מעבר הגבול אל סלבדור – הונדורס
התהליך במשרד ההגירה בצד של אל סלבדור היה קצר ומהיר מאוד. הפקיד הביט במבוכה קלה בדרכונים שלנו בעודו מדפדף מהסוף אל ההתחלה. חיכיתי בסבלנות. הוא מלמל משהו מתחת לחוטמו. חברו לדלפק ניגש אליו ולחש דבר מה באזנו, הרים מבטו אלי ושאל "ישראלים?" הנהנתי בראשי לחיוב. הוא הזמין את שלושת הפקידים הנוספים לחזות ב"פלא". כל אחד מהם תחב את ראשו מעבר לכתפו, מביטים בהשתאות בדרכונים ה"הפוכים" שלנו.
הייתה זאת כבר שעת צהרים חמה. עננים אפורים החלו לכסות את השמים. חצינו את המרחק הקצר לעבר הונדורס. שוטר חייכן כיוון אותנו לעבר משרד ישן ומוזנח. לאחר שבדקו בקפדנות את פנקסי החיסון שלנו ואת חום גופינו, קיבלנו אישור להמשיך לעבר משרד ההגירה.
נכנסנו בהיסוס למשרד ההגירה. המחשבה שאולי יחזירו אותנו לאל סלבדור ונצטרך לנסוע את כל הדרך חזרה לסן סלבדור, ניקרה בראשי, גירשתי אותה מעלי והמתנתי בנחישות בתור הקצר.
כאשר הגיע תורינו, הפקיד הביט בנו בקשיחות. "אחד, אחד בבקשה." דרש.
ניגשתי ראשונה והגשתי לו את דרכוני. הוא הביט בו והפך אותו. הוא דפדף בו והשמיע אנחה.
"מאיפה אתם?" שאל וסובב את הדרכון. "מישראל" עניתי, השתדלתי לא לצחקק.
"אצלנו כותבים הפוך, מימין לשמאל. תרשה לי לעזור לך." הושטתי את ידי מעבר לחלון השרות, נטלתי את הדרכון וסובבתי אותו כך שיוכל למצוא את פרטי בקלות. הוא נראה נבוך. הביט בי, וביקש שאוריד את המסכה על מנת לזהות אותי. הוא חזר לדפדף בדפי הדרכון והחל לתחקר אותי. הוא התעכב על חותמת הכניסה לגואטמלה ואמר בכעס "נכנסתם לגואטמלה בשמונה-עשרה לפברואר!"
הנהנתי בחיוב.
"איך הגעת לכאן?" תבע לדעת.
"חצינו את הגבול מאל סלבדור." עניתי מופתעת מעט מנימת קולו.
הוא דרש לדעת מה היה מסלול הטיול שלנו עד כה ועניתי לו בסבלנות "התחלנו במקסיקו, המשכנו לבליז, משם עברנו לגואטמלה, אל סלבדור וכעת אנו מתכננים לבקר בהונדורס, ניקרגואה, קוסטה ריקה ופנמה."
הוא הביט בי והיה נדמה לי שאני מזהה כעס בהבעת פניו. הוא הרים מעט את קולו.
"נכנסת לגואטמלה בשמונה-עשרה לפברואר!" חזר על דבריו.
"אתה צודק" עניתי בנועם.
"כמה זמן היית שם?" חקר.
"כמעט חודשיים" עניתי.
"ובאל סלבדור?" המשיך.
"חודש או קצת יותר אני חושבת." עניתי בניסיון לחשב בזריזות בראשי את מספר הימים שנשארנו באל סלבדור.
"יותר מחודש ימים!" הוא אמר בזעם.
"כן, זה הגיוני" עניתי וסיננתי בשקט בעברית, "מה נסגר אתו, למה הוא כל כך כועס?" או אז קלטתי.
"בסן סלבדור הארכנו את אשרת השהיה בעוד תשעים יום, כדי שנוכל לבקר גם בהונדורס וניקרגואה, הנה תראה, יש כאן חותמת" דפדפתי בזריזות בדרכון והצבעתי על החותמת המתאימה.
הוא הביט ארוכות בחותמת. אחר כך, פתח לוח שנה והחל סופר את הימים. אחר כן ניגש לפקיד ההגירה השני והתייעץ אתו. חזר לכיסאו ושוב ספר ימים בלוח השנה. הסתודד עם הפקיד השני ושב וספר ימים בלוח שנה. שש פעמים בדק את עצמו. התחלתי לאבד סבלנות. לבסוף הרים את מבטו ואמר לי "נשארו לכם רק שמונים וששה ימים."
חייכתי, "אני יודעת, זה יספיק בהחלט לביקור שלנו בשתי המדינות."
הוא הביט בי רגע אחד, מבולבל ומיד הזמין אותי לבצע סריקה של טביעת אצבעות וצילום פנים. הוא ביצע רישום של פרטי האישיים וביקש לדעת לאן מועדות פנינו. "Copan Ruinas" השתדלתי לבטא את השם כראוי. "לאיזה מלון?" הגשתי לו צילום מסך של מלון נחמד שתכננתי להגיע אליו במידה ונצליח לחצות את הגבול. הוא העתיק את שם המלון, פתח את הטלפון הנייד שלו והחל מחפש אותו בגוגל מפות.
"אני לא זוכרת שראיתי חובת הזמנת לינה" סיננתי בשקט לעבר איציק. עד מהרה הסתבר לנו שהוא איתר את המלון כדי לרשום את כתובתו. הוא עדכן ברישומיו את מספר ה- WhatsApp שלי ואמר "הבא בתור." שום מילה לא נאמרה על טפסי ה- Pre check שחובה למלא באינטרנט.
כשהחל לפשפש בדרכונה של שחף, מיהרתי לכוון אותו למיקום חותמת הארכת אשרת השהיה.
"לכולכם יש הארכת אשרת שהיה?" שאל.
"כמובן, אנחנו משפחה" חנקתי גיחוך.
התהליך נמשך ונמשך, נראה שחלף נצח מאז נכנסנו למשרד ההגירה. כשעה וחצי מאוחר יותר, לאחר תשלום מס כניסה להונדורס בסך 3 דולר לאדם. קיבלנו סוף סוף את הדרכונים לידינו עם אישור הכניסה.
נשמתי לרווחה.
"תודה, יום נעים" חייכתי והכנסתי את הדרכונים לתיקי.
"אל תמירי פה הרבה כסף, השער לא טוב" הוא נידב מידע לפתע. שאלתי אותו איפה כדאי להמיר והוא יצא מהמשרד והציע ללוות אותי. בחוץ החל טפטוף דקיק. הבנק אם ניתן לקרוא כך לדוכן ההמרה, היה סגור. המעבר היה נטוש. הבחור התגלה לפתע כחביב וידידותי, הוא החל פורש בפנינו את האפשרויות לצאת מאזור הגבול, היכן נוכל למצוא אוטובוס, עלויות נסיעה ועוד ועוד מידע שסייע לנו רבות לקבל החלטות בהמשך. נפרדנו כאילו היינו חברים מזה שנים רבות והתקדמנו לעבר המחסום כדי לקחת מונית ל- Ocotepeque העיר הסמוכה למעבר הגבול. שם נוכל לעלות על אוטובוס ל- Copan Ruinas.
התיישבנו במונית הישנה, הכנתי דמי נסיעה בסך ארבעה דולר ארה"ב ורק אז התפניתי לדבר עם איציק והילדים על חווית המעבר המוזרה במשרד ההגירה. בשלב ההוא עדיין לא הבנו על מה ולמה נחקרנו בצורה כזאת (כעבור שבועיים, כאשר נחצה את הגבול לניקרגואה תתברר לנו הסוגיה).
Ocotepeque
נהג המונית עצר לנו ליד תחנת האוטובוס של חברת Sultana, אולם איתרע מזלנו, האוטובוס האחרון יצא לדרך דקות ספורות קודם לכן. האישה הצעירה במשרד הנסיעות, הביטה בי באמפטיה. "בימי שבת וראשון הם מסיימים מוקדם." היא הצביעה על המבנה הסמוך, "אתם יכולים לישון במלון ולפנות בוקר, החל מארבע, כל שעה עגולה, יוצא אוטובוס ל- La Entrada שם תחליפו לקולקטיבו שמגיע עד Copan Ruinas. בימי ראשון האוטובוס האחרון יוצא בתשע בבוקר". הבטתי לעבר המבנה עליו הצביעה. נאנחתי בעייפות. המבנה הישן, המוזנח ומט לנפול, התהדר בשלט HOTEL שנטה על צדו והתנדנד ברוח הקלה. מהמסדרון הצר והאפלולי, יצאה חבורת גברים שיכורים. היא הנהנה בראשה כמשתתפת בצערי. הסתובבתי לאחור. שחף, כפיר ואיציק עמדו בשורה מאחורי ובהו בי בשתיקה רועמת. אופס!
"לפחות עברנו את הגבול" ניסיתי להתבדח אולם זכיתי למבטים צוננים.
כדי להקל על עצמנו, החלטנו להתפצל. שחף ואיציק המתינו בפארק הסמוך עם התרמילים, בעוד כפיר ואני כיתתנו את רגלינו, בחיפוש אחר מקום לינה ראוי. ממלון למלון הזדעזענו יותר ויותר מהתנאים המוצעים לנו. לבסוף הצלחנו למצוא חדר בסיסי שהניח את דעתנו, מחירו היה מופקע לתמורה המוצעת. "זה רק לילה אחד, נתגבר" עודד אותי כפיר.
קול רעם התנפץ מעל ראשנו, ומטח עז של גשם ירד בעת שהנחנו את המוצ'ילות בחדר. "איזה מזל!" חשבתי כשהבטתי דרך החלון, תוך דקות ספורות הגשם הציף את הרחוב "בהחלט לא הייתי רוצה להיות כעת בחוץ."
משנרגע מעט הגשם יצאנו לאכול במסעדה הסינית הסמוכה למלון.
היה זה לילה קשוח. אני לא בטוחה מה היה גרוע יותר, זיופי הקריוקי שבקעו ממבנה סמוך עד לפנות בוקר או שמא היה זה חריקות צמיגי המכוניות שחלפו במהירות בכביש הסמוך עם נהגים שיכורים הנוהגים במכוניותיהם תוך כדי השמעת מוזיקה קולנית מחרישת אוזניים או שמא תחושת הבחילה האיומה שאחזה בי מאז הארוחה במסעדה הסינית. ככה או אחרת, לא הצלחתי לעצום עין. בחמש לפנות בוקר סיימתי להתארגן ודחקתי בכולם להתעורר על מנת שנוכל לצאת מוקדם לדרך. הגענו לתחנת האוטובוס וראינו את האוטובוס מתחיל להתרחק לאיטו במעלה הכביש. הבחורה שדברנו אתה ביום הקודם הבחינה בנו והצליחה לסמן לנהג לעצור. לראשונה מאז מסענו במרכז אמריקה, אוטובוס יצא לדרך לפני השעה הנקובה. לשמחתנו, הנהג עצר והמתין לנו. היינו בדרכנו ל- Copan Ruinas, שעה מוקדם יותר מהתכנית המקורית.
תחילה היה עלינו להגיע ל- La Entrada, שם החלפנו אוטובוס למחוז חפצנו. הנסיעה התארכה הרבה מעבר למה שנאמר לנו כשהיינו בגבול. היה זה אוטובוס מאסף שעצר לאורך הדרך אינספור פעמים לאיסוף והורדת נוסעים. לעיתים הנהג ירד ונעלם וכולם המתינו בסבלנות לשובו, איש לא פצה הגה במחאה. החום הכבד, הרעב שהציק וכנראה עייפות החומר במסע הארוך שלנו גרם לכולנו לחוסר סבלנות כללי. מפלס הטינה להונדורס החל עולה ומתגבר מרגע לרגע. עד שירדנו ב- Copan Ruinas, כבר שקלנו לעזוב אותה.
Copan Ruinas
ירדנו בסמוך לשביל הכניסה לעיר הקטנטונת והיפה. רחובותיה מרוצפים אבן, בתיה נמוכי קומה וצבעוניים ושוב אחז בי זיק ההתרגשות כפי שקורה לי כאשר אני מגיעה למקומות חדשים. המקומיים נטעו בי תחושת בטחון נעימה והטינה פינתה מקומה לסקרנות.
Copan Ruinas y Sepulturas
Copan Ruinas
ניתן לצעוד כשלושה קילומטרים לאתר העתיקות, או לנסוע בטוק טוק (בעלות של 15 למפירה לאדם). בחרנו באפשרות השנייה מאחר ועל אף שעת הבוקר המוקדמת, היה חם מכדי לצעוד.
הכניסה לאתר העתיקות עולה 15 דולר לאדם (מחיר זהה למבוגר וילד) וכוללת שני אתרים נפרדים: Copan Ruinas ו- Sepulturas המרוחק ממנו כשני קילומטר. כרטיס הכניסה מאפשר לבקר באתרים באותו יום וביום למחרת.
הכניסה למוזיאון כרוכה בעלות נוספת של 7 דולר לאדם.
הציעו לנו הדרכה באנגלית בתשלום נוסף של 30 דולר. התלבטנו מעט. אחרי טיולים מודרכים באין ספור ערי המאיה השונות, כמה כבר יכולים לחדש לנו? תהינו ביננו לבין עצמנו. אחד המדריכים הקשישים אמר לי "אני חושב שתפיקו ערך גדול יותר אם תקבלו הדרכה, כמובן שזה נתון לבחירתכם. אבל ללא הדרכה, אלו הן רק אבנים וחול."
"הוא צודק!" חשבתי. החלטנו לשכור את שרותיו. הוא מצדו הסביר לי שהם מקפידים להזמין מדריך מרשימה מסודרת, כך שאם ביום קודם אחד המדריכים לא קיבל עבודה, הוא יהיה בעדיפות ראשונית להדריך, כך שכל הצוות יתפרנס בכבוד. אהבתי את הגישה הזאת שלהם, היא הייתה שונה מזאת שנתקלנו בה באתרים האחרים, בה "כל הקודם זוכה!" לאחר שווידא אתנו באיזה שפה נעדיף את ההדרכה, הזמין עבורנו מרשימת המדריכים דוברי האנגלית, מדריך מרתק עתיר ידע שליווה אותנו ללא הגבלת זמן, ענה על שאלותינו הרבות בסבלנות רבה והמתין בנחת בעת שעשיתי "בוק" לתוכי המקאו (ארה) המרהיבים.
בדיעבד, שמחנו ששוב שכרנו את שרותי המדריך מאחר והוא הרחיב על המידע שקיבלנו באתרי המאיה האחרים והשלים לנו מידע חסר.
תרבותה הייחודית של קופן
בקופן העתיקה חיו ששה-עשרה שושלות מלכים. השושלות הראשונות היו חזקות ושלטו ביד רמה. הם ניהלו חיי פולחן, מסחר וחקלאות תוססים. פשוטי העם האמינו שהאליטות היו מקורבים לאלים. עם הזמן, העיר חוותה פריחה כלכלית, רוחנית וטכנולוגית. מים הובלו אל העיר במערכת אקודוקט (אמות מים) מתוחכמת, בתקופת מלוכת השושלת החמש-עשרה, אף נמצאו עדויות לשימוש באסלות, שנים רבות לפני שנעשה בהן שימוש בהן באירופה. הג'ונגל סיפק את צרכיהם: מזון, עץ לבניית גגות הבתים והמקדשים. בולי עץ גדולים ששימשו לשינוע אבנים לבניית מקדשים ובתים מההרים הרחוקים. במהלך השנים, הם ניצלו את המשאבים סביבם ללא בקרה.
באותה תקופה מחלות שונות תקפו את הילידים, אחוז התמותה הלך וגדל ופשוטי העם האמינו שהאליטות ננטשו על ידי האלים.
השליט החמש-עשרה הבין שעל מנת לשמר את מעמדו, עליו להרתיע את העם ממחשבות על מרד והחל מפזר פסלי גולגולות על מנת לזרוע אימה בקרבם. טקסי פולחן והקרבה הלכו והתרבו. אולם שינוי האקלים הבלתי נמנע כתוצאה מכריתת עצי יערות הגשם לאורך שנים רבות, הבצורת שהגיעה בעקבות כך, פגעה במקורות המזון ומחלות המעיים בהן לקו כתוצאה מחוסר היגיינה שכן על אף מערכת הצנרת המרשימה שבנו להובלת מים מהנהר והזרמת הביוב אליו, בני המאיה טרם השכילו להבין שהם צורכים מים מזוהמים שגורמים למחלותיהם. הם פרשו כל זאת כעונש בגלל זעם האלים.
השליט הששה-עשר והאחרון בשושלת, הבין שעליו לשמור על מקומו והחל במסורת של הקרבת קורבנות אדם. לשיטתו היו שתי סיבות להקרבת קורבנות אדם: הראשונה סיבה פולחנית, התפיסה הייתה שרק אנשים טהורים ונעלים יכלו לספק את רצון האלים.
כך לדוגמא, כאשר שתי קבוצות שיחקו במשחק כדור, נהגו להקריב את הקבוצה הזוכה. הם מצדם זכו על מנת להיות מוקרבים ולזכות במעמד אלוהי. הסיבה השנייה הייתה פוליטית. הקרבת שבויים ומתנגדי שלטון.
שער בדמותו של ראש מקאו, במגרש משחק כדור.
בניגוד לערים אחרות בהן השער נראה כטבעת עגולה לתוכה, השחקן היה צריך לקלוע את הכדור, ב- Copan, היה לתוכי המקאו מעמד קדוש.
העיר נצבעה בצבעי אדום, כחול וצהוב כצבעי נוצותיו, ובמגרש משחקי הכדור, השתמשו בפסל בדמותו כשער בו היה צריך השחקן לפגוע כדי לזכות בניקוד.
פרויקט שימור תוכי המקאו
לקראת סיום הסיור, המדריך המליץ לנו להישאר באתר ולהמתין לשעת האכלת התוכים. הוא סיפר לנו על פרויקט שימור תוכי המקאו, אשר היו על סף הכחדה. "לפני שנים נותרו פריטים בודדים בלבד באזור כולו." סיפר בזמן שמעל ראשנו חגו זוגות, זוגות של תוכים גדולים וצווחניים, בצבעים עזים של אדום, צהוב וכחול.
"תוכי המקאו נאמנים לבני זוגם עד יום מותם. כאשר אחד מהם ימות, בן זוגו יוותר בודד ולרוב ימות זמן קצר אחריו. הם מעמידים צאצא אחד פעם בשנה. במידה והנקבה מטילה שתי ביצים, על אף שהם ידגרו על שתי הביצים, הם יטפלו רק באפרוח אחד בלבד. הסיבות האלו בנוסף לסחר לא חוקי גרמו לנזק רב לאוכלוסיית התוכים."
הנהנו בראשנו בצער למשמע דבריו. "ברשויות העיר Copan, הבינו שבמידה ולא ינקטו פעולות משמעותיות, תוכי המקאו שהיו קדושים לתרבות המאיה ייעלמו לעד."
הם יצאו בהסברה לקהילה באזור וגייסו אותם לעזרה במטרה לשמר את מורשתם. שינוי התנהגות הקהילה, הפסקת הצייד והסחר הלא חוקי לצד בנית קינים על גזעי יער הגשם, האכלה יומית במזון מועשר בערכים תזונתיים, נשא פרי וכעת עשרות רבות של זוגות תוכי מקאו צרחנים מקננים באזור ומעמידים צאצא פעם בשנה. עם הזמן אזורי המחיה מתרחבים אל מעבר לגבולות שמורת הטבע.
בשעה אחת בדיוק, נכנס לאתר העתיקות עובד מ-Macaw Mountain Bird Park שליד Copan, נושא בידיו שני דליים גדולים.
"אתה זקוק לעזרה?" שאלתי. הוא חייך אלינו בשמחה והושיט לי דלי עמוס גרעיני חמנית. צעדנו יחד לתחנות ההאכלה השונות. הוא ניקה את מתקני האכלה ופיזר פירות טריים ואני הוספתי גרעינים לצד תערובת הפירות. תוכי המקאו כבר המתינו על גזעי העצים, צורחים בהתלהבות.
תוך כדי חלוקת המזון, הוא סיפר לנו בהרחבה על פרויקט השימור. למדנו מפיו שב- Macaw Mountain Bird Park, מטפלים בבעלי כנף שנפצעו והובאו לטיפול על ידי אנשים מהסביבה. ציפורים שניתן להשיב לטבע משוחררות לאחר החלמתן והאחרות שמסיבות שונות לא יכולות לשרוד בטבע באופן עצמאי, נשארות במחסה בטוח. בנוסף אפרוחי תוכיים שנדחו על ידי הוריהם מועברים לגידול במרכז ההצלה ומשם משוחררים לטבע.
כשהסתיים הסיור יצאנו מהאתר בתקווה למצוא טוק טוק חזרה. טפטוף גשם דקיק שהחל לרדת הפך עד מהרה לגשם זלעפות. זוג תיירים שיצא דקות ספורות לפנינו עלה בזריזות על הטוק טוק האחרון שהיה שם ואנו נותרנו רטובים לשד עצמותינו על אם הדרך. התחלנו לצעוד לכיוון העיר. מידי כמה רגעים חלפו על פנינו רכבים אחדים אולם לא נעתרו לסימני התחנונים שלנו לעצור. המשכנו לצעוד בגשם השוטף. רכב האט נסיעתו לידינו. קפצנו במהירות לארגז הפתוח.
"אמא!" שחף סיננה בשפתיים קפוצות מזעם. "מה הטעם בטרמפ הזה אם אנחנו נרטבים כל כך?"
"לפחות נגיע מהר יותר לעיר, זה לא שאחרים עצרו לנו" עניתי.
Las Sepulturas
למחרת, כאשר נסענו לבקר ב- Las Sepulturas. למודי ניסיון, דאגנו לקחת מנהג הטוק טוק מספר טלפון על מנת לתאם אתו איסוף חזרה למלון.
הצגנו את כרטיסנו בכניסה לאתר. מדריך קשיש בדק אותם. כשראה אותנו מתלבטים באיזה שביל לבחור ניגש אלי ואמר שיראה לנו על המפה את האתר. הוא הסביר לנו מעט על נקודות עניין חשובות ועד מהרה אמר "בואו, אראה לכם את המקום. האתר ממילא ריק, אל תדאגי אני עושה את זה בשמחה ללא תשלום."
הוא הוביל אותנו בין המבנים וחשף בפנינו ממצאים שבלעדיו ספק אם היינו מבחינים בהם. השיחה קלחה והזמן חלף ללא משים. שעתיים מרתקות בהן נסענו בזמן ולמדנו על בני המעמד הנמוך, על חייהם המורכבים. צלצול טלפון קטע את שיחתנו. "נהג הטוק טוק כבר ממתין לכם." אמר בחיוך.
הוא הוביל אותנו חזרה לשער האתר, נפרד מאתנו בחמימות ופנה לדרכו.
"תודה רבה על הסיור המרתק" מיהרתי אחריו. לחצתי את ידו והטמנתי בה בצניעות שטר של 20 דולר. עיניו התרחבו בהפתעה. "תודה רבה לך" אמר בהכרת תודה.
בחזור, הנהג הציע לנו לנסוע לתצפית ב- Hacienda San Lucas. מזג האוויר הנאה, וחוסר בתכנית מעניינת שכנעו אותנו לצאת לכיוון התצפית. בחווה ישנה מסעדה המגישה ארוחות מקומיות.
סדנת שוקולד
אחר הצהרים, איציק החליט לבקר ב- The Tea & Chocolate Place. אנחנו בחרנו להישאר בחדר ולהמתין לרשמיו. בשובו הביא עמו מגוון שוקולדים טעימים.
בתיאום מראש עם החווה, ניתן לראות את תהליך יצור השוקולד, להתפנק בארוחה טעימה ללגום תה אורגני ולרכוש סבונים ושמנים ארומטיים ביצור עצמי.
מומלץ להגיע למקום בטוק טוק שכן הכביש תלול מאוד ללא שול דרך ועל כן מסוכן למדי.
בית קפה מומלץ
והפעם ברשימת המומלצים שלנו: בית קפה Cafe Welchez, ארוחות טריות וטעימות ותודעת שירות נפלאה!
Isla de Útila
מ- Copán Ruinas נסענו ל- San Pedro Sula, הגענו בשעת צהריים מאוחרת. שחף נראתה חיוורת מעט. בהחלטה מהירה, החלטנו להישאר לילה בעיר. חיפשנו מקום לינה ועד מהרה היה ברור לנו שאנו לא מתחברים לעיר. למחרת מוקדם בבוקר נסענו לתחנת האוטובוס המרכזית ועלינו על אוטובוס ל- La Ceiba. משם עלינו למעבורת לאי Utila.
מעבורת Utila Dream לאי יוצאת פעמיים ביום מ- La Ceiba, הראשונה יוצאת בשעה 9:00 בבוקר, השנייה יוצאת בשעה 16:30. עלות הכרטיס 750 למפירה לכיוון (לרוכשים כרטיסים באתר האינטרנט ניתנת הנחה של עשרה אחוזים ומקבלים כרטיס לאימייל אותו יש להציג בכניסה למעבורת). בנוסף, יש לשלם מסי נמל בסך 25 למפירה לאדם (התשלום במזומן בלבד).
ההפלגה אל האי אורכת כ- 45 דקות.
הגענו לאי, וצעדנו במהירות לעבר The Lighthouse Hotel.
המלון מנוהל על ידי תלמה, אמריקאית נמרצת וחמודה שהזכירה לי מאוד את דמותה של ניני ת'רדגוד מהסרט "עגבניות ירוקות מטוגנות".
החדרים נפלאים, ועל אף מחירם היקר החלטנו להישאר במקום. קיבלנו שני חדרים גדולים ומרווחים הצופים אל הים.
דקות אחרי שהתמקמנו בחדרינו, החל מופע ברקים באופק, הים נעשה גלי, רוח קרירה החלה לנשוב ולהתעצם. הזדרזנו לצאת לאכול לפני שהסערה תגיע והיא הגיעה בדיוק כשנכנסנו לחדרינו אחרי שחזרנו שבעים, מרוצים ועייפים.
הרעמים היו כל כך חזקים, הברקים האירו את אפלת הלילה, נדמה היה שהם ניתזים בזעם אל הים השחור מתחתינו. טיפות גדולות החלו לרדת ועד מהרה הפכו לגשם חזק וסמיך. היה זה ההוריקן הראשון שראיתי מעודי. הסערה השתוללה עד לפנות בוקר ואז השתררה דממה. כשהשמש זרחה לא נותר זכר לדרמה שהתחוללה בלילה.
שחיה עם שנורקל בחוף Bando Beach
בחלקו הדרומי של האי, ניתן לבקר בחוף הפרטי Bando Beach, הכניסה בעלות של 45 למפירה לאדם. כדאי לשחות שם עם שנורקלים. במים ישנן אצות רבות, המים רדודים יחסית. האזור אינו עשיר בדגה אולם ניתן לראות שם סרטנים כחולים גדולים ומינים שונים של קיפודי ים.
שחיה עם שנורקל בשמורת הטבע Neptunes at Coral Beach Village
בחלקו הצפוני ישנה שמורת טבע יפיפייה, הנמצאת בחוף Neptunes at Coral Beach Village. אחת לשעה, יוצאת סירה קטנה אל האתר. ההפלגה חינמית אולם מצריכה הזמנת שתייה או ארוחה במסעדה.
איציק ואני מיהרנו להתארגן ולהיכנס למים הצלולים, בגווני טורקיז. כפיר ושחף בחרו להישאר בערסלים בחוף, המים הקרים הרתיעו אותם מעט. הם החליטו לפתוח את היום בשתיית Piña Colada Virgin כשהזמנתי עבורם את המשקאות הבהרתי למלצר שהמשקאות מיועדים לילדים, ויוודא שיגישו להם את המשקאות ללא אלכוהול. הוא הנהן בראשו והבהיר שלא תהיה בעיה כלל.
נכנסנו למים דרך מזח העץ, זרמים חמימים ונעימים עטפו אותנו. צלילות המים הפתיעה אותי. הצלחנו לראות למרחק של כ- 15 מטר. שוניות אלמוגים צבעוניים רוחשות חיים. לאחר שנירקול שנמשך שעה ארוכה, סימנתי לאיציק לשוב לחוף. רציתי לקרוא לילדים כדי שיכנסו אתנו למים וייהנו גם הם מהיופי הנפלא הזה.
מי לעזאזל הגיש לבן שלנו אלכוהול?
חיפשתי את כפיר ושחף במבטי ומצאתי אותם ישובים בערסלים, בדיוק כפי שהשארנו אותם. התקרבתי בהתרגשות לספר להם על האתר הנפלא שהיינו בו כעת אולם משהו בנראות של כפיר גרם לי לעצור את שטף דיבורי. הוא שכב בערסל, מרוצה בצורה בלתי רגילה והטלפון הנייד שלו, שלא כהרגלו לאחרונה היה מונח בצד, מכובה.
"אתה בסדר?" שאלתי בחשדנות. הוא הרים את עיניו ובהה בי בעליזות. הוא ניסה לדבר אולם נראה שהיה לו קשה לבטא את המילים. "יכול להיות שהיה לי אלכוהול ב-Piña Colada?" אמר תוך כדי צחקוק בלתי פוסק. הבטתי בשחף בשאלה. שחף לעומתו נראתה די מאופסת. היא הנהנה בראשה. "אני חושבת שהוא צודק. היה לה טעם מר!"
"שתיתם את זה?" נאנחתי. כפיר זרח משמחה. החלטתי לבדוק עם המלצר את העניין. נכנסתי למסעדה ושאלתי את המלצר האם המשקאות הכילו אלכוהול. הוא ניגש לבדוק עם הבר וחזר נכלם. "אני מתנצל, בקשתי עבורם Piña Colada Virgin (ללא אלכוהול) אבל הם עשו טעות ושמו להם Piña Colda bien fuerte" (חזקה במיוחד).
המנהלת של המסעדה שמעה את שיחתנו ונגשה אלינו במהירות. היא התנצלה וביקשה מהמלצר להגיש לשחף וכפיר בקבוקי מים ומעט קרח לשתות ולהתרענן.
חזרתי לכפיר שעדיין היה עליז ומרוצה. שאלתי אותו איך זה שהוא במצב כזה ושחף יחסית מאופסת. הוא שיהק באושר וענה שהיא לא כל כך אהבה את הטעם המריר של המשקה אז היא הביאה לו לשתות את הכוס שלה.
"אוקי, זה מסביר למה אתה כל כך שתוי!" רכנתי אל הערסל כדי לסייע לו להתיישב ולשתות מים. צחנת אלכוהול עלתה מפיו. שחף הביטה בי, זיהיתי במבטה אשמה. "זאת בהחלט לא אשמתך!" אמרתי לה. "את לא אמורה לדעת שזה הכיל אלכוהול".
כפיר התקשה למקד את מבטו, והחל להקיא. חיוכו התחלף במבט מצוקה. "יש לי בחילה, כואב לי הראש" יבב בחולשה. הוא הניח את ראשו בכבדות על השולחן. "כמות כזאת של אלכוהול על בטן ריקה, בחום הזה". חשבתי בדאגה וליטפתי את שערו.
צוות המסעדה הכין לו ארוחה שכללה טוסטים, אורז לבן, חזה עוף וסלט בניסיון להקל עליו עם ספיגת האלכוהול. הם הביטו בנו בצער, אכולי רגשות אשמה. עד מהרה סידרו לו מיטה בבונגלו ממוזג על מנת שיוכל לשכב לנוח וכעבור שעתיים, החל להתאושש מעט.
צלילה
הונדורס מפורסמת באתרי הצלילה הנפלאים והזולים שלה.
בחרנו באחד המועדונים שנראה לנו מאורגן היטב, עם מדריכים בעלי ניסיון רב וירדנו לשתי צלילות. הראשונה ב- Iron Bound. הפלגה בת ארבעים דקות לכיוון צפון מזרח. בשונית שילוב של אלמוגים רכים וסלעים וולקנים. האתר עשיר בדגי ברקודות, דגי טרפון, פגשנו במורנה ירוקה מציצה באיום מאחד הסלעים, שרימפס כחול, סרטנים בקונכיות גדולות, מבחר דגה צבעונית וזהרון בודד (למרבה הצער, במרכז אמריקה, הורגים את הדג המרשים הזה בטענה שהוא טורף את הדגים בשונית ואינו מאפשר לדגה להתפתח).
הצלילה השנייה ב- Moon Hole, הפגישה אותנו עם סוסון ים, קופסנונים, להקות דגי זברה, פזיות ו… המון זבל. שקיות ניילון רחפו במים, משיתי שקיות אחדות ושמרתי עד סיום הצלילה. ציערה אותי המחשבה שצב ים עלול לבלבל אותן עם מדוזות ויסיים את חייו כתוצאה מכך. הרמתי את מבטי בדאגה ובחנתי את הסביבה. שברי קלקר צפו מכל עבר. ודגים מתים. זרם חזק החל סוחף אותנו והקשה עלינו. כשעלינו לפני המים, נחרדתי לגלות שאנו שוחים בערימות עצומות של זבל.
"מה קרה כאן?" שאלנו המומים.
רק כאשר שבנו חזרה, התברר לנו שהזרם השתנה במפתיע וערימות הזבל המושלכות לנהר בגוואטמלה זרמו לים ומשם נסחפו עם הזרם לעבר שוניות האלמוגים היפות. בהנחה שאכן זהו הסיפור, כי לנו לפחות נראה שחוסר מודעות או אכפתיות גורם לכולם ולא משנה מאיזה מדינה להשליך את האשפה ללא בקרה וללא הבנת ההשלכות האקולוגיות החמורות.
סיור גולף באי
באחד הבקרים, בסוכנות Roneey Shuttle and Rental, שכרנו golf car לארבעה נוסעים ויצאנו לחקור את האי. הג'ונגל מסביב גלש אל החופים הסלעיים, והים סער, העננים האפורים הוסיפו נופך דרמטי.
מעבר גבול הונדורס – ניקרגואה
משיחתנו עם Jéssica, העובדת בסוכנות הרכב ובמקור מניקרגואה ומגיעה לעבודה בהונדורס לפרקי זמן של שלושה חודשים בכל פעם. הבנו לראשונה מה גרם לעיכוב שלנו במעבר הגבול בהונדורס. התחוור לנו שוויזת תייר בת תשעים היום לביקור בארבעת מדינות האיחוד ניתנת להארכה עד מקסימום מאה עשרים יום. לאחר מכן, על התיירים לצאת לאחת מהמדינות הסמוכות בליז, מקסיקו או קוסטה ריקה. במידה וירצו לבקר שוב באחת או יותר מארבעת מדינות האיחוד יקבלו ויזה חדשה לתשעים יום.
"הוויזה שחידשתם באל סלבדור, תקפה רק באל סלבדור" אמרה לי נחרצות. סירבתי להאמין לדבריה. במשרד ההגירה בסן סלבדור נאמר לי בפירוש שהארכה תקפה בכל אחת ממדינות האיחוד. מאוחר יותר כשהבאנו את הדרכונים לסוכנות היא הביטה בחותמת הארכה בהפתעה גמורה. "את צודקת!" אמרה. "החותמת באמת מתאימה לארבעת מדינות האיחוד. הבעיה שבניקרגואה במעבר גבול כל כך חשדניים ועלולים לסרב לקבל את הוויזה הזאת. הם נצמדים לחוק והדרך היחידה לאכוף את זה היא שבמידה ויסרבו לאשר לכם כניסה, תבקשו אישור למעבר לקוסטה ריקה. תקבלו חמישה ימים ואז או שתישארו ותשלמו קנס בסך שני דולר ליום עבור כל אחד מכם ביציאה או שתנסו לפנות למשרד ההגירה ב- Mangua. אבל בשום פנים ואופן אל תתווכחו איתם! הם פשוט מחתימים בחותמת שחורה ואז אין דרך חזרה."
"המממממם" המהמתי בספקנות.
הבטתי שוב בחותמת. נזכרתי בשיחה במשרד ההגירה באל סלבדור. "זה פשוט לא נראה לי הגיוני" אמרתי לאיציק נחרצות.
"תראו, אני עובדת שנים בתחום הזה. כשיש בעיות בגבול תמיד מתקשרים אלי כדי לפתור את הבעיות האלו." היא משכה בכתפיה.
החלטנו לנסוע בעזרת Roneey Shuttle, לניקרגואה ולוותר הפעם על התמודדות עצמאית עם מעבר הגבול. החלטה שבדיעבד ברכנו עליה רבות.