אל סלבדור – שחר חדש מפציע

נהג השאטל שהזמנו דרך סוכנות CA Travelers, הגיע לאסוף אותנו מהמלון בשעה תשע וחצי בבוקר. כל כך קיוויתי שיקדים, נסיעה ארוכה עמדה לפנינו ואני הייתי חסרת סבלנות.

הנהג Beniz, במקור מאל סלבדור, נהג בזהירות מפתיעה. הוא היה איש שיחה מרתק וסיפר לי על השינויים המשמעותיים שארצו עוברת בשנתיים האחרונות.

מעבר הגבול גואטמלה – אל סלבדור

כשהגענו לגבול, החתמנו את דרכוננו ביציאה מגואטמלה, אולם בכניסה לאל סלבדור, התברר לנו שביום הקודם הועברה הנחייה לפיה אין צורך להחתים את הדרכון בכניסה וביציאה מהמדינה, במידה ונכנסים מאחת המדינות החברות ב- SICA (גואטמלה, אל סלבדור, הונדורס, ניקרגואה) וכך למעט הצצה חטופה בדרכוננו (המלווה במבט נבוך כשסובבנו את הדרכונים לכיוון הנכון והסברנו שבישראל כותבים מימין לשמאל), בעודנו ישובים במיני ואן, מדידת חום זריזה וחיוך חמים המלווה בברכת "!Bienvenido" עליזה (ברוכים הבאים!) לא התעכבנו. היה זה מעבר הגבול הכי מהיר שעברנו אי פעם!

שעה מאוחר יותר כבר ירדנו בפתח ההוסטל שלנו בעיר Santa Ana.

Santa Ana

עמדנו רגע ארוך בדממה מול Posada Plaza Antigua, תוהים אם אנחנו במקום הנכון. שלט קטנטן מעל סורג ברזל ודלת עץ ישנה העיד שזהו אכן המקום.

הקירות החיצוניים בגוון טורקיז בהיר התקלפו והמבנה העתיק נראה מוזנח. כפתור קטן מוקם גבוה מידי על המשקוף.

"תלחצי על הפעמון" הציעה שחף בעודי בוהה ותוהה בלבי "מה עוללת הפעם?"

כפיר לחץ לחיצה ארוכה על הפעמון. שום רחש לא נשמע. הוא לחץ שוב לחיצה ארוכה על הפעמון והמתין. לפתע צליל צורמני נשמע, סורג הברזל נפתח ומיד אחריו גם דלת העץ הכבדה נפתחה בקול חריקה צורמנית. ראש הציץ מעבר לדלת.

"Hola" אמרתי בהיסוס. הוא מיד זיהה אותי ובפרץ עליזות קולנית, בירך אותנו לשלום. התלהבותו הייתה סוחפת, גופו הכחוש קיפץ מצד אל צד, כולו אומר שמחת חיים. עד מהרה ההיסוס נטש אותנו לחלוטין.

Pepe הוביל אותנו לחדרנו, תוך שהוא מספר לנו על המבנה ההיסטורי בו אנו מתארחים. בדקות הבאות למדנו מפיו שהיה זה בית משפחתו של נשיא אל סלבדור, Pedro José Escalón, אשר כהן 115 שנה קודם לכן.

חדרנו, שימש באותה תקופה כחדר הפגישות של הנשיא. הבטתי בתקרת העץ הגבוהה והיפה. חלון חדרינו פנה לרחוב. הוא היה גדול, מעוצב עם קשת גדולה בחלקו העליון, זכוכית ויטרז' צבעונית של פרחים עיטרה אותו, בחלקו התחתון הייתה זכוכית עם דוגמת תחרה עדינה שאפשרה לאור היום להיכנס פנימה ויחד עם זאת שמרה על פרטיותנו. תריסי העץ הישנים נסגרו אך בקושי והאפילו את החדר. ריצפת החדר עוטרה באריחים מצוירים שראו ימים טובים יותר. המשפחה שרכשה את הבית במטרה להפכו לאכסניה שמרה על המבנה המקורי לרבות חפצים עתיקים. יחד עם זאת כשהוסיפו חדר מקלחת ושירותים בחדרנו, עשו זאת ללא שום תכנון הגיוני. חדר המקלחת היה ללא דלת, השירותים ללא תיקרה וכך בכל פעם שמישהו מאתנו השתמש בחדר השירותים, זה היה מביך למדי.

המבנה הקולוניאלי בנוי סביב פטיו שבמרכזו מזרקה יפה. צבים הסתובבו להנאתם בינות לצמחים. Pepe שהבחין בהתלהבותי מהפוטנציאל המדהים הגלום במבנה, הציע לעשות לנו סיור במקום, הוא הראה לנו את חדר הנשיא, אולם הנשף המרשים עם תקרת העץ המפוארת שלו שכיום משמש כחדר Dormas. לפתע פתח את אחד החלונות הגדולים. ממול ניצב בית דו מפלסי יפיפה ונטוש, אשר נבנה בעת כהונתו של Escalón והפך עם סיום בנייתו לביתו ומקום עבודתו.

אתרים מעניינים בסנטה אנה

בסופי שבוע, העיר הקולוניאלית מתעוררת לחיים. פעמיים בחודש מתקיים יריד אמנות ואוכל ברחוב הסמוך ל- Parque Libertad. יצאנו לטייל במרכז ההיסטורי, על בנייניו המרשימים:

Catedral de Nuestra Señora Santa Ana, Santa Ana Municipal Hall, Teatro Nacional De Santa Ana

בעיר ישנה רשת בתי קפה Ban Ban, עם כריכים טעימים לארוחות בוקר. Pupuseria בהן מכינים Pupusas מאכל מקומי טעים ומומלץ.

משיכת כסף באחד מסניפי בנק Banco Davivienda, מאפשרת משיכת דולרים למחזיקי כרטיס אשראי של מסטרקרד וויזה. שאר הבנקים מאפשרים משיכה מכרטיסי אשראי של חברת ויזה בלבד. המשיכה נעשית בשטרות של 20, 10, 5, 1 דולר.

חשוב לדעת: שטרות של 50 דולר ו-100 דולר אינם מתקבלים במדינה. תשלום ב- Bitcoin מתקבל בשמחה רבה.

Lago de Coatepeque

מ- Santa Ana נסענו ל- Lago de Coatepeque. הלגונה הקטנה, שנוצרה במכתש לוע הר געש, מהווה יעד תיירותי למקומיים בעיקר בסופי שבוע.

נסענו בקו אוטובוס Ruta 59, ירדנו ב- Puente El Congo. היינו אמורים לפנות ימינה בצומת ולעלות על קו אוטובוס 220 אולם העדפנו להמשיך ב- "Uber" (יוזמה מקומית מקובלת באזור הלגונה, אין קשר לאפליקציה עצמה) ישירות לחוף Hotel Torre Molinos. המלון עצמו נסגר וננטש אולם החוף פתוח לציבור הרחב. שכרנו אופנוע ים עבור הילדים והתיישבנו במרפסת של מסעדת El Faro לבהות בנוף המרהיב. ברקע ניגנה להקה מקומית. מהמסעדה ניתן לצאת לשייט ביאכטה או לשכור קיאק, לשחות במימיה החמימים או להיכנס למתחם הבריכה הסמוך.

בחזור, המתנו לקו 220 שבושש להגיע. לא ממש הצלחנו להבין האם האוטובוס יגיע או שכבר הסתיים השרות. לבסוף עצרנו טרמפ.

באל סלבדור כשרוצים לעצור טרמפ חשוב לוודא שזה ללא תשלום. הם מכנים זאת Ray. הנהג ואשתו, זוג מבוגר ונחמד ביררו לאן בדיוק אנו צריכים והורידו אותנו בעיר הסמוכה, בתחנת האוטובוס ל- Santa Ana. דקות ספורות אחר כך, כבר עלינו לאוטובוס חזרה לעיר.

Volcán de Santa Ana

גולת הכותרת של טיולינו באל סלבדור הייתה ללא ספק הביקור ב- Volcán de Santa Ana!

דרכי הגעה בתחבורה ציבורית

כדי להגיע בתחבורה ציבורית ל- Volcán de Santa Ana, הגענו בשעה 7:20 בבוקר ל- Sala de Espera y Abordaje LA VENCEDORA. רכשנו כרטיסי נסיעה והמתנו לאוטובוס שהיה אמור לצאת בשעה 7:30 אבל באל סלבדור למחוגי השעון יש זמן משלהם.

האוטובוס יצא רק בשעה 8:50. קיווינו שנגיע מספיק מוקדם כדי לטפס על ההר לפני שיהיה חם מידי. הדרך עברה בכפרים מקומיים, באחת העצירות ליד השוק עלו לאוטובוס רוכלים הנושאים בידיהם "שנדליר" ענק של פירות חתוכים וארוזים בשקיות שקופות: אננסים, מנגו, אבטיחים, בננות. הם תלו את "השנדלירים" על מוט האחיזה בתקרת האוטובוס והתקדמו לאורכו, גוררים את מרכולתם.

מסלול הטיפוס אל פסגת ההר

ירדנו ב- El Tíbet. שם כבר המתינו מדריכים. התאספנו כ- 13 תיירים ממדינות שונות, קיבלנו תדריך קצר והתחלנו לטפס. הטיפוס לא מידי קשה, עם זאת די בתחילתו, נטשו אותנו שתי צעירות אמריקאיות שהתקשו לטפס. הדרך אל הפסגה עוברת בג'ונגל צפוף, ככל שמטפסים גבוה יותר הצמחייה דלילה והנוף נפתח. ענני גשם כבדים הסתירו את קו האופק, המדריך סיפר לנו שבעונה היבשה ניתן להשקיף על האוקיינוס השקט. על אף העננים (אשר הוסיפו נופך דרמטי), המראה מולנו היה עוצר נשימה! הקטע האחרון של הטיפוס, עובר באזור סלעים טרשיים ומעט קשה יותר לטיפוס. הגעתי אחרונה, מתנשמת ומתנשפת, איציק וכפיר כבר היו למעלה עסוקים בצילומי נוף מרהיבים. הבטתי אל לוע הר הגעש הקעור, בתחתיתו בעבעו מי טורקיז יפים, מעלים אדים חמים ומהבילים. ליבי חישב להתפקע ממקומו ספק בגלל המאמץ, ספק בגלל היופי הפרוש למרגלותיי!

חברי הקבוצה מיהרו לעשות את דרכם למטה כדי להספיק לעלות על האוטובוס ל- Santa Ana שיוצא בשעה 13:00. אנחנו היינו האחרונים לרדת מההר, המדריך הציע לי לקחת את הזמן וליהנות ככל האפשר מהמקום הקסום. הוא היה ידידותי וכששמע שאנו מישראל התלהב. "אתם המשפחה הראשונה מישראל שאני מכיר", ציין בהתרגשות. הוא יודע שהיו מטיילים ישראלים בהר, אולם הוא עצמו טרם הדריך ישראלים. ירדנו לאיטנו, השמיים התבהרו מעט והאוויר היה קריר. כשהגענו לכביש, ציפתה לנו המתנה בת שעתיים לאוטובוס שיוצא בשעה 16:00. בנתיים, אכלנו Pupusas טעימים במסעדה הקטנה של Ana.

מזג האוויר התקרר, עד מהרה החל טפטוף, תחילה התחממנו ליד הגריל של המסעדה, אולם עד מהרה החלטנו לעצור טרמפים. הדרך די נטושה, הרכבים הבודדים שעברו שם היו מלאים עד אפס מקום. למזלנו נעצר לידינו רכב קטן, הנהגת הביטה בי בעיניה הכחולות והזוהרות. "אני מגיעה לחופים" היא אמרה בקולה העליז. ביקשנו להצטרף אליה עד לצומת הקרוב, בתקווה ששם תהיה תחבורה ציבורית ל- Santa Ana בתדירות גבוהה יותר. Meggy פינתה עבורנו בזריזות את המושבים מחפציה הרבים. הודיתי לה שוב בחיבה, היא סיפרה שבתור קנדית היא התניידה הרבה בעזרת טרמפים והיא ממש שמחה שהפעם היא יכלה לעזור לנו. עד מהרה היא התגלתה כאוהדת מושבעת של מדינת ישראל, היא קראה לאחרונה ספרים על תקופת השואה ועל הקמת המדינה וסיפרה שהיא מתכננת להגיע לבקר בארץ. כשהגענו לצומת בו היה עליה לפנות לכיוון החופים, הכביש עדיין היה נראה נטוש. היא תכננה להקפיץ אותנו לכפר אולם סירבנו להצעתה הנדיבה. נפרדנו בחמימות וחצינו את הכביש הריק.

התחלנו להתקדם לאורך שולי הכביש כדי לעמוד במקום בטוח יותר לעצירת טרמפים. משאית טנדר התקרבה אלינו מעיקול הדרך, הרמנו את ידינו לסמן לה לעצור. הנהג האט ונעצר לידינו. לשאלתנו אם נוכל לנסוע איתם ל- Santa Ana, ענה בחיוך לחיוב ושהם מגיעים קרוב למרכז. טיפסנו בקלילות לארגז הטנדר, ישבנו ביחד עם פועלי הבניין הצעירים ששבו מיום עבודתם, אחד מהם החל לפזז לצלילי מוזיקת סלסה עליזה. עשרים דקות אחר כך כבר ירדנו בסמוך להוסטל שלנו.

Salto de Malacatiupán

הגעה אל המפלים

האוטובוס ל- Salto de Malacatiupán, מפל מעיינות חמים הממוקם ב- El municipio de Atiquizaya יוצא מ- Bus Terminal Francisco Lara Pineda, אפשר ורצוי לחכות לאוטובוס בפינת הרחוב הראשי הסמוך. כדאי לוודא עם המקומיים מהו כיוון הנסיעה והיכן בדיוק להמתין.

תחילה, עלינו על האוטובוס ל- Atiquizaya, ירדנו בפארק המרכזי ומשם צעדנו מרחק הליכה קצר אל האוטובוס המקומי אשר מוריד בכניסה ל- Salto de Malacatiupán.

מסלולי הטיול באתר

הכניסה לאתר עולה דולר לאדם.

בקרבת מקום נמצאת El beso del agua (נשיקת המים). מקום המפגש בין שני נהרות:  Agua Caliente (מים חמים) ו- Quiroz. טמפרטורת המים מגיעה ל- 70 מעלות אולם באזור המפלים, טמפרטורת המים נעה בין 30 ל- 35 מעלות.

ההיסטוריה והמיתוסים שנקשרו במפלים

מקור השם Malacatiupán בשפת ה- Nahuatl, ומשמעותו "מקדש עגול".

מאמינים שבאזור המפלים ערכו טקסים על ידי תושביה הקדומים – Los Pocomames.

שלושת המפלים עם מים טרמיים, נופלים מגובה של כ- 12 מטר כל אחד, יוצרים בריכת מי טורקיז. המפלים בנויים כך שהאמיצים בחבורה שאני כמובן, איני נמנית עליהם, יכולים לקפוץ למים בהרואיות וכך זכו לשמם בספרדית El Salto.

מזג האוויר היה כל כך חם והמים פיתו אותנו להיכנס, אולם עד מהרה הבנו שאי אפשר לשהות במים פרק זמן ארוך, הם היו חמים מידי. בנוסף חיים להם במים חרקים קטנים ושחורים שבתוך שניות מכסים את כל הגוף. את הקטע הזה, פחות חיבבנו.

כשביקרנו ב- Salto de Malacatiupán, לא הכרנו את המיתוסים שנקשרו במקום. רק כעבור שבועיים בהגיענו לעיר הבירה, וכשהתארחנו באחת מדירות ה- Airbnb, הכרנו את פדרו. המאבטח הקשיש במתחם הדירות ב- San Benito. בזמן שהמתנו למפתחות הדירה שלנו, שוחחנו על החיים החדשים שהחלו במדינה בזכות השלטון החדש, דיברנו על ההיסטוריה הקשה של המדינה ואיכשהו, כשציינתי שטיילנו ב- Ruta de las Flores והרגשתי כל כך בטוחה שם. זיק נדלק בעיניו, חיוך האיר את פניו העייפות. "נולדתי שם בכפר קטן ליד Rio Agua Caliente".

הראיתי לו את התמונות שצילמנו ב- Salto de Malacatiupán, פניו עטו ארשת מהורהרת. "מתחת למפל, ישנה מערה עמוקה". אמר בקול שקט, "יש מיתוסים שנקשרו במקום הזה." הבטתי בו בסקרנות.

"זהו סיפור אהבה טראגי שעבר מדור לדור" הוא המשיך כממתיק סוד.

"לפני שנים רבות, נערה יפה נסעה מכפרה למפלים כדי להביא ארוחת צהרים עבור אביה. בחור צעיר, התאהב בנערה והוא נהג להמתין בצפייה לבואה. באחד הימים, אחד מבעלי הקרקעות באזור, ראה אותה וחשק בה כמתנה ליום הולדתו. הוא נתן הוראה לחטוף אותה, ולהביאה אליו. הוא אנס ורצח אותה." פדרו השתהה לרגע והמשיך בסיפור.

"כאשר הבחור הבין מה עלה בגורלה של אהבת חייו, ליבו נשבר והוא החליט לנקום את מותה המזעזע. הוא יצא להילחם בבעלי הקרקעות, גנב את רכושם הרב וחילק לעניים. חלק מן התכשיטים והכסף, הוא הטמין במערה המסתתרת מאחורי המפל השלישי. אומרים שמעולם לא מצאו את האוצר הזה."

"ועל סרטן הזהב שמעת?" שאל פדרו.

"סרטן הזהב?" תהיתי בקול.

"ביום שישי אחד, הבחור נפל למי הנהר וטבע ויש אומרים, שמאז בכל יום שישי בשעות אחר הצהריים המאוחרות עולה מן הנהר סרטן זהב במקום בו הוא טבע."

פדרו שתק רגע אחד ארוך, בעודי ממתינה בשקיקה למוצא פיו. "לפני שנים רבות, אני לא זוכר כמה שנים חלפו, הגיעו קבוצות של Gringo (כינוי לאמריקאים), שהחליטו להיכנס למערה ולמצוא את האוצר האגדי".

הקבוצה הראשונה שנכנסה למערה, מנתה שניים עשר איש. מתוכם חזרו רק שניים. השאר נעלמו בלי להותיר עקבות" עיני נפערו לרווחה וצמרמורת חלפה במורד גווי. "מה זאת אומרת נעלמו בלי להותיר עקבות?" הקשתי.

הוא משך בכתפיו. "הם פשוט נעלמו".

רציתי לשאול אותו עוד שאלות רבות על המיתוסים הללו, אולם בעלת הדירה הגיעה למסור לנו את מפתחות הדירה, נפרדנו לשלום ומאז כבר לא התראינו.

Ruta de las Flores

במערב המדינה, באזור ההררי, ישנו אזור המכונה: Ruta de las Flores, דרך הפרחים. הדרך מחברת בין שישה מחוזות: Ahuachapán, Concepción de Ataco, Apaneca, Juayúa, Salcoatitán and Nahuizalco.

הגעה אל דרך הפרחים

מוקדם בבוקר, צעדנו לצומת הרחובות Bus Terminal Francisco Lara Pineda, כדי לעלות לאוטובוס ל- Juayúa, עמדנו שעה ארוכה בשמש הקופחת והמתנו בסבלנות, האוטובוס אמור היה להגיע בשעה 9:00 אולם בושש להגיע. שאלתי בדוכן הסמוך האם ידוע משהו על האוטובוס. ילד צעיר ונמרץ אמר לי שהאוטובוס יגיע בשעה 14:00. בהיתי בו בחוסר אמון, הוא חייך אלי חושף שתי גומות חן יפות.

סקר בין הנוסעים העומדים בצומת העלה שאכן רק פעמיים ביום יוצא אוטובוס ל- Juayúa: הראשון, יוצא בשעה 6:30 בבוקר ולא בשעה 9:00 כפי שאמר לנו פפה. האוטובוס השני יוצא בשעה 14:00.

יום שלם לשרוף על המתנה לאוטובוס שמניסיוני הקצר במדינה הזאת, אולי יגיע ואולי לא. נאנחתי, חוככת בדעתי מה לעשות.

"סעו באוטובוס שאנחנו לוקחים" הציעה אישה חביבה, "תרדו בדרך" היא נקבה בשם כלשהו של צומת. "משם תעצרו טרמפ ותגיעו ל- Juayúa" הבטתי בה, בספקנות. לעצור טרמפים עם מוצ'ילות זה בהחלט יכול להיות אתגר.

בדקתי בגוגל מפות, הצומת נראה לי ממש רחוק מיעדנו. "כולנו עושים את זה" היא חייכה אלי בנועם, הגבר לצידה הנהן נמרצות. האוטובוס נעצר לידינו, הם דחקו בנו לעלות. עלינו בזריזות. מנסים להתמקם עם המוצ'ילות בין המושבים הצרים והעמוסים לעייפה.

שעה מאוחר יותר, הם סימנו לנו לרדת בצומת, נחלצנו אך בקושי ממקום מושבנו וירדנו בצומת הנטוש. האוויר היה קריר יותר וריח עשב עמד באוויר. שני אנשים נוספים ירדו מהצומת ופרצו בריצה לעבר טנדר פתוח שהוביל עצים לשתילה.

"רוצווווו" שאגתי לכולם. הספקנו להגיע בזמן אל הטנדר. "אפשר להצטרף ל- Juayúa?" שאלתי את הנהג בעודי מתנשפת מהריצה.

הוא הנהן בחיוב. טיפסנו אל החלק האחורי הפתוח בטנדר ונסענו כברת דרך עד כפר קטנטן, הנהג נעצר והצביע על אוטובוס צבעוני. "האוטובוס הזה מגיע ישירות ל- Juayúa".

טיפסנו בזריזות במדרגות הגבוהות של האוטובוס, נוסעיו בהו בנו בעניין רב. הנסיעה הקצרה בדרכים הכפריות והירוקות הייתה נעימה. אוויר קריר חדר מבעד לחלונות הצרים.

מקום לינה מומלץ

ירדנו בכניסה ל- Juayúa והתחלנו לצעוד תוך כדי חיפוש אחר מקום לינה, על המקום הראשון שבחנו וויתרנו מיד, המקום אמנם זול אולם היה בו ריח טחב חזק. החלטנו להתפצל, כפיר ואני צעדנו לחפש אחר מקומות לינה ושחף ואיציק נשארו עם הציוד במסעדה סינית שמצאנו בדרך.

הגענו ל- Hotel Anahúac, מריה אישה נעימה ונמרצת קיבלה אותנו בחיוך מלא שמחת חיים. נכנסנו לראות את החדר ומיד ידענו שפה אנו הולכים להישאר. המלון קטנטן ומאוד מטופח, נקי בצורה בלתי רגילה. מוקף בגינה פורחת בשלל צבעים.

מ- Juayúa, יצאנו בכל יום לסיור בכפר אחר במסלול Ruta de las Flores.

Apaneca

האוטובוס הגיע לפתחו של Laberinto de Apaneca, במקום מבוך ייחודי המורכב מיותר מ- 2,000 עצי ברוש, מטופלים בקפדנות. הצוות הידידותי מסייע למטיילים כמונו, אשר מאבדים את דרכם במבוך המאתגר.

צעדנו סביב עצמנו שוב ושוב. תחילה בנחישות לפתור את המבוך ובהמשך בהבנה שכבר היינו בשבילים האלו פעמיים, שלוש, חמש?!

בשלב מסוים, אפילו התפצלנו כשאנו מתחרים ביננו מי יהיה זה שיפתור את המבוך ויגיע ראשון לצלצל בפעמון.

לבסוף, בסיוע איש צוות הצלחנו למצוא את דרכינו אל מרכז המבוך. זה היה מוזר ממש, כשצעדנו בעקבותיו, הרגשנו שמעולם לא צעדנו בשבילים האלו.

במקום שלל אטרקציות נוספות: מסלולי חבלים, מסלול אומגות, רכיבה על אופניים באוויר, גלשן אומגה, נדנדה בגובה ועוד.

מהכפר יצאנו לטיול בבאגי ל-  la Laguna de Apaneca המוכרת גם בשם La Laguna Verde, לגונה יפה בעלת מי קריסטל צלולים במכתש הר געש קטן. אסור לשחות במי הלגונה אולם ניתן לעשות פיקניק על גדת הלגונה, לצאת לטיולי רכיבה על אופניים או ללכת בשביל המקיף אותה.

Concepción de Ataco

למחרת נפרדנו בחיבוק ממריה, בימים הספורים בהם שהיינו במלון, היא הייתה כל כך טובה אלינו.

צעדנו לתחנת האוטובוס הסמוכה ועלינו לאוטובוס ל- Ataco. הכפר הקטן והיפה שקק חיים. חנויות אמנות צבעוניות, פרוסות לאורך הרחוב הראשי, נוף ההרים מרשים והאוויר היה קריר מעט.

בצהרים נפגשנו עם נטע, צחי והבנות אבישג ועתליה. נטע כותבת בלוג מסע הנושא את השם הנפלא: משפחת שושני פורחת מכאן. הכרנו אותם ב- San Pedro La Laguna גואטמלה. היה כיף לפגוש אותם שוב. צחי חגג את יום הולדתו החמישים. ישבנו ביחד בבית קפה מקומי. הבטתי בהם בחיבה וחשבתי לעצמי שלפני קרוב לשלוש שנים יצאנו למסע שלנו, כשהחלטתי להגשים את חלום הנדודים לכבוד גיל חמישים. מאז חלפו ימים רבים… המסע הזה זימן לנו הכרות עם אנשים נפלאים.

מאוחר יותר צעדנו במעלה הגבעה התלולה, למסעדה Casa 1800 Ataco, המסעדה ממוקמת במלון וצופה על נוף הרים נפלא. נדמה שהאוכל טעים יותר כשיש תפאורה מושלמת כל כך!

התאכסנו ב- Hostal Juárez Ataco, מלון קטן, זול, מקסים ומומלץ בהחלט.

לקראת ערב, נפתחו ארובות השמים וגשם זלעפות היכה ללא רחם במשך שעות ארוכות, נראה היה שהגשם לא יפסק לעולם.

החלטנו לשוב ל- Juayúa. אהבנו אותה והעדפנו ללון בה וממנה להמשיך בטיולי יום בכפרים במסלול Ruta de las Flores.

Nahuizalco

עיר קטנה ונפלאה ב- Ruta de las Flores. בעיר מתקיים שוק לילה ושוק סופשבוע, הממוקם במרכז העיר. בשווקים דוכני אוכל מקומי, וחנויות אמנות רבות, ניתן למצוא בו פריטי אמנות נצרים ייחודיים לעיר: סלסלות נצרים בגדלים שונים, עריסות לתינוק, כובעים, ריהוט ועוד.

כדי להגיע מ-Juayúa באמצעות תחבורה ציבורית: עולים על קו 249. האוטובוס עוצר בכביש הראשי ומשם יש לצעוד כעשר דקות הליכה במעלה ההר לעבר הכפר.

חזרנו הביתה עייפים. כאב עמום החל שורט בגרוני. בימים שאחרי מצאתי את עצמי במיטה, חלושה ועייפה. עד מהרה כולנו נפלנו למשכב, בזה אחר זה. איציק הזדרז ורכש מצרכים בשווקים. הוא הכין מרקי ירקות ומרקי עוף טעימים ומזינים שזכו לתשואות נלהבות ממריה ומאורחי המקום. כשהתאוששנו, החלטנו לנסוע לאזורי החופים.

מ- Juayúa נסענו ל- Sonsonate, בתחנה המרכזית החלפנו לאוטובוס אחר המגיע לחופים, התכנון המקורי היה להגיע ל- El Tunco אולם בהחלטה ספונטנית שאני לא בטוחה לחלוטין עד לכתיבת שורות אלו אם היא הייתה נכונה לנו או הזויה, ירדנו ב- Mizata. צעדנו לעבר החוף והתמקמנו ב- Nawi Surfhouse, היקר להחריד!

יצאנו לטיול לקראת השקיעה בחולות השחורים, האוקיינוס השקט בהחלט לא שקט, הגלים התנפצו בעוצמה על החולות, עננים כבדים התקדרו באופק ועד מהרה החל טפטוף. בלילה התעוררנו לקול הרעמים והבזק הברקים.

בגלל מזג האוויר הסוער, החלטנו לעזוב למחרת ולנסוע ל- San Salvador בירת El Salvador.

San Salvador

המוניטין הרע שיצא לעיר, העלה חששות רבים סביב ההגעה אליה. יחד עם זאת היה עלינו לחדש את אשרת השהייה שלנו בהקדם האפשרי, מברורים שעשינו הבנו שניתן לעשות זאת בעיר הבירה. הזמנו דירה, ויצאנו לדרך.

עד מהרה התחוור לנו שעשינו בחירה מושלמת! הדירה הייתה יפה, נקייה ובמיקום מצוין. נוף העיר גרם לכפיר להשכים קום מידי יום ולהנציח במצלמתו זריחות קסומות. בעל הדירה, התגלה כאדם מקסים, טוב ליבו ריגש אותנו כל כך. עד מהרה הוא הפך לחבר וגרם ל- San Salvador להרגיש כמו בית.

הדירה ממוקמת במרחק הליכה ממשרד ההגירה, מרכז קניות ומסעדות. לפרטים נוספים ניתן לכתוב לו בספרדית או באנגלית.

50376009384+ :(Francisco (whatsapp

בעיר ישנם מרכזי קניות גדולים שהזכירו לנו מעט את מתחמי הקניות בארץ. קניונים גדולים עם מותגים שקצת השכיחו מאתנו את העובדה שאנו מטיילים במדינה עולם שלישי ענייה. יחד עם זאת, כשמטיילים במרכז ההיסטורי, ניכר הפער העצום בין חלקי העיר השונים. "המרכז ההיסטורי אפרורי וקודר" כפי שהגדירו אותו שחף וכפיר.

בעיר הבירה בפרט ובמדינה בכלל, ישנה קהילה גדולה של נוצרים אוהבי ישראל. הם מעטרים את בתיהם, חנויותיהם, מקומות עבודתם, מקומות התפילה שלהם ואף על רכביהם ובשלטי פרסום שונים, בסמלי מדינת ישראל: המנורה, מגן דוד ואריות ירושלים. כאשר נשאלנו למוצאנו וענינו "ישראל" זיק הערצה נדלק לא פעם בעיני השואלים. הם הרבו בגילויי אהדה לאנשי "העם הנבחר" ו"הארץ המובטחת" ובכלל למדינתנו האהובה.

כתובת משרד ההגירה להארכת אשרת השהיה

משרד ההגירה נקרא: Dirección General de Migración y Extranjería Pasaportes San Salvador

מיקום משרד ההגירה בגוגל מפות: Dirección General de Migración y Extranjería Pasaportes.

ניתן להגיש בקשה להארכת אשרת השהיה חמישה ימים בלבד טרם פקיעת האשרה הקודמת. כשהגענו, לא הכרנו את התהליך הכרוך בהארכת האשרה.

קיבלה אותנו לטיפולה אישה חמורת סבר. היא החלה חקירה הכוללת שאלות כגון: מהי מטרת נסיעתנו, איפה היינו ולאן פנינו מועדות, כמה זמן אנו מטיילים, כיצד אנו ממנים את מסענו, האם ילדנו נמצאים במסגרת לימודית כלשהי, מרגע לרגע, הבעת פניה התרככה וחיוך האיר את עיניה כששמעה על מסעותינו בעולם. היא בקשה מאתנו להמתין רגע ופנתה הצידה לשוחח עם אחראית המחלקה. מידי פעם הציצו השתיים לעברנו. חשש החל ממלא את ליבי. כאשר שבה לשולחן, עטתה שוב הבעה רצינית.

"יש לכם מכר או חבר מקומי?" שאלה.

משכתי בכתפיי, "אנחנו רק תיירים פה, אני לא מכירה אף אחד."

"את חייבת לציין שם בטפסים של מכר מקומי, מישהו שיוכל לערוב לכם" אמרה נחרצות.

"אני…" התחלתי לומר והיא קטעה את קולי. "תמצאי פתרון!" הנמיכה את קולה.

"אני יכולה לנסות לשאול את…" התחלתי לומר.

"תשאלי! זה יעזור לכם לקבל הארכת אשרה." הנהנה נמרצות ואז, הרימה את קולה בשאלה "כמה זמן את מבקשת?" השינוי החד בטון קולה, הפתיע אותי. "מה קורה לה?" סיננתי לאיציק בשקט.

"חודש להונדורס ועוד חודש לניקרגואה" התחלתי לענות בהיסוס קל. היא הביטה בי במבט קר. "כמה זמן את מבקשת? עליך לומר לי כמה ימים סך הכל." קולה נשמע נוזף בעודה משרבטת את הספרות 90 על פתק קטנטן שהחליקה לעברי. עיני בחנו אותה ואת הפתק הקטנטן, או אז הבנתי.

"תשעים יום" עניתי בביטחון. היא הביטה בי בהקלה, יכולתי לזהות חיוך בעיניה. "אתם רוצים תשעים יום" הרימה את קולה. היא ציינה בטופס הבקשה את מספר הימים שעניתי. "זה יעלה לכם 25 דולר לאדם, תחתמי בבקשה על הטפסים"

עיניי שוטטו על המסמך בניסיון להספיק ולקרוא את כל האמור בו, לפני שאני חותמת. היא הניחה את חוד העט סמוך לאחד הסעיפים, צוין בו שבקשת הארכת האשרה כרוכה בתשלום 25 דולר בגין יום אחד ועד תשעים יום.

"אוקי! עכשיו הבנתי מה הקטע", חייכתי אליה, שפתי סימנו "תודה רבה". היא נראתה מרוצה במיוחד. היא העמיסה עלינו עוד אי אלו דפים למלא ושלחה אותנו לדרכנו. הפגישה הבאה נקבעה ליום שני, כעבור שבוע.

אם חשבנו שבזה הסתיימו תלאותינו, טעינו. היה עלינו לצלם את הדרכונים שלנו, כולל דפים בהם ישנן חותמות כניסה למדינות השונות. נשמתי לרווחה שהדרכונים שלנו חדשים יחסית.

לפגישה הבאה, הגענו עם המסמכים הדרושים, שילמנו עבור האשרה, צילמו אותנו ולקחו טביעות אצבעות מהמבוגרים בחבורה, שחף נכללה כבר בהגדרת "המבוגרים בחבורה." קיבלנו אישור זמני לשהייה עד שדרכוננו יוחתמו ויוחזרו אלינו יומיים אחר כך.

כך יצא שנשארנו ב- San Salvador הרבה מעבר לזמן המתוכנן, והתאהבנו בה מיום ליום.

Suchitoto

לאחר שקיבלנו חזרה את דרכונינו, כבר לא מיהרנו לעזוב את El Salvador. החלטנו לנסוע לעוד כפר קטנטן ומקסים Suchitoto, הפעם סיכמנו עם נהג Uber נחמד שפגשנו על מחיר 35 דולר לנסיעה. הגענו לכפר בשעת בוקר מאוחרת. הכפר הקטן שקק חיים. סמטאותיו צרות ונקיות, מרוצפות באבנים קטנטנות המקשות מעט על ההליכה. קירות הבתים צבעוניים, האנשים חביבים וחייכניים.

התמקמנו ב- Hotel Jardin de las Marias, מלון קטן, נקי ומטופח, הממוקם במרחק הליכה ממרכז הכפר.

במרכז הכפר, בפארק הסמוך לקתדרלה, ישנם דוכני אמנות מקומית, בסופי שבוע מתקיימים במקום אירועים. במוזיאון Museo De Los Mil Platos Y Mas, מוצג אוסף מרהיב של אלף צלחות מעוטרות מרחבי העולם.

Cascada Los Tercios

מ- Suchitoto, ניתן לנסוע בטוק-טוק, לבקר בשמורת הטבע Cascada Los Tercios, על אף הגשמים הרבים שירדו לאחרונה המפלים היו יבשים וניתן היה לראות את יופיים. במרוצת השנים המים עיצבו צורות מלבניות בסלע. השביל המוביל למפלים, קצר אולם מעט מאתגר והצריך טיפוס על הסלעים החלקלקים. בשמורה ישנן שתי תצפיות על Lago Suchitlan. המקום הזכיר לנו את לאוס ולפתע גל געגועים שטף אותנו.

הדרך אל מעבר הגבול אל סלבדור – הונדורס

התחלנו להתכונן למעבר להונדורס. בחברות האוטובוסים הבינלאומיות, נאמר לנו שעלינו למלא באינטרנט טופס Immigration pre-check, לפחות יומיים טרם הנסיעה על מנת לקבל אישור במייל. מאחר והיינו ב- Suchitoto, רצינו להמשיך ישירות לגבול ולא לשוב על עקבותינו ל- San Salvador. ניסינו למלא את המידע באתר, אולם לא היו בידינו את פרטי הנסיעה הנדרשים למילוי בטופס. התלבטנו האם לנסוע לגבול בתחבורה ציבורית בידיעה שאולי נאלץ לשוב חזרה או לנסוע ל-San Salvador ולהזמין נסיעה באחת מחברות האוטובוסים הרשומות באתר הממשלתי. לבסוף, כפיר אמר "בואו ננסה להגיע ישר לגבול, אולי יהיו לנו קצת הרפתקאות בדרך." שחף הביטה בנו במחאה. היא העדיפה לבחור בדרך הארוכה יותר אך הבטוחה יותר. לבסוף ברוב של שלושה קולות החלטנו לצאת לכיוון הונדורס.

מ- Suchitoto נסענו לעיר הקרובה Agilares. משם המשכנו בקו 119 ישירות אל מעבר הגבול El Poy. כשירדנו בתחנה הסופית והנטושה, חשבתי שאולי זאת הייתה טעות איומה לנסות להתמודד עם הנסיעה בתחבורה ציבורית.

"אולי היינו צריכים בכל זאת לקחת הסעה מאורגנת?" ניערתי את המחשבות השליליות וצעדתי במהירות לעבר משרד ההגירה.