מסע, משפחה ומה שביניהם
30 בנובמבר 1993
נפרדתי מבני משפחתי ומחבריי. עליתי בהתרגשות לטיסת Turkish Airlines לבנגקוק. נוחתת הישר לתוך חלום נפלא של ריחות, טעמים וצבעים ולחגיגת יום הולדתי העשרים וארבע.
באותם ימים כשהייתי בטוחה שהעולם שייך לצעירים באחת הנסיעות הבלתי נגמרות פגשתי תיירת גרמניה היא נראתה לי כל כך מבוגרת במראה ועדיין כה צעירה ברוחה, שוחחנו ארוכות וברגע של פתיחות העזתי ושאלתי לגילה. "בת 50" היא ענתה בחיוך. "וואו", חשבתי לעצמי, "יום אחד גם אני ארצה לטייל כך כמוה, בגילה".
הטיול ההוא למזרח, לנצח חרץ את גורלי! ידעתי ששוב לא אוכל לחיות את חיי כפי שהיו קודם לכן. כבר אז יצר הנדודים טבע בי את אותותיו.
כך מצאתי את עצמי במהלך השנים נודדת לדרום אמריקה, מרכז אמריקה ושוב לדרום אמריקה, קובה ועוד…
אבל אסיה, אסיה איכשהו נותרה מאחור כחלום רחוק.
28 במרץ 2018
חמשה עשר זרים נפגשים במעבר הגבול מנחם בגין בדרך לסיני, למה שעומד להיות שישה ימים מופלאים בהדרכתם של גילי ששון ושוקה המדריך המיתולוגי. "ממרומי ההר הגבוה אל מעמקי הים".
היה זה טיול אתגרי וקסום. היינו חבורה משונה מכל הגילאים ומכל גווני הקשת של החברה הישראלית. מיום ליום הלכנו והתגבשנו. צעדנו זה לצד זו ואיכשהו לאחר פרק זמן של הליכה מצאנו את עצמנו תוהים "איפה נועה?"
את נועה תמיד מצאנו לבסוף יושבת על קצה צוק משרבטת במחברתה…
באחת הפעמים כשמצאנו אותה כך ישובה, מרוכזת, ידה שטה על הנייר, הבטתי מעבר לכתפה, מן הדף ניבט אלי הנוף הנפלא של המדבר ממולנו, היא הרימה את עיניה מהדף, מבטנו הצטלבו "מדהים" לחשתי.
בבדיחות הדעת אמרתי לה שלדעתי לחבורה שלנו צריכים לקרוא "מוצאים את נועה…" צחוקה המתגלגל שטף את הוואדיות ואנו שקענו לאחת השיחות המרתקות, המרגשות והעוצמתיות שהיו לי אי פעם.
בפתיחות נדירה חשפה את נועה, אומנית, צלמת, ציירת, אשת שיחה מרתקת המתמודדת עם פיברומיאלגיה ומאניה דפרסיה.
בעייני רוחי דמותה לנצח שזורה בוואדי המוביל לסנטה קטרינה הציורית.
לימים נועה של המדבר הגשימה את חלומה "מסע אל קו השבר" קראה לו, מסע אופניים מעמק החולה לאורך השבר הסורי אפריקאי ועד להר הגדול בסיני.
28 במרץ 2019
אספתי מתיבת הדואר שלנו, מעטפה גדולה ועבה, מאוירת ומיוחדת.
"נועה?!" חשבתי בהפתעה.
פתחתי את המעטפה בתשוקה.
לכף ידי החליק רישום נפלא מהמסע שלה, "מסע אל קו השבר". לבי פזז בשמחה. נברתי עוד במעטפה ופגשתי בהדפס יפיפה גם הוא מנופי סיני הקסומה.
מאחור, היא כתבה הקדשה בכתב ידה היפה:
בעוד עשרים שנה אתה תהיה מאוכזב יותר מהדברים שלא עשית מאשר מהדברים שעשית. אז השלך את הלולאות שקושרות אותך, הפלג מהנמל הבטוח. תפוס את הרוחות הטובות במפרשייך. חקור. חלום. גלה.
מארק טווין
ליבי הלם בפראות… גיששתי אחר הטלפון הנייד שלי, חייגתי לאיציק. זה הרגיש כאילו נצח עבר עד שענה.
הקראתי לו את ההקדשה וללא הפסקה לנשימה, הוספתי "בעוד חצי שנה ימלאו לי חמישים שנה, אנחנו יוצאים למסע למזרח הרחוק".
"טוב" שמעתי את קולו הנרגש מעברו השני של הקו.
"אוקי, זה היה קל" חשבתי לעצמי ונשמתי בהקלה!
בהקלה?!
האמנם?
באותו סוף שבוע החלנו הופכים בעניין, נעים על הסקאלה שבין התרגשות עצומה (כי חלומות נועדו שיגשימו אותם) לבין חששות. מה חששות? חרדות! (עוזבים מקומות עבודה, איך נממן את ההרפתקה ומה יהיה על הלימודים של הילדים, האם נשכיר את הבית ומה עושים עם הריהוט, שנשכיר את הבית עם הריהוט? יואווו, הספות האהובות שלנו בהזמנה אישית, אין מצב! והפרידה מהמשפחה והחברים… טוב, מארק טווין בהחלט ידע על מה הוא מדבר כשכתב: "השלך את הלולאות שקושרות אותך…")
31 במרץ 2019
בוקר יום ראשון, צללתי אל תוך אתרי הטיסות השונים, מצאתי ארבעה כרטיסים לכיוון אחד: בנגקוק. הזנתי מהר את פרטי הדרכונים ומספר כרטיס אשראי, חייגתי לאיציק. סיפרתי לו על הזמנת הכרטיסים ושכל מה שנותר זה ללחוץ אישור הזמנה.
"תלחצי" הוא אמר מעברו השני של הקו.
לחצתי…
דממה.
בהלה!
אושר אין סופי!
1 באפריל 2019
הודעתי בעבודה על עזיבה. סיפרתי לצוות שבחודש אוגוסט הקרוב, אנחנו יוצאים למסע משפחתי למזרח, שקנינו כרטיסים לכיוון אחד ובעצם אנו הולכים אל הלא נודע…
עכשיו לכי תשכנעי אותם שזאת לא מתיחה.
אפריל עד אוגוסט
עברו עלינו חודשים ארוכים של התארגנות בלתי נגמרת, בכללם שיפוצים, מציאת שוכרים, אריזות, פינוי הבית, חיסונים, פגישות עם מחנכות הילדים בבתי הספר, בירורים שונים ועוד ועוד…
1 באוגוסט 2019
מניחה בגדים אחרונים בתיק.
קיפלתי בגדים אחרונים והנחתי בתיק.
הרמתי את מבטי וסקרתי את החדר הגדול שהיה מלא בחפצי האישיים עד הבוקר. סגרתי את הרוכסן ויצאתי אל הבית הריק. הקירות חפים מתמונות, נראים כל כך בודדים, ירדתי במדרגות אל הקומה התחתונה בביתי האהוב.
חשבתי שזה מדהים איך שהבית מתרוקן מחפציו אבל הלב מתמלא באושר. הבחנתי בהד המוזר שנוצר בבית הריק וראשי המתמלא במנגינה שמחה. "אלו נעורי השניים" חשבתי לעצמי כשנעלתי את דלת ביתי בפעם האחרונה.
"יוצאים אל הלא נודע", אל המסע עליו חלמתי שנים כה רבות.
הבטתי על התרמילים שיהפכו בקרוב לביתנו בשנה הקרובה.
אושר! אפשר בכלל להסביר את המילה הזאת?!
23 ימים נותרו עד ליציאה אל המסע, בינתיים עברנו להתפנק קצת אצל חמותי.
12 באוגוסט 2019
התעוררתי בשש בבוקר, הקשבתי לצלצול השעון המעורר ואז זה הכה בי, לפני יום ארוך שחלקו עוסק בפרידות מהמטופלים שלי, את רובם אני מלווה שנים רבות. בחלקו השני של היום, יתקיים המשחה השנתי שבו כל השחיינים שלנו מגיעים ושוחים לפי מקצים, כל אחד לפי יכולתו עם ליווי או ללא ליווי מדריך, עם אביזרי עזר שונים או באופן עצמאי, כשעל הדופן המשפחות והמדריכים הגאים מריעים ומעודדים, אמנם זאת אינה תחרות שחייה, עם זאת כל שחיין מנסה לשבור את השיא האישי שלו ואם הוא מגיע ראשון במקצה שלו, אז בכלל השמחה רבה. המסר המרכזי של המשחה: "כל אחד יכול". בכל שנה אני מתרגשת מחדש כאילו זאת הפעם הראשונה שאני מלווה שחיינים למשחה, הבוקר הזה כל כך התרגשתי , לא הצלחתי להשתלט על הדמעות. שכבתי במיטה דקות ארוכות וחשבתי "איך אני אעמוד ביום הזה?"
אבל לשעון אין זמן בשבילי, הוא המשיך בשלו וזרק אותי חזרה למציאות. אספתי את עצמי ונסעתי למקום האהוב עלי כל כך. שעות הבוקר המוקדמות הוקדשו לפרידה מחלק מהמטופלים הבוגרים שלי. השעות חלפו מהר כל כך.
המשחה השנתי
… ואז קוראים בשמות המשתתפים במקצה השמיני.
הבטתי על השחיין הצעיר שלי, אנחנו ביחד שנה. ישוב על הדופן, הוא מביט בי בעיניו הבוטחות, רוכן אלי נמוך במים, דרוך לשריקת הפתיחה, אני לוחשת לו כמה אני גאה בו!
שריקת פתיחה.
הוא זינק למים. הבטתי בו מרותקת. "אלוהים אדירים! מה עשיתי? מה עבר לי בראש?!" חשבתי בבהלה.
הוא שחה בנחישות, הבחנתי איך הוא מיישם את כל מה שלמד. עם כל תנועה שלו במים, נזכרתי בכברת הדרך שעשה מאז היום ההוא כשהגיע אלי ביישן, שקט, חלוש, מפוחד, מסורבל כל כך, בלחש ביקש להצליח לשחות, כמה קשה היה לו הכל… כעת, הגיע לרגע המפואר הזה! הסטופר עצר. התוצאה הראתה שהוא הצליח לגעת בקיר אחרי 43 שניות, כשבאימונים הצליח לסיים כל פעם אחרי 48 שניות. מבטו גאה, האושר מציף את פניו. אימצתי אותו חזק אלי, "אני אתגעגע אליך!" לחשתי, הוא ענה "גם אני אתגעגע אליך גל".
מיקל ג'ורדון אמר פעם:
אנשים מסוימים רוצים שזה יקרה, אנשים מסוימים מתפללים שזה יקרה, אחרים גורמים לזה לקרות.
"עשית טוב", חשבתי, עיניי הוצפו דמעות, מזל שאנחנו בבריכה, אף אחד לא ישים לב, "עשית טוב!"
בימים הקרובים מצפות לי עוד פרידות רבות. אני חושבת שעכשיו אצליח לעמוד בהן.
16 באוגוסט 2019
יום האהבה
סוף שבוע אחרון בארץ עם חברים ומשפחה, ביום שישי הבא בשעות האלו כבר נהיה בדרכים.
תחנה הבאה: אושר!
והאושר הגיע.
הגיע היום המיוחל, יצאנו לדרך!
23 באוגוסט 2019, טיסת ארקיע IZ591, יצאה בעיכוב קל בלבד. על אף האזהרות הרבות ברשתות החברתיות, צוות הדיילים היה שירותי מאוד, הטיסה עברה בנעימים, ולקראת הנחיתה הדייל הראשי בירך את שחף בשם צוות הטיסה לכבוד יום הולדתה השלוש עשרה. שחף כמובן הסמיקה והובכה כל כך.
אוקי, הפתעה מעין זאת למתבגרת, המממם, אולי היה עדיף לוותר על כך.
רגעים של התבגרות
ב- 24 באוגוסט, יום הגעתנו לבנגקוק, חל יום הולדתה ה-13 של שחף. על אף התכניות הרבות שלנו לצאת ולבלות את היום עמה, ליל הטיסה ללא שינה הגונה הכניע אותנו ומצאנו את עצמנו מחשבים מסלול מחדש.
באותו ערב, יצאנו ל- Khao San Road וב- Rambuttri Road האווירה הצעירה והתוססת סחפה אותי עמוק לשנות התשעים המוקדמות. נכון המקום השתנה מאז המון אבל עדיין האווירה מחשמלת. שחף נראתה מאושרת, היא ריחפה לה בין הדוכנים, דגמה מאכלים שונים: פירות בשקיות, שיקים, Roti with banana, Pad Thai, spring roll ("תאי לוטי" משום מה זכרתי אותו קצת אחרת).
מידי פעם נעצרנו לרקוד ברחוב התוסס בהופעות חיות, בכל רגע החמיאו לה תיירים צעירים מארצות שונות, היא קרנה מאושר. משהו השתנה בשפת הגוף שלה, בדרך בה היא מחייכת, מדברת, מתנהגת, סקרתי אותה בסקרנות. אני חושבת ששם ברגעים האלו בדיוק, התחלתי לראות אותה קצת אחרת, היא כבר לא "הבייבי" שלי, יש כאן מישהי אחרת, מוכרת לי מפעם ולפתע קצת זרה…
בימים שיגיעו אחר כך, ההרגשה תלך ותתגבר. אני מושיטה לה את ידי ללכת יד ביד, תמיד נהגנו ללכת כך ביחד, אני כל כך אוהבת לחוש את חמימות ידה בכף ידי. היא לחשה לי "אמא, את מביכה אותי, אני כבר גדולה" התרחקה ממני, מנערת את שיערה הארוך בתנועה רכה.
הלב מתרסק, אני מביכה אותה? אילו רק יכולתי ללכת כך יד ביד עם אמי…
גיל ההתבגרות שלה, נושק לגיל "ההתבגרות" שלי, בתי הבכורה משתנה כל כך, לפתע זה מכה בי, אני לא באמת מכירה אותה, היא לעומת זאת מכירה היטב את כל מנעד הרגשות שלי.
יד חמימה קטנה ולחה אוחזת בידי, מבטו רך ואוהב, "אמא קיבוק" (השגיאה במקור: זוהי דרכו לבקש חיבוק מאז שהיה פעוט) הלב מתמלא שוב.
בימים שהגיעו לאחר מכן משפחתנו עברה טלטלות רבות. חווינו רגעים מביכים ורגעים מצחיקים, רגעים מטרידים ורגעים מרגשים ובעיקר רגעים בלתי נשכחים. נחרתות בנו חוויות מחזקות, מעצימות ובעיקר מגבשות.
מי אנחנו?
שמי גל, בת זוג של איציק, אנו ביחד שבע-עשרה שנה. לפני כשנתיים, איציק השתחרר מהצבא לאחר עשרים ושש שנות שירות. בשבילו זה "הטיול הגדול אחרי צבא". אנו הורים מאושרים וגאים לשחף בת שלוש-עשרה וכפיר בן עשר וחצי. עד היציאה למסע עבדתי הידרותרפיסטית בבית איזי שפירא ברעננה. במהלך שנותיי בעבודתי למדתי המון על משמעותה של נחישות והגשמת חלומות.
בחופשת השחרור של איציק נסענו לברזיל לחודשיים, החוויה העוצמתית, השאירה בנו טעם של עוד.
עלינו פשוט לצעוד בבטחה לעבר החלום שלנו, מה שנמצא בסוף הדרך לא יהיה יעד מפואר, אלא יופיין של טביעות רגלינו אותן הותרנו לאורך הדרך…
Life is either a daring adventure or nothing at all
הלן קלר
אתם מוזמנים להצטרף אלינו למסע מופלא בעולם.
