הגענו למעבר הגבול בשעות הבוקר המאוחרות. המעבר היה ריק מאדם. שילמנו בזריזות את אגרת היציאה מבליז בסך 40 דולר בליז לאדם. קיבלנו חותמת יציאה ומשם המשכנו לבדיקות אנטיגן. בצד הזה של הגבול נדרשנו לשלם 75 דולר בליז ולהמתין רבע שעה עד לקבלת התשובות. בזמן שהמתנו לתשובות, התבשר זוג קשישים לידינו שהם חיוביים ל- Covid 19. ברגישות רבה ואמפטיה הסבירו להם את האפשרויות העומדות בפניהם, דאגו להם להסעה לעיר, לקבלת טיפול רפואי וסייעו להם בדחיית הטיסה אליה מיהרו להגיע. חשבתי כמה הסיטואציה שונה מכל מה שדמיינתי, אחרי כל סיפורי האימה ברשתות החברתיות.
דקות אחדות מאוחר יותר, קיבלנו את תוצאות הבדיקה, "אתם שליליים" בישר לי בחיוך מלא הקלה הבחור שדקות קודם בישר "חיובי" לזוג הקשישים.
בכניסה להגירה בצד הגואטמלי, נבדקו תעודות החיסון שלנו בקפדנות, הצגנו את תוצאות בדיקת האנטיגן השליליות, נדרשנו למלא טפסים. ורק אחר כך אישרו לנו להכנס למבנה על מנת להחתים את דרכוננו. עד מהרה, הוקפנו מכל עבר בנהגי מוניות שמתפקדים גם כחלפני כספים. לבסוף, החלטתי לפי תחושת בטן להמיר אצל אחד מהם מאה דולר. התמקחתי על השער הראשוני שנתן לי. הוא התרצה והסכמנו על שער 7.30 קצאל (בדיעבד, היה זה השער הכי גבוה שהמרנו בו כספים בכל תקופת שהותנו בגואטמלה). מאוחר יותר, כשהגענו ל- Tikal, הבנתי איזה טעות הייתה זאת לא להמיר מספיק כסף בגבול.
כשיצאנו ממשרד ההגירה, מצאנו את עצמנו בעיירה נידחת. נהגי המונית נסעו אחרינו והציעו לנו הסעה ל- Tikal. איכשהו המחירים נשמעו מופרכים.
מרחק הליכה קצר משם הוביל אותנו לתחנת אוטובוס. עלינו על קולקטיבו. עד מהרה ירדנו בצומת El Remata, שם החלפנו קולקטיבו לכיוון Tikal.
נוסעי הקולקטיבו בהו בנו בסקרנות. כשהגענו לשער הכניסה הראשי של Tikal, גילינו שרכישת כרטיסי כניסה אפשרית רק במזומן והחנות בה אפשר היה להמיר כסף לפני תקופת המגיפה, אינה פעילה עוד. עובדי המקום הביטו בנו בחמלה. אחד מהם הוציא את ארנקו, ספר את מעט המזומנים שהיו לו ואמר בהתנצלות שיוכל לעזור לנו בחמישים דולר. "זאת התחלה" חייכתי בהכרת תודה. חבריו החלו לבדוק עבורנו מי עוד יוכל לסייע ולבסוף הצלחנו להמיר את יתרת הכסף.
רכשנו את הכרטיסים והמשכנו בנסיעה פנימה. הדרך חצתה ג'ונגל סבוך עד למלון Jungle Lodge Hotel, הממוקם ממש בסמוך לאתר הארכיאולוגי.
נכנסנו לחדר היפה, המוקף בעצים גבוהים. להקת קופי עכביש הייתה בעיצומה של התקוטטות רעשנית. כפיר הביט בי בעצבות. קולו היה חנוק. הוא דמיין את יום הולדתו במלון בעיר גדולה ומפנקת עם אינטרנט זמין.
"חשבתי שלהתעורר בג'ונגל עם זריחה ולבקר באתר הזה, יהיה מיוחד ממש" אמרתי, ליבי התכווץ מעט בכאב. לא תיארתי לעצמי שיגיב כך.
"תמיד אהבת טבע…אני מצטערת, טעיתי" קולי נישבר.
הוא התכנס בתוך עצמו.
בארוחת הערב פתחנו באופן רשמי את חגיגות יום הולדתו. הארוחה הייתה משובחת. נדמה היה שהוא החל מתאושש מעט מההלם הראשוני שאחז בו.
בלילה צרחות קופי השאגן (Howler monkey), הקפיצו אותנו בבהלה.
Tikal
השכמנו קום ויצאנו לסיור פרטי עם מדריך. הסיור היה מרתק וכשהגענו לתצפית על העיר האבודה. כפיר הסתובב אלי לפתע הביט בי, ברק בעיניו "אמא, זה מדהים! זה באמת יום הולדת מיוחד". הוא חיבק אותי אליו, חזק.
הוא גדל לאחרונה, כעת הוא גבוה ממני בראש. הרמתי מבטי, חקרתי את פניו, הוא חייך אלי באהבה. מבטו נדד אל העוצמה של הנוף מולנו. הוא נשם נשימה עמוקה ושוב לרגע היה הילד שהכרתי.
ההתיישבות בטיקאל
ההתיישבות בטיקאל החלה כשלוש-מאות שנה לפנה"ס. החוקרים משערים שהעיר ננטשה במאה העשירית כנראה בשל בצורת. במשך אלף שנה כוסתה ביער גשם ואבדה בנבכי הזמן, היא התגלתה לפני כמאה שבעים שנה. חפירות ארכיאולוגיות שנעשו חשפו רק כעשרים אחוז משטחה. החפירות חשפו מבני מגורים של שושלת המלכים, מקדשים, מגרש משחק כדור ועוד.
בפארק ניתן להבחין בעץ ה- Ceiba הענק שנמצא בסמוך לאחת העתיקות. העץ הלאומי של גואטמלה, נחשב לעץ קדוש וסמל היקום בתרבות המאיה. הוא מהווה נתיב תקשורת בין שלוש רמות כדור הארץ: שורשיו הגיעו אל השאול, הגזע שלו יצג את העולם האמצעי בו חיים בני האדם וענפיו הגבוהים, סימלו את העולם העליון ואת שלוש-עשרה המפלסים של גן העדן.
בטיקאל הכרנו את Donald, בחור צעיר מניקרגואה, שהיגר לגואטמלה. הוא עובד למחייתו בחברת הסעות. מחירי הנסיעה דרכו זולים משמעותית לעומת הצעות מחיר שונות שקיבלנו. הוא אמין ומומלץ.
Donald: WhatsApp +50247959105
Flores
נסענו לפלורס, עיירה קטנה וציורית, השוכנת על שפת אגם שליו ויפיפה. שהינו ב- Los Amigos guest houes, במקום מסעדה ואווירה טובה.
ניתן למשוך כסף ב- ATM Green Mounkey hostel.
בסמוך לגשר, ישנו קניון קטן Maia mall, ניתן לרכוש שם Sim Card (Tigo, Claro).
Finca Ixobeln
מפלורס נסענו בטוק טוק (10 קצאל לנוסע) לתחנה האוטובוסים ב- Santa Elena. רכשנו כרטיסי נסיעה והמתנו כשעה עד לצאת האוטובוס לדרך.
הכרטיסן הביט בי בחיוך ערמומי כאשר ביקשתי לקבל את כרטיסי הנסיעה. "אין צורך" אמר. "חכו פה וכשיגיעו האוטובוס תעלו". הבטתי בו בחשדנות. "איך נהג האוטובוס ידע ששילמנו?" שאלתי. "אל תדאגי! אני כאן".
"הממממ…" המהמתי בחשדנות. "זה אף פעם לא קרה לי" אמרתי "תמיד קיבלתי כרטיס נסיעה!"
הוא המשיך לחייך חיוך ערמומי ואמר "אל תדאגי".
בחור צעיר נעמד אחרי. פיניתי לו את מקומי ליד הקופה. והבטתי בו בעת שרכש כרטיס נסיעה. הוא שילם וקיבל כרטיס וכך אנשים נוספים שרכשו כרטיסי נסיעה. פניתי אל הבחור הצעיר ווידאתי שקיבל כרטיס לאחר ששילם.
"כן" ענה והראה לי את כרטיס הנסיעה. סיפרתי לו שהכרטיסן מסרב לתת לנו כרטיסי נסיעה.
הבעת פניו התחלפה בהבעת פליאה "את צריכה לקבל כרטיסים" אמר וליווה אותי לכרטיסן הסרבן. הוא לא אמר דבר רק המתין לידי כשפניתי שוב בדרישה לקבל כרטיסי נסיעה. הכרטיסן קיבל את פני בהבעת פנים מאוכזבת.
"חכי רגע" סימן לי בידו והפיק עבורי ארבעה כרטיסי נסיעה. כשהודיתי לנלסון, הבחור הצעיר, על שליווה אותי, הוא התנצל בפני שהכרטיסן נהג בצורה לא הגונה כלפינו כתיירים. "אני מקווה שתיהנו במדינה שלי, לא כולם בגואטמלה מתנהגים ככה." אמר במבוכה.
"אני יודעת" חייכתי והנהנתי בראשי. חשבתי על נהג המונית הישראלי שרק לאחרונה רימה תייר מיוון, בצורה נבזית.
Finca Ixobel
החווה Finca Ixobel, נמצאת כשעתיים נסיעה באוטובוס מקומי מ- Santa Elena, לעיר Poptun ומשם טוק טוק גומע את ארבעת הק"מ הנותרים.
החווה נמצאת בלב יער עבות ויש בה אזור המיועד לקמפינג, קרוואנים פרטיים, בתי עץ על כלונסאות ובקתות בנויות. בשטח החווה ישנו מעיין הזורם ללגונה קטנה, מימיה צלולים והיא זמינה רק לאורחי החווה. בנוסף ישנם שבילי הליכה שניתן לעשות באופן עצמאי וטיולים למערות נטיפים המחייבים הדרכה.
באחד הבקרים יצאנו לבקר במערת Ixo Cueva, הנמצאת בבעלות פרטית של החווה הסמוכה. המסלול עובר בתוך חורש סבוך.
ביום אחר, יצאנו לרכיבה בשטח החווה העצום, הנוף שנגלה לעינינו היה מרהיב. אולם כשחזרנו לחדרנו גילינו על גופינו קרציות. פלינו אותן זה מזו כמו להקת קופים, הייתה זאת חוויה מבחילה למדי.
מידי יום סעדנו במסעדת החווה. הארוחות מגוונות וטעימות. המקום כל כך יפה ורגוע ועל אף שהגענו לשלושה ימים נשארנו שמונה ימים.
Rio Dulce
ריו דולסה זהו שמה של עיירה תוססת על שפת Rio Dulce, משם הפלגנו בסירה קטנה ל- Hotelito Perdido, מקום קסום על גדת הנהר. המקום מציע השכרת קיאקים, לצאת לטיולים בכפרים הסמוכים. כמו כן משם ניתן להגיע לעיירה Livingston, עיירה השוכנת בסמוך לשפך נהר ריו דולסה לים הקאריבי. בעיירה הקטנה חיים בני הגאריפונה שמוצאם בבני תערובת של עבדים שחורים נמלטים ושל אינדיאנים משבט קאריב.
בשלהי המאה ה- 18, הבריטים גירשו את בני הגאריפונה מסנט וינסט. הם התפזרו לאורך החוף הקאריבי וחלקם הגיעו לעיירה Livingston. תושבי המקום חמלו עליהם והתחתנו איתם על מנת לתת להם מחסה. כיום תושבי העיירה המרוחקת סובלים מאפליה אתנית. העיירה מוזנחת למדי. חשבתי בצער על הפוטנציאל האדיר הגלום בעיירה.
Antigua Guatemala
פקק תנועה השתרך מפרברי העיר גואטמלה לכיוון אנטיגואה. היינו עייפים ומורעבים, רצינו כבר להגיע. הגענו לקראת ערב, שעתיים מאוחר יותר מהצפוי. הנהג הוריד את המוצ'ילות של כל נוסעי הוואן. כבר העמסנו את המוצ'ילות על גבינו ופנינו לצעוד בכיוון המלון שלנו, כשהנהג סימן לי לחזור לוואן. "בואו, אקח אתכם קרוב יותר." זינקנו בשמחה חזרה פנימה. הוא הוריד אותנו בצומת הקרוב למלון.
במסע, לעיתים ספונטניות יכולה לעלות ביוקר. שוב לא הקשבתי לעצתה של חברתי הדס, אשר הדגישה בפני שוב ושוב שחובה להזמין מראש מקום לינה מראש, במיוחד כאשר מגיעים לעיר בסוף שבוע. הזמנתי דירת Airbnb מושלמת שתתפנה עבורנו רק לאחר סוף השבוע. אולי לשלושת הלילות הקרובים לא מצאתי פתרון. לבסוף פתרון נמצא בדמותו של מלון Hotel San Sebastian. ב- Google Map הוא הופיע כמלון עם דירוג גבוה. בביקורת היו רק תשבחות ואם להודות באמת, זה לא שהיו לנו הרבה ברירות באותו רגע נתון. בשיחת הטלפון שוחחתי עם בחור אדיב במיוחד. הוא הבטיח לשמור עבורנו שני חדרים. התשלום כלל ארוחת בוקר והמחיר, ללא ספק נשמע סביר. "איך המלון?" התעניינה החבורה. "חתול בשק" עניתי כדרכי בקודש.
שער הברזל הגדול נפתח לרווחה "ברוכים הבאים" קראו לעברינו מכל עבר. העובד בקבלה זיהה אותי מיד משיחת הטלפון וליווה אותנו לראות את החדרים בקומה העליונה. ניכר היה שהמלון ראה ימים טובים יותר. היה זה בניין ישן עם ציורי קיר יפים. הצצתי בזריזות בחדר שיועד לילדים ובמבט חטוף יותר בחדרינו ומיד ירדתי להסדיר את התשלום. המשכנו למסעדה סינית שכפיר מצא בדרך וסוף סוף השתקנו את הרעב שהציק.
רק בלילה קלטתי שחדרינו צר כצינוק. החלון הגדול פנה למסדרון כך שאי אפשר היה באמת לפתוח אותו מבלי להסתכן שמישהו יושיט יד וישלוף את התיקים הסמוכים לחלון וכך נשארנו לישון בחדר סגור ללא אוורור, כשהריח העולה מהשירותים הוא ריח מבחיל של נפטלין אשר הושאר שם, לא ברור למה.
לא הצלחתי להירדם, התהפכתי במיטה מצד לצד בחוסר אונים ופשוט ספרתי את השעות עד הבוקר כדי לעבור מקום גם אם זה אומר חריגה מטורפת מהתקציב.
הבוקר הגיע ויצאנו לחפש מקום לינה ראוי. כיתתנו את רגלינו עד שלבסוף מצאנו מלון מקסים ויקר לתקציבנו, אולם היה בהחלט חוויה מתקנת: Hotel Las Farolas.
העיר Antigua Guatemala, הייתה עיר הבירה של גואטמלה במשך למעלה ממאתיים שנה. העיר הקולוניאלית מאופיינת בבתים נמוכי קומה, קירותיהם צבעוניים, דלתות הכניסה, הגדולות עשויות עץ מאסיבי. רחובותיה העתיקים, צרים ומרוצפים באבנים קטנות וכמו ששחף היטיבה להגדיר אותה "זאת בהחלט לא עיר שמתאימה לנשים שאוהבות נעלי עקב".
בעיר חורבות, מוזיאונים, גלריות ושווקי אמנות. במהלך הימים שקדמו לחגיגות ה- Semana Santa, לבשה העיר צבעי סגול ולבן. מידי יום שישי נערכו תהלוכות, ובכנסיות בכפרים הסמוכים וברחובות העיר הוצגו שטיחים מרהיבים, עשויים פירות, ירקות ונסורת צבעונית.
Volcán Acatenango
הטיפוס על Volcán de Acatenango, המתנשא לגובה 3,978 מטר, מהווה אתגר גם למיטיבי לכת קשוחים. יחד עם זאת, המחשבה על הנוף המדהים שנשקף ממנו על Volcán Fuego, המתפרץ במופע לבה מרהיב ובלתי נשכח ועל Volcán de Agua, דרבן אותנו לצאת לטרק בן היומיים.
לאחר בירורים בסוכנויות השונות, בחרנו לצאת עם CA Travelers.
בבוקר הטרק, התאספנו במרכז הציוד, ישבנו במעגל הכירות ונשאלנו האם אנו פוחדים מהטיפוס על ההר? מתוך עשרים ושלושה חבר'ה, ששיתפו כמה הם חוששים מהאתגר וכמה הם נרגשים לקראת הטיפוס, אחד ענה "אני מבועת מהמחשבה שאין וי.פי על ההר". היה זה כפיר שלנו, שגרם לכולם לפרוץ בצחוק מתגלגל.
חיכיתי בהתרגשות לתחילת המסלול. עשיתי לא מעט טרקים במהלך חיי אולם בשלב זה, עדיין לא הבנתי מה צפוי לנו. עד מהרה האוטובוס הוריד אותנו בכניסה למסלול. שכרנו פורטרים, מקלות הליכה. עשינו פוזה קבוצתית למצלמה ויצאנו לדרך.
צעדתי כמאתיים מטר, והספקות כבר החלו לכרסם. האבנים הקטנות מתחת לסוליות נעליי זזו ונעו וגרמו לי לתחושת אי יציבות קלה. ניערתי מעלי את המחשבות והמשכתי לטפס למעלה בנחישות. בעצירה הראשונה במסעדה, נחתי מעט והתפנקתי במיץ תפוזים טבעי ומריר משהו. כמו רמז מקדם לבאות. רבע שעה מנוחה חלפה במהירות ושוב החל הטיפוס בשביל, הפעם עלינו מדרגות בגבהים שונים, צעדנו בדרך עפר חלקלקה. הקבוצה התקדמה מעלה ואני התחלתי לדשדש מאחור. הגענו לנקודת הביקורת בה מקבלים צמיד זיהוי ליד ונחים עוד קצת לפני העלייה להר. הבטתי למעלה אל הפסגה. אימה אחזה בי.
"מה?"
"מה שוב חשבת לעצמך?" סיננתי לעצמי בשקט.
חזרנו לטפס. נשמתי שרקה בכבדות. אחד משלושת המדריכים נשאר צמוד אלי. בעוד כל שאר הקבוצה נעלמה, מותירה אחריה שובל אבק סמיך. השביל הפך להיות תלול יותר ויותר.
"התחנה הבאה רחוקה" שאלתי בקול יבבני.
"כן" ענה המדריך במבט אמפטי.
"בפעם הבאה שאשאל, תוכל לשקר לי בבקשה ולומר שזה ממש קרוב?" שאלתי ברצינות. הוא מצדו הניד בראשו לשלילה. הוא לא הצליח להבין למה צריך לשקר וכך בכל פעם ששאלתי הוא ענה בכנות שהדרך ארוכה מאוד, בעוד אני מתחננת בפניו שישקר לי כי אני חוששת שאני לא אעמוד באמת נוספת. עלינו עוד מטרים ספורים ושאלתי שוב האם אנו רחוקים.
"אנחנו ממש קרובים" ענה בחיוך. נאנחתי. סוף סוף הוא הבין אותי. דקה אחר כך, הגחנו מעיקול הדרך. חברי הקבוצה ישבו שם, נערכים לצאת שוב לדרך.
"אמא" שחף וכפיר רצו לקראתי. "את בסדר?" שאלו בדאגה. הייתי כל כך עייפה שהתקשיתי לענות. שחף החליטה להישאר לצדי. כפיר חזר לטפס בעקבות המדריך הראשון. הבטתי בדמותו המתרחקת. הוא נראה שמח, והצליח לפרוק אנרגיות בטיפוס.
אחרי מנוחה קצרה, חזרנו לטפס. הפעם מדריך אחר נשאר אתנו. טיפסנו בדממה כברת דרך. לפתע הוא הסתובב אלי ושאל אם אני בטוחה שאני רוצה להמשיך לעלות.
"את לא חייבת להמשיך, את יודעת?" הביט בי. "את יכולה לרדת ולחזור לעיר, הרבה מטיילים מוותרים בשלב הזה."
צינה אחזה בלבי. הדבר האחרון שציפיתי ממדריך היה משפט כזה. הבטתי בו בקרירות. "אני ממשיכה!"
התכנסתי בתוך עצמי. שחף שהתקדמה מעט הסתובבה, פתחה את זרועותיה לרווחה ושאלה בחיוך "את זקוקה לחיבוק אנרגיה?" עיניה נצצו בשובבות, התרכזתי בהן כשהמשכתי לטפס מעלה, תוך כדי שאני מנסה להפסיק להחליק אחורנית. לבסוף הצלחתי להגיע אליה. נפלתי לתוך חיבוקה החמים. הנחתי את ראשי על כתפה הצנומה והרגשתי את ליבה הפועם במהירות. היא אחזה בכף ידי. ידה רכה ולחה. היא הובילה אותי למעלה. "את יכולה לעשות את זה" אמרה בשקט והמשיכה לטפס. "בכל פעם שאת זקוקה לחיבוק אנרגיה, אני כאן".
כאב ראש הלם ברקותי. עד מהרה שחף ציינה שכואבת לה הבטן ויש לה בחילה. המדריך הוציא תרופות למחלת גובה וציין שאלו הם חלק מהתסמינים של המחלה. נטלנו את הכדורים ונחנו. כעבור כעשרים דקות הרגשנו הטבה. המדריך ביקש שננוח עוד מעט ושלא נמהר.
לאחר הטיפוס הגענו סוף סוף להפסקת צהריים. הייתי כל כך מורעבת. כפיר כבר המתין לנו מודאג. הוא סירב לאכול בלעדינו.
בהפסקה הבאה, איציק שהגיע דקות אחדות לפנינו נראה חיוור. הוא סירב לנטול כדור למחלת גבהים הוא היה בטוח שמשהו באוכל עשה לו רע. נחנו מעט והוא התקדם לעבר הבייס קמפ.
כעבור פרק זמן שנמשך כנצח, הגענו. הבטתי אל הנוף הנפלא מולי. נשמתי עמוק את אוויר הפסגות הצלול. שחף חיבקה אותי חזק. "עשית את זה!" אמרה בגאווה. "לא הייתי עושה את זה בלעדיך" אמרתי בקול חלוש. מאוחר יותר התוודתה באזני שגם לה היה קשה מאוד אולם היא ידעה שלי קשה יותר.
כפיר המשיך לטפס עם חלק מחברי הקבוצה לצפות בשקיעה. אנחנו בחרנו להישאר ולהתחמם מול המדורה החמה, לגמנו משקה שוקו מתוק והתאוששנו.
תמיד רציתי לצפות בהתפרצות הר געש. כעת, עמדתי מול הר הגעש, נרגשת ומלאת ציפייה המתנתי לרדת הלילה. בלילות האחרונים היו מספר התפרצויות בהר וקיוויתי שגם הלילה הן תתרחשנה.
השעות נקפו וההר נותר שקט.
התפזרנו לאוהלים, התכרבלנו בשקי השינה החמים. איציק המשיך להרגיש רע וסירב לקחת כדור למחלת גבהים. הוא נטל כדור לכאב ראש. אולם הכדור לא עזר. עקשנותו הלכה וגברה. הוא עמד בסירובו ואני דאגתי. היה לי קשה להירדם.
סמוך לחצות איציק הכיר בעובדה שהוא כנראה מתמודד עם מחלת גבהים, הוא ניגש למדריך ונטל כדור.
התהפכתי מצד לצד עד שבארבע לפנות בוקר השעון המעורר שלי צלצל. התארגנו בזריזות כדי לטפס שעה נוספת לפסגה. הבטתי באכזבה בהר השקט השרוי בעלטה. דווקא הלילה הוא היה שקט. לפתע, בלי הכנה מוקדמת הוא התפרץ בקול נפץ עז. לבה אדומה ורותחת נשפכה מלועו הפעור ועשן אפור היתמר אל על. ליבי כמעט עמד מלכת. עיניי נפערו לרווחה. צווחות שמחה נשמעו מכל עבר. הייתה זאת התפוצצות אחת ויחידה ולאחריה השתררה דומיה.
הבטתי באיציק בשמחה.
"הוא נראה לא טוב." חשבתי, איציק היה חיוור מאוד.
"כדאי שתרד מוקדם יותר מההר." אמרתי נחרצות. אחד המדריכים התלווה אליו ולבחור נוסף מהקבוצה שהרגיש רע וביחד מיהרו לעשות את דרכם למטה.
החלטתי לא לטפס לפסגה, שחף וכפיר נשארו איתי ועם מרבית חברי הקבוצה. הנוף ממול היה כל כך נפלא. הסתפקנו בו.
התפרצות נוספת התרחשה בשעה שש בבוקר, השמש כבר עלתה. כפיר הספיק להבחין בברק אדום נורה מעלה מלווה בקולות התפוצצות. אולם בלבה כבר לא יכולנו להבחין.
הירידה חזרה הייתה קשה אף יותר מהטיפוס, אולם מרגע שהתחלנו היה קשה לעצור. הפעם כפיר ושחף נשארו צמודים אלי. משגיחים עלי מקרוב. כשפגשנו את איציק למרגלות ההר, שמחנו לגלות שהוא התאושש לחלוטין. גוון עורו חזר לעצמו ועיניו נראו ערניות כתמיד. איזו הקלה זאת הייתה.
משנרגעה הדאגה, הצלחתי לעכל את החוויה מהשעות האחרונות, היו רגעים שחשבתי שהמסלול לא יסתיים לעולם. הבטתי למעלה אל הפסגה. 'עשית את זה!' חשבתי בגאווה.
בית ספר ללימודי שפה – ספרדית
במהלך שהותנו בעיר, שחף וכפיר למדו ספרדית ב- La Union Spanish School.
בבית הספר הם נחשפו לתרבות ולהיסטוריה המקומית באמצעות למידה חווייתית: הכנת טורטיות וארוחה מסורתית, מסיבת פינטה, טיולים לכפרים הסמוכים, מוזיאונים, גלריות ושווקים עם מוריהם.
הנסיעה ההזויה ל- San Pedro La Laguna
את הדרך ל- San Pedro La Laguna, החלטתי לעשות באוטובוסים מקומיים.
האוטובוס יצא מתחנת האוטובוסים הסמוכה לדירת ה- Airbnb הנפלאה שלנו. מברור מקדים הבנו שעלינו לנסוע עד לעיר הסמוכה Chimaltenango, שם להחליף אוטובוס ולהגיע עד (Pana (Panajachel. ולסיום המסלול שיט קצר עד ל- San Pedro La Laguna.
באופן מפתיע הילדים זרמו איתי לגמרי וכך עלינו בשמחה לאוטובוס, מרוצים מהנסיעה ההרפתקנית הצפויה לנו. הנסיעה הקלילה לעיר הסמוכה עברה בכיף. אולם בנקודה כלשהי לפני שהבנו מה קורה, העביר אותנו עוזר הנהג לאוטובוס אחר. בתוך שניות עוזר הנהג של האוטובוס השני נטל את המוצ'ילות שלנו ואץ איתן בקלילות של איילה, טיפס בסולם האוטובוס והניח אותן על גג האוטובוס אליו זורזנו להגיע.
נסענו שעה ארוכה ולפתע האוטובוס נעצר. לא ממש הצלחנו להבין מה קרה אולם מהמעט שכן הבנו. הדרך חסומה ונאלץ להחליף לאוטובוס אחר שעובר בכפרים רבים בדרך. עוזר הנהג, החזיר לי את כספנו והתנצל. עוד מעט יגיע האוטובוס שייקח אתכם ל- Pana. עשר דקות אחרי כבר טיפסנו על אוטובוס צבעוני ועמוס לעייפה. הנהג דאג שכולם ישבו, שלושה בכיסא אחד. המקומיים, נמוכי קומה ומידות הספסלים מותאמות למידת גופם אולם אנו מצאנו את עצמנו מתכווצים ככל האפשר על מנת להתאים את אחורינו לספסל מבלי לרמוס את יושביו.
פרק זמן קצר חלף ובטרם הספקנו להבין מה קורה, הועברנו לאוטובוס אחר. כמו במשחק "חבילה עוברת" החלפנו שישה אוטובוסים שונים. כשמאוטובוס לאוטובוס הבעת פניה של שחף משתנה מחיוך זוהר, להפתעה, תמיהה ולבסוף עצבים. זה היה השלב בו השתדלתי להתאדות מסביבתה. כשהגענו לבסוף ל- Pana. מראהו הנפלא של אגם אטיטלן פיצה על ההרפתקה ספק מוצלחת ספק מפוקפקת. תלוי כמובן את מי שואלים.
San Pedro La Laguna
העיר San Pedro La Laguna, הייתה עמוסה לעייפה בתיירים. רבים מהם ישראלים שהגיעו לחגוג את חג הפסח בבית חב"ד ומקומיים שהגיעו לחופשה לכבוד חג הפסחא.
בעיר הקטנה, ישנן מבחר סדנאות אמנות, רכיבה על סוסים. מבחר מסעדות גדול. אנחנו אהבנו במיוחד את Idea Connection Italian Restaurant הממוקמת בחלק השקט יותר של העיר. מוגשים בה מאפים טריים ונפלאים, ויוגורט ביתי טעים במיוחד. בנוסף אהבנו, את המסעדה יפנית Kamui. הסושי היה כל כך טעים, גרם לנו להתגעגע כל כך, לחיינו בלאוס.
מידי יום מקומיות יורדות אל האגם וכובסות במשך שעות ארוכות כמויות עצומות של כביסה.
ביקור בכפרים הסובבים את אגם אטיטילן
בכל יום ביקרנו בכפר אחר מסביב לאגם. לכל אחד מהכפרים ייחודיות משלו.
Santiago Atitlán
ב- Santiago Atitlán, ביקרנו את ה- Maximón. מקור האמונה בדמותו של ה- Maximón מגיע מהמיתולוגיה של המאיה. אנשי ה- tz’utujil העריצו דמות בשם Rilaj Maam (פירוש השם: הסבא הגדול) הם האמינו שהיא שומרת ומגוננת עליהם. על פי המסורת הרווחת, דמות זאת נמצאה בעץ ה- tz’atel. דמותו גולפה בעץ. הוא נחשב לאל המתווך בין הארצי לאלוהי. עם הזמן השתנה שמו ל- Maximón.
ב- Santiago Atitlán האמונה ב- Maximón, שייכת לסינקרטיזם בין תפיסת העולם של המאיה והעולם הדתי. בעיר זאת מאמינים שיש לו כוח ריפוי, הגנה מפני סכנה והצלחה בעסקים. המאמינים מגישים לו מנחות כסף, משקאות חריפים, נרות, טבק ומזון.
מידי שנה, מקבלת על עצמה משפחה לשמור ולטפל על דמותו של Maximón. כשמגיעים לכפר, ניתן לקחת סיור עם מדריך. אנחנו בחרנו לשאול נשים מקומיות, כיצד ניתן להגיע. צעידה קצרה בסמטאות העיר הובילה אותנו עד מהרה לסמטה צרה מאוד, בתוכה ממוקם בית המשפחה האחראית על האליל.
בכפר ישנו שוק קטן ופשוט. אולם לא מצאנו בו עניין מיוחד.
San Juan La Laguna
כפר קטן וציורי, הנמצא סמוך ל- San Pedro La Laguna, צעדנו לשם בשעת בוקר מוקדמת וחזרנו יותר מאוחר בטוק טוק. בכפר גלריות רבות המציגות אמנות מקומית. בתי קפה נעימים ומוזיקאים מנגנים מוזיקה מקומית. מידי פעם זוגות נעצרים לידם ומפזזים בצעדי סלסה.
Panajachel (Pana)
הגדולה והמתויירת ביותר בערים המקיפות את אגם אטיטילן. יש בה אווירה נעימה, גם בה, ישנן חנויות אמנות גדולות, גלריות ודוכני אוכל רבים.
Chichicastenango
ב- Chichicastenango, מתקיים בימי חמישי וראשון שוק הנחשב לגדול ביותר בכל מרכז אמריקה. נסענו כשעתיים וחצי בכביש מפותל לעבר העיר הממוקמת בהרים. ובילינו יום נפלא בשוק צבעוני ועצום. המקומיים לבושים בתלבושת מסורתית וצבעונית מגיעים מכל כפרי הסביבה להציג את מרכולתם. על פי תלבושתם ניתן להבחין במוצאם האתני.
Volcán San Pedro
"בואו נטפס את Volcán San Pedro" אמרתי בהתלהבות באחד הימים. איציק וכפיר נדבקו בהתלהבותי. שחף הביטה בי במבט קריר. התחלנו לתכנן את המסלול ומרגע לרגע התחלתי להסס.
"את בטוחה?" קול קטן וספקני החל מנקר בי. לבסוף החלטתי לוותר, מבטה של שחף התחלף להקלה. "בואי נעשה יום אם ובת" הציעה.
כפיר ואיציק המשיכו בתכניתם לכבוש עוד הר געש.
הם יצאו בשעת בוקר מוקדמת. אנחנו יצאנו לארוחת בוקר במאפיה האיטלקית ולסייר בכפר הסמוך. בשעת צהרים מאוחרת כפיר ואיציק חזרו.
"איך היה?" שאלתי נלהבת.
"כיף" ענה כפיר והמשיך "אבל אני לא רוצה לדבר על הדרך הביתה!"
"מה קרה?" שאלתי בדאגה.
"עצרנו טרמפ" איציק ענה.
"ו…" דחקתי בו להמשיך.
"עם משאית זבל." פניו התכרכמו.
התגלגלתי מצחוק, עד מהרה קול צחוקי הדביק אותם.
הזמן חלף כל כך מהר, הגיע הזמן לצאת שוב אל הדרכים. הפעם פנינו מועדות אל אל-סאלבדור.