נהג ה- Uber, החווה בידו לעבר תחנת האוטובוס והכריז "North Satellite Terminal". הבטתי מבעד חלון הרכב והנהנתי בראשי, "תודה" יצאתי לאיטי מהרכב. משכתי מעט את הזמן מנסה לעכל את המחזה מולי. הנהג הביט בי באמפטיה ועזר לי להעמיס את המוצ'ילה על גבי. איציק, שחף וכפיר כבר עמדו מוכנים עם תיקי הגב שלהם. הבעת פניהם הייתה המומה "ראית?" שאל אותי איציק. הנהנתי בראשי לאט, לאט בניסיון פאתטי להרוויח זמן. "מה נעשה?" הוא לחש לי בשקט. שחף וכפיר שמרו על שתיקה רועמת. נשמתי עמוקות. "בואו אחרי!" עניתי. הסתובבתי והבטתי שוב בתורי הענק מולי. כתשעה מיליון תושבים גרים בבוגוטה ודומה היה שכולם התרכזו באותו רגע בדיוק, בתחנה המרכזית. ניסיתי לאמוד בעיני את מיקום הכניסה והתחלתי לצעוד לעברה בנחישות, מתעלמת מקולות מחאה של העומדים בתורים הארוכים והמסודרים להחריד. מידי פעם פניתי לאחור רק כדי לוודא שאיציק והילדים עדיין מאחורי. היה נדמה שחלף נצח עד שהצלחתי לבסוף להגיע למה שזיהיתי ככניסה רשמית לתחנה. חמישה שומרים חמושים אבטחו את הכניסה. "Buenos días" לכדתי את תשומת ליבו של אחד השומרים. הוא חייך אלי ובירך אותי בחזרה. "אנחנו צריכים לנסוע ל- Villa De Leyva, לאן עלינו לפנות?" אמרתי מצביעה על התורים בייאוש. הוא הצביע על סדרן שעמד בסמוך "תדברי אתו, ל- Villa De Leyva, אין תורים. התורים האלו לערים אחרות." נאנחתי בהקלה. פילסתי את דרכי לעבר הסדרן, ממשיכה להתעלם ממחאות האנשים אשר צבאו סביבו. "Villa De Leyva" קראתי מעבר לראשיהם. הסדרן סימן לי בידו להתקדם לעברו. אנשים פינו לי מעבר בחוסר רצון בולט. "בואי אחרי" הוא אמר, "רגע המשפחה שלי" הבטתי לאחור, הם לא נראו לעין. "תנו למשפחה שלי לעבור!" הרמתי את קולי על מעגל האנשים שחסם את הכניסה לתחנה. הם פינו שוב מעבר בחוסר רצון בולט. צעדנו פנימה בעקבות הסדרן, הוא ליווה אותנו לאחד המשרדים ונפרד מאתנו בחביבות. רכשנו כרטיסי נסיעה ובתוך רבע שעה כבר היינו על האוטובוס ל- Villa De Leyva.

Villa De Leyva

העיירה הקולוניאלית היפה והשלווה, נוסדה בשנת 1572 ע"י קפטן Hernen Suárez de Villalobos. במשך כארבע מאות וחמישים שנה, העיירה שמרה על חלק ניכר מסגנון האדריכלות קולוניאלית המקורית שלה. רבים ממבני העיירה מתוארכים למאה השש-עשרה. רחובותיה מרוצפות באבני מדרך עגלגלות, הכיכר המרכזית Plaza Mayor רחבת הידיים, מרוצפת באבני מדרך המקוריות והיא נחשבת לגדולה בכיכרות דרום אמריקה.

הגענו בשעת צהרים מאוחר, הכיכר המרכזית המתה אדם. הרחבה הגדולה גודרה לרגל אירוע פסטיבל העפיפונים השנתי. במשך יומיים נערכו תחרויות עפיפונים, פעילויות יצירה לילדים, הופעות מרהיבות של ריקודי סלסה, להקות אתניות ועוד.

לנו ב- Hospedería Flor de la Villa Real. על אף מחירה הגבוהה יחסית, החדר נקי מאוד, נוח והכנסת הפנים של הצוות בלתי נשכחת.

במרחק הליכה מהעיירה, נמצא המוזיאון Museo El Fósil. המוזיאון שנוסד בשנת 1977, מציג את שרידיו של Pliosaurus, אשר נמצא בדיוק במקום בו עומד המוזיאון. חקלאי מקומי מצא את שרידיו של הזוחל הימי הענק אשר חי בים הרדוד עתיק שכיסה חלק גדול מהאזור שבו נמצאת קולומביה של ימנו, לפני כ- 150 מיליון שנה. על מנת למנוע את העברת שרידי המאובן הגדול ביותר שנמצא אי פעם ע"י מוזיאונים שונים בעולם, תושבי הכפר בנו את המוזיאון סביבו והחלו בשימור שרידי מאובנים נוספים שנמצאו באזור. בנוסף, הם עוסקים בהעלאת המודעות בקרב התושבים לגבי חשיבות שמירה על ערכי הטבע ומניעת לקיחת מאובנים מהטבע למכירה, לבניה או לקישוט בתיהם. ברחובות העיר ניתן לראות מדרכות וקירות בתים, המעוטרים בשרידי מאובנים.

Kronosaurus Boyacensis Hampe

שעות הפתיחה: ימי שלישי עד ראשון בין השעות 9:00-18:00, בימי שני המוזיאון סגור.

התשלום כולל הדרכה בספרדית ואורכת כחצי שעה. יחד עם זאת, אחת המדריכות דוברת אנגלית ולשמחתנו, היא ערכה לנו סיור פרטי לאחר שסיימה את ההדרכה בספרדית.

Casa Terracota בית מקסים שנבנה על ידי הארכיטקט Octavio Mendoza Morales. הבית מהווה נקודת מפגש מרתקת של אמנות, ארכיטקטורה בת קיימא ואדמה. הארכיטקט הקולומביאני, בנה את הבית שהוא למעשה כלי החרס הגדול ביותר בעולם במטרה לקדם אורח חיים אלטרנטיבי והרמוני עבור הפרט, הקהילה והסביבה.

Casa Terracota

שעות הפתיחה: ימי שלישי עד שני בין השעות 10:00-16:50

התשלום כולל הדרכה בספרדית, אנגלית וצרפתית. המדריכה Ana Maria Tamayo, ריתקה, וריגשה אותנו. (מומלץ בחום להמתין בסבלנות שהיא תתפנה ולהצטרף לסיור עמה).

שבע בארות המים Pozos Azules, המשמשות להשקיה נמצאות בבעלות פרטית אולם בתשלום של 12,000 COP לאדם, ניתן לבקר בהן. צבע המים משתנה בהתאם לעומקן ולמזג האוויר. גוון המים נע בין כחלחל בהיר לירוק אזמרגד. על אף שניתן לשלב את הביקור במקום עם מוזיאון המאובנים, בחרנו לבלות את היום בהליכה בין הבארות השונים ובמנוחה בחיק הטבע. התפעלנו מהיופי המנוגד שבין צבעי המים לבין הנוף המדברי מסביב.

Pozos Azules

San Gil

כדי להגיע ל- San Gil, תחילה היה עלינו לנסוע לעיר Tunja ומשם להמשיך ליעדינו.

פינת חמד מיוחדת במינה El Gallineral Natural Park או Bella Isla. נחשבת לאחת היפות והאטרקטיביות בקולומביה. עורך הדין וההיסטוריון Dr. Rito Rueda Rueda, כתב בספרו  "Presencia de un pueblo" זיכרונות מהעיר San Gil אשר פורסם בשנת 1968:

It is a place where nature made an effort to return the the lost paradise to man

Dr. Rito Rueda Rueda

בכניסה לפארק, ישנו משרד תיירות קטן. נכנסו כדי לשמוע פרטים. דניאלה, הבחורה הצעירה שעובדת שם, ענתה לנו בלבביות על כל האפשרויות הגלומות בעיר ובסביבתה. היא עשתה מאמץ יוצא דופן על מנת שנבין אותה. היא דיברה כל כך לאט, תוך שהיא מדגישה עם שפתיה את המילים ומפרקת להברות. איציק הביט בה המום. "למה היא מדברת ככה?" תהה בקול. צחקקתי בשקט. "בזכות אנשים כמוה למדתי את השפה הספרדית" עניתי לו. דניאלה הביטה בנו בסקרנות. "מאיפה אתם?" היא התעניינה והתלהבה מעצם היותנו ישראלים. "פעם ראשונה שאני פוגשת ישראלים!" וואו, זה ממש הפתיע אותנו. היא שאלה המון שאלות בנוגע לשפה שאנו מדברים ולבסוף כשהבינה שאנו כותבים מימין לשמאל, הוציא דף A4 ובקשה שנכתוב את שמה על הדף. בתוך דקות אחדות, כל עובדי המשרד התקבצו סביבנו מביטים בהשתאות בדף. עד מהר מצאתי את עצמי רושמת את שמותיהם בזה אחר זה על גבי דפי A4 נוספים.

כשנפרדנו מהם, דניאלה נתנה לי את מספר הנייד שלה, על כל מקרה שנזדקק לעזרתה.

ביקורינו בפארק היה קצר ונעים. שמורת הטבע סמוכה לעיר וזהו יתרונה הגדול. אולם הסיבה העיקרית לשמה הגענו ל- San Gil, הייתה מצנחי הרחיפה ב- Cañón del Chicamocha. זהו הקניון השני בגדלו בעולם. בחרנו לצאת לטיסת Tandem בת 25 דקות עם חברת Parapente Chicamocha.

המדריכים בוחרים את הטסים לפי משקל גופם. הראשונים שיצאו לטיסה היו שחף וכפיר. לשחף החיוך לא ירד מהפנים. כפיר לעומתה הגדיר את החוויה "אני לא מאמין שבזבזתי עשרים דקות מחיי לתוך שקית הקאה."

View this post on Instagram

A post shared by Gal Edut Adany (@gal.oneday)

תורי הגיע. "אל תשכחי לא להפסיק לרוץ" המדריך חזר על ההוראות בעוד הוא מחזק את רצועות הרתמה. הוא סימן לי לרוץ אולם לפני שהספקתי לרוץ אל עבר המצוק התלול, רגלי התנתקו מהקרקע ומצאתי את עצמי באוויר. הנוף היה עוצר נשימה אולם הרוח שנשבה חזק למדי טלטלה את המצנח ותחושת בחילה איומה עלתה במעלה גרוני. כבר עמדתי לשאול מתי מסתיימות להן עשרים הדקות שלנו באוויר אולם המדריך הקדים אותי וביקש שארים את רגלי לפני הנחיתה. נשמתי לרווחה.

פגשתי את איציק על הקרקע, הוא נראה מאושר אך חיוור…

לשמחתנו הרבה, בחרנו באפשרות הבסיסית והקצרה. הייתה זאת חוויה מאתגרת בלשון המעטה למערכת העיכול שלנו אם כי בלתי נשכחת.

לא רחוק מ- San Gil, נמצא כפר קטן וקסום בשם Barichara. ניתן להגיע באוטובוס מקומי מתחנת האוטובוסים המרכזית בעיר המכונה Terminalito.

הכפר הציורי משופע בחנויות אומנות ייחודיות, בקתדרלות עתיקות, בגן פסלים מיוחד מול נוף הרים נפלא!