התפרצות הר הגעש בשנת 1985-סיפורה הטראגי של אומירה סנצ'ז

מאז שנת 1945 לא נרשמו התפרצויות חריגות בהר הגעש. איש לא נתן את דעתו על האיום האורב מה- "האריה הישן" כך כינו המקומיים את הר הגעש. על אף הזהרות הגאולוגים, הרשויות באותה תקופה נהגו בשאננות והמקומיים לא היו מודעים כלל לפעילות הרוחשת בקרבו. הוא הפתיע בסדרת רעידות אדמה בספטמבר 1985. אומנם, בעקבות זאת, הרשויות החלו לתכנן פינוי של אזורים מיושבים בערוצי הנהרות אולם בפועל התכניות נותרו על הנייר בלבד וכך כשההר התפרץ כחודשיים אחר-כך, אלפים קיפחו את חייהם. סיפורה הטראגי של Omayra Sánchez, הביא לשינוי המדיניות ונהלי החרום באזור.

בערב ה- 13 בנובמבר 1985, התפרץ הר הגעש, זרימות פירוקלסטית (תערובת של גזים געשיים חמים, חומרים מוצקים לוהטים ואוויר כלוא, הנעים בגובה פני הקרקע) המיסו כעשרה אחוזים מן הקרחון שבלוע הר הגעש, עד מהרה 4 לאהרים – מפולות שלגים ובוץ זרמו במהירות 60 קמ"ש במורדות ההר אל ששת ערוצי הנהרות שמקורם בהר הגעש. המפולת הגיעה לכפר Armero שנבנה על גדות rio Lagunilla, כ- 50 ק"מ מהר הגעש והחריבה אותו. 20,000 מתוך 29,000 תושביה מצאו את מותם במפולת הבוץ.

אומירה סנצ'ז, התגוררה בכפר Armero, ביחד עם הוריה, אחיה, דודיה ובתם התינוקת. ערב לפני התפרצות הר הגעש, אמה ודודה נסעו לפגישה בעיר הבירה, בוגוטה. הם תכננו לשוב בבוקר המחרת לכפר אולם חל עיכוב בפגישה שלהם והתוכנית שלהם לחזור נדחתה ביממה. חייהם ניצלו.

בערב התפרצות הר הגעש, אומירה ושאר בני משפחתה היו ערים, הם היו מודאגים למראה האפר הכבד שנפלט מהר הגעש. עד מהרה מפולת הבוץ הגיעה לכפר. אומירה, דודתה ובתה התינוקת עמדו חבוקות מתחת למשקוף הדלת כשהמפולת הכתה בבית המשפחה. הדודה והתינוקת נקברו בחיים בזמן התמוטטות המבנה, רגליה של אומירה נלכדו בין הריסות הבטון, ופלג גופה העליון, היה שקוע במי בוץ קפואים. בראיון אומירה סיפרה שהיא מרגישה שדודתה "מחזיקה" את רגליה ושומרת שלא תטבע. אביה נקבר גם הוא מתחת להריסות הבית. למרבה המזל אחיה הצעיר ניצל.

במשך שלושה ימים ניסו לחלץ אותה, צוותי טלוויזיה שידרו את התמונות הקשות ממקום האירוע. הנערה נשארה אופטימית לאורך מרבית תהליך החילוץ הקשה, היא הסכימה להתראיין, שבתה את לבבות הצופים המודאגים ברחבי העולם. שרה, התפללה, לפעמים פחדה ופרצה בבכי קורע לב. ביום השלישי היא החלה להזות, מצבה הגופני הורע.

במשך 60 שעות נעשו ניסיונות נואשים לחלצה ללא הצלחה. הדרך היחידה שהייתה לחלצה הייתה לקטוע את רגליה, אולם בהעדר ציוד כירורגי מתאים. הרופאים סברו שעדיף להניח לה לשקוע אל מותה.

בבוקר ה- 16 בנובמבר 1985, נפטרה הנערה האמיצה. כנראה בשל נמק או היפותרמיה.

הצלם הצרפתי Frank Fournier צילם את התמונה שהנציחה את הטרגדיה הקשה. התמונה זיכתה אותו בפרס: World Press Photo 1985.

אמא'לה, אני אוהבת אותך מאוד. אבא'לה, אחי… אני… שלום אמא

אומירה סנצ'ז

חורבות הכפר נותרו כעדות אילמת לאסון הטבע מהקשים והעצובים שידעה קולומביה.