אני מביטה מחלון חדרי בקומה התשיעית במלון Crowne Plaza – Vientiane. העיר האפורה פרוסה מולי. סוף סוף חלה הפוגה בגשמי המונסון העזים.

ליבי הולם בפראות, עוד שעות אחדות נתחיל במסענו הארוך והמפרך הביתה.

השבוע האחרון עבר עלינו בפרידות. איך בכלל אומרים שלום לכל האנשים הנפלאים והמיוחדים שהפכו לחלק ממשפחתינו? אלו שבלעדיהם לאוס לעולם לא הייתה הופכת להיות הבית השני שלנו. חברים שהאירו את חיינו ברגעי דאגה, שהושיטו כתף איתנה ואוזן קשבת ברגעי מצוקה. חברים שחלקנו איתם ארוחות ערב עד השעות הקטנות של הלילה וצחקנו עד דמעות. טיילנו איתם וצברנו זיכרונות משותפים רבים, אלו שהקשר עימם הפך כה משמעותי!

במסע הזה, היו גם כאלו שרק נגעו בחיינו לרגעים קצרים, אולם אנחנו מרגישים שהם היו מלאכים אשר נקרו בדרכנו בדיוק ברגעים בהם היינו זקוקים.

אני נוצרת כל אחד ואחד בליבי.

Vientiane

בשיטוטינו האחרונים ב- Vientiane שחף זיהתה עוד יצירות מהאמנות הרחוב האהובה עלי. היא הצביעה על החומה מולה "תראי הנה TONA"

החלנו פוסעות בנתיב בו פסע האמן שנה קודם והותיר את חותמו המרתק. לצערי חלק מהיצירות הושחתו. עם זאת למצוא אותן עדיין ריגש אותי בדיוק כמו בפעם הראשונה.

על המסע שלנו נגזר לשנות פניו. אבל ביחד נתמודד עם כל מה שיביא איתו המחר.

תחנה הבאה: בריאות!