קולומביה

Siempre queda algo para amar

Gabriel García Márquez – Cien años de soledad

זיכרונות מקולומביה

נחתנו בקולומביה בשעת אחר צהרים מאוחרת. ליבי הלם בהתרגשות מהולה בחשש. שנים רבות חלפו מאז הגעתי לקולומביה לראשונה בחיי…

היה זה באפריל 1994. חודש אחרי שחזרתי ארצה מהודו מבולבלת וחסרת אונים, לא הצלחתי להסתגל למציאות החדשה שנכפתה עלי – חזרה בטרם עת ממסע חלומי למזרח בגלל מחלה מסתורית שתקפה אותי. למעשה עד לכתיבת שורות אלו, איני יודעת מה היה פשרה. שבתי הביתה, אחרי אשפוז ארוך ב- East West Medical Centre, New Delhi הישר לזרועותיה האוהבות של אמי. החלמתי אך נותרתי אומללה ואבודה.

בבוקר יום שישי, בתחילת חודש אפריל היא דפקה על דלת חדרי ואמרה "תמיד חלמת להגיע לקולומביה" היא הביטה בי בחיבה והמשיכה "למה שלא תטוסי לשם?" שאלה בעודה עומדת בפתח חדרי.

חטפתי בזריזות את ארנקי, פתחתי לרווחה את דלת ביתנו ושעטתי במורד המדרגות תוך כדי שצעקתי אחרי "תודה אמא".

כמה תמימה הייתה אמי. היא לא ידעה דבר וחצי דבר על קולומביה של אותם ימים.

בקולומביה השתוללה מלחמת אזרחים מתמשכת: צבא קולומביה פעל נגד יחידות מילציות צבאיות למחצה, ארגוני טרור וגרילה שמאליים שונים:

FARC-EP (Fuerzas Armadas Revolucionarias de Colombia – Ejército del Pueblo)

או בתרגום מספרדית: הכוחות המזויינים המהפכניים של קולומביה – צבא העם.

ופעל בה ארגון אכזרי המוכר בשם:

ELN (Ejército de Liberación Nacional).

ובתרגום מספרדית: – צבא השחרור הקולומביאני.

וכאילו לא די בכך, פעלו בה גם ארגוני פשע וקרטלים – אחד הקרטלים האכזרים נוהל על ידי Pablo Emilio Escobar Gaviria, בארון סמים אכזרי שעמד בראש הקרטל מדיין. אסקובר נודע כנרקו-טרוריסט מהשאפתנים ובעלי העוצמה שידעה ההיסטוריה.

לימים, דורג פבלו אסקובר על ידי כתב העת ה- Forbes, כשביעי בעשירי העולם. קרטל הסמים תחת הנהגתו שלט בשמונים אחוז משוק הקוקאין. בשנת 1993, הוא נורה למוות וקרטל הסמים של מדיין התפרק ולמגרש נכנס שחקן מתחרה, קרטל הסמים של קאלי. לתוך הכאוס הזה התעתדתי לנחות.

אני מניחה שאילו אמי הייתה מעורה הרבה יותר בחדשות חוץ, היא לעולם לא הייתה מעודדת אותי לטוס דווקא לשם.

המסע הראשון שלי לקולומביה

אני זוכרת שעליתי בהתרגשות על קו שמונה-עשרה לכיוון תל אביב, ירדתי מהאוטובוס בריצה לעבר חנות למטייל בדיזינגוף סנטר. באותם ימים חנות למטייל היתה יעד "עליה לרגל" למטיילים למזרח הרחוק ולדרום אמריקה. חציתי בזריזות את החנות הגדולה, ניגשתי למדף הספרים ושלפתי את 'התנ"ך' של אותם הימים: South American Handbook, ומשם המשכתי אל סניף איסתא. הנחתי את הספר על השולחן לפני ואמרתי לסוכנת הנסיעות החביבה שישבה מולי "אני צריכה כרטיס טיסה לקולומביה."

היא הביטה בי במבט חמור סבר ושאלה בשקט "את בטוחה?!"

הנהנתי בראשי לחיוב "הכי מהר שאפשר!" הוספתי.

שבוע אחר-כך כבר עליתי לטיסת KLM לבוגוטה.

הטיסה הייתה ארוכה ואני שקעתי לשינה עמוקה, התפרסתי על שלושת המושבים המרווחים הפנויים ולא חשתי כלל שיד עלומה כיסתה אותי בשמיכה רכה.

דיילת לחשה בעדינות באזני "אנו נוחתים, עליך לשים חגורת בטיחות" פקחתי את עיניי והבטתי מחלון המטוס. בוגוטה נפרסה מתחתי כשטיח צבעוני.

אהבתי את קולומביה מרגע שנגעו כפות רגלי באדמתה. אהבתי אותה מאוד והיא אהבה אותי בחזרה.

מגיעים לקולומביה

"אמא" שחף העירה אותי בעדינות "צריך לשים חגורה בטיחות, אנחנו נוחתים" שפשפתי את עיני והבטתי מבעד לחלון המטוס. בוגוטה שוב הייתה פרוסה מתחתי כשטיח צבעוני אולם הפעם הרבה יותר גדול מכפי שזכרתי.

עמדנו בתור הארוך בהגירה. הבטתי בחשש במשפחתי. "האם הם יאהבו אותה כמוני?" תהיתי. "ומה אם קולומביה היא רק זיכרון מתוק ותו לא? מה אם היא השתנתה ללא היכר? מה אם כבר לא אוהב אותה כפי שאהבתי אותה בשני ביקורי הקודמים?"

"גל, תתקדמי" זירז אותי איציק וקטע את מחשבותיי.

חלפנו בהגירה, אספנו את המוצ'ילות ויצאנו החוצה. האוויר הקריר חדר לעצמותינו.

Bogota

עומס תנועה האט את הנסיעה לעבר הדירה שלנו בשכונת Chapinero Alto.

הגענו מותשים לדירה בקומה השלישית ללא מעלית, אולם בפנים ציפתה לנו דירה יפיפייה מעוצבת להפליא ומצוידת היטב. איציק יצא לפיצרייה הסמוכה וחזר עם שני מגשי פיצה טעימים. אחרי שהשתקנו את רעבוננו שקענו לתוך שינה עמוקה במיטות המפנקות שציפו לנו.

למחרת, איציק וכפיר יצאו לקניות. בעוד אני ארגנתי את ערימת הכביסה העצומה שהמתינה לי בסבלנות במוצ'ילות. אחרי שעה ארוכה, בה התחלתי לתהות שמא איציק וכפיר הלכו לאיבוד או חס וחלילה קרה להם משהו בדרך, הם שבו לדירה, ידיהם עמוסות בכל טוב, ואור זהר בעיניהם.

"אמא, אני אוהב את קולומביה" הכריז כפיר בשמחה. הנער שהקפיד לציין בכל רגע נתון שה- "אמריקות" משעממות אותו! הנער שציין בהתרסה שוב ושוב שהוא רוצה לשוב למזרח הרחוק, לפתע נראה מאושר וסקרן. נשמתי עמוקות "אולי בכל זאת, זו לא הייתה טעות לשוב לכאן" חשבתי בהקלה.

שכונת Chapinero Alto תוססת ומלאת חיים בכל ימות השבוע. בסופי שבוע מתקיימים בה ירידי אמנות ואוכל. התחושה בשכונה מרגישה בטוחה למדי בזכות נוכחות משטרתית ערה.

בוגוטה עיר מודרנית ויפה. יש בה מבחר גדול של נקודות עניין. היסטוריות ומודרניות. אולם אליה וקוץ בה, בעיר פקקי תנועה קשים שמתחילים בשעות הבוקר המוקדמות ונמשכים לאורך כל שעות היום. הנהג הקולומביאני הממוצע חסר סבלנות ותאונות דרכים מתרחשות שוב ושוב ומעכבות את התנועה אף יותר.

Plaza de Bolívar

את תחילת טיולינו בבוגוטה בחרנו לעשות ברובע ההיסטורי. הזמנו נהג Uber ויצאנו בשעת בוקר מוקדמת ל- Plaza de Bolívar, הכיכר הגדולה והחשובה ביותר בעיר בוגוטה. יש לה היסטוריה מרתקת, לפני מאות שנים נערכו בה מופעי קרקס, נערכו כרוזים וחגיגות למלכים ספרדיים חדשים או למשנה למלך, התקיימו בה ימי שוק ונערכו בה הלוויות ממלכתיות גדולות. הכיכר שימשה גם כזירה למלחמות שוורים וכמקום הוצאה להורג של יריבים פוליטיים.

גם כיום היא מהווה מקום למפגשים פוליטיים, תרבותיים, חברתיים ודתיים. בנוסף, היא נקודת מפגש של חברים, סטודנטים, סוחרים ואמנים.

ימים אחדים אחרי ביקורינו הראשון בכיכר, נערכו חגיגות לכבוד חילופי השלטון, וכניסתו לתפקיד של Gustavo Petro, נשיא קולומביה.

בסמוך לכיכר נמצא Palacio Liévano – בניין העיריה. הכיכר גודרה והחלו בהכנות לקראת טקס החלפת הנשיא.

Museo Botero

צעדנו לרובע Candelaria, זהו הרובע ההיסטורי של בוגוטה. שוטטנו ברחובותיו הקולוניאליים והיפים המעוטרים בציורי גרפיטי מעניינים. ביקרנו ב- Museo Botero (כניסה ללא תשלום). המוזיאון מציג את עבודותיו הייחודיות של Fernando Botero Angulo, צייר ופסל קולומביאני.

מסעדה מומלצת בשכונת Candelaria

סעדנו ב- La Puerta Falsa Restaurant. המסעדה קטנה מאוד וקיימת מאז שנת 1816. היא ממוקמת בבניין ישן וקולוניאלי ברובע Candelaria. מוגש בה אוכל קולומביאני מסורתי והיא מאוד פופולארית בקרב המקומיים ובקרב התיירים.

תורי ענק משתרכים מחוץ למסעדה ועל אף שיש בסביבתה מסעדות נוספות שמגישות את אותו תפריט ועם שמות דומים למדי, לא נס ליחה של המסעדה הזאת.

ממש במקרה כשנעמדנו בתור המתינו לפנינו שתי משפחות בלבד. כשנכנסנו פנימה, התור כבר הגיע עד לקצה הרחוב.

קשובים להמלצות של המקומיים איתם המתנו בתור, בחרנו ב-Ajiaco מנה טיפוסית המורכבת ממרק סמיך, בתוכו מונחים קרעי עוף, קלח תירס גדול, סוגים שונים של תפוחי אדמה, המרק מטובל בשיני שום, בצל ירוק וכוסברה ומלווה בקערת אורז, אבוקדו, שמנת וקערית קטנטנה של צלפים.

הארוחה היה דשנה מאוד ומזינה. בתום הארוחה טעמנו ממבחר המתוקים השונים.

שבנו לדירה עייפים ושבעים.

Catedral de Sal

באחד הימים, נסענו עם נהג ה- Uber שהכרנו ביומנו הראשון בבוגוטה, עת נסענו משדה התעופה לדירה ששכרנו, ליום טיול ב- Catedral de Sal. על אף שיצאנו לדרך השכם בבוקר, התמודדנו עם פקקי תנועה עצומים.

עד מהרה הבנו את הגורם לפקק בכניסה לעיירה Zipaquirá, הסמוכה למכרות המלח. הכבישים נחסמו לתנועת רכבים בשל תהלוכה חגיגית. עשרות בני נוער מבתי ספר שונים מרחבי העיר צעדו, לבושים בחגיגיות, אחריהם צעדו חיילים, שוטרים ומכבי אש. לא הצלחתי להבין במה בדיוק מדובר אולם כנראה שהיה מדובר במחווה כלשהי לכוחות הביטחון המקומיים.

כשהכביש נפתח לבסוף לתנועה, שעטנו במעלה ההר אל מחוז חפצנו. תור ארוך של תיירים כבר התגודד בכניסה לקתדרלה שנחצבה על ידי הכורים בתוך מכרות המלח. הדרך במכרות המלח המובילה אל הקתדרלה, רצופה בתחנות שונות בהן נחצבו צלבים גדולים ותאי תפילה כל תחנה מייצגת שלבים בחייו של ישו עד צליבתו וקבורתו.

לאחר הסיור במכרות ובעיירה הסמוכה Zipaquirá, המשכנו ל- La Casa Loca הסמוך לאגם Guatavita, הקפנו בנסיעה את האגם והגענו לכפר הקטן Guatavita.

ציורי גרפיטי ב-Zona Rosa וברובע Candelaria

בבוגוטה פעילים מעל ל- 8,000 אמני גרפיטי. איכות הציורים מפתיעים ברמתם הגבוהה.

Zona Rosa

אזור המשתרע על פני מספר רחובות, ניתן למצוא שם בתי קפה, מסעדות וברים. ניתן לבקר ב- Andino Shopping Mall, הכניסה כרוכה בבידוק קפדני של התיקים האישיים ע"י שומר חמוש וכלב מאומן היטב המרחרח על מנת לאתר פצצות.

Mount Monserrate

הביקור ב- Mount Monserrate, גזל מאתנו יום שלם. הגענו בשעת בוקר מאוחרת יחסית, שכן, שוב התמודדנו עם פקקי ענק אשר עיכבו אותנו. כשהגענו לאתר, נאלצנו להתמודד עם תורים עצומים לרכישת כרטיסי כניסה ותורים עצומים לעלייה לרכבל. אל ההר ניתן להגיע באמצעות רכבל, רכבת, או טיפוס רגלי תלול למדי. באותו בוקר הרכבת לא עבדה והעומס על הרכבל היה עצום.

השקפנו ממרומי ההר, על הנוף הנפלא של בוגוטה. ולאחר מנוחה קלה, ארוחת צהרים במסעדה מקומית, יקרה להחריד, חזרנו להתמודד עם התורים העצומים לירידה מההר.

השבעתו של גוסטבו פטרו כנשיא קולומביה

את הביקור ב-Museo del Oro תכננו ליום ראשון. בימי ראשון, המוזיאון פותח את שעריו ללא תשלום. תכננו להגיע בשעת בוקר מוקדמת, עם פתיחת השערים על מנת שנספיק לטייל שוב ברובע Candelaria המקסים. ברם, כמו שאני נוהגת לומר "גל מתכננת ולאלוהי המסע יש תכניות משלו…"

נהג ה- Uber נראה נבוך למדי כששוב ושוב ה- Waze, עשה חישוב מסלול מחדש על מנת להגיע לרחוב הסמוך למוזיאון. הרחובות היו סגורים לתנועה רכבים. בכל פינת רחוב הייתה נוכחות משטרתית וצבאית גדולה. כמות עצומה של אנשים הלכו ברגל לעבר הרחוב הראשי, חלקם נושאים בידיהם שלטים. הבטנו בסקרנות מבעד לחלונות הרכב. האנשים נראו שקטים למדי, תורים ענקים השתרכו בכניסה לאחד המחסומים שהוצבו.

"מה קורה פה?" שאלתי את הנהג בעניין. הוא צקצק בלשונו. מורת רוח ניקרה בפניו. "זאת תהלוכה לכבוד החלפת הנשיאים שמתרחשת היום."

המשכתי לסקור את פני האנשים שחלפו על פנינו לעבר המחסומים.

"זה אירוע משמח?" שאלתי את הנהג בניסיון להבין את הלך רוחו כי הבעת פניו נראתה ממש אומללה. "לא" ציין בקול נכאים. "אני לא בוטח בו, הוא שייך למפלגת השמאל."

הבטתי בו באמפטיה "כמה שנים הוא יהיה נשיא?"

הוא הביט בי ונאנח עמוקות "נצטרך לסבול אותו ארבע שנים." הוא בהה בהמון הרב בחוץ.

"הם לא יודעים עליו שום דבר, שום דבר…" הוא שקע לתוך מחשבותיו.

שתקתי רגע ארוך ואז עניתי "אני מקווה שהוא יהיה טוב לעם הקולומביאני ולקולומביה."

הוא חייך חיוך נוגה, התנצל על שנאלץ להוריד אותנו מעט רחוק מהיעד שלנו ונפרד מאתנו לשלום.

צעדנו עם ההמון לעבר המחסומים.

הכניסה למתחם טקס חגיגות השבעת הנשיא החדש

"נשים לצד ימין, גברים לצד שמאל" השוטרת הרימה מעט את קולה.

הבטתי בתור המסודר של הגברים, השוטרים ערכו חיפש על גופם בטרם אישרו להם להיכנס למתחם המאובטח. איציק וכפיר נעמדו בתור ואני ושחף פנינו לתור הנשים. "יכול להיות שיערכו חיפוש על גופינו" אמרתי לשחף "זה עלול לגרום לך לאי נוחות אולם במדינות האלו זה קורה." היא הנהנה לעברי בהבנה. תורינו הגיע.

השוטרת הביטה בשחף ושאלה לגילה. כשציינתי שבקרוב ימלאו לה שש-עשרה היא סירבה להכניסה. "הכניסה רק מגיל שמונה עשרה ומעלה." הסברתי לה שאנחנו תיירים במדינה וכל מה שאנו רוצים זה לבקר במוזיאון הזהב.

בשלב ההוא עדיין לא הבנתי מדוע כל כך הרבה אנשים נהרו לאזור. אחדים נשאו בידיהם שלטים שנשאו את הכיתוב "SOY SOBREVIVIENTE" (אני שורד) או "NUNCA MÁS OTRO GENOCIDO EN COLOMBIA" (לעולם לא עוד רצח עם בקולומביה).

השוטרת קראה לקצינה האחראית עליה כדי להתייעץ איתה.

"תראי," אמרתי לשוטרת בעודי מנמיכה את קולי ללחישה "אני לא ממש מבינה מה קורה פה מסביב, וזה גם לא ענייני. הגענו מרחוק לבקר במדינה הזאת ואנחנו רק רוצות לחצות את הרחוב הזה כדי לבקר במוזיאון הזהב."

הקצינה הקשיבה לדברי ואמרה לשוטרות במחסום "תניחו להן לעבור, הן תיירות."

השוטרת הנידה בראשה לעברי וסימנה לנו לעבור.

בפנים פגשנו את איציק וכפיר שכבר המתינו לנו בתהייה לאן נעלמנו. "הניחו לכפיר לעבור בלי בעיה?" שאלתי בפליאה. כפיר שכבר גבוה בראש מרוב המקומיים וצימח לאחרונה שפמפם לא עורר את חשדם של השוטרים, הם חשבו שהוא בגיר והניחו לו להיכנס ללא קושי.

צעדנו לאורך הרחוב הארוך לפתע נשמעו הלמות תופים. קבוצות, קבוצות החלו בצעידה לעבר Plaza de Bolívar. מול מוזיאון הזהב שהיה סגור לכניסת מבקרים הוקמה במה וכבר נערכו לקראת אירוע גדול. "מה קורה כאן בדיוק?" שאלתי שוטר שעמד בסמוך אלי.

"עוד מעט יתקיים טקס לכבוד חילופי הנשיאים." הבטתי בו מבולבלת מעט "כאן?" הצבעתי לעבר הבמה. הוא חייך אלי "הטקס יתקיים ב- Plaza de Bolívar מול הקהל".

עד מהרה הבנו שמסיבות בטיחותיות לא הותרה כניסת קטינים למתחם הסגור ב- Plaza de Bolívar. החשש מהתרגשות מוגזמת או חלילה אירוע מחאה שיגרום להתפרצות בקרב הקהל ולפגיעה בחיי אדם ובעיקר בצעירים, הובילה לקבלת החלטה שרק בגירים מעל גיל שמונה-עשרה יוכלו להיכנס למתחם השמור היטב. הוא הצביע על שחף וכפיר, תשגיחי עליהם היטב." הנהנתי בהבנה. "אין סיכוי שנשאר בסביבה אם משהו יתלקח פה באווירה" חשבתי.

השוטר הביט לעבר הבמה "כאן יתקיים טקס של שמאניים אינדיאנים שהגיעו במיוחד כדי לברך את הנשיא ואחר כך יופיעו נציגים מכל רחבי קולומביה."

קבוצות בלבוש אתני המייצגים את המחוזות השונים של קולומביה החלו בתהלוכה צבעונית, מלאת שירה, ריקוד, ולבוש אתני.

עד מהרה הקהל התבקש לשמור על השקט ולכבד את מעמד השמאניים שפתחו בטקס מסורתי. לנו הטקס הזכיר יבבות של ילדים אולם בקרב הקהל הרחב השתררה עד מהרה דומייה.

לפתע, התהלוכה נעצרה ברחבה מול הבמה וקיימו טקס שמאני שבטי.

בסיום הטקס, מנחת האירוע עלתה לבמה. התרגשות רבה נכרה על פניה. "אני כל כך מאושרת" היא הכריזה, "לראשונה בתולדות המדינה, נבחרה אישה, לכהן כסגנית הנשיא." היא איחלה לה בהצלחה וציינה שהינה מקור לגאווה לנשים הנלחמות על זכויותיהן לשוויון ובטחון כלכלי.

מדבריה למדתי על Francia Márquez, מנהיגה חברתית, פעילה סביבתית, מגינת זכויות אדם (עמים אתניים, אפרו-קולומביאנים וילידים), פמיניסטית, עורכת דין ופוליטיקאית, האישה הראשונה ממוצא אפרו-קולומביאנית שמכהנת בתפקיד זה, בחירתה מסמלת שוויון מגדרי ושוויון אתני בממשלה החדשה.

לא יכולתי להתאפק, הצטרפתי לקריאות השמחה שפרצו בקהל ולמחיאות הכפיים הסוערות.

מופעים

בזה אחר זה עלו לבמה אמנים מכל מחוזות המדינה, במשך שעות ארוכות הופיעו ושמחו את הקהל. הם דיברו על העבר הכאוב של המדינה ששוסעה ממלחמות אזרחים ועל התקווה לעתיד חדש למדינה. דגלי קולומביה הונפו בגאון מכל עבר. אנשים התעטפו בדגלים ועל פניהם הייתה מהולה הבעת תקווה ואושר.

שוחחתי עם האנשים סביבי, אחד מהם מבוגר ממני בעשור, דאג לעדכן אותי בכל פרט ופרט מהמתרחש. לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו "האם אתה חושב שהנשיא החדש יהיה טוב לקולומביה?" הוא הביט בי במבט רציני. אחר כך הביט בקהל הגדול סביבנו, רכן אל אוזני ואמר. "אני מאמין שכן" הוא הצביע אל קבוצת אנשים שעמדה ובידיה שלטי מחאה. "תראי, לא כולם בוטחים בנשיא החדש אבל זאת פעם ראשונה בהיסטוריה של העם שלנו, שנשיא המדינה מזמין את כל הקבוצות האתניות ונציגים מכל המחוזות השונים להשתתף בטקס ההשבעה. את יודעת? תמיד הטקסים היו עם שטיח אדום ורשמיות, צפינו בטקס החלפת נשיאים בטלוויזיה" הוא נאנח עמוקות והמשיך "זאת ממשלת שמאל אחרי שנים רבות של שלטון ימין מושחת שגנב כספים מהעם. הנשיא מדבר על שוויון לכולם, על ביטחון למדינה." הוא הנהן בראשו לאיטו "כן, אני חושב שהגיע הזמן לשינוי והשינוי יעשה טוב למדינה". חייכתי אליו. באותו רגע בדיוק, עלתה לבמה להקת Acrosalsa Latina, מהעיר Cali. הקהל השתולל בטירוף חושים.

בשלב כלשהו החלו לנגן את השיר Cali Pachanguero, הנחתי את המצלמה, בהיתי ברקדנים, זיכרונות העבר החלו מציפים אותי. דמעות התרגשות מילאו את עיניי. לרגע הרגשתי שאני ממש "נוגעת" בפיסת היסטוריה…

אפריל שנת 1994, כשהגעתי בפעם הראשונה לקולומביה, השתוללה במדינה מלחמת קרטלים קשה. מכוניות תופת ופצצות דינמיט התפוצצו במקומות הומי אדם, גבו חיי אדם חפים מפשע.

מאי שנת 2000 כששבתי לקולומביה בפעם השנייה, טיילתי עם חברים מקומיים לאחד הכפרים המבודדים. כשהתיישבנו בבית קפה מקומי, נכנסו אחרינו חבורת גברים חמושים. מסביב השתררה דממה. Liliana חברתי, רכנה לעברי ולחשה "את נראית מקומית עד שאת פותחת את הפה והמבטא המצחיק שלך מסגיר את היותך זרה" היא צחקקה לרגע בעצבנות. פניה הרצינו. היא הצביעה לעבר החבורה "אם הם יקלטו שאת זרה, את עלולה להיחטף בתמורה לכופר." בחנתי את פניה כדי לאמוד את מידת רצינותה. הבעת פניה הייתה מתוחה. הגנבתי מבט לאחור, החבורה הזאת, בהחלט לא היו חבר'ה שהתחשק לי להסתבך איתם על אף כישרונותיי הרבים להתיידד עם האנשים הכי מתוסבכים שיש. ישבנו יחד בדממה דקה, מול אח העצים. בהינו בגזרי העץ הבוערים באש, שוקעים לתוך מחשבותינו. מדי פעם, לגמתי בזהירות רבה מכוס Aguapanela (משקה מסורתי) הרותחת שבידי ונגסתי בעדינות פיסת גבינה שטבלתי בכוסי. Daniel Alejandro בנם הפעוט של חברי, היה היחיד שליהג ופטפט במתיקות תמימה כל כך, בעוד אנו ישבנו ופשוט המתנו שה- bad guys, ילכו לדרכם. כשהם יצאו סוף סוף מבית הקפה, שילמנו את החשבון ויצאנו חזרה לרכב. נסענו באיטיות במורד הרחוב, חלפנו על פניהם. הפעם העזתי לסקור אותם במבטי, הם עמדו חמושים ללא פחד ובחנו את הסביבה במבטם הקר. צמרמורת חלפה במורד גווי, הבעת פניהם נראתה כה אכזרית.

אוגוסט שנת 2022, כעת שבתי לקולומביה בפעם השלישית, לאותה קולומביה אהובה שלי, מוכרת ועדיין שונה כל כך… אני מניחה שארבעת השנים הקרובות יחרצו את גורלם של תושבי המדינה הנפלאה הזאת.

Only time can reveal the secrets of the future

Kfir Edut Adany