מעבר הגבול קולומביה אקוודור – Rumichaca International Bridge
חצינו את גשר הידידות והגענו לכניסה למשרדי ההגירה בצד האקוודורי.
התבשרנו שביום הקודם בוטלו תקנות הקורונה ואין צורך בהצגת חיסונים ו/או בדיקות כלשהן.
נדרשנו למלא טופס הצהרת בריאות באתר האינטרנט: TRAVELER HEALTH DECLARATION (לעוברים במעבר הגבול היבשתי יש לציין 0 במספר הטיסה ובמספר המושב). על מנת לחסוך בזמן יקר, רצוי למלא טופס זה טרם הגעה למעבר הגבול. מיד עם סיום מילוי הטפסים הורשנו להיכנס למשרד ההגירה ולהמתין בתור הקצר לרישום והחתמת כניסה בביקורת הדרכונים.
דקות אחדות אחר כך, כבר יצאנו לצד האקוודורי.
הייתה לנו תחושה שחזרנו בזמן. עזובה קדמה את פנינו.
Tulcan
התקדמנו מעט לעבר מגרש חנייה גדול, שם עלינו לוואן הנוסע לעיירת הגבול Tulcan. עלות הנסיעה לאדם 0.75 סנט. נהג הוואן סיפר לי על התקופה הקשה שעברה עליו ועל בני משפחתו וחבריו בתקופת המגיפה, בעת בה הגבול היה סגור ופרנסתו בנהיגה מן העיר אל הגבול וחזרה נעצרה. לאחר דקות אחדות של נסיעה, הוא הצביע לעבר כביש צדדי ולחש כממתיק סוד. "מידי פעם היינו נוסעים בסתר בכביש ההוא, היינו מסיעים אנשים בדרכים הכפריות לאן שהיו צריכים, זאת הייתה הפרנסה היחידה שלנו עד שפתחו מחדש את הגבול."
"את יודעת ב- Tulcan ישנו בית קברות מיוחד במינו." אמר.
חייכתי אליו. "שמעתי שתיירים מגיעים במיוחד כדי לבקר שם." עניתי. נזכרתי ב- Fernando, נהג המונית שהכרנו ב- Ipiales שאמר לנו "אם כבר למות, אז להיקבר ב- Tulcan Cemetery."
הבטתי לאחורי הוואן, איציק הצטופף שם בין ערימות השקים והמקומיים. "אני חושבת שנוותר על ביקור בבית העלמין, יפה ככל שיהיה." היה זה יום הולדתו של איציק וזה הרגיש פחות מתאים.
הגענו ל- Terminal Terrestre de Tulcan, עוד בטרם הורדנו את חפצינו, זינקו לעברינו מכל עבר מקומיים והדפו אותנו לעבר משרד כרטיסי נסיעה ל- Otavalo.
נדמה היה שאי אפשר יהיה להיפטר מהם לעולם. רמת האגרסיביות והנחישות שלהם תפסה אותי לא מוכנה. איציק היה הראשון להתאושש מן המתקפה. רכשנו כרטיסי נסיעה, צוידנו בבקבוקי שתיה בצבע כתום מלאכותי להחריד. שילמנו 0.25 סנט לאדם מס מעבר לרציף האוטובוסים וכעבור דקות כבר העמסנו את הציוד בתא המטען של האוטובוס.
הופתענו לגלות מושבים נוחים ומפנקים. לאוטובוס עלו רוכלים והציעו פירות וחטיפים שונים. ניחוח מגרה של אוכל מילא את נחירינו. אחד הרוכלים הציע לנו קערת עוף באורז, תפוח אדמה ויוקה. לרוב אנו נמנעים לקנות אוכל הנמכר על ידי הרוכלים באוטובוסים, אולם הרעב הציק והריח היה כל כך טוב. קנינו את שתי מנות העוף האחרונות שנותרו וחלקנו אותן.
אנחנו כנראה לעולם לא נשכח את הארוחה הטעימה הזאת. טעם העוף הרך התגלגל על לשוני. ריחו סחף אותי אל זיכרון ילדות חמים. מרק העוף שדודה שרה ז"ל האהובה שלי הייתה מכינה.
Otavalo
נהג האוטובוס הוריד אותנו על הכביש הראשי ומשם עצרנו מונית אל Otavalo. החשיכה כבר ירדה. נהג המונית הצעיר הביט בי במבוכה כשאמרתי לו את שם המלון אליו תכננו להגיע.
"זה מלון מאוד יקר! את בטוחה?" שאל.
הנהנתי בראשי בחיוב. "יש ממש ליד מלונות טובים, הוסטלים זולים." המשיך.
"זה בסדר, תודה!" אמרתי לו נחרצות. בדרך למלון, הוא הצביע על מסעדות מומלצות לאכול בהן, וברים לשתות בהם ולבסוף נעצר ליד Hotel Otavalo.
הרמתי את ראשי והתבוננתי במבנה הלבנים היפה ובמרפסות המוארות שלו.
בחור צעיר, יפה תואר בלבוש רשמי ושיער שחור כפחם, אסוף למשעי בקוקו, הגיף עבורנו את דלת הזכוכית הכבדה.
"יש חדר פנוי לשני לילות עבור משפחה של ארבע נפשות?" שאלתי.
הוא חייך ולקח אותנו לסיור במלון ובחדרים שיתאימו לנו. שני חדרים צמודים מעוצבים להפליא עם דלת מקשרת במלון יפיפה שהזכיר לנו מוזיאון אמנות. החלטנו לקחת את שני החדרים על אף מחירם הגבוה. לשמחתנו, הצעיר שראה את תאריך יום הולדתו של איציק בדרכון, ביקש מאתנו להמתין לרגע.
הוא נעלם לתוך משרד ושוחח עם מישהו. כשחזר בישר לנו שתינתן לנו הנחה לכבוד יום הולדתו החמישים של איציק. וכך, שילמנו 250 דולר ללילה, עבור שני חדרים. כולל ארוחת בוקר.
יצאנו לארוחת ערב מאוחרת במסעדה סמוכה. האווירה בכפר הייתה נעימה אולם העייפות מהיום הארוך שעבר עלינו, הכניעה אותנו. שבנו למלון, עד מהרה, שקענו לשינה מתוקה, במטות הגדולות הרכות והמפנקות. הרגשנו שהמעבר לאקוודור ממנו מעט חששנו שעות ספורות קודם לכן, היה נכון לכולנו.
כשהתעוררנו ירדנו לארוחת הבוקר במסעדת המלון המפנקת. מזמן לא נהנו כל כך בארוחת בוקר מגוונת, מוקפדת בטעמים, בצבעים ובאסטטיות.
שוק Mercado de los Ponchos
השוק ב- Otavalo מתקיים בכל ימות השבוע אולם בימי רביעי ובימי שבת במיוחד, ישנה נוכחות גדולה יותר של סוחרים. השוק המוכר בשם Mercado de los Ponchos, הינו צבעוני ומיוחד וזוכה לתואר השוק הגדול ביותר בדרום אמריקה. בשוק, היצע גדול מאוד של אמנות, תלבושת מסורתית של בני שבט Otavalo, תבלינים, פירות וירקות ואוכל מקומי.
טיילנו בין הדוכנים השונים ולבסוף רכשנו שתי חולצות לבנות רקומות של בנות ה- Otavalo, התאמנו לכל אחת מהן, חגורה רקומה הנקראת בספרדית faja. בשפת ה- Quichua נקראת La mama chumbi.
ואיך אפשר בלי לקנות בובת למה מתוקה, רכה וצמרירית?!
הפתעה לכבוד יום הולדת 50
כשחזרנו למלון, לנוח מעט ציפתה לנו הפתעה מרגשת. הציעו לנו לעבור לסוויטה הכי מיוחדת שלהם, עם ג'קוזי ומרפסת. המחווה מטעם מנהל המלון. הילדים הועברו אל סוויטה סמוכה אלינו ובחדר המתינו לנו שוקולדים עם ברכה ליום ההולדת של איציק. מאוחר יותר, דפקו על דלת חדרינו והגישו לנו עוגות אישיות נפלאות למראה.
החלטנו לחגוג במסעדה של המלון. הצוות קיבל את פנינו במאור פנים. היינו האורחים היחידים במסעדה וזכינו לתשומת לב מיוחדת במינה. הרגשתי כמו נסיכה מהסרטים. לבסוף, פינקו אותנו בקינוח ושרו לכבוד איציק "יום הולדת שמח" בגרסה המקומית. איציק זרח מאושר, הוא חיבק אותי חזק.
"זה היה היום הולדת הכי טוב שהיה לי אי פעם!"
Quito
מטרת הגעתנו העיקרית ל- Quito, הייתה הוצאת ויזה לבוליביה. אולם גילינו עיר כה יפה, נעימה ומטופחת. על אף האזהרות הרבות של המקומיים מפני סכנת שודים, הרגשנו מאוד בטוחים.
צעדנו מדירתנו לעבר מבנה השגרירות הבוליביאנית והתקבלנו בסבר פנים יפות. הנציג הסביר לנו את תהליך הוצאת הוויזה ואילו מסמכים אנו נדרשים למלא. כשאמרנו לו שנשוב למחרת עם המסמכים הנדרשים, הוא הציע שנמלא אותם במשרד הסמוך. הוא ליווה אותנו ופתח עבורנו את המחשב. הסביר בזריזות כיצד למלא אותם ואיך לשמור אותם כדי שהוא יוכל להדפיס אותם עבורנו. הוא שב למשרדו ואנחנו נשארנו להסתבך במילוי הטפסים ועל אף הספרדית שבפי, הצלחתי להתבלבל בפרטים. מאוחר יותר הוא חזר לשאול איך אנו מסתדרים וכשראה שטעינו, הוא עזר לנו לתקן את הטפסים. לאחר שהגשנו את המסמכים היה עלינו להמתין ארבעים ושמונה שעות לקבלת האישור לוויזה.
טיול יום בקיטו
ניצלנו את השעות האלו לביקור בעיר. תחילה נסענו לעיר העתיקה של קיטו המוכרת בשם Centro Histórico.
הרגשנו כאילו עברנו לממד אחר ושונה. מבנים קולוניאליים יפים לאורך רחוב La Ronda, המשכנו ל- Plaza de la Independencia, סביבה מתרכזים מבנים הסטורים חשובים כמו ה- Palacio de Gobierno – ארמון הנשיאות. ה- Catedral Metropolitana, ה- Palacio Municipal, ה- Palacio Arzobispal, כנסיית San Fransisco, לא רחוק משם נמצאת Basílica del Voto Nacional ו- כנסיית La Compañía de Jesus, ו- Plaza Santo Domingo
בגבעה הסמוכה גבעת Panecillo, ניצב פסלה של 'הבתולה המכונפת' משקיפה על העיר.
קו המשווה
ביום המחרת נסענו לביקור בקו המשווה, קיימים שני אתרים המכונים קו המשווה.
האחד, האתר ההיסטורי: Mitad del Mundo, המקום יפה ומטופח, יש בו מוזיאון קטן וביתנים בנושאי מדע שונים. עלות כניסה 5 דולר. אומנם האתר מצטלם יפה אולם זהו אינו מיקומו המדויק של קו המשווה.
עם הזמן הסתבר שהמשלחת הצרפתית שסימנה את מיקום קו המשווה, טעתה בחישוביה ו"הקו" האמתי עובר לא רחוק משם.
באתר השני בו עובר קו השווה, הוקם מוזיאון Intiñan Site Museum, אשר מקיים הדרכה מרתקת באנגלית ובספרדית. התערוכות במוזיאון זה, עשויות היטב. הן מתמקדות בשבטים הילידים של אקוודור, כמו ה- Shuar ו- Waorani, טקסי ומנהגי הקבורה הייחודיים של שבט Tsáchila. אולם החלק הכיפי מגיע כאשר מתנסים בפעילויות הקשורות באפקט של קו המשווה.
הדגמת אפקט קוריוליס במוזיאון
צפינו בהדגמת אפקט קוריוליס ( Coriolis effect-ע"ש המדען, המתמטיקאי, פיזיקאי הצרפתי Gaspard-Gustave Coriolis).
אפקט קוריוליס מכונה גם כוח קוריוליס, הינו כוח מדומה שבא לידי ביטוי במערכות ובגופים מסתובבים. הכוח מוכר במיוחד בהקשר של סיבוב כדור הארץ סביב צירו ובאופן מסוים מוכיח את הסיבוב הזה. כל גוף שינוע ישירות מהקוטב אל קו המשווה, מסלולו לא ייראה ישר אלא נטוי.
במוזיאון מדגימים כוח זה בעזרת כיור ששופכים אליו מים ומניחים עלים על מנת להדגים את תנועת המים היורדים דרך חור הניקוז. פעם אחת עושים זאת בצדו הצפוני של "הקו", את אותו כיור בדיוק מזיזים לצדו הדרומי של "הקו" ופעם אחרונה על "קו" המשווה עצמו.
הצופה המתבונן כלפי מטה על ניקוז בחצי הכדור הצפוני תמיד יראה מערבולת נגד כיוון השעון, בעוד שאחד בחצי הכדור הדרומי תמיד יראה מערבולת בכיוון השעון. על "קו" המשווה עצמו המים ירדו למטה ללא מערבולתיות.
Puente de Jambeli, Chaupi
שבועיים טרם הגעתנו לשמורת הטבע Parque Nacional Cotopaxi, השמורה השנייה המפורסמת והחשובה באקוודור אחרי Parque Nacional Galápagos, נסגרה למבקרים עקב פיצוצים שנשמעו בהר הגעש כמו גם נוכחות גבוהה של אפר וגופרית אשר הפעילו פרוטוקולי אבטחה "התראה צהובה" עבור מחוזות שעלולים להיפגע בגין נפילת אפר או בהתרחשות מסוכנת יותר. בנוסף, דווח שמזה שבועיים חיות בר לא נצפו ברחבי השמורה.
בבוקר האחרון שלנו ב- Quito, היינו אמורים לעלות לאוטובוס ל- Baños de Agua Santa, אולם בהחלטה פזיזה ביותר, ממש דקות ספורות לפני שיצאנו מדירת ה- Airbnb המפנקת שלנו, יצרתי קשר עם Araceli שהומלצה באחת מקבוצות הטיולים שאני עוקבת אחריה ובספונטניות שיניתי את מסלול הטיול שלנו לעצירה בשכונה שכוחת אל בקרבת Machachi.
כדי להגיע ללא עיכובים מיותרים למקום האירוח Mateospaxi בחרנו לנסוע ב- UBER בעלות של 21 דולר.
ניתן להוזיל עלויות באופן משמעותי בתחבורה ציבורית: נסיעה באוטובוס מטרו 0.37 סנט למבוגר ו-0.17 סנט לילד מתחת לגיל 18 עד ל-Quito terminal de Quitumbe (התחנה המרכזית-הדרומית של קיטו), ומשם לעלות לאוטובוס הנוסע בכיוון Latacunga. הנסיעה אורכת כארבעים דקות בכביש הפנאמריקנה. צריך לבקש מנהג האוטובוס לרדת ב- Puente de Jambeli, זהו מחלף גדול ומוכר בכניסה לשכונת Chaupi. עלות הנסיעה 1.5 דולר לנוסע. מהמחלף ממשיכים בצעידה קלילה של כשבע דקות עד ההגעה לבית האירוח.
ברם, על מנת להמתיק את בשורת הספונטניות ואי הנוחות הצפויה בשני הלילות הבאים, החלטנו לבחור בנסיעה ב- UBER עד לפתח האכסניה. Araceli קיבלה את פנינו בהתלהבות ניכרת. היא הובילה אותנו לראות שתי אפשרויות לינה, ועלמה לה לדרכה.
דקות אחרי שבחרנו חדר משפחתי קטן וצפוף עם שירותים משותפים, גילינו לחרדתנו שהחדר חנוק בגלל לחות וריח טחב חזק.
החלטתי לבטל את השהות במקום והתחלתי לחפש בקדחתנות אחר אפשרות לינה טובה יותר. אולם ניראה היה שהאזור כה נטוש ובודד, מאמצי עלו בתוהו.
שעתיים אחרי, כאשר Araceli חזרה סוף-סוף לאכסניה מהסידורים אליהם נעלמה, שטחתי בפניה את הבעיה הרפואית שלנו עם חדר טחוב.
היא הובילה אותנו לאגף אחר, חדש למראה והראתה לנו את האפשרויות הנוספות שקיימות באכסניה. ריח צבע חזק עמד באוויר, אולם הוא היה עדיף בעשרות מונים מאשר החדר הטחוב אליו הגענו קודם לכן או כך לפחות חשבנו, עברנו חדר וכעבור שעה איציק החל לסבול מכאב ראש ובחילה. תהיתי האם זה בגלל הגובה או שמא זה בגלל ריח הצבע החזק.
יצאנו לאכול ועד מהרה הבחילה וכאב הראש שלו נעלמו כלא היו. כששבנו לאכסניה, Araceli המתינה לנו, בשורות טובות בפיה. אחת האורחות עזבה ולכן התפנו לה שני חדרים סמוכים בבקתה בודדת. היא הציעה לנו לראות את החדרים ובמידה ונרצה נוכל לעבור אליהם. נכנסנו לבקתה היפה ביותר במתחם! שני החדרים אמנם קטנטנים אולם ללא ריח צבע או טחב, בחדרים היו מקלחת ושירותים צמודים וסוף-סוף ראינו את עצמנו נשארים במקום ונהנים!
מול האכסניה מתנשא לגובה 4,790 מטר הר געש רדום ומרשים למראה Volcán Corazón. מצידה האחר נמצאת שמורת הטבע: Parque Nacional Cotopaxi.
עמדנו באוויר הקר והבטנו לעבר שמורת הטבע, מולנו התנשא לגובה 4,721 מ' במלוא הדרו Volcán Rumiñahui, הר געש לא פעיל. עננים אפורים התכדרו סביבו ועד מהרה טיפות גשם גדולות הרטיבו אותנו. ספקות החלו לכרסם בי, האם זה רעיון טוב לבקר בבוקר המחרת בשמורת הטבע אשר רובה סגורה בגלל ההתראה הצהובה, "מה יהיה אם ירד גשם ולא נזכה אף לתצפית ראויה על ההר?"
הבטתי במשפחתי, לאחרונה קשה כל כך לרצות אותם. הם כבר לא מתלהבים כבעבר מהרפתקאות, בימים אלו הרבה יותר קשה לרגש אותם.
על מנת להרגיע את חששותיי, Araceli קישרה אותי עם המדריך Segundo והוא ענה על כל שאלותיי הרבות בסבלנות רבה, הוא אף הסכים לצאת לסיור חצי שעה מוקדם יותר על מנת להגביר את הסיכוי שלנו להגיע לאזור לפני הסופה הצפויה. באקוודור, לרוב בשעות הבוקר מזג האוויר בהיר ובשעות הצהרים מתחיל לרדת גשם. אולם הפעם על פי התחזית שבדקנו באתר מזג האוויר המקומי, סופת רעמים הייתה אמורה להתחיל כבר בשעות הבוקר.
החלטנו לצאת לסיור ולבטוח בניסיון של המדריך.
בלילה התכרבלתי עם שחף במיטה, רעדנו מקור על אף שלושת שמיכות הצמר העבות והכבדות. התחלנו להצחיק אחת את השנייה עד שנרדמנו לבסוף. קרן שמש חזקה שפלשה לחדר מבעד לחריץ הווילון העירה אותי. לקח לי רגע ארוך אחד כדי להיזכר איפה אני ואז זינקתי מהמיטה בבהלה.
"השעון המעורר לא צלצל?" תהיתי בבהלה בעודי בודקת את מסך הנייד. על צג הנייד הבחנתי בשעון: 05:59AM
נאנחתי בהקלה.
הצצתי מבעד לחלון הגדול, השמים היו בהירים אך מעל ההר החלו להיווצר עננים.
Parque Nacional Cotopaxi
התארגנו בזריזות ויצאנו לדרך בדיוק בשבע וחצי. Segundo החליט לשנות את המסלול ולהגיע לשמורה מצידה הצפוני, על מנת להגביר את סיכויינו לתצפת על ההר ולראות אותו חשוף. הדרך אל השמורה כל כך יפה ומיוחדת. המדריך הסביר לנו על ההיסטוריה של האזור, על התרבות המקומית ועל משמעות שמות ההרים בשפת הקצ'ואה (Quechua הינה השפה של הילידים צאצאי האינקה, שפה זאת מדוברת בעיקר במדינות רכס האנדים).
Cotopaxi – "Cuello de Luna" צוואר הירח
Coto (Quechua; cutu / kutu) צוואר
paxi ירח
להר מבנה חרוטי, הוא מושלג בפסגתו וניתן להבחין בעשן המיתמר אל על מהלוע הקעור שלו.
Volcán Rumiñahui
מאחר והטיפוס על Volcán Cotopaxi נאסר, טיפסנו על Volcán Rumiñahui וזכינו לתצפית פנורמית מרהיבה על הרי הגעש בשמורה והלגונות. בדרכינו חלפנו על פני סוסי פרא, ציפורי שיר ועופות מים, עקבות איילים וצרכים של זאבים.
Rumiñahui – "Cara de Piedra" / "Cara de Ojo" פני אבן או עין האבן
Rumi – אבן
ñahui – פנים או עין
איך הגיעו סוסי הפרא אל הטונדרה למרגלות הר הגעש?
בטרם הגיע הכובש הספרדי לעולם החדש, הילידים בייתו את הלמות והאלפקות ונעזרו בהן לשאת משאות כבדים. הסוסים הגיעו עם הכובש הספרדי במאה ה- 15, ועם הזמן החלו חוות בקר לגדל סוסים אשר סייעו לאיסוף הבקר משטחי המרעה בהרים. סוסים אחדים נמלטו מהחוות ויצרו עדרי סוסי פרא שחיים עד היום במרחבי הטונדרה למרגלות Volcán Cotopaxi.
סוסי הפרא התרבו במשך כ- 200 דורות בבידוד מוחלט. מוצאם בגזע אנדלוסי מעורב עם גזע ג'נט וברברי. במשך מאות שנים הם הסתגלו לתנאי הגובה של הרי האנדים ולתנאי האקלים הקיצוני.
בירידה חזרה מ- Volcán Rumiñahui, מכל עבר נשמעו קרקורי צפרדעים. "הן מודיעות שעומד לרדת גשם." Segundo הביט בחשש אל עבר העננים האפורים. עד מהרה החלו להצליף בנו כדורי ברד מעורבים בטיפות גשם גדולות.
ביצנית צהובת רגל קטנה, חיטטה במרץ במי הלגונה הרדודים וצדה ארוחה דשנה.
הבטנו לעבר Volcán Cotopaxi המכוסה בעננים כבדים. נראה היה שסופת שלגים מתחוללת סביב פסגתו. שעתיים מאוחר יותר, הסופה חלפה והותירה את ההר עטוי באדרת שלג רחבה.
Baños de Agua Santa
לינה בדירה של Ricardo ואשתו Lucia, הייתה בחירה מעולה! הבית מרווח, נקי, מצויד היטב והם עשו כל שלאל ידם על מנת שנרגיש בנוח בביתם. המיקום של הבית במרחק הליכה קצר ממרכז העיר ומ- Cascada de la Virgen, מפל מרשים בו ניתן להבחין מכל פינה בעיר. בסמוך למפל ממוקמים מרחצאות ציבורים.
ליצירת קשר: 593999218902+ :Ricardo WhatsApp
Ojos del Volcan
יצאנו בשעת בוקר מוקדמת לטיול יום: טיפוס לתצפית Ojos del Volcan. התצפית מאפשרת הצצה על הר הגעש Tungurahua המרוחק כחמישה קילומטרים מ- Baños וצורתו צורת חרוט מושלם. פסגתו המושלגת פולטת לבה ועשן, אולם בימים האחרונים הייתה מוקפת בעננים כבדים. למזלנו, השמש הציצה מבן העננים בזמן שעשינו את דרכינו לעבר גשר San Francisco.
טיפסנו עם הכביש לעבר נקודת התצפית אולם בשלב כלשהו, החום הכבד ואולי גם קצת העצלנות הכניעו אותנו והחלטנו לנסות לעצור טרמפ. התחבורה באזור מאוד דלילה, אך לבסוף רכב נעצר לידנו והנהג הסכים שנצטרף אליו. רק מאוחר יותר, בעלת הבית ששכרנו הסבירה לנו שזה מאוד מסוכן לעצור טרמפים באקוודור.
הגענו לתצפית בדיוק כשהפסגה נחשפה מהעננים לרגע קצר אחד. הצלחנו להבחין בפסגה המושלגת. כשעשינו את דרכנו חזרה לעבר העיר. פגשנו מדריך טיולים אשר הסביר לנו כיצד לאתר את שביל המטיילים היורד ישירות אל הגשר. לאורך קטע קצר, השביל מאתגר למדי, אולם מיד כשמסיימים לרדת את הירידה התלולה מאתרים את השביל הצר שבחלקו מסומן בסרטים אדומים.
La Ruta de las Cascadas
הסיבה העיקרית לביקור שלנו בעיר בניוס, היה מסלול נסיעה מרהיב ביופיו המתחיל בעיר Baños ונמשך לאורך נהר Pastaza, חולף על פני מפלים מרשימים ומסתיים ב- Cascada El Pailon del Diablo.
זיכרונות מבניוס
עשרים ושמונה שנה חלפו מאז שהגעתי לראשונה לבניוס. לאחר שקראתי על המסלול ב- South American Handbook, חדורת מוטיבציה, שכרתי אופנים ויצאתי לרכיבה לאורך המסלול.
בניוס של אותם הימים, הייתה כפר קטן ושליו אולם הכביש הראשי לכיוון העיר Puyo, היה צר וסואן. כשיצאתי ברכיבה מהכפר והשתלבתי לאיטי אל שולי הכביש, פחד מצמית הקשה עלי לדווש. זכר התאונה הקשה בה סדקתי את עצם הלסת התחתונה חודשים ספורים קודם לכן, הדהד במוחי.
ניסיתי לגרש את הפחד והמשכתי ברכיבה במאמץ ניכר. הדרך התפתלה בחדות. צופר אוויר של משאית הבהיל אותי, איבדתי שיווי משקל ונפלתי בחוסר חן לתעלת ניקוז בצד הדרך. למרבה המזל התעלה הייתה גדושה בצמחיה אשר בלמה את נחיתתי ולמעט שריטות קלות יצאתי בשלום מן הנפילה. גררתי את האופנים החוצה במאמץ רב.
"על מי את עובדת?" חשבתי לעצמי כשהבטתי בנוף ההרים הנפלא. "את מפחדת לרכב! את לא נהנית! מוטב לך לחזור לעיר."
עצרתי טרמפ. נהג הטנדר המבוגר שעצר לי, סייע לי להעמיס את אופני בארגז הרכב הפתוח והסיע אותי עד פתח החנות בה שכרתי את האופניים.
שם ללא אומר החזירו לי את כספי. אני זוכרת כמה הופתעתי שכן לא ציפיתי להחזר כספי כלשהו. יצאתי מהחנות וחשבתי שבזאת תם בחיי פרק רכיבה על אופניים.
השנים חלפו, כשהילדים היו צעירים, דרשתי מאיציק שילמד את הילדים לרכב על אופנים. חששתי שאעביר להם את הפחד. הם למדו לרכב ובמהלך מסענו רכבו כאילו האופנים היו עוד איבר מגופם. רק כשגרנו בלאוס העזתי להתמודד עם השד בארון – הפחד שלי לרכב על אופניים.
ההתמודדות הייתה קשה אולם מרגע שהחלטתי לנצח את הפחד, לא וויתרתי לעצמי.
הימים היו ימי קורונה, מעטים האנשים שהסתובבו ברחובות. מדי בוקר, נהגתי להוביל את אופניו של כפיר אל החניון של Dara Market הסמוך לביתנו. התנועה לחניון הייתה דלה. נשמתי בכבדות והיטבתי את ישיבתי על המושב הצר, שוב ושוב ניסיתי לאזן את עצמי, לדחוף עם רגלי את הדוושות ולנתק את הרגל השנייה ממגעה עם הקרקע. התהליך היה קשה לי. הפחד ליפול הכביד על תנועת רגלי. לעיתים איציק והילדים היו מצטרפים אלי וכל אחד בתורו זרק לי עצה, רעיון, עידוד , אולם זה רק הלחיץ אותי יותר.
באחת הפעמים בהן ניסיתי בנחישות להתחיל לדווש, התרסקתי על הרצפה. משקפי נשרטו והקסדה שלראשי מנעה ממני פציעה חמורה יותר. החלטתי לוותר ולהשלים עם מר גורלי. על אף שהבחנתי במבט האכזבה שעל פניהם של ילדי, שבתי הביתה, ללקק את פצעי ולקרוס אל תחושת התבוסה.
ימים אחדים אחר כך. בלי תכנון מוקדם, מצאתי את עצמי פותחת את שער הברזל הגדול של חצר ביתנו, לוקחת את הקסדה ומובילה שוב את האופנים הירוקות של כפיר אל החניון הסמוך.
כשהגעתי לחניון, ישבו על המדרכה שני בחורים צעירים ושוחחו בשקט. התעלמתי מקיומם והתחלתי לנסות לדווש. שוב ושוב איבדתי איזון. הם, השתתקו והביטו בי בסקרנות. נאנחתי עמוקות. הרמתי מבט לשמים הכחולים ותהיתי למה פעולה כל כך פשוטה לאחרים, עבורי כל כך קשה ומורכבת. תחושת מחנק עמדה בגרוני. רגליי רעדו מהמאמץ וליבי רטט מעצב. עיני התמלאו דמעות. מצמצתי כדי להיפטר מהן. ואז הבחנתי בה…
ילדה צעירה כבת שבע בשמלה אדומה, הגיחה אל תוך החניון ורכבה על אופניה בחינניות. היא עצרה את אופניה במרחק מה ממני, חייכה אלי חיוך זוהר והחלה לרכב לאט, לאט. היא רכבה במעגל רחב סביב עצמה. היא נראתה כמו מלאך, שערה השחור, הארוך והחלק התבדר ברוח הקלה.
הבטתי בה מהופנטת. מבלי משים החלתי לחקות את תנועותיה.
לפתע, שמעתי שריקות וקולות התלהבות. מבטי פגש את מבטם של הצעירים. הם עמדו שם מנופפים לעברי בידיהם בשמחה! רכבתי סיבוב אחר סיבוב פעם עם כיוון השעון ופעם נגד כיוון השעון.
הרמתי את מבטי לחפש את הילדה אולם היא נעלמה כלא הייתה.
במשך ימים אחדים, המשכתי להתאמן ברכיבה בחניון ועם הזמן העזתי ויצאתי לרכב ברחובות הסמוכים, מידי פעם הרחקתי לפגוש חברים בבתי קפה שונים ברחבי העיר ואף שעדיין חששתי מעט, תחושת הניצחון שלי הייתה כה נפלאה.
מסלול הרכיבה La Ruta de las Cascadas כחוויה מתקנת
בשנה החולפת, חשבתי הרבה על הטיול הראשון שלי באקוודור ועל תחושת ההחמצה של המסלול La Ruta de las Cascadas. החלטתי שכאשר נגיע לאקוודור, ניסע לבניוס, נשכור אופנים ואני אסיים את המסלול עליו חלמתי. כל כך תכננתי את היום הזה והנה זה עמד לקרות.
הגענו לסוכנות של MTS Adventure. רנה קיבל את פנינו והסביר לנו על המסלול, על הציוד, נתן טיפים. סיכמנו שנגיע בבוקר, נשכור אופנים וציוד רכיבה ונצא לדרך.
בלילה לא הצלחתי להירדם. מחשבות טורדניות הציקו והדירו שינה מעיני. "מה שוב את מעוללת לעצמך?" קול קטן ומרושע ניקר במוחי. "איך לעזאזל תרכבי 18 ק"מ?" התהפכתי על יצועי מצד אל צד.
6:00 בבוקר. השעון המעורר צלצל. מיהרתי לכבות אותו שמא יעיר את כולם.
נאנחתי כשראיתי את קרני השמש מפלסות דרכן מבעד לחריצי תריס החלון. החלטתי לעצום את עיני ולהניח לזמן לחלוף. "אם יהיה מאוחר מידי, לא נצא" חשבתי לעצמי בייסורי מצפון.
דלת חדרינו נפתחה לאיטה. "אמא?" שחף לחשה לי. "אתם לא מתארגנים?" זינקתי ממיטתי חדורת רגשות אשמה.
שעה מאוחר יותר, כבר צעדנו לעבר סוכנות הטיולים. האופנים המתינו לנו, מוכנות לצאת לדרך, Majo ציידה אותנו במפה ובמספרי טלפון חירום.
יצאנו לדרך. תחילה רכבתי בהיסוס, האופנים היו הרבה יותר גדולות מאלו שנהגתי לרכב עליהן. מעולם לא רכבתי על אופני הרים עם הילוכים. כפיר רכב מאחורי ומידי פעם שיגר לעברי הוראות הפעלה.
רכבנו כברת דרך, האוויר הצונן ליטף את פני. התחלתי לחוש איך שרירי מרפים. הנופים המרהיבים חלפו על פני במהירות. פתאום קלטתי שאני כל כך נהנית מהרכיבה ומהדרך.
הכביש רחב יותר, סלול ומשולט היטב. תעלת הניקוז בצד הדרך בנויה בטון, גירשתי מחשבה נבזית שפילסה את דרכה בכוח לראשי: "הפעם ליפול לתעלה בוודאי יכאב כל כך!"
הבחנתי בעיקול החד בו נפלתי בעבר, האטתי את מהירות הרכיבה, אוטובוס עקף אותי. "את בסדר" חשבתי לעצמי "הכל בסדר! תשמרי על האיזון והכל יהיה בסדר."
נקודות עניין לאורך מסלול La Ruta de las Cascadas
הגענו לגשר ועצרנו רגע להביט בסכר ולנוח. משם המשכנו ברכיבה לתצפית על la cascada de Agoyan, זהו אחד המפלים הגבוהים של אקוודור כ- 40 מטר גובהו. רכבנו כ- 200 מטר בתוך מנהרה עד לנקודת התצפית הבאה שלנו Cascada del Manto de la Novia.
משם המשכנו ברכיבה בדרך צדדית וקופצנית לאורך Rio Pastaza, הנוף המרהיב החסיר פעימה בליבי. באחת הקפיצות איבדתי את הדוושות אולם הפעם במקום להילחץ כהרגלי, פרצתי בצחוק משוחרר, תוך כדי שמיקמתי שוב את כפות רגלי והמשכתי לדווש להנאתי.
רכבנו בצמוד למפל מים, הטיפות הקרות רעננו אותנו.
חלפנו על פני Cascada San Jorge. כאב חד פילח את ירכיי כאשר דיוושתי בעליות המתונות.
"עוד מאמץ אחרון" לחשתי לישבני הדואב.
רכבנו עוד כברת דרך, הגענו למקום מיושב ועצרנו לקנות מיץ תפוזים קר ומרענן.
הבחור הצעיר הצביע לעבר הכניסה ל- la Cascada el Pailón del Diablo. "זאת הכניסה למסלול הקצר" הוא זז מעט והצביע לנקודה רחוקה יותר "מעבר לגשר, תמצאו את הכניסה חדשה, המסלול ארוך יותר אבל הרבה יותר יפה." בחרנו להמשיך לעבר המסלול הארוך והיפה יותר.
דיוושתי בשארית כוחותיי. ישבני זעק להפוגה ורגלי נעו אך בקושי רב.
על הכביש הצר, גברת חייכנית בתסרוקת קצרה וגבות משורטטות בקפידה, סימנה לנו לעצור.
"בואו תקשרו את האופניים שלכם כאן" היא הצביעה לעבר מתקן חניה לאופניים.
"אל תדאגי," היא חייכה אלי חושפת שיניים צחורות. "זה ללא עלות וממש מולי אני אשגיח עליהן" היא הצביעה לעבר הכניסה לאתר "כשתצאו אם תרצו לשתות משהו אתם מוזמנים למסעדה שלנו." המחשבה על אוכל מילאה את ליבנו בשמחה.
החלטנו לאכול אמפנדות חמות ורק אחר כך לצאת למסלול.
נכנסתי לחדר השירותים הצר, על מנת לשטוף את ידי אחרי הרכיבה הארוכה.
ברקע התנגן השיר Send Me an Angel של להקת Scorpions, אחד השירים האהובים עלי מנעורי.
Wise man said just walk this way
To the dawn of the light
Wind will blow into your face
As the years pass you by
Hear this voice from deep inside
It's the call of your heart
Close your eyes and you will find
Passage out of the dark…
הנחתי למים הקרים לזרום בין כפות ידי ושקעתי לתוך מחשבותיי
Wise man said just find your place
In the eye of the storm
Seek the roses along the way
Just beware of the thorns…
דמעות מילאו את עיני, ליבי פעם במהירות. הדמעות זלגו ושטפו את פני. יבבה נפלטה מפי.
"אמא בוכה" קולה של שחף נשמע מאחורי.
המשכתי להתייפח.
Wise man said just raise your hand
And reach out for the spell
Find the door to the promised land
Just believe in yourself
Hear this voice from deep inside
It's the call of your heart
Close your eyes and you will find
The way out of the dark…
"למה את בוכה?" היא שאלה מופתעת.
"משמחה" עניתי ביבבות. "אני בוכה כי אני מאושרת!"
היא הושיטה לי מפית לנגב את הדמעות ולכסנה אלי מן מבט משונה.
פילסתי את דרכי אל השולחן.
מרסדס חייכה באושר, היא עמלה וטרחה על הכנת האמפנדות והגישה לנו אותן בהתלהבות רבה.
הן היו חמות, גדולות ו… הכי דוחות שאכלנו אי פעם. אולם היא עמדה שם מביטה בנו במבט כה שמח ונרגש. לפתע הסתובבה, נעלמה לרגע וכשחזרה הגישה לילדים אמפנדות מתוקות ממולאות בבננות ושוקולד חם. "זאת מתנה ממני לילדים" אמרה בחמימות. המחווה שלה נגעה ללבנו.
נפרדנו ממנה ויצאנו לתחנה האחרונה שלנו במסלול. הפרס המתין לנו בצורת מפל מים אדיר, מרהיב ביופיו La Cascada el Pailón del Diablo.
El Refugio Spa Garden
כדי להתאושש מתלאות היום הקודם התפנקנו ב- El Refugio Spa Garden, המקום מציע מבחר טיפולים ובריכות מים חמים. שחף ואני הסתפקנו בעיסוי גוף ובטיפול פנים אולם איציק בחר באומץ גם בטיפול הנקרא Banos de cajon – סאונה בסגנון אקוודורי.
Riobamba
הנסיעה מבניוס לריובמבה ארכה כשעתיים וחצי. הגענו לעיר בצהרי היום.
למרבה הצער כבר עם הגיענו לטרמינל האוטובוסים, התברר לנו שהרכבת ל- La Nariz del Diablo, אינה פעילה מאז פרוץ ה- Covid 19. כל כך התאכזבתי, ציפיתי לנסיעה ברכבת החוצה נופים מרהיבים חולפת בדרכה על פני הסלע העצום בצורת אף אשר היווה מכשול ואתגר עצום בעת בנית פסי הרכבת וזכה לכינוי אף השטן.
לספונטניות יש פנים רבות. לפעמים אנו מתכננים מסלול כלשהו, אולם לאלוהי המסע יש תכניות אחרות עבורנו. אנו אסירי תודה לו, כי מסתבר שהתכניות שלו מושלמות!
חיפשנו מקום לינה ללילה בטרם נמשיך ליעד הבא. אחרי חיפוש מקום פנוי בהוסטלים השונים, העמוסים בסופי שבוע, התמקמנו לבסוף ב- Hotel Shalom.
העיר Riobamba מוקפת הרי געש מרשימים, אחד מהם לכד את תשומת ליבי. חיפוש מהיר בגוגל העלה את שמו של ההר Volcán Chimborazo. חיפוש נוסף העלה המלצה על מדריך טיולים להר בשילוב רכיבה על אופניים. שוחחתי עמו על האפשרות לצאת לטיול ותיאמנו ליומיים אחרי כיוון שכבר קבע לצאת עם קבוצה מספרד. בינתיים חיפשנו דירה לשהות בה כדי להוזיל עלויות.
ביום המחרת התעוררנו לבוקר שמשי. היו לנו שעות אחדות עד שעת ה- Check out מהמלון, התלבטנו כיצד לבלות אותן. לפתע רעם תופים נשמע מהרחוב הסמוך. המולת המון ומוזיקה רמה. יצאנו מהמלון בזריזות לבדוק מה קורה בחוץ.
קבוצות, קבוצות בתלבושות אתניות חלפו על פנינו, ורקדו לצלילי שירים שהושמעו ברמקולים ענקים, נישאים על גבי משאיות, בצד המדרכות התקבץ קהל צופים.
התהלוכה Pase del Niño, מתקיימת בכל סופי שבוע ע"י כנסיות שונות בעיר, הפעם התהלוכה הייתה בחסות Iglesia virgen de Quinche-San Martin. האירועים מתקיימים החל מחודש נובמבר ועד שישי בינואר, אז נחגג הפסטיבל הדתי Pase del Niño – Rey del reyes ברוב הדר.
מזג האוויר ההפכפך מקשה על התכניות
עם הגיענו לדירה ששכרנו, נפתחו ארובות השמים וסערה עזה מלווה בברקים ורעמים פרצה. קיווינו שהסערה תחלוף במהרה כדי שנוכל לצאת לטיול הצפוי לנו בבוקר. הגשם המשיך לרדת כל הלילה. התעוררנו לבוקר מעונן. הבטנו בעצב בנוף המרשים אך הקודר ורוחנו נפלה.
לרגע נפלא אחד, נחשפה פסגת Volcán El Altar, המתנשאת מעל העיר Riobamba. המראה הנפלא הפיח בנו תקווה.
צליל ההודעות במכשיר הנייד השיח את דעתי ממראהו המרשים של ההר. המדריך שלח לנו הודעה שכדאי לשקול את הטיול שתכננו בגלל תנאי מזג האוויר. מאוחר יותר שלח לנו שוב הודעה שנמתין שעה ואז נקבל החלטות שכן מזג האוויר בהרים משתנה מרגע לרגע. כעבור שעה השמיים החלו להתבהר. פסגת ההר החלה להציץ מבין העננים והחלטנו לצאת לדרך.
Volcán Chimborazo
הנסיעה ארכה כשעה, חלפנו על פני שטחי מרעה של אלפקות ולמות.
La vicuña
לצד הדרך המתפתלת במעלה Volcán Chimborazo, הבחנו אך בקושי בעדרי ה- vicuñas. זהו יונק המשתייך למשפחת הגמלים, החי ברמות האנדים. חיה מוגנת זאת לא בויתה, היא עדינה וביישנית, גוון צמרה החום הקשה עלינו להבחין בה בערפל הכבד ששרר.
טיפסנו עם הרכב במעלה דרך עפר לעבר הרפוחיו הראשון, ממנו יוצאים למסלול הליכה. בצד הדרך, מצבות לזכר הנספים על ההר.
הר הגעש וההר הגבוה באקוודור Volcán Chimborazo, מתנשא לגובה 6,263.47 מטר מעל פני הים, הטיפוס לפסגה נחשב לקשה ומאתגר. לכל שני מטפסים מוצמד מדריך אחד וחל איסור לטפס ללא מדריך. הקורבן האחרון תיירת קנדית שנהרגה במפולת קרח ב- 7 ביולי 2022.
המשכנו לטפס עד לרפוחיו השני. הנמצא במרחק קילומטר אחד בלבד מהרפוחיו הראשון. אולם הקפדנו לטפס לאט כדי לאפשר לגופינו להסתגל לגובה הרב ולהימנע ממחלת גבהים. כשהגענו, נחנו מעט והתלהבנו מהנוף הקסום הטובל בשלג הצחור אשר ירד במהלך הלילה. משם המשכנו לטפס לגובה 5,100 מטר מעל פני הים, עד שהגענו ללגונה זעירה שדמתה יותר לשלולית גדולה.
את הדרך חזרה לרפוחיו (מקלט)הראשון, ירדנו ללא קושי.
התארגנו לרכיבה על אופני הרים. עטינו קסדות, מגני ברכיים ומרפקים, מעילי גשם מעל הביגוד החם. אדי תדרך אותנו על תוואי הדרך, נתן לנו הוראות בטיחות ויצאנו לרכיבה.
רכבנו 32 ק"מ במורד ההר.
את תשעת הק"מ הראשונים, רכבנו בכביש עפר, עם הרבה מאוד מהמורות. מידי פעם ערפל כבד כיסה את הדרך והעניק לה תחושת מיסטית.
איציק, כפיר ושחף כבר שעטו קדימה ואילו אני דשדשתי מאחור.
"מה שוב עלה בדעתך?" חשבתי בעודי אוחזת בחוזקה בכידון האופניים מנסה להתגבר על הפחד שאחז בי כשהאופנים תפסו תאוצה במורד ונכנסתי לסיבוב חד למדי. תשעת הקילומטרים בדרך העפר הסתיימו סוף סוף וכשהתחלנו לרכב על כביש אספלט הרגשתי הרבה יותר משוחררת, הרוח הקרה הצליפה בפני, זרועותיי כאבו בגלל הרכיבה בדרך הקופצנית אבל הייתי מאושרת, תחושת חופש משובבת נפש מילאה אותי.
בתום 32 הק"מ, הגענו לחווה אורגנית, בסמוך לכפר San Juan, שם המתינה לנו ארוחת צהרים טעימה וזכינו לעוד הצצה נפלאה על ההר שלא אכזב.
Cuenca
המלון Hotel de las Culturas, הווה סיום נפלא לחוויה המיוחדת שלנו באקוודור. הצוות, קיבל את פננו בחמימות לטינית מרגשת. החדר היה גדול, נקי ומרווח. האווירה נעימה וארוחות בוקר מושלמות!
יצאנו לסיור בלתי נשכח ב- Parque Nacional Cajas – laguna Toreadora
Parque Nacional Cajas – Laguna Toreadora
כדי להגיע בשעת בוקר מוקדמת וליהנות מהיום לפני שעות הצהרים הגשומות, נסענו במונית. עלות הנסיעה הלוך וחזור במונית 40 דולר.
הכניסה לפארק אינה כרוכה בתשלום. יש להירשם בהגעה לאתר.
לאחר קבלת הדרכה קצרה בנוגע לבטיחות והמסלולים השונים, יצאנו לדרך. עד מהרה השתנו תכניותינו. העננים התעבו מעל ההרים, הוסיפו נופך דרמטי אך מדאיג לנוף. מידי פעם ירדו טיפות גשם קרות, מלוות ברוח חודרת לעצמות. במפגש בין מסלול 1 למסלול 2, החלטנו שיהיה נכון יותר לקצר את המסלול ולחזור לכיוון המסעדה שבכניסה. להתחמם במנת מרק חם וטעים.
הייתה זאת החלטה נכונה כי ברגע שכפות רגלינו דרכו במסעדה, נפתחו ארובות השמים וגשם זלעפות היכה ללא רחם.
לשמחתנו, הנהג הקדים להגיע והמתין לנו בסבלנות. גם אנו הקדמנו להגיע לנקודת המפגש בגלל הגשם השוטף שהחל לרדת וכך נמנע מאתנו להמתין בקור העז שכן, בפארק אין קליטה סלולרית ולא יכולנו לתאם עמו שעת איסוף מוקדמת יותר.
Jose (WhatsApp) +593939228837
מעבר הגבול אקוודור – פרו
מ- Cuenca נסענו באוטובוס בינלאומי ל- Chiclayo שבפרו. יצאנו לדרך בשעה עשר בלילה.
בסביבות שלוש לפנות בוקר חצינו את הגבול. באותו משרד הגירה מתנהל רישום היציאה מאקוודור והכניסה לפרו. שוב ריטואל ההתלהבות מהדרכון הישראלי ההפוך חזר על עצמו.
אחרי עיכוב קצר בגלל חוסר במסמכים של משפחה אחרת מבין נוסעי האוטובוס, יצאנו לבסוף לדרך.
נעתי באי נוחות על מושבי. לבסוף שקעתי בשינה טרופה.
אור ראשון של בוקר האיר מרחבים אינסופיים של דרך מדברית. תחושה מבשרת רע החלה מכרסמת בתוכי.
