס.

הוא הרגיע את הנוסעים. "ישנן שתי אפשרויות: האחת, מי שירצה לשוב על עקבותיו יוכל לחזור עם האוטובוס ל- Puno, כספו יושב לו. האחרת, לצעוד כשני קילומטר, לחצות את המחסום ומשם אני אמצא עבורנו אמצעי תחבורה ללא תוספת תשלום, להגיע לגבול, בצד הבוליביאני ימתין לנו אוטובוס אחר שייקח אותנו עד ל- Copacabana."

עשרים מנוסעי האוטובוס כולל משפחתנו בחרו להמשיך במסע, היתר שבו על עקבותיהם.

שני קילומטרים אחרונים של צעידה בצל הוונדליזם

הצעידה עם המוצ'ילות הכבדות ושלושת תיקי היום לאורך שני הקילומטרים הרגישה כמו נצח. הכאב העמום בכתף ימין שלי הלך והתגבר. הבטתי במחסום ובסלעים העצומים שהונחו לצדו. היה עלינו לטפס מעליהם. ממולנו הגיחו המונים בכיוון הנגדי. חיכינו רגע בניסיון להשתחל אולם לא היה לנו סיכוי, הנימוס לא פעל לטובתנו.

"אין ברירה, תדחפו" סיננתי לעבר הילדים ולא המתנתי, בשארית כוחותיי הדפתי את האנשים סביבי, מטה את המוצ'ילה הכבדה מצד לצד כמגן רחב. הצלחתי לטפס ולצלוח את המחסום האנושי והפיזי. איציק כבר המתין לנו בצדו השני של המחסום ושחף וכפיר השתרכו אחרי מפלסים את דרכם בנחישות. יתר הנוסעים גם הם הצליחו לעבור וכך המשכנו בדרכנו במעלה הכביש עד שחברנו למלווה. הוא כבר אירגן לנו הסעה בשני מיניוואנים.

שעה וחצי אחר כך, כבר הגענו לגבול. החתמנו את דרכוננו בצד הפרואני וחצינו את השער אל עבר משרד ההגירה הבוליביאני. שם התקבלנו בחיוך מאיר עיניים. דקות ספורות אחר כך, עשינו את דרכינו אל Copacabana.

"היי שלום פרו", נפרדנו ברגשות מעורבים…