לוגו האתר יום אחד

מיאנמר – המסע אל הלא נודע

Kalaw

"דברים רעים תמיד קורים בסמטאות אפלות שיש בהן פנס אחד מהבהב…"

עלינו לאוטובוס VIP של חברת JJ. ציפתה לנו נסיעת לילה ארוכה.

מסכי המחשב הממוקמים במשענות הגב של כל כיסא, גרמו לקריאות אושר מצד הילדים. שחף וכפיר התמקמו מיד והחלו לחקור את העניין מקרוב.

איציק ואני התיישבנו במקומנו וניסנו להבין על מה ולמה ההתרגשות הרבה. גילינו שהמסכים במושבים שלנו לא עובדים. ביקשנו את עזרת צוות הדיילים של האוטובוס.

הדיילת הביטה על המסכים החשוכים בחוסר אונים. היא ניסתה ללחוץ על מספר כפתורים באופן רנדומלי, כאשר הבינה ששום דבר לא עומד להשתנות היא התאדתה ללא אומר.

היא החלה לחלק קופסאות אוכל לנוסעים, כשהיא הגיעה אלינו, שאלתי אותה מה ניתן לעשות בעניין המסכים. היא הביטה בי שוב בחוסר אונים וסימנה לי בידה חמש דקות ונעלמה.

"מה כבר ישתנה בחמש הדקות הקרובות?" תהיתי בלבי.

כעבור רגע הופיע הדייל. גם הוא לחץ רנדומלית על הכפתורים השונים במסך אבל גייס לוק של מקצוען אמתי. לבסוף גם הבעת פניו השתנתה לחוסר אונים. הנחתי להם לנפשם, משלימה עם מר גורלי, "הלילה אני כבר לא אצפה בטלנובלה מקומית".

שעת חצות. אורות האוטובוס הוחשכו זה מכבר.

הבחור שישב במקביל אלינו, דיבר במשך שעה בקולי קולות בטלפון הנייד שלו. ניסנו להירדם אולם לא נראה שהבחור תכנן לסיים את שיחתו בקרוב. מסביבנו הנוסעים התלחשו ביניהם, מביטים בו בזעף אולם הוא עסוק בשלו.

לבסוף התייאשתי מלהמתין. פניתי אליו בעברית, "היוש, אנשים מנסים לישון פה, אתה יודע?"

הוא הביט בי מבולבל מעט, ניכר בו שהוא ניסה להבין מה אמרתי כרגע.

חייכתי אליו, תוך כדי שהצבעתי על הטלפון הנייד שלו וסימנתי לו בידי שכולם מנסים לישון. הוא חייך במבוכה הנהן במרץ בראשו. לחש משהו אחרון למכשיר הנייד שלו וסיים את השיחה.

סוף, סוף השתררה באוטובוס דממה מבורכת. הנוסעים הסמוכים למושבנו הסתובבו אלי בחיוך. מהנהנים בראשם כאומרים תודה.

שקעתי אל תוך המושב הרך והתכרבלתי בשמיכת הצמר הנעימה.

קול נחירה עזה הקפיץ אותי. פקחתי את עיני, מביטה לצדדים. ראשו של מיודענו מוטה לאחור, פיו פעור לרווחה ונחירותיו מרעידות את האוטובוס. הרמתי את מבטי וקלטתי שהנוסעים מסביב מסתכלים עלי בתחינה.

"לא, לא, אל תביטו עלי! בזה אני כבר לא מטפלת!"

בינתיים הבחור החל משתנק, משתעל ומשנה תנוחה. כולנו הבטנו בו במתח. כן, השקט חזר. כולם הביטו בי בשמחה.

"לילה טוב" לחשתי להם בעברית. הם לחשו לי משהו בשפתם בחזרה.

העפתי מבט מנומנם אל הילדים, הם מכורבלים זה בתוך זה ישנים.

שקעתי שוב אל שינה מתוקה.

Sorry Miss.

Sorry Miss.

קולו הגיע אלי ממרחקים, מתערבב בחלומי…

Miss.

התקשיתי לפקוח את עיניי.

Sorry Miss.

פקחתי את עיני, מנסה למקד את מבטי.

"אתם צריכים לרדת, הגעתם ל- Kalaw". הוא הצביע לעבר החלון.

צג הנייד שלי הראה את השעה 4:00 לפנות בוקר.

מחוץ לחלון האוטובוס, חושך מוחלט.

"אתה בטוח?" שאלתי, אפופת שינה.

הוא חייך בסבלנות, "Kalaw" הוא חזר ואמר.

הילדים התקשו להתעורר. אולם הצליחו לבסוף לאסוף את עצמם ועברו לנוהל הקבוע שפיתחנו בכל מה שנהוג במעברים: איציק ואני יורדים ראשונים לקחת את התרמילים הגדולים מתא המטען והילדים מארגנים בזריזות את שלושת תיקי היד הקטנים.

הרמתי את התרמיל הכבד על גבי והסתובבתי לוודא ששחף וכפיר לידי ומחזיקים את תרמיליהם. איציק גם הוא התארגן עם תרמילו הכבד. האוטובוס נסע לדרכו. רק אז התפניתי להביט סביבי.

נראה שזהו רחובה הראשי של העיירה הקטנה.

חשוך, קר כל כך.

אתנו ירדו שתי בחורות ישראליות נוספות. גם הן היו מופתעות שהגענו בשעה כה מוקדמת לעיירה. הן עדיין לא התארגנו על מקום לינה. לשמחתי אנחנו הזמנו מבעוד מועד חדר בבית הארחה מפנק.

הן הסתבכו במציאת מקום לינה במפה שלהן ואנו הראנו להן איך להשתמש באפליקציית MAPS.ME אנחנו הרי כבר מומחים בשימוש בה.

בדיקה במפה מבהירה שבית ההארחה שלנו מרוחק כקילומטר וחצי ממקום המצאנו. מלבדנו אין נפש חיה ברחוב. גשם החל מטפטף. נפרדנו מהבנות והחלטנו לצעוד ברגל לעבר בית ההארחה. ככל שהתקדמנו, הכל נראה נטוש וחשוך אף יותר.

הגענו לפרשת דרכים ונעמדנו לרגע על מקומנו. הניווט הראה לעבר סמטה אפלה, פנס בודד הבהב.

"בסרטים, דברים רעים תמיד קורים לנערה בסמטה אפלה עם פנס מהבהב" לחשה שחף.

נכנסנו לסמטה וצעדנו בדרך הכפרית המתפתלת.

"בסרטים, דברים רעים תמיד קורים בדרכים נטושות" שחף המשיכה להפחיד את עצמה ואולי גם קצת אותנו.

"אמא, האדמה זזה" לחש לי כפיר.

"בסרטים דברים רעים, תמיד קורים…"

"ששש" היסיתי אותה.

הארתי בפנס הראש הקטן לעבר האדמה. האדמה רחשה חיים, מאות שלשולים בגדלים עצומים נעו על דרך העפר החשופה. ניסינו לפלס את דרכנו בלי לדרוך עליהם, אך ללא הצלחה.

לפתע, מתוך העלטה הופיעו מולנו דמויות מוזרות.

"בסרטים תמיד…"

סימנתי לשחף לשתוק.

הדמויות גדולות ואימתניות עם גיבנת מוזרה. שחף, כפיר ואני התכווצנו על מקומנו.

"אלו רק פרות מקומיות" איציק הרגיע אותנו.

המשכנו לטפס בדרך המתפתלת בין העצים. אורו החיוור של הפנס המשוטט על העצים יצר צלליות מעוררות אימה. "היא הצליחה להלחיץ אותי" חשבתי, מנסה לגרש את השפעת דבריה של שחף.

עלינו במדרגות אבן צרות והגענו לרחוב המקביל. עוד 200 מטר מראה האפליקציה. נשמתי לרווחה. הגענו!

בית ההארחה Kalaw Vista Bed and Breakfast התנשא מתוך העלטה. המבנה יפה כל כך מבחוץ, אך הרבה יותר קטן לעומת התמונות שראינו ב- Booking.com

הגענו לשער הנעול.

חיפשנו פעמון.

אין פעמון.

השעה חמש לפנות בוקר.

ניסיתי להתקשר לבעלת המקום. אין תשובה. הסתובבתי לאט למשפחתי. שלושתם הביטו בי המומים. "אנחנו הולכים להישאר ברחוב?" הם שאלו בתדהמה.

"לא עונים לי" הנפתי לעברם את הנייד שלי בחוסר אונים.

"חמש לפנות בוקר, למה שמישהו יענה לך?!" הם שאלו בתוכחה.

בלית ברירה התיישבנו מכורבלים זה לצד זה. ניסנו להתחמם ביחד. צחקנו על עצמנו, איך תמיד אנחנו מסתבכים בשטויות.

"לפחות הגשם הפסיק" אמרתי.

קרני שמש ראשונות האירו מבעד לעננים. הנוף היה כל כך יפה עד ששכחנו לחלוטין את תלאות השעתיים האחרונות ובהינו בשקט, ביופי מסביב.

לפתע דלת נפתחה. דמות הציצה. סימנתי בידי בייאוש שיפתח לנו. הוא סימן רגע בידו ונעלם אל אפלת הבית.

כחמש דקות מאוחר יותר טרטור אופנוע הפר את הדממה.

הרוכב נעצר לידנו, התנצל. פתח עבורנו את השער הגדול והזמין אותנו להיכנס פנימה.

"בעלת הבית בינגון, היא נסעה לבדיקות בבית חולים" הוא הסביר. "היא שכחה לעדכן אותי שאתם מגיעים" הוא התנצל בשמה. "בואו תתחממו בפנים".

הוא הוביל אותנו אל פנים הבית. המקום נקי, יפה ומטופח. מבעד לחלונות השתקף נוף נפלא. אכלנו ארוחת בוקר טעימה ועלינו לחדרינו. את שעות הבוקר בילינו בשינה מתוקה במיטות הרכות והריחניות. 

בשלושת הימים הבאים בילינו במנוחה והתאוששות מתלאות העיר ינגון. במהלכם כפיר חזר לאיתנו לחלוטין ואנו יצאנו לחקור את האזור.

העיירה השלווה קאלאו

העיירה Kalaw שבמחוז Taunggyi במדינת Shan הינה קטנה ופסטורלית מוקפת טבע ירוק ושדות חקלאיים. היא שוכנת בגובה 1,310 מטר מעל פני הים. מזג האוויר נעים מאוד במהלך היום (עם אחוזי לחות נמוכים משמעותית משאר חלקי המדינה) וקריר מעט בלילה.

העיירה הייתה מאוד פופולרית בקרב הבריטים בתקופת השלטון הקולוניאלי. בנוסף העיירה משמשת כנקודת היציאה לטרק המפורסם ל- Inle Lake המרוחק משם כ- 50 ק"מ.

העיירה שימשה כתפאורה לרומן “אמנות ההקשבה לפעימות הלב” מאת הסופר הגרמני יאן-פיליפ סנדקר. מומלץ בחום לקרוא את הספר בזמן השהות בעיירה, או לקנות ולהוריד דרך אפליקציה "עברית", מה שאני בחרתי לעשות וכך לחסוך מקום בתיק היד.

פסענו בדרכים הכפריות, בטיולי יום קצרים מביטים בבתים הקולוניאליים היפים. חלקם נטושים, מטים ליפול.

ביקור בבית ספר של יום ראשון

בבוקר היום השני שלנו בעיירה, נקלענו למנזר גדול הנראה כמו מתחם בית ספר. הצצנו בסקרנות מבעד לשער הגבוה והציורי. עיננו פגשו עיני נערה כבת גילה של שחף היא נופפה לנו לשלום וסימנה לנו להיכנס. היססנו מעט. אישה נוספת נופפה לעברינו בשמחה.

"בואו" אמרתי. נכנסנו למתחם הגדול. התקבלנו בחמימות רבה. הקיפו אותנו נערים ונערות ועוד גברים ונשים בגילאים שונים. הנערה מהרה להציג את החבורה החייכנית. היו שם אמה שהיא מורה לגיל הרך בבית הספר במתחם. אביה מורה לבוגרי בית ספר יסודי. אחותה הגדולה, גננת במתחם גני הילדים. נזיר צעיר, נחבא אל הכלים, הציץ אלינו בחיוך בישן. הצגנו את עצמנו. הם שמחו לשמוע שאנו מישראל ומהרו לעשות לנו סיור במקום.

הנערה הסבירה על המקום "המתחם שבו אנו נמצאים הוא Sunday school". שאלתי מעט שאלות והיא ספרה לנו שבמשך השבוע ילדי העיירה לומדים בבית הספר הממשלתי אולם בימי ראשון הם מגיעים למתחם הזה, ללימודי דת והיסטוריה של בודהה. את בני הנוער מלמדים הנזירים ואת הצעירים מלמדים הוריה. בנוסף, ישנו מתחם של ילדי גן, בו מלמדות שתי אחיותיה הגדולות.

"בואו מחר" הפצירה בנו הנערה, "תוכלו לבקר בזמן השיעורים ולהכיר קצת את הילדים".

באחד מחדרי הכיתות הגדולים אליהם נכנסנו במסגרת הסיור, הוזמנו להתיישב על מחצלת. הנערות הגישו לנו תה ריחני, עם ממתק בוטנים דביק. שהינו במחיצתם זמן מה.

אם המשפחה מרחה את פני ב- Thanaka, משחה המופקת מגזע עץ ה- Thanaka הגרסה הבורמזית לקרם הגנה מפני השמש, קרם לחות ואביזר אופנתי. המקומיים מציירים בעזרתה צורות שונות על פניהם: עלים, לבבות ועוד.

לשם הכנת ה- Thanaka, היא טחנה ענף עבה על אבן גדולה עד שנוצרה אבקה דקה. את האבקה ערבבה עם מעט מים וכך יצרה משחה סמיכה. היא מרחה על על פני את המשחה. שחף פחות התחברה לרעיון.

בינתיים השמועה על אורחים במתחם נפוצה לכל עבר וכשירדנו לחצר כבר חיכו לנו עשרות צעירים חייכנים וידידותיים. אחד מהם פרס פרי ירוק גדול ומחוספס, הדומה במראהו ל- Durian, כפיר התחלחל, "אני לא נוגע באויבי המושבע" הוא סנן באימה.

החבורה דחקה בנו לטעום את הפרי. רחרחנו את סביבתנו בחשדנות.

"זה לא Durian" חייך אב המשפחה.

איציק הביט בהשתאות בפרי, אזר אומץ וטעם, "הממם, טעים". גם אני טעמתי. טעם מתוק ועסיסי מלא את פי. סבתי על מקומי, להגיש טעימה לילדים, אולם הם כבר נמלטו למרחק בטוח.

"Jackfruit" הסתבר לנו עד מהרה, הוא פרי אהוב מאוד על המקומיים.

נפרדנו לשלום, מבטיחים לשוב למחרת היום, יום ראשון, לפגוש את הילדים בבית ספרם.

למחרת היום, הילדים קיבלו את פנינו בסקרנות רבה. נשארנו שעה במחיצתם והמשכנו לעיסוקינו.

מסעדות ב- Kalaw

למרות ההמלצות הרבות ב- TripAdvisor על 7Sister, אנחנו התחברנו לטעמים במנות שהוגשו לנו. לעומת זאת Sprouting Seed, מסעדה צמחונית הייתה מוצלחת במיוחד.

הטרק ל- Inle Lake

לאחר בדיקה בשתי סוכנויות מומלצות (יש רבות וטובות ברחוב הראשי של העיירה. אנו הלכנו עם הלב ופחות עם המחיר), בחרנו לצאת לטרק פרטי דרך הסוכנות של Uncle Joe. יצאנו עם מדריכה נהדרת בשם שלי (הסוכנות ממוקמת מול EVEREST NAPLI FOOD CENTER).

בבוקר היציאה לדרך הפקדנו את שני תרמילי הגב הגדולים שלנו, בידי הסוכנות. בתום שלושה ימים הם כבר ימתינו לנו באכסניה שהזמנו מבעוד מועד.
בסוכנות התאספו תרמילאים נוספים. חילקו אותנו לקבוצות שונות. קבוצת Gal (שלנו) מקבלת את השם היומרני: The first group כמובן שלא עמדנו במשימה, תמיד הגענו במקום השלישי…

בוקר היציאה לטרק

אנקל ג'ו, קשישא סיפר לנו על מהלך הטרק ובקש שלא נהסס ונשאל אותו כל מה שיעלה על דעתנו. הוא סיפר לנו שנולד וגדל בעיירה. החל לעבוד עם תיירים כשהיה ילד בן עשר.

הוא גילה חיבה עמוקה לכפיר. סיפר לו שלמד אנגלית מהתיירים ובמהלך השנים הקים את חברת התיירות שלו. בימים אלו הוא מכשיר צעירים וצעירות להיות מדריכי תיירות. הוא הכשיר את שלי המדריכה שלנו. הכשרתה כללה שיעורי אנגלית ואכן שלי דיברה אנגלית באופן רהוט וברור.

יצאנו לדרך. חלפנו על פני השוק המקומי, צעדנו בין בתי הכפר, אט אט הותרנו מאחורינו את Kalaw.

הדרך ארוכה ומהממת ביופיה, מזג האוויר בבוקר היה נעים. העליות חדות. התנשפתי חסרת כוח.

שחף הבחינה בקושי שלי "את זקוקה לחיבוק אנרגיה?" שאלה ופתחה את זרועותיה לקראתי.

"אם רק ידעת כמה אני זקוקה לחיבוק אנרגיה כזה" חשבתי בלבי. הנחתי לראשי להישמט על כתפיה הצעירות, מתענגת על חיבוקה החם.

את שלושת ימי הטרק עברנו בהליכה בנופים מרהיבים. בלילות ישנו ב-Home Stay אצל כפריים. הם שמחו לקראתנו. את ארוחותינו בשלה שלי שהתגלתה כשפית מעולה. למעשה הארוחות שהכינה לנו, היו הארוחות הטובות ביותר שידענו במיאנמר!

כשהגענו ל- Inle Lake, שילמנו 15,000 צ'אט לאדם עבור אישור מעבר.

Inle Lake

אמר האגם: "אבל אני אהבתי את נרקיס כי בשעה שהיה שוכב על שפת המים ומסתכל בי, תמיד ראיתי איך בעיניו משתקף יופיי שלי"
(האלכימאי, מאת פאולו קואלו)

באגם ניתן לראות דייגים בבגדים מסורתיים, עושים "הצגה" לתיירים תמורת תשלום כרוחב ליבם של הצלמים. בנוסף ניתן לראות את הדייגים שמתפרנסים מדיג, הם אינם לבושים בבגדים מסורתיים אולם דגים בעזרת רשתות באופן מסורתי.

התמקמנו באכסניה המומלצת BaobaBed Inle Lake.

דרך האכסניה יצאנו לסיורים במהלך הפסטיבל שהתקיים באגם.

Bagan

בשעת לילה עלינו לאוטובוס ל- Bagan. גם אליה הגענו כמובן לפנות בוקר. נראה שמשפחתנו הקטנה כבר התרגלה להפתעות האלו. הפעם כולנו הגיבו בשלוות נפש.

נהג המונית שעצרנו להגעה ל- Oasis Hotel עצר לנו בנקודת התשלום בכניסה לעיר. המחיר לא זול 50,000 צ'אט לאדם. ילדים נכנסים בחינם. תוקף הכרטיס לחמישה ימים בלבד.

קבלת פנים מרגשת במלון

הגענו לפתח המלון בשעה חמש לפנות בוקר.

קולות רמים המופקים על ידי קרפדות קידמו את פנינו. עצרנו וניסינו לאתר אותן בפתחי הביוב. כפיר מצא אחת.

פנינו לשער הכניסה של המלון ושוב נפעמנו מטוב הלב של האנשים הנקרים בדרכינו. השוער התעורר משנתו פתח עבורנו את שער הכניסה למלון והתנצל שחדרינו לא מוכן עדיין.

לנו זה ברור, תכננו רק להשאיר את חפצינו. אולם הוא פתח לרווחה את המשרד הצפוף כדי שנשב לנוח מהדרך.

המשרד היה קטן ומחניק. החלטנו לנוח על כסאות הנוח לצד הבריכה. הוא הבחין בנו ומיהר להגיע ולפתוח את השמשיות להעניק לנו מחסה מטיפות הגשם הדקות שהחל לטפטף.

מאחורינו החלה תכונה רבה. שתי נשים בדיוק פינו את חדרן. השוער ובחור צעיר ניקו בזריזות את החדר. הבחור הצעיר והלבבי ניגש אלי והציג את עצמו.

"מנהל הקבלה, נעים מאוד" לקח לי רגע לעכל את דבריו.

מוקדם יותר, השוער אמר שמנהל הקבלה יגיע רק בשעה 8:00 בבוקר למשרד, האם הוא העיר אותו במיוחד?!

"התכתבת איתי" הוא קטע את מחשבותיי "אני מתנצל, אין לי עדיין חדר נקי לתת לכם"

"ברור" עניתי, "אין צורך להתנצל, פשוט לא ידעתי לאן ללכת בשעה כל כך מוקדמת".

"תראי, השוער ואני ניקינו קצת את החדר הזה". הוא הצביע על החדר שהתפנה לא מכבר.

"בינתיים תוכלו לנוח שם עד שחדריכם יאורגן כשהחדרניות תגענה".

פסעתי בעקבותיו אל החדר. הבטתי פנימה. הם החליפו מצעים, הניחו מגבות חדשות ושטפו בזריזות את חדר המקלחת והרצפה רק כדי שנוכל לנוח ולהתקלח.

וואו! המילים נעתקו מפי. השוער פשוט העיר אותו והוא הגיע מחוץ לשעות העבודה שלו. הם סירבו לקבל תשלום. רק ביקשו שנחוש בנוח ונהנה!

סיור ב- Bagan

ב- Bagan המרתקת עשינו סיור עם מדריכה מקומית מקסימה בשם נוי נוי (Nway Nway). מאחר ואנו לא נוהגים על אופנוע, היא ארגנה עבורנו טוק טוק מקומי שנסע אחרי שיירת האופנועים.

עלות הסיור 5 דולר לאדם, ילדים מתחת לגיל 12 אינם משלמים.

המנהגים והמסורות במיאנמר

ב-2019 העיר שהייתה בעברה עיר הבירה של ממלכת Bagan, הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. בסיור המרתק נחשפנו לעברה המפואר של Bagan, למסורות השונות, לאגדות מרתקות, לחיי היום יום במיאנמר, לאמונות התפלות, לאמונה הדתית, לתרבות ולמנהגים המיוחדים.

נוי נוי ענתה על שאלותינו הרבות באנגלית רהוטה.

את תשומת לבי לכד מנהג מטריד מאוד שנפוץ במיאנמר. בת בכורה, נידונה לעבוד ולפרנס את אחיה ואחיותיה הצעירים יותר. לאחר לימודיה, היא חוזרת לבית אמה ועד שאינה מקבלת אישור להינשא, לא תוכל לעשות זאת שכן נטל הטיפול בהוריה המתבגרים נופל על כתפיה, בעוד אחיה נישאים ומקימים משפחה.

נוי נוי שתפה אותנו בסיפורה האישי. היא בת בכורה להוריה. היא ובן זוגה כבר שנים רבות ביחד, אולם טרם קיבלו את ברכתה של אמה. היא בשנות השלושים המאוחרות ועדיין ממתינה. הקשבתי לדבריה, עיני מלטפות את דמותה של בתי הבכורה. משאלתי לראות אותה מאושרת לצד אהבת חייה, מקימה משפחה משלה. לחבוק נכדים, מי יודע אולי אזכה לחבוק גם נינים, אם כי איני משלה את עצמי, בכל זאת בגילי המופלג.

שחף הבחינה במבטי, היא התכרבלה בזרועותיי. "איזה נורא" היא לחשה.

השמש החלה שוקעת, השמיים המכוסים עננים, נצבעו בגווני ארגמן. רוח קרירה לטפה את פני.

נוי נוי הביטה בקו האופק. "יש לך ילדים יפים וטובים כל כך" היא אמרה ברכות.

שתקתי רגע, מבטי נדד אל קו האופק, השקיעה מרהיבה.

"אני יכולה לתת לך חיבוק?", הבטתי בה. היא חייכה "בטח!"

עמדנו כך בחיבוק ארוך אל מול עיר חרבה ומסורות עתיקות.

כבר שעת בין ערביים, היום פינה את מקומו אל הלא נודע. היא הדקה את חיבוקה כאילו קראה את מחשבותיי.

"אני אתפלל בשבילך", לחשתי לאוזנה. "אני אתפלל בשבילך שתקבלי את ברכתה של אמך" היא הביטה בי, עיניה ברקו בדמעות.

חודשיים אחר כך, משאלתה של נוי נוי התגשמה. אמה נתנה את ברכתה. בתאריך 17 בנובמבר, 2019 נוי נוי נישאה לאהבת חייה. הבטתי בהתרגשות בתמונות החתונה שהיא שלחה לי בהודעת WhatsApp. היא נראיתה כל כך יפה וקורנת.

מסעדות מומלצות ב- Bagan

פיצרייה מושלמת: La Pizza.

במדרכה ממול הפיצרייה ישנה מסעדה איטלקית מעולה, מעוצבת בניחוח אירופי: La Terrazza Restaurant & Art gallery. השפית הציגה את עצמה בפנינו. היא אישה נעימה ומיוחדת שבבעלותה שתי המסעדות.

שוחחנו ארוכות והיא פינקה אותנו בקינוח טעים מעשה ידיה.

סדנת פיסול בעץ

שחף וכפיר התנסו בסדנת פיסול בעץ Diomand Crown – Wood Carving. עלות הסדנה נגזרת מגודל ודרגת הקושי של הדמות אותה מפסלים.

במשך שעות ארוכות הם פיסלו דמויות מעץ. הם עבדו בסבלנות רבה, תחת עינו הפקוחה והמקצועית של Ko Gyi Zaw כפיר יצר דרקון סיני מרהיב, שחף יצרה איש יושב על ירח בידיו חכה, בקצה החכה כוכב.

סוכנות נסיעות מומלצת

בסוכנות Golden Time הסמוכה לסדנת הפיסול, רכשנו כרטיסי נסיעה בוואן ל- Mindat.

הנסיעה ל- Mindat

הנסיעה ל- Mindat התארכה ולרגע אחז בי ייאוש והספק החל מקנן בי. האם היה נכון לצאת ליעד הזה?

שחף, כפיר, איציק ואני היינו נרגשים לצאת לסיור איזיריידר בכפרים מסביב ל- Mindat. כפרים אלו מוכרים בזכות שבטי הנשים שפנהן מקועקעות.

בשמונה בבוקר אסף אותנו הוואן מ- Oasis hotel. הוואן החדש, הממוזג והמצוחצח הוביל אותנו בנסיעה שארכה כארבעים דקות, בדרך יפה לעיירה בשם Pakokku. שם ירדנו בתחנת הוואנים הנוסעים ל- Mindat.

כלאחר כבוד עלינו לוואן חבוט, מוזנח ומקרטע לנסיעה של שש שעות מסויטות ליעדנו הבא.

במהלך הנסיעה עצר הנהג אין ספור פעמים, לעתים כל מאתיים או שלוש מאות מטר, בעודו אוסף חבילות שונות ומשונות, ארגזים ושקים אותם העלה לגג הוואן או הוריד ביעד הבא. בוואן עצמו בכיסא הסמוך לדלת התיישב אדם קשיש. באחת העצירות הוא ירד והלך לעבר סולם מאחורי הוואן. בכיסאו התיישבה עלמה צעירה.

הבטתי בתדהמה בחלון האחורי וראיתי את אותו קשיש, מטפס בקלילות אל גג הוואן.

מבטי הצטלב עם הצעיר שישב סמוך אלי, הצבעתי על הגג ובמבטי שאלה "שם?" הוא חייך והנהן במרץ.

בכל עצירה השתנה הרכב הנוסעים בוואן, חלק יורדים ליעדם, חלק מטפסים על הגג, חלק משפרים מעמד ומתיישבים לאחר שהות על הגג בתוך הוואן עצמו. מידי פעם הנהג מתקשר בצעקות עם היושבים על הגג. הכביש הסלול הלך ונעלם עד שהפך לדרך משובשת. תהיתי אם כל יושבי הגג עדיין אתנו או שנפרדנו ממישהו מהם באחת מהמהמורות הרבות שבכביש.

כשרכשנו את כרטיסי הנסיעה לוואן חשבנו שהנסיעה תהיה עדיפה על אוטובוס מקומי, מקומיים שדיברנו איתם המליצו בחום על הנסיעה בוואן בטענה שהנסיעה באוטובוס לא נוחה כלל.  עכשיו מצאתי את עצמי תוהה כמה גרועה יכולה להיות נסיעה באוטובוס מקומי.

כפיר החל לחוש בחילה. הוא החליף מקום עם איציק והתכרבל בזרועותיי. ליטפתי אותו והוא נרדם. בליבי קיוותי שיתעורר רק כשנגיע ליעד.

בינתיים בכיסא לצדנו התיישב גבר בגילאי הארבעים לחייו וניסה לתקשר איתי. חייכתי בניסיון להבין מה הוא אומר. באנגלית דלה הוא אמר שנגיע בעשר בלילה ל- Mindat.

התחלחלתי "איך נסיעה של חמש-שש שעות תתארך עד עשר בלילה?"

לפתע הוואן נעצר.

הנהג עדכן אותי שזוהי הפסקה לארוחת צהרים. הערתי את כפיר בעדינות. הוא שמח להימלט מהוואן המחניק.

ישבנו במסעדה מקומית, חשוכה ומטונפת. איציק בקש מנות צמחוניות בלבד. הנערה שאינה מבינה את בקשתו מביאה לשולחן מנות שונות הכוללות בשר חזיר, בשר שחור לא מזוהה ועוד מנות עם עוף.

הבחור מהוואן ישב בסמיכות אלינו והאיץ בנו לטעום מכל המנות. אכלנו את הסלטים בלבד. הוא סמן לי שהכל טעים ואני בחיוך מסבירה לו שאנו אוכלים רק מנות צמחוניות. הוא הביט בי מופתע.

כפיר נראה קצת יותר מאושש. התנומה והעצירה הקלו עליו.

גשם החל לרדת.

קנינו בדוכן סמוך בננות קטנות ונהנינו מטעמן המתוק.

בוואן הבחור כיבד את כפיר בתפוח עסיסי. כעבור דקות נפרד מאתנו לשלום וירד בכפרו, לא לפני שהוא הבטיח לי שבעשר נגיע ל- Mindat.

הנהנתי בראשי לשלום. הנהג כבר אמר לי בהפסקה שבסביבות שלוש נגיע ליעדנו. אני מניחה שעשר זה המספר היחיד שהוא ידע לומר באנגלית. הוא חזר עליו בהתרגשות ובביטחון, לא רציתי להרוס לו אז פשוט חייכתי.

הוואן די התרוקן כעת. במושב הקדמי ישבה גברת קשישה. לאורך הדרך היא נפחה ללא הרף, שחף הסתובבה אלי מידי פעם ירוקה מבחילה. בסמוך לקשישה ישבה גברת הדורה אחרת, מקשיבה למוזיקה מקומית הבוקעת מהמכשיר הנייד שלה בקולי קולות. לידה ישבה צעירה שחלקה עם יושבי הוואן גרעפסים קולניים. בין לבין היא לעסה מטעמים בקולי קולות.

הוואן נעצר. שתי נשים עלו. האחת, אחזה בידיה זר פרחים ענק מהסוג המיועד למנחה לבודהה. היא התיישבה במושב הסמוך אלינו. השנייה, צעירה ממנה, התיישבה במושב מאחורינו. באחד הסיבובים זר הפרחים נכנס לעינו של כפיר. עינו דמעה מכאב. הגברת פרצה בצחוק ואמרה משהו לצעירה במושב האחורי. שתיהן פרצו שוב בצחוק. כפיר סיפר לי שהיא ראתה שנכנס לו הזר לעיין ואפילו לא הביעה חרטה. הבטתי בה. היא עדיין החליפה מבטים עם הצעירה, מסתכלת על כפיר וצוחקת.

הזדקפתי, הבטתי בכעס הישר לעיניה ואמרתי לה בזעם שקט ובעברית "לא!" היא מיד השפילה את מבטה. צחוקה התחלף במבוכה. מידי פעם שגרתי אליה מבט זועם. היא המשיכה לחמוק ממבטי.

כפיר דווח שהיא מציצה בחשש לכיווני. היא אספה את זר הפרחים אליה והקפידה שלא יתקרב שוב אל כפיר. גם כאשר היא ירדה מהוואן כעבור זמן מה, היא עשתה זאת בזהירות מופגנת.

הגשם הפך לטפטוף קל. הוואן טפס בדרך ההררית, המכוסה עננים.

Mindat

בתיה הראשונים של Mindat נראים מבעד לערפל. הוואן התרוקן מנוסעיו. בקשנו מנהג הוואן להוריד אותנו ב- Vakok guesthouse.

את פנינו קבל בחמימות דניאל. הוא הראה לנו את החדרים וספר על הסביבה.

דניאל התנצל שאין במקום wifi אולם הבטיח מים חמים במקלחת 24 שעות. התארגנו בחדרים ואני מיהרתי לשטוף את אבק הדרכים במקלחת החמה.

כגודל הצפיות למקלחת, גודל האכזבות

פתחתי את הברז, המים קפואים. סגרתי את הברז וחשבתי לעצמי, "זה לא באמת קורה לי!"

ניסיתי שוב את מזלי, פתחתי את הברז, המים עדיין קפואים.

הבטתי סביבי, חדר המקלחת גדול ומרווח. יש בו מתלה לבגדים, שולחן קטן להניח חפצים, גיגית ענקית, בתוכה דלי קטן בעל ידית ארוכה. מבטי נדד שוב אל הקיר. על הקיר מעל הגיגית בגובה נמוך יחסית ישנו ברז סוללה.

"באמת?" תהיתי לרגע.

פתחתי בזריזות את הברז, מים חמים זרמו לכף ידי. אגרתי אותם לדלי ושפכתי על עצמי. מניחה למים החמים לשטוף את הייאוש והספק שקיננו בי במהלך היום הארוך הזה.

התנגבתי וחייכתי לעצמי מול ההיגיון הצרוף של לחבר ברז סוללה בגובה נמוך לדוד החימום ולגרום לאנשים להתקלח בעזרת דלי.

מאוחר יותר, איציק ניסה להסביר לדניאל שניתן לחבר לברז הסוללה צינור עם ראש מקלחת כך שיהיה נוח יותר להתקלח. הבחור הקשיב בסבלנות ואף חשב ביחד עם איציק איך ניתן לבצע זאת.

תהינו, האם הם נוהגים כך בשל חסכון בחשמל ומים? מקלחת בדלי היא מהירה יותר וקצרה יותר מן הסתם. נו טוב, כנראה שרק לבעלי המקום התשובות.

למלון הגיעו 3 זוגות ישראלים חמודים שכבר פגשנו ב- Bagan וב- Kalaw. תאמנו לצאת בבוקר למחרת לטיול איזריידרים בכפרים הסמוכים.

טיול איזריידר בכפרים

הבוקר הגיע.

שחף וכפיר נרגשים במיוחד ומוכנים חצי שעה לפני הזמן המיועד.

שחף לחשה לי "אני רוצה נהג חתיך". צחקתי וקיוויתי בשבילה שיהיה חתיך אחד לרפואה בצוות.

בשמונה בדיוק המדריך ועוד תשעה אופנוענים המתינו לנו בכביש ליד האכסניה.

שחף בחרה בצעיר והחתיך מכולם. ווידאתי עם המדריך שלבחור יש ניסיון ברכיבת שטח ושהוא אחראי. המדריך הבטיח לי שכולם מקצוענים ואחראים. איציק התאים את הקסדה לראשה של שחף. היא עלתה בקלילות על האופנוע.

כפיר בניגוד לאחותו בחר אופנוע. הוא מצא אופנוע שטח כחול, יפה, חדש למראה. הוא נעמד לידו ולטף את המושב בחדווה. הוא אמר לי בפסקנות "אני רוצה לרכב על האופנוע הזה".

פניתי למדריך "כפיר רוצה לרכב על האופנוע הזה, האם זה אפשרי?" הוא חייך אל כפיר, "כן" הוא ענה, "אתה רוכב איתי" עיניו של כפיר ברקו בשמחה. איציק התאים לו את הקסדה. נתן לו תדרוך בטיחות קצר והילד טפס בשמחה אל המושב האחורי.

אני מצוותת לבחור חמוד עם שם קצת מסובך. הוא דובר אנגלית לא רעה, במהלך הנסיעה התיידדנו והוא סיפר מעט על עצמו. גם הוא בן לשבט מון, נשוי, אב לבת ובן צעירים. בדרך חלפנו על פני ביתו. אשתו עמדה בחוץ וחייכה אלי, נופפנו לשלום. "היא מאוד יפה" אמרתי לו. הוא חייך בהסכמה.

הדרך היוצאת מ- Mindat אל הכפרים, קשה, צרה, רצופה בעליות וירידות תלולות. לעתים גלגלי האופנועים החליקו על הסלעים החלקלקים והרטובים. אחזתי בידיות מאחורי והשתדלתי לא לעוף אחורה בעלייה התלולה.

זכרתי משנים שעברו בהן הייתי מורכבת רבות על אופנוע שטח, להרפות שרירים ולשבת נינוחה ככל האפשר.

הדרך קשוחה.

לאחר אחד העיקולים נגלה לעיני גשר עץ רעוע למדי. מהר התחוור לי שעלינו לחצות אותו עם האופנועים.

האופנוע הראשון החליק מעט בעליה לגשר, זינק והצליח לעלות. הוא קרטע על הגשר והמתין בצד השני של הנהר. כך גם האופנוע השני. האופנוע השלישי התקשה לבצע את התמרון אל הגשר. דקות ספורות קודם לכן דיברתי בזמן הנסיעה עם דפנה, הבחורה שרכבה על האופנוע הזה. היא אמרה לי שאמנם אין לה ניסיון רכיבה על אופנועים אבל משהו מרגיש לה לא תקין עם האופנוע. אותו אופנוע ביציאה מהגשר איבד שליטה. הרוכבת עפה ולמזלה נחתה על רגליה. האופנוע יצא מכלל תפקוד. הנהג הוביל את האופנוע הצידה.

"אל תדאגי" אמר לי הנהג שלי "תחזיקי חזק" ויצא לדרך. הכניסה לגשר מתבצעת מתוך עיקול צר וחד מאוד, אחריו צולחים קטע קצר במים ובבת אחת עולים לגשר, העלייה תלולה במיוחד. כמעט עפתי מהאופנוע. על הגשר הוא האט מעט ונסע בזהירות מאפשר לי להתארגן מחדש על המושב. הבטתי במים הזורמים בשצף קצף מתחתנו. תהיתי כמה זמן הגשר הרעוע הזה יחזיק מעמד. הקורות רקובות, חלקן חסרות, חלקן מתנתקות. נשמתי עמוקות "עוד רגע מגיעים ליציאה מהגשר". החזקתי חזק. שוב צלחנו קטע דרך רטוב. האופנוע החליק, התנודדנו, כמעט התהפכנו. הוא יצב את האופנוע והוציא אותנו החוצה בשלום מהעיקול הנוסף.

נעצרנו ליד האופנוע התקול. ירדתי מהאופנוע. "את בסדר?" פניתי בדאגה לדפנה. יכולתי לראות בעיניה שהיא לא. היא הייתה מבוהלת.

חברתה הגיעה וחיבקה אותה. הן פרשו הצידה ודיברו בשקט. שמחתי בשבילה שיש מישהי שהיא מכירה ומרגישה בנוח להיות מחובקת ומעודדת בזרועותיה. כשהן חזרו, פניה נראות רגועות יותר.

בינתיים חבורת הנהגים ניסתה לטפל באופנוע התקול. אמרתי למדריך שבקטעים קשים כאלו עדיף שאנו המורכבים נרד מהאופנוע ונחצה ברגל כי רובנו כמעט עפנו מהאופנועים. בעודי מדברת מגיע אופנוע עם שני רוכבים מקומיים. לפני הכניסה לגשר הבחור המורכב ירד וצלח את הגשר רגלית בעוד הרוכב מתמרן את אופנועו בקושי רב בעליה לגשר. הצבעתי לעברם, "רואה, אפילו המקומיים נוהגים כך". המדריך הנהן בראשו. "לפני קטעים כאלו, נעצור ותחליטו אתם אם ללכת ברגל או להמשיך לרכב" הוא ענה בהסכמה.

דפנה סירבה לעלות על האופנוע על אף שהבטיחו לה שסידרו את התקלה. הבנתי לליבה. היא ובן זוגה החלו לעלות את העלייה התלולה ברגל. האופנועים עליהם רכבו קודם לכן, עלו בזריזות את העלייה ונראה שאכן כעת האופנוע תקין.

חבשתי שוב את הקסדה שלי. הנהג שלי אמר לי "אל תחזיקי בידיות, תחזיקי בי, כך תרגישי בטוחה יותר". בקשתי ממנו שיאמר גם לשחף וכפיר לעשות כך. הוא אמר להם. שחף מחבקת את הנהג שלה במבוכה קלה. כפיר המשיך לאחוז בידיות, הוא אמר שכך נוח לו יותר.

התיישבתי על האופנוע, זרועותיי מקיפות את הנהג שלי. שילבתי אצבעות ווידאתי שוב שנוח לו. הוא הנהן בחיוך. "תחזיקי חזק!" הוא הניע, המתין רגע שהדרך תתפנה ועלה במהירות את העלייה התלולה. הרגשתי הרבה יותר בטוחה כעת. הוא נהג במיומנות בדרכים הצרות, מצביע אל ההרים שמנגד לשם דרכינו מועדות. הרגשתי את גופי מרפה שוב. הרוח הצוננת לטפה את פני, ריח הצמחייה הירוקה מלאה את נחירי. אני אוהבת את הרכיבה על האופנוע, אני אוהבת כשבסיבובים האופנוע נוטה מעט על צדו ואנו נוטים עמו.

הצעיר הפגין מיומנות רכיבה, "ממתי אתה רוכב כך"? שאלתי בסקרנות.

"מגיל עשר" ענה. הוא אוהב לרכב על האופנוע. עד במהרה הוא עקף את השיירה ואנו הובלנו. הוא נסע מהר מאוד, מכיר כל סלע וכל עיקול. חשתי בטוחה אתו.

לא נבהלתי כאשר לפתע האופנוע התרומם קלות באוויר ונחת על 2 גלגלים ללא פגע והמשיך בנסיעה כאילו כלום לא קרה. פרצנו בצחוק. "אלו הן נעורי השניים" חשבתי לעצמי בסיפוק., מטיבה את אחיזתי בו.

ירדנו בדרך התלולה אל הכפר הראשון.

שלושה אחים קטנים התחבאו מפנינו. השניים הגדולים יותר הציצו לכיווננו והציקו לאחיהם הקטן. הוא פרץ בבכי, חשתי חמלה כלפיו.

התחלנו לצעוד בין בתי הכפר.

ילד מקומי מציץ מחלון ביתו

שבטי ההרים של Chin State

המדריך ספר לנו על אחת הקבוצות היותר מרתקות במיאנמר. שבטי ההרים של Chin State, הנמצאת במערב בורמה. מרבית תושבי Chin State, הינם נצר למהגרים שהגיעו לאזור במאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה. חלק מתתי הקבוצות של בני Chin, נקראים אנשי ההרים או שבטי ההרים אשר חלקם בני Chin, וחלקם התערבבו במרוצת השנים עם בני הלאום הבורמזי.

הנשים המקועקעות של שבטי ההרים

אחד המאפיינים המעניינים ביותר של המתיישבים באזורים מבודדים אלה, היא מסורת קעקוע פני הנשים במגוון סמלים, צורות, קווים וקישוטים.

ניתן להבחין בשישה סגנונות מרכזיים של ציורי פנים. חלקם נראים כמו רשתות עכביש, אחרים מאופיינים בציורים וסמלים מינימליים יחסית, סגנון אחר הוא של השחרת כלל שטח הפנים. הכפרים בהן ביקרנו שייכים לבני שבט מון. המדריך מבהיר שלשם אין קשר לירח. הוא הסביר שבכפר זה בנות השבט מקעקעות על פניהן סמל שנראה כמו האות הלטינית B.

מדוע פני הנשים מקועקעות?

לדברי המדריך קיימות גרסאות שונות מדוע נהגו בנות שבטי ההרים לקעקע את פניהן. על פי אחת מהגרסאות, מסורת זאת התפתחה כביטוי ליופי. הנערות החלו להתקעקע בגיל 16 ועד 18. גבר לא יתחתן עם נערה שפניה אינן מקועקעות.

גרסה אחרת לסיבת קעקוע פניהן של נשות שבטי ההרים, נלקחת מתוך אגדה מקומית המספרת שבעבר, בתקופת שלטונן של הממלכות האזוריות Mandalay ו- Bagan, נהגו המלכים והנסיכים לחטוף את נשות שבטי ההרים אשר נחשבו ליפות ביותר. לכן, בכדי להיות פחות אטרקטיביות עבור הגברים הזרים החלו הנשים לקעקע את פניהן.
הסבר נוסף למסורת זאת, הוא הרצון של המקומיים לסמן שושלות משפחתיות. המנהג המקומי אוסר להינשא עם קרובים השייכים למשפחה המורחבת על מנת למנוע לידת ילדים בעלי מומים, בחברה בה הגיוון הגנטי שלה מצומצם מאוד.
גם בימנו, נישואין מתבצעים בין בני כפרים שונים ומרוחקים יחסית זה מזה. בעבר, היה קושי רב לעקוב אחר אילן היוחסין ולהימנע מנישואי קרובים. לפני הגעתה של ילדה לגיל הבגרות המינית היו מקעקעים על פניה, סימונים האופייניים לבית אביה וסימונים האופייניים לבית אמה. כשנישאה קועקעו על פניה סימונים האופייניים לבית בעלה. דבר זה היה מסייע להבין לאיזה קבוצה משפחתית האישה שייכת ובאופן זה, היו נמנעים מנישואי קרובים עד דור שני.
גרסה אחרת טוענת שהקעקוע נועד לשמש כסימון מעמדי בין הקבוצות השונות ואחרות טוענות שמקור המסורת בהוראה שהגיעה משאמנים מקומיים, זמן רב לפני הגעת הנצרות והבודהיזם לאזור. כאשר הגיעו מיסיונרים נוצריים לאזור, בני השבטים המומרים החלו להכניס מוטיבים נוצריים לציורי הפנים.

יחד עם זאת כל הקבוצות השונות נשארו נאמנות למסורת השאמנית או הדאואיסטית ונמנעו מנישואי קרובים.

חקיקה נגד מסורת קעקוע פני הנשים

בשנת 1962 הממשלה הבורמזית הוציאה חוק נגד מנהג קעקוע פני בנות שבטי ההרים. אולם רק בשנות התשעים החלו לאכוף את החוק ביתר שאת. מידי פעם מגיעים פקחים מטעם המדינה. הם בודקים את גילה של האישה ובמידה ומסתבר שהיא קעקעה את פניה לאחר צאת החוק, תאולץ לשלם קנס כספי. מרבית הנשים המקועקעות הן בנות 50-70 אך ניתן גם לפגוש גם נשים צעירות, בגילאי השלושים, שריד אחרון של מסורת אשר אט אט נעלמת מן העולם.

כיום בנות השבט הצעירות בוחרות לא לקעקע את פניהן, לאו דווקא בגלל החוק אלא בגלל השינויים הרבים שהדור הצעיר חווה. גם הגברים הצעירים אינם מוצאים זאת לסמל היופי כבעבר.

ביקור בבית הספר המקומי

המשכנו בנסיעה אל כפר נוסף. שם נכנסנו לביקור בבית ספר מקומי, הגענו בזמן שיעור ספורט שהתקיים בחצר.

שלושים ואחד ילדי בית הספר בגילאים שונים שיחקו ביחד בכדור. חלקם נטשו את המשחק והגיעו אלינו, בסקרנות. שחף ואני התכופפנו לעברם והחלקנו כיפים. הביישנות החלה מתפוגגת והם נעמדו להצטלם בזה אחר זה. מביטים בסקרנות במסך המצלמה, צוחקים למראה דמותם המשתקפת לנגד עיניהם.

בינתיים כפיר נכנס לכיתה. כעבור דקות יצא וקרא לי לבוא. נכנסתי בעקבותיו לכיתה החשוכה.

הכיתה גדולה ומרווחת, השולחנות עשויים עץ מתפורר מסודרים בקבוצות של שלוש. כפיר התלהב למראה הלוח. על הלוח כתובים משפטים באנגלית, בכתב יד יפה ומסודר.

שוחחתי מעט עם המורה לאנגלית. באנגלית רצוצה ובצחוק נבוך הוא סיפר שהגיע מינגון ללמד בכפר. בינגון הוא למד באוניברסיטה לכתוב ולקרוא, אולם התקשה מאוד לדבר אנגלית, הוא הרבה להתנצל על כך. הוא לימד את הילדים מתוך ספרים צבעוניים ויפים למראה.

"בת כמה את" הוא פנה לשחף.

"בת שלוש-עשרה" היא ענתה בחיוך.

הוא המשיך והתעניין מה היא אוהבת ללמוד, מדוע אינה בבית ספר כעת, מהם התחביבים שלה, מידי פעם צחקק וריח כבד של אלכוהול בקע מפיו. שיניו צבועות בחומר האדום אותו הם נוהגים ללעוס ולירוק. לפתע, הוא בקש ממנה שתרשום לו את שמה ומספר הטלפון שלה. היא סירבה.

הכיתה החלה להתמלא בתלמידים מיוזעים, זבי חוטם, חייכנים וסקרנים. המורה לא וותר הוא ניסה את מזלו שוב ושוב ובקש משחף את מספר הטלפון שלה.

קמנו להיפרד. הוא נפרד בחיוך מהול באכזבה. הילדים ליוו אותנו בדרכנו החוצה, מנופפים לעברינו לשלום דרך חלונות הכיתה.

מפגש מרגש עם בת שבט מון

בדרכנו, שחף ואני פגשנו אישה מבוגרת שפניה מקועקעות. היא חייכה אלינו. אנו חייכנו אליה בחזרה ובקשנו רשות לצלם אותה. היא הסכימה. השמש עמדה גבוה בשמים והתמונה יצאה חשוכה מעט.

היא בקשה לראות את תמונתה. הראיתי לה במבט מתנצל. היא אמרה משהו בשפתה. לא הבנתי את דבריה. היא אחזה בידי אחיזה איתנה והובילה אותי לעבר אזור מוצל. היא נעמדה לצילום, מגביה את המקטרת שלה. אני המומה מיהרתי לצלם. היא הביטה בתמונה וחייכה בניצחון. מרוצה מעצמה המשיכה בדרכה.

בת השבט מעשנת מקטרת

שחף ואני הבטנו אחת בשנייה ופרצנו בצחוק.

שחף רצה בקלילות במורד השביל מסתובבת אלי במהירות ידיה פרוסות לצדדיים, עיניה זוהרות. "שמש" חשבתי "היא מאירה את העולם כמו שמש".

עמודי טוטם מפארים את הכפר

מסע רכוב נוסף הוביל אותנו אל הכפר השלישי. הביקור בכפר זה הרגיש כאילו אנו בתוך הזיה קריפית במיוחד. לאורך הדרך מול כל בית בכפר, מפוזרים עמודי טוטם מקושטים בגולגולות.

על חלק מהקירות החיצוניים או על העצים תלו גולגולות של באפולו וחיות נוספות. המדריך סיפר שתושבי הכפר הם עובדי האלילים הנוהגים להקריב קורבנות לרוחות כדי שישמרו עליהם.

כאשר בן בית חולה, הם קושרים חיה על עמוד הטוטם. בני המשפחה מתכנסים סביב העמוד, ראש המשפחה, יורה חיצים ומשליך חנית לעבר החיה המסכנה עד שהיא מתה. לאחר מותה, הוא עורף את ראשה ותולה אותו על עמוד הטוטם למשך שלושה ימים. את בשר החיה אוכלים.

כעבור שלושה ימים הגבר תולה את הגולגולת על חזית הבית ושם היא תישאר.

ככל שהגבר עשיר יותר הוא מקריב יותר חיות לרוחות. כך קירות הבתים של גברים אמידים עמוסים בגולגולות ממגוון רב של בעלי חיים. עמדנו מול ביתו של גבר שנפטר זה מכבר. על הקיר משמאל לדלת הכניסה היו תלויות גולגולות של חיות אותן הקריב הגבר במהלך חייו. המדריך הצביע על הקיר מצד ימין של דלת הכניסה. הוצגו שם לראווה הרבה גולגולות של בעלי חיים אשר ניצודו על ידיו בעל הבית.

על כתלי הבית נתלו גולגולות של קופים, דובים, חזירי בר, איילים, לוריס (פרימט על סף הכחדה) ועוד. המדריך הסביר שבשבטים ישנם אנשים שאוכלים בשר קופים. אחת לשבוע, בימי שבת, הם נוהגים לצאת לצייד. הריגת חיה למאכל אדם תעשה רק בעזרת חיצים רגילים וחניתות בעוד שהריגת חיה שבשרה אינו מיועד לאכילה תעשה גם על ידי טבילת החץ ברעל, כך למשל הם הורגים חזירי בר ודובים. הם נוהגים לחלק את בשר הצייד בין אנשי הכפר.

קבורה ומנהגי אבלות

בנוסף לעמודי הטוטם, ישנם בכפרים, מבנים קטנים עשויים מסלעים בצורת תיבות גבוהות וצרות. במבנים אלו טומנים את אפרם של בני המשפחה לאחר מותם.

מנהג האבלות של בני השבט נמשך שלושה ימים ושלושה לילות בהם מנגנים בכלי מוזיקה מסורתיים לזכרו של הנפטר, ללא הרף כל שעות היום והליל.

את המנהג הזה חשנו על בשרנו בלילנו הראשון ב- Vakok guesthouse. חדרנו פנה לוואדי יפיפה ובאחד הבתים בהקו כל הלילה אורות ומתוכו בקעה בקולי קולות מוזיקה מלנכולית מכלי נגינה לא מוכרים. בבוקרו של אותו יום, דניאל שהגיע לכפר לפני חודשים אחדים מינגון על מנת לעבוד בבית הארחה, סיפר שגם היה מוטרד מהתנהגות השכנים, לכן הלך לברר מדוע הם ממשיכים ומנגנים ללא הרף. המשפחה הסבירה לו שמדובר בטקס אבלות על בן המשפחה שזה עתה נפטר. הוא התנצל בפנינו שוב ושוב על הלילה הקשה שעברנו ללא שינה. נבוכים מעט אמרנו שאין צורך בהתנצלות. "מה אפשר כבר לעשות, זה לא שהוא נפטר בכוונה, אתה יודע" חשבתי לעצמי.

ביקור בבית מקומי

ככל שהעמקנו לתוככי הכפר, הבחנו בשקט המוזר ובעמודי הטוטמים הרבים המפוזרים. חלקם היו מרוחים בשרידי דם טרי. הרגשנו כאילו אנו נמצאים בתוך סרט אימה.

לפתע, מצאנו את עצמנו מול בית שמח במיוחד. בני המשפחה המורחבת, קיבלו את פנינו בעליצות רבה. היו שם דור הסבים וסבתות, דור ההורים ודור הילדים. הגברים לבשו תלבושת המזכירה את האינדיאניים באמזונס, אזור חלציהם מכוסה בחתיכת בד קטנטנה. ראשם עטור בנוצות זנב ציפור שהם צדו במיוחד למטרה זאת. בפיהם מקטרות ארוכות. בשמחה רווית אלכוהול ביקשו שנצלם אותם. אחר כך לחצו את ידינו והזמינו אותנו אל ביתם האפל.

בבית ישבו בסיכול רגליים זאת לצד זו, שלוש נשים קשישות מקועקעות, בידיהן קרן של באפולו מלאה ביין מעשה ידיהם.

אחת מהן לחצה בחמימות את ידי. היא שאפה שאיפה עמוקה מהמקטרת שלה, והזמינה אותי ללגום מהיין. המחשבה על הבאפולו המסכן שנטבח באכזריות וקרנו משמשת ככוס ללגימת יין עוררה בי חלחלה. התנגדתי קלות. היא הניחה לי ומיהרה לאסוף לזרועותיה את שחף. היא סימנה לי משהו בידיה ומבטה שאל "הבת שלך?" הנהנתי בחיוב.

היא הפנתה מבטה לעבר כפיר ששמר על מרחק בטוח ממנה "הבן שלך?" הנהנתי בחיוב.

היא ליטפה את שיערה של שחף בהתלהבות, מביטה בקצוות הזהובים, מלטפת את פניה, חיוכה פוגש את חיוכה של שחף, שתיהן פורצות בצחוק רם ומשוחרר.

הבטתי בשחף. איך המסע הזה משנה אותה לאט לאט. צילמתי אותן. שלושתן ושחף. אחת מהן מביטה לרגע הצידה וכך בתמונה שתי נשים ושחף מביטות למצלמה והשלישית מביטה הצידה, לעבר משהו שהסיח את דעתה. הן ביקשו להביט בתמונה ואני הראתי להן בשמחה את המסך. הן נוזפות בקשישה השלישית שהסיטה את מבטה ומסמנות לי לצלם שוב.

צילמתי.

ברגע הצילום שוב, מוסחת דעתה של האישה השלישית, ע"י גבר שנכנס ומדבר איתן.

האישה האמצעית הביטה במסך הנייד, בחנה במבטה את התמונה. הצביעה על חברתה מימין וחייכה כמרוצה, אמרה משהו שנשמע כמחמאה. היא ליטפה את זרועה של שחף כמרוצה, הצביעה על עצמה בגאווה, הפנתה את מבטה אל חברתה משמאל ושוב נזפה בה, מראה לה את דמותה במסך ואומרת לה משהו שנשמע כתוכחה.

הקשישה הנזופה, השפילה מבטה במבוכה. לקחתי את כף ידה הקמוטה והקשה לכף ידי וחייכתי ברכות היא הזדקפה שוב בשמחה, מציעה לי מהיין שלה.

שלושתן מסמנות לי עוד תמונה.

הפעם הצילום עובר את ביקורת האמצעית והן מחייכות באושר.

שוחחתי עם אחד הצעירים מבני הבית. הוא הכיר לנו את החבורה העליזה.

היו שם את הקשישות שהן בנות דוד. חלק מהבעלים נכחו במקום, היה אותו ואת האחיינים שלו. ילדיו נשארו בבית עם אשתו. בת דוד עם התינוקת שלה, אך הילדים הגדולים יותר נשארו בבית ממול עם האב. הייתה שם אישה נוספת בהריון מתקדם. לא הצלחתי להבין את קרבתה למשפחה. היא חייכה בביישנות כשסימנתי לעבר בטנה הטופחת. זה תינוקה הראשון הסבירו לי. ביני לבין עצמי תהיתי כמה קרבנות יועלו לכבוד לידתו.

בבית הסמוך המדריך וחבריו האופנוענים עמלו על הכנת ארוחת הצהרים שלנו. במהרה נפרסו על השולחן מאכלים רבים ומגוונים, ערבים לחך.

הדרך חזרה אל Mindat

טיפות הגשם הדקות ליטפו את פני בדרך העולה חזרה אל Mindat. בדרך המתעקלת בהרים, קרן שמש חצופה פורצת בינות לעננים הכבדים המכסים את ההרים. הסטתי את מבטי אל הוואדי, הבטתי בקשת המרהיבה שמתחילה בפסגת ההר וכמו נשפכת אל הוואדי העמוק. עיניי גמעו את המראה המרהיב, לבי התרחב באושר.

שירו של Xavier Rudd התנגן בראשי

Follow, follow the sun
And which way the wind blows
When this day is done
Breathe, breathe in the air
Set your intentions
Dream with care
Tomorrow is a new day for everyone
Brand new moon, brand new sun
So follow, follow the sun
The direction of the bird
The direction of love
Breathe, breathe in the air
Cherish this moment
Cherish this breath
Tomorrow is a new day for everyone
…Brand new moon, brand new sun

מפגש עם בנו של ראש השבט

בתיה הראשונים של Mindat כבר לפנינו. פנינו לעבר המוזיאון המקומי. בנו של ראש השבט קיבל את פנינו. המוזיאון קטנטן אולם מרשים מאוד, בנו של ראש השבט סיפר לנו על תפקידיו הרבים והמגוונים של אביו. הוא סיפר בגאווה שכאשר אביו ייאסף אל אבותיו הוא עתיד להחליפו. במהלך הסבריו הוא החליף את בגדיו והתלבש בתלבושת שרק ראש השבט יכול ללבוש בחיי היום יום. הוא הדגים שימושים בכלים השונים, סיפר בגאווה על מסעות ציד קופים, דובים, נחשים וטיגריסים.

"אתם אוכלים את בשרם? שאלתי.

"לא! רק כדי להוכיח את גבריותנו"

כפיר נעץ בו מבט זועף, "הם חיות על סף הכחדה!"

"נכון" הוא הסכים עמו ולא הבין מה לא בסדר, אז מה אם ילדיו רק ישמעו על החיות האלו בסיפורים או רק יראו את הגולגולות של החיות האלו, זה לא הפריע לו.

כפיר הביט בי ושאל "ולמה אנחנו נמצאים פה בדיוק?"

בנו של השמאן לבוש בבגדי שמאן
לאחר מות אביו, עתיד בנו לרשת את מעמדו ותפקידיו של אביו. במהלך הסיור במוזיאון הוא לבש את בגדי אביו. בזמן שציין שרק לראש השבט מותר ללבוש את הבגדים האלו, ניכרה בעיניו תשוקה למעמד.

כוס יין מקומי חותמת את הסיור

את הביקור סיימנו במה שהתיימר להיות היקב המקומי. היקב המקורי סגור באותה עונה. לכן, נסענו לחנות יינות הממוקמת בצלע ההר, התיישבנו בבר הפונה לנופם המופלא של ההרים. בעודי ממתינה לכוס היין הצוננת שתגיע בעוד רגע קל, מחשבותיי נדדו לעבר היום גדוש החוויות במפגשים עם האנשים המיוחדים.

איציק הניח את כוס היין מולי. הבטתי בצבע הנוזל הצהבהב והעכור בכוס הבירה. לגמתי מעט. טעם לימונדה חמימה ממלא את פי. "קצת מוזר לשתות לימונדה חמימה", חשבתי לעצמי וסיימתי בגמיעות מהירות.

"עוד מעט השמש תשקע, זהו ערב כיפור" נזכרתי. קמתי על רגלי. חולשה איומה תקפה אותי. ראשי סחרחר וחיוך נמרח על פרצופי. הלכתי מתנדנדת לאטי אל האופנוע, טיפסתי עליו בקושי רב וניסיתי לייצב את עצמי בשארית הדרך אל המלון. 

מחווה מרגשת של בעלי המלון

דניאל קיבל את פנינו בשמחה. דקות אחרי שהגענו אל חדרינו, הוא דפק על דלתנו ואמר שבעלי הבית רוצים לתת לילדים מתנה.

הרגשתי נבוכה מעט. אין צורך ניסיתי לומר. אולם דניאל לא וותר. הוא הסביר שזה מאוד חשוב לבעלי הבית. "תודה" חייכתי. הוא פנה לדרכו ונעלם.

איציק ואני החלפנו בינינו מבטים. במה מדובר? תהינו.

במהלך היממה הבאה הצלחנו לחמוק מהעניין. למחרת כשחזרנו מארוחת הערב. בעלי הבית המתינו לנו. דניאל תירגם עבורנו.

"המשפחה שייכת לשבט ה- Chin. הם מאוד אוהבים את כפיר ורוצים להעניק לו מתנה מסורתית".

בעל הבית הזמין אליו את כפיר וברוב טקסיות כרך סביב צווארו צעיף המאפיין את שבטו. הוא הניח בידיו כת של חרב. ואמר לו משהוא בשפתו. דניאל מתרגם "עכשיו אתה בן שבט Chin אמיתי" הם הצטלמו עם כפיר.

כעבור רגע התאוששתי מההפתעה ומיהרתי גם להנציח את הרגע במצלמתי.

אשתו של בעל הבית נגשה לשחף וכרכה סביב צווארה צעיף. היא הצטלמה עמה והביעה חיבה רבה. "זה מרגיש כמו טקס הענקת דרגה" לחשתי לאיציק.

למחרת בעל הבית מאושר כל כך כשכפיר נפרד ממנו עטוי בצעיף שקיבל. הוא חיבק אליו את כפיר. כל כך הצטערנו שאיננו מבינים את דבריו.

יצאנו בשעת בוקר מוקדמת. האוויר היה קר מאוד. עמדנו בצד הדרך והמתנו לוואן.

הגיעה העת לשוב לנדודים.

אולי יעניין אותך גם...

אישה מקומית מקהילת הנשים הצוללות צלילה חופשית באי ג'ג'ו שבקוריאה

האי ג'ג'ו – אומנות הצלילה החופשית של נשות הים

באי ג'ג'ו הסמוך לחופיה של קוריאה הדרומית, התפתחה לאורך השנים קהילת נשים המכונות "האניאו" נשות הים. הן פיתחו מסורת צלילה חופשית לעומק ולצידה התפתחה מסורת ותרבות מרתקת הנמצאות בסכנת העלמות.
מי הן נשות הים המסתוריות? קראו במאמר

לפוסט המלא »
שחף מאופרת ולבושה כמאיקו

עולמן המסתורי של המאיקו והגיישה

ליפן מסורת תרבותית מרתקת וייחודית.
בתרבות המסורתית העכשווית תפקיד הגיישה להיות מעין מארחת על מנת להנעים את זמנו של הלקוח ולשחררו מטרדות היום. בנוסף, הן משמשות כמדריכות לתוך עולם התרבות היפני, בריקוד, נגינה או שירה, בטקסיות מסורתית ועוד.
גיישה מתחילה את הכשרתה לתפקיד בתור מאיקו, כאשר היא נערה צעירה בת 15. במשך 5 שנים היא מתמחה במגוון מקצועות אומנות.
עם סיום לימודיה היא תוכר כגיישה.
עולמן של המאיקו נראה נוצץ אולם ישנו צד אפל המעיב על חיי הזוהר שלהן.

לפוסט המלא »
ארה כחולה בביצות פנטנל - צולם בשנת 2017

ברזיל

היה זה ביקורינו השני בברזיל, נראה היה שזה סיום נאות למסע שהתחיל אי שם בשלהי קיץ 2017.
יקבים ועיירות ציוריות היוו תפאורה מושלמת לימים מרגשים.
עבורי זהו הביקור הרביעי במדינה היפה והקסומה ולראשונה בחיי הרגשתי שזהו, סוף סוף, אני יכולה להניח לה ולחקור מקומות חדשים.

לפוסט המלא »
תצפית על הקרחון פריטו מורנו

ארגנטינה – אל "ארץ בעלי הרגליים הענקיות"

מסע אל נופיה העוצמתיים של פטגוניה. טרקים בין לגונות טורקיז ותצפית על הר הפיץ רוי. תצפית על קרחון פריטו מורנו המכונה הקרחון המתנפץ ומסלול הליכה על הקרחון.
מופעי טנגו ברחוב ולסיום ביקור מרגש במפלי האיגואסו המרהיבים.

לפוסט המלא »
שלדג

צ'ילה

צ'ילה – פארקים ושמורות טבע יפות ומטופחות מציגות טבע עוצמתי, אגמים בגווני טורקיז ונהרות גועשים.
במסע ספונטני חצינו את הקרטרה אוסטרל. מסלול שבחלקו נוח לנהיגה וכולל מעבר במעבורות ובהמשכו מאתגר אך בלתי נשכח.

לפוסט המלא »
כוס המחילות עומד על גזע עץ

ארגנטינה

ארגנטינה – מולדת הטנגו, ארוחות אסדו ערב לחיך ויין משובח אל מול נופים עוצרי נשימה.
חלקו הראשון של המסע.

לפוסט המלא »
להקת פלמינגו ג'יימס

בוליביה

בוליביה הייתה הפתעת המסע שלנו. פתחנו בטיול באי השמש שבאגם טיטיקקה.
את השנה האזרחית החדשה קיבלנו בלה פאז. טיילנו בעמק הירח ובשוק המכשפות הקריפי.
זכינו למפגש מרגש עם הכורים במכרות פוטוסי, למדנו על אורח חייהם, עבודתם הקשה והאמונות שלהם.
ביקרנו בסלאר דה איוני הבלתי נשכח והלגונות ולסיום סיירנו ביקבים של בוליביה והרמנו לפרידה כוסית סינגני, המשקה הלאומי והמושלם של בוליביה

לפוסט המלא »
פסגת ההר הצעיר מתנשאת מעל חורבות העיר מאצ'ו פיצו

פרו

Chiclayo הצצתי בגוגל מפות, ככל שהאוטובוס התקרב לעיר Chiclayo, התחושה המבשרת רעות, גדלה והתעצמה בתוכי. כשהגענו לבסוף, שלוש שעות אחרי הזמן שנאמר לנו. מצאנו את

לפוסט המלא »
קוליברי ורוד-אוזן נוצץ

אקוודור

מעבר הגבול קולומביה אקוודור – Rumichaca International Bridge חצינו את גשר הידידות והגענו לכניסה למשרדי ההגירה בצד האקוודורי. התבשרנו שביום הקודם בוטלו תקנות הקורונה ואין

לפוסט המלא »
תוכי Orange-chinned Parakeet

קולומביה – זיכרונות ותקוות

חלקו האחרון של הביקור במדינה הכי אהובה עלי בעולם כולו: קולומביה!
בחלק זה של המסע, הציף אותי גל געגועים לחברים מהעבר. בקרנו בקאלי, פופאין, סן אגוסטין ופסטו.
בדרכנו לאקוודור, עצרנו לבקר בבזיליקת Santuario de Las Lajas היפיפייה.

לפוסט המלא »
אומיירה סנצ'ז כפי שהוצחה לפני מותה על ידי הצלם הצרפתי פרנק פורנייה

קולומביה – הטרגדיה בעקבות התפרצות הר הגעש רואיז

סיפורה הטראגי של הנערה הקולומביאנית אומיירה סנצ'ז בעקבות התפרצות הר הגעש בשנת 1985 הסעיר את העולם כולו. הצלם הצרפתי פרנק פורנייה הנציח אותה במצלמתו שעות אחדות לפני מותה. תמונתו האייקונית משמרת את זכרה ומספרת את הטרגדיה שלה ושל כפרה.

לפוסט המלא »
תצפית על פסגת הר הגעש רואיז

קולומביה – עמק הקפה

מעולם לא אהבתי את טעמו המריר של הקפה ובכל זאת, הקפה של קולומביה הצליח להרטיט את בלוטות הטעם שלי. אני נהנית לשאוף לקרבי את הארומה

לפוסט המלא »
כרבולתן הסלעים

קולומביה – שבוע בגן עדן

Jardín הכפר הצבעוני והפסטורלי לא היה בתכניות שלנו. כשהבטנו במפה כדי לתכנן את המשך טיולנו, הבנו שעל מנת להימנע משעות נסיעה ארוכות ומתישות, מוטב יהיה

לפוסט המלא »
תצפית על מאגר המים

קולומביה – העיירה הכי צבעונית בעולם!

סיפורה המרתק של העיירה גואטפה. עיירת תיירות יפיפייה וצבעונית אשר עלתה על המפה בזכות מונוליט גרניט המתנשא מעל מאגר מים קסום ומשקיף אל הכפרים באזור.
מגואטפה ניתן לצאת לסיור אל שרידי הכפר פניול ולהריסות האחוזה של פבלו אסקובר.

לפוסט המלא »
הגרפיטי הנחבא מעט מהעין, מעלה מסר חשוב של שוויון וחופש לתושבי הקומונה האפרו-קולומבינית אשר במשך שנים רבות הופלו לרעה.

קולומביה – "עיר האביב הנצחי"

אמנם הלילות בעיר מדיין היו מפוקפקים אולם הימים היו מרתקים!
הפעם חוש ההומור המשובח והיצירתיות המדהימה שייכים לפבלו אסקובר, ברון סמים ונרקו-טרוריסט מהאכזרים שידעה האנושות.
קראו על סיפורו המדהים של אסקובר ועל סיפורה המרגש של קומונה 13.

לפוסט המלא »
מצנחי רחיפה בצ'יקאמוצ'ה

קולומביה – מרחפים בין עבר להווה

בחלקו השני של מסענו בקולומביה, הגענו לפסטיבל העפיפונים שהתקיים ב- Villa de Leyva, עיירה קטנה וקסומה. בסמוך לעיירה נמצאים שרידיו של מאובן פליוזאורוס.
בעיירה סאן חיל, גלשנו במצנחי רחיפה מעל הקניון השני בעולם.

לפוסט המלא »
ציור קיר של אישה צעירה ופרפר

קולומביה

הנחיתה בקולומביה הציפה בי זיכרונות מרגשים מן העבר. לשמחתי שני המתבגרים שלי התאהבו במדינה המשוגעת והמיוחדת הזאת, באנשיה הצבעוניים ובתרבות המרתקת. לגמרי במקרה נקלענו לטקס ההשבעה ההיסטורי של נשיא קולומביה השנוי במחלוקת גוסטבו פטרו. שמענו את הקולות בעד ונגד ונשארנו עם תפילה בלב, שאנשיה של המדינה האהובה עלינו יזכו למנהיג טוב שיוביל אותם לחיי בטחון ושלווה.
במבחן הזמן, נראה שהמתנגדים אשר השמיעו קולם במחאה צדקו.

לפוסט המלא »
שחף וכפיר בשיעור גלישה

קוסטה ריקה

קוסטה ריקה – אחד המונחים שכדאי להכיר לפני ביקור בקוסטה ריקה הינו: ¡Pura Vida! פירושו המילולי: "חיים טהורים" אולם זוהי אינה סתם אמירה, זוהי דרך חיים!
חלקו הראשון במסע אל קוסטה ריקה ואוצרותיה

לפוסט המלא »
כפיר גולש במורד ההר

ניקרגואה

ניקרגואה – מדינה שידעה מלחמת אזרחים אלימה וקשה, עוני וסבל רב עליה למדנו בסיור שקיעה "ההיסטוריה האפלה"
טיול הרפתקאות אל הר הגעש הפעיל Cerro Negro וגלישה על לוח עץ במורדותיו.

לפוסט המלא »
שלושה תוכי ארה ארגמנית על ענף

הונדורס

הונדורס – חורבות קופן והצד האפל של שליטיה.
פרויקט שימור תוכי המקאו.
צלילות ושחיה עם שנורקל באי אוטילה וטרגדיית זיהום האוקיינוס.

לפוסט המלא »
טחן נקוד

מערכת שונית המחסום המסו – אמריקאית

מערכת שונית המחסום המסו-אמריקאית (MBRS או MAR) היא המערכת האקולוגית הגדולה ביותר של השונית באמריקה והשנייה בגודלה בעולם אחרי שונית המחסום הגדולה באוסטרליה. גודלה כ- 1,000 ק"מ מצפון חצי האי יוקטן במקסיקו ועד לחופי בליז, גואטמלה והונדורס. היא מרוחקת כ- 300 מטר מקו החוף ומורכבת מסדרה של שבע שוניות אלמוגים קשים ורכים המשמשים בתי גידול למגוון עצום של מינים ימיים.

לפוסט המלא »
במכתש של Volcán de Santa Ana יש לגונה בגווני טורקיז בהיר

אל סלבדור – שחר חדש מפציע

אל סלבדור – המדינה שהייתה מוכרת בגלל מלחמת האזרחים הקשה, אלימות ועוני רב, שינתה את פניה.
פגשנו אנשים ידידותיים וטובי לב.
השינוי ניכר בכל פינה במדינה הקטנה והיפה.
גם הפעם גולת הכותרת של מסענו היה ביקור בהר געש אשר במכתשו לגונה יפה בגווני טורקיז.

לפוסט המלא »
זריחה - קרן שמש ראשונה מאירה

גואטמלה

גואטמלה – טיקאל האתר הארכיאולוגי המרתק, ערים עתיקות, כפרים ססגוניים המשמרים על תרבות ומסורת. אגם אטיטילן הציורי,
הרי געש מרשימים וחוויות בלתי נשכחות

לפוסט המלא »
קוף עכביש

בליז

חגיגות בר המצווה לכפיר ביעד קסום ומרגש האי סן פדרו. לאחר צלילות מרתקות והמאתגרות בשונית המחסום המסו אמריקאית, הפלגנו לאי קולקר. נפעמנו מבתי הגידול הרבים והמגוונים באי ובים.
המשכנו לביקור מיוחד בפנים היבשת וחווינו טיולים מרהיבים אל עומק האדמה.

לפוסט המלא »
מראה מיסטי שנוצר כאשר קרן שמש חודרת למערה ומאירה את השכבות העליונות של המים הצלולים.

מקסיקו – לצלול במסתורי הסנוטס

מקסיקו היא ביתם של כמה מאתרי הצלילה הייחודיים והמרתקים ביותר בעולם – אתרי צלילה ב- Cenotes. מרבית הסנוטס ממוקמים בחצי האי יוקטן.
הצוללים חווים תחושת ריחוף במרחב הקסום של מערות תת קרקעיות בנות אלפי שנה.
מרחב זה משלב תופעות טבע ייחודיות והיסטוריה מרתקת.

לפוסט המלא »
ציור קיר של פומה

מקסיקו

Ciudad de México "אמא, את מתרגשת?" כפיר שאל, מבטו חקר את פני. היססתי לרגע. מזה שעות אחדות תחושת בטן מבשרת רעות העיקה עלי. "אני מניחה

לפוסט המלא »
עיטם לבן ראש

ארצות הברית – ריצ'מונד

הגענו מוקדם לתחנה המרכזית, במטרה להספיק לשקול את תיקי הגב הכבדים ולעמוד בתור בתקווה לתפוס מקומות ישיבה מוצלחים. גשם החל לרדת. "מזל שהקדמנו!" חייכנו בהקלה,

לפוסט המלא »
האגם בסנטרל פארק, העצים מסביב בצבעי שלכת אדום זהוב וירוק

ארצות הברית – ניו יורק

ניו יורק מרתקת ומיוחדת. נדמה שהעיר לא נחה לרגע. יש בה שלל מוזיאונים מרתקים. חנויות שוקולד מיוחדות וקונדיטוריות משובחות. הסנטרל פארק בצבעי שלכת נפלאים.
כל אלו ועוד מהווים תפאורה נהדרת לתחילת מסענו החדש ביבשת אמריקה.

לפוסט המלא »
מוזיאון האשליות בתל אביב-שחף כאילו אוכלת את כפיר מתוך צלחת

מסע חדש בפתח

החזרה לארץ הותירה אותנו מבולבלים ואומללים. נדמה היה שבשנתיים בהם נעדרנו הכל השתנה ללא היכר.
לאחר תקופת החלמה של בתנו, הבנו שנכון לנו לשוב אל המסע. הפעם אל צדו האחר של כדור הארץ, אל יבשת אמריקה.

לפוסט המלא »
ציור גרפיטי של ילד יושב על המדרכה וראשו מכוסה בדלי

לאוס – פרידה

המסע שלנו בלאוס הגיע אל קיצו. נפרדנו בעצב מחברינו היקרים.
נפרדנו מחפצנו הרבים, את חלקם מכרנו ואת חלקם תרמנו.
יצאנו למסע הארוך הביתה. מסע שנמשך שבעה ימים ארוכים ומטלטלים רגשית ופיזית.

לפוסט המלא »
בודהה

לאוס – חגיגות השנה החדשה

חגיגות השנה הבודהיסטית בלאוס, משלבות מסורות עתיקות לצד מסיבות מים פרועות רוויות אלכוהול ואוכל.
אחרי החגיגות ההמוניות, התפרצה מגפת הקורונה. לאחר תקופת סגר קצרה חזרנו לשגרה נפלאה.
היו אלו הימים האחרונים שלנו במדינה שהפכה להיות לנו לבית שני.

לפוסט המלא »
ספינת אור - בצורת דרקון לבן

לאוס – חגים ופסטיבלים

לאוס – מסורות עתיקות ומרתקות נשמרות לאורך דורות.
המקומיים מציינים ימים חשובים בלוח השנה הבודהיסטי וגם חגיגות האלווין, חג המולד והשנה האזרחית החדשה.
בלואנג פראבנג מתקיימים אירועי התרמה לבית החולים לילדים ופסטיבלים של אוכל ופולקלור מקומי.

לפוסט המלא »
גרפיטי של TONA HIDE N SEEK

לאוס – אמנות רחוב

במרחב הציבורי מפוזרות עבודותיו הייחודיות של האומן TONA.
יצאנו לחקור מיהו האמן ומהם המסרים אותם הוא מעביר באמצעות יצירותיו.

לפוסט המלא »
נזירים צועדים בלואנג פראבנג, לאוס בדרכם לקבל מנחות.

לאוס – מרגישים בבית

הזמן חלף ואנו הסתגלנו לחיים החדשים שלנו בלואנג פראבנג.
מיום ליום הכרנו טוב יותר את האזור ואת תושביו.
הכרנו מקומות יפים לטיול. מסעדות ובתי קפה לסעוד ולציין ימי הולדת.
מאפיות, שווקים, בתי ספר, חוגים, בתי חולים (לצערנו) ועוד.
במדריך "לאוס – מרגישים בבית", ריכזנו את המידע כדי לסייע למבקרים להרגיש בבית!

לפוסט המלא »
חותמת ויזה ללאוס בדרכון

לאוס – ויזה והארכת ויזה

כיצד להגיש בקשה לויזה ללאוס? ויזת תייר מונפקת עבור שלושים יום בלבד ומאפשרת כניסה אחת למדינה. תוקפה: שלושה חודשים מיום הוצאתה. לאורך שנים, ניתן היה

לפוסט המלא »
גדת המקונג, נטושה בתקופת מגיפת הקורונה

לאוס – זה קורה שהדרך מתמשכת…

רחובותיה של לואנג פראבנג התרוקנו. סגר הוכרז ותחושת אי וודאות הורגשה מסביב. מצאנו בית לשהות בו ומצאנו חברים חדשים.
חגגנו את ליל הסדר וציינו את יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל.
הזמן חלף בעצלתיים ואנו התלבטנו לאן ימשיך מסענו.

לפוסט המלא »
צילום של כובעים

לאוס

לאוס – הגענו אליה במטרה לחצות את הגבול לסין השכנה. אולם לאלוהי המסע היו תכניות אחרות עבורנו.
התאהבנו במדינה המיוחדת, בתושביה העדינים ובנופיה הקסומים.
באותם ימים לא ידענו שלאוס תהפוך עד מהרה לביתנו השני.
פרק ראשון במסענו המופלא בלאוס.

לפוסט המלא »
צב בסכנת הכחדה במרכז שימור שבים

וייטנאם

הנופים בוייטנאם הם מהיפים בדרום-מזרח אסיה.
מערות נטיפים, מפרץ הלונג בי הציורי. נופי לופ הג'יאנג המפורסם, הותירו אותנו נפעמים אל מול עוצמתו של הטבע.

לפוסט המלא »
קוף חושף שיניים

קמבודיה

מקדשי אנגקור המרשימים לאור זריחה. נחשפים מתוך הג'ונגל, מספרים היסטוריה מרתקת טבולה בדם.
העדות לעבר הרצחני של החמר רוז נמצא בכל פינה במדינה.

לפוסט המלא »
חולות לבנים וים בגוון טורקיז באי קופנגן

תאילנד-איים אבודים

איים אבודים? טוב נו, לא באמת… מעבר הגבול ממיאנמר לתאילנד עבר באופן חלק. ביציאה מאזור הגבול השתרך תור עצום של אנשים שהמתינו לבידוק בטחוני. אחד

לפוסט המלא »
ילדות מנפחות בלונים

מינאמר – תם אך לא נשלם

חלקו האחרון של מסענו במיאנמר. ביקרנו במקדשים עתיקים.
שמורות טבע קסומות.
חזרנו להיפרד מחברינו בינגון
והבטחנו לעצמנו שיום אחד נשוב למדינה המופלאה הזו בשנית.

לפוסט המלא »
צב ים ירוק

לצלול בדרום-מזרח אסיה

בים אנדמן, קו פיפי מושך צוללים בזכות מימיו הצלולים והחיים הימיים המגוונים שלו. חקרו שוניות אלמוגים תוססות ומערות תת-מימיות, שבהן אתם עשויים לפגוש בלהקות דגים צבעוניים. בנוסף, קו טאו, "אי הצבים" אשר במפרץ תאילנד, מציע מקלט לצבי ים ושלל אתרי שנורקלינג וצלילה המתאימים לצוללים מתחילים וותיקים כאחד. מה שהופך אותו ליעד שחובה לבקר בו לחקר תת ימי בדרום מזרח אסיה.

לפוסט המלא »
כפיר צולל במי הנהר הצלולים

תאילנד – צפון המדינה

מסענו בתאילנד המשיך צפונה, אל האזור ההררי הירוק והשלו.
יצאנו לטרק הראשון שלנו. טרק אל שבט הקארן.
ביקרנו בפינות חן בטבע הקסום והמשכנו לעיר הגבול Mae Sot, במטרה לחצות למיאנמר השכנה.

לפוסט המלא »
צילום תקריב של פסל הבודהה השוכב

תאילנד – המסע מתחיל

עם שוך ההתרגשות הראשונית, כל אחד מאתנו עבר תהליך של הסתגלות מרגש. לצד החוויה התרבותית, חווינו משברים וגעגועים אל החברים והמשפחה שהותרנו בארץ. עם הזמן התחלנו ליהנות מיופייה של תאילנד, מהאנשים המיוחדים שפגשנו ומהדברים הקטנים והטיפשיים שנקרו בדרכנו.

לפוסט המלא »
טביעות רגלינו בחולות ז'יז'וקה דה ז'ריקואקוארה, ברזיל 2017

יום אחד

הזרעים לקיומו של המסע המשפחתי שלנו בעולם, נזרעו בשלהי חורף 1993, כשיצאתי לטיול הגדול אחרי צבא. מאז יצאתי למסעות רבים אולם המסע הנוכחי, עם בני משפחתי, הוא אינו עוד מסע של נופים ותרבויות אלא מסע אל מעמקי הנפש וההוויה של כל אחד מאתנו, כשהעולם מסביב, משמש לנו תפאורה מושלמת של יופי טהור.

לפוסט המלא »
החז'נה החצוב בסלע הורדרד-אדמדם

אל אוצרותיה הקדומים של ירדן

מסע בעקבות תרבות עתיקה, אשר נעלמה אל חולות הזמן. הנבטים, שבט נוודים מסתורי שנדד וסחר לאורך דרך הבשמים והותיר אחריו את אחד המקומות היפים בעולם, העיר האבודה פטרה.
התחקינו אחר עקבותיהם המרתקים, בשמורת ואדי רם היפיפייה, דרך סיק אל בריד ופטרה, העיר באדום.

לפוסט המלא »