רחובות Luang Prabang מתרוקנים. בזה אחר זה נסגרים עסקים. תחושה של בדידות ממלאת את האוויר. אנו משאירים את שחף וכפיר בחדרינו שב- One Tree Guesthouse וממהרים ל- Immigration Office להסדיר את מעמדנו במדינה לפני שתוקף הויזה שלנו יפוג. שוב אנו נדרשים למלא ולהגיש טופס בקשה, ילדים נרשמים בטופס הבקשה של ההורה. דרכון בתוקף לחצי שנה קדימה, שתי תמונות בגודל 3X4, עבור כל אחד מבני המשפחה (במידה ואין תמונות הם סורקים את תמונת הדרכון בעלות של 60,000 קיפ), תשלום של 20,000 קיפ עבור כל יום נוסף של שהיה (מינימום 3 ימים מקסימום 30 ימים). ותשלום דמי שירות בסה"כ של 25,000 קיפ לדרכון.
"מה נוכל לעשות אם הגבולות יסגרו ותוקף הויזה שלנו יפוג?" אני שואלת בדאגה את האישה החביבה שמקבלת את פנינו. היא מחייכת אלי חיוך מרגיע "אנו מודעים לבעיה של התיירים במדינה, לכן החוקים השתנו וכל עוד הגבולות סגורים תוכלו לשוב ולחדש את הויזה ככל שתצטרכו" היא מביטה בטופס, "אין צורך למלא את סעיף היעד הבא" היא אומרת. "את הרי לא יכולה לדעת מראש מה יקרה ומתי…" אני נושמת לרווחה. דאגה אחת פחות. המשימה הבאה שלנו למצוא בית מגורים לחודש הקרוב, למקרה שיחול סגר גם בערים. עכשיו שסגרו את גבולות המדינה…
Yoon וכפיר או כמו ש-Yoon נוהג לקרוא לו, younger brother
הרב שלום מבית חב"ד, שולח לי הודעת WhatApp עם קישור לפוסט בקבוצת דירות להשכיר של העיר. אני יוצרת קשר עם Mr Jimmy ומתאמת עמו פגישה לבדוק את הבית המוצע להשכרה. הוא מתגלה כאדם חביב וחייכן אולם הבית אינו מוצא חן בעינינו, הוא ממוקם ממש קרוב למרכז העיר אולם מוזנח מאוד ואנו לא מדמיינים את עצמנו נשארים בתקופת סגר בבית כזה. Yoon חברינו המקומי נרתם לסייע לנו, הוא יוצא להפסקה ממקום עבודתו, אוסף אותי מה- Guesthouse, אנו נוסעים על האופנוע שלו בין השכונות השונות בניסיון לאתר בית שניתן לשכור לחודש ובמחיר שפוי. המשימה מאתגרת, רבים מבעלי הבתים מעדיפים להשכיר לשנה ולא לחודש. הוא אינו מוותר ומנסה לדבר על ליבם של בעלי הבתים. "אל תדאגי" הוא אומר לי. "מחר נמשיך" ומזמין אותי לכוס שתייה קרה. אני נבוכה, יצאתי בחופזה מהחדר, הארנק שלי נשאר על השולחן. אני זאת שצריכה להזמין אותו למשקה קר ומרענן. "אל תדאגי" הוא חוזר ואומר שוב ושוב, חיוכו החמים מאיר את פניו היפות. אני מחבקת אותו חזק. קורונה או לא, זאת הדרך שלי לומר תודה.
"אתה תהיה בסדר?" אני שואלת בדאגה. רגע לפני שאנו נפרדים. הוא מחייך ברכות. מהנהן בראשו. "את יודעת, פעם הייתי במצב גרוע יותר. היו ימים שלא יכולתי לקנות לעצמי בגד ללבוש או נעליים", הוא נושם עמוקות, "היו ימים שלא ידעתי איך אוכל לקנות אוכל". הוא מישיר מבטו אלי, "הימים ההם חלפו, הכל יהיה בסדר עכשיו, זה רק חודש או חודשיים, אני אמצא עבודה חדשה" קולו גווע. "תודה" אני אומרת בקול חנוק, "תודה על כל מה שאתה עושה למעננו". "אל תדאגי" הוא אומר שוב "מחר אאסוף אותך בצהריים, נמשיך לחפש". מבטי מלווה את דמותו הרכובה על האופנוע מתרחקת במורד הרחוב.
אני עומדת שם ברחוב השקט ונזכרת בשיר אהוב … (זה קורה, אריק לביא)
זה קורה שהדרך מתמשכת
זה קורה יש ללכת, ללכת
שום דבר לא ידוע לא שנה,
לא שבוע יש לנוע, לנוע…
"מצאת בית?" כולם מקיפים אותי בציפייה מתוחה כשאני נכנסת לחדרנו הקטן. אני מנידה בראשי בשלילה. הילדים פונים לעיסוקם ואני מסתודדת עם איציק בצד. "הוא פוטר גם מהעבודה השנייה שלו" אני לוחשת בדאגה. "גם מפעל היוגורטים נסגר בגלל המצב, ידעתי לפי קולו העצוב שמשהו רע קרה לו" איציק מקשיב ומהנהן בראשו. "עם זאת, הוא ממשיך ומתרוצץ למעננו ומשתדל לא לחשוף את דאגותיו בפנינו".
מאוחר יותר אני פוגשת את החברה הקוריאנית שלנו. היא חולה. פניה סמוקות, חום גופה האמיר מעל 39 מעלות, והיא נשמעת חלושה. דאגה קורעת את ליבי. "מה אם היא נדבקה?" אני חושבת בחשש. אני מציעה את עזרתי, אולם היא כבר מצויידת בתרופות להורדת חום ותוספי ויטמין C.
בימים האחרונים התפרסמו חדשות על שני חולי קורונה בעיר, נהג אוטובוס תיירים שלקח קבוצת מטיילים מאיטליה לפני כשבוע וחצי ומאוחר יותר התברר שכולם חלו בוירוס. אמו נדבקה ממנו ולמרבה החרדה היא עובדת בשוק האוכל. "ומה אם היא הדביקה אנשים רבים נוספים?" צמרמורת עוברת במורד גבי.
למחרת נראה שעוד מבאי ה- Guesthouse חולים, שיעולם הכבד נישא באוויר.
"אנחנו חייבים לעבור מכאן מהר" אנו מסכימים זה עם זו, מביטים בחשש על ילדינו. אנו אורזים את חפצינו בחופזה. אני יוצרת קשר עם בעלת בית של אחד הבתים שראינו, המחיר המבוקש יקר משמעותית משאר הבתים אולם הוא גדול ומרווח, מעוצב יפה, ואין ספק ששהייה במסגרת סגר אם ייפול עלינו אחד כזה, תהיה נעימה בו יותר משאר הבתים שראינו. אני מסכמת אתה שאנו מגיעים. היא נענית בשמחה.
אני שולחת הודעת עידכון ל- Yoon. מאוחר יותר כשהוא מסיים את עבודתו הוא מגיע אל ביתנו החדש, ביחד אנו עוברים במרכולים שעדיין פתוחים ומצטיידים במזון ובמים לתקופה הקרובה.
ערב שבת. שעות ספורות קודם לכן הרב שלום מבית חב"ד שולח לי הודעה שאנו מוזמנים לארוחת ערב עם משפחתו על אף שבית חב"ד המוגדר כמסעדה, נסגר לפי דרישת הרשויות זה מכבר. אנו נענים בשמחה להזמנתו. הערב עובר בנעימים. הרב ורעייתו אנשים טובי לב ונעימים. אני מצרה על כך שאת ליל הסדר הקרוב לא נוכל לעשות עמם. הודעה על הסגר הצפוי הגיעה בשעות הצהרים באופן רשמי.
ביום המחרת אנו מכינים ארוחת ערב חגיגית, Yoon מגיע לארוחת הערב ואנו מבלים ביחד את אחד הערבים הכי יפים שלנו במסע.
אנו מלווים אותו החוצה בצאתו, קשה להיפרד ממנו. הוא הפך להיות כל כך משמעותי בחיינו בתקופה כה קצרה. "מלאך" אני אומרת לאיציק. אנו עומדים בדממה בחשיכת מפתן ביתנו ידי בכף ידו החמימה, מבטינו מלווה את דמותו של Yoon, הרכובה על האופנוע, מתרחקת לאיטה בסמטה הצרה.
את הימים הבאים אנחנו מבלים ספונים בביתנו. בתחילה זה נעים. רגע לעצור הכל. לנוח מהנדודים, מעין חופשה בתוך המסע. אנו מנצלים את הזמן הפנוי לאכול, לצפות בסדרות בטלוויזיה, לאכול, לשחק במשחקי קופסא, שוב לאכול, לנוח, לנשנש, לקרוא, להתקוטט, לריב, לצעוק, להשלים, לאכול כי הרי מזמן לא אכלנו, לשחק Badminton (כדור נוצה) או יותר מדויק בעיקר לאבד את הכדורים על גגות הרעפים של השכנים או בחצרות הנעולות, אם כי יש לציין בסיפוק ישנה מגמת שיפור.
למזלנו הבית כל כך גדול, כך שבכל פעם אנחנו משנים את מיקומינו, ומרגישים כאילו "יצאנו". אחת לכמה ימים, איציק החייל האמיץ יוצא עטוי מסכה, לקניות בסופרמרקט ובדוכני הפירות. "אני יוצא להשלמות" הוא אומר ואני מחייכת לעצמי שכן לא חסר כלום בבית, הוא זקוק לאוויר. הוא שחייב תמיד להיות בתנועה, כלוא כארי בסוגר כבר כמה ימים.
בחוזרו ידיו עמוסות בכל טוב, פירות וירקות, פינוקים טעימים ודיווחים על הנעשה בחוץ.
באחד הבקרים כשאיציק פותח את חלונות הבית לרווחה, הוא מביט מהורהר לשמים "היום תהיה שקיעה יפה" אומר לבסוף בפסקנות. סמוך לשקיעה אנו יוצאים אל נהר המקונג הסמוך לביתנו. מתיישבים על המדרגות המובילות אל המזח הריק. ובוהים בכדור האש האדמדם נמוג לאיטו אל מעבר להרים המתנשאים מעל הנהר.
חג הפסח קרב ובא. חג החירות כמה אירוני. תכננו לחגוג השנה קצת אחרת, כבני חורין, לתור את העולם, כפי שליבנו חפץ, אולם ליקום תכניות משלו ואנו מוצאים את עצמנו בסגר במדינה זרה. למרבה המזל, על אף הפחד ותחושת הכאוס בעולם, כאן האווירה נעימה ושלווה.
בוקר ליל הסדר, איציק עמל כבר שעות במטבח רוקח מטעמים. אנו עורכים את השולחן כמיטב המסורת וקוראים בהגדה עד תומה. אני חושבת שמעולם לא סיימנו את קריאת ההגדה כפי שעשינו הפעם. התפילה בסוף קריאת ההגדה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" מקבלת משמעות כה עצומה הפעם.
אחת לכמה ימים Yoon מגיע לבקר ומביא עמו משב רוח רענן לתחושת השעמום האופפת אותנו לפרקים.
השעמום מכרסם בי כל חלקה טובה. "אני חייבת להתנדב, לעשות משהו עם עצמי", אני כותבת מייל ל- Buffalo Dairy ומציעה את עזרתי בחליבות ובטיפול בעגלים המתוקים, בכל זאת הייתי רפתנית שנים רבות בקיבוץ בו חייתי. למרבה הצער אני נענית שבתקופה קשה זאת, אינם רשאים לקבל את עזרתי בגלל ה- Covid 19.
צפצוף ההודעות מסב את תשומת ליבי למכשיר הנייד שלי. אני קוראת שוב ושוב בחוסר אמון. הוחלט להאריך את תקופת הסגר עד תאריך ה- 3 במאי. אני נושמת נשימה עמוקה, פולטת אנחה קולנית.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2020, הבוקר כפיר מביט בי במבט בוחן "אמא" הוא שואל, "איך בכלל התחילה כל השנאה הזאת ליהודים?"
אני לא ממש יודעת לענות על כך. כפיר אינו מוותר, הנושא חשוב לו, הוא רוצה להבין מה גורם לשנאה כה עזה לבעור. וכך אנו מבלים את שעות הבוקר המוקדמות בחקירה באתרי האינטרנט השונים על התקופה שקדמה לשואה. קוראים ולומדים על משפחתו של היטלר, על ילדותו המוקדמת, נעוריו ומהלך חייו, על יכולות הנאום הדמגוגיות שלו אשר סחפו המונים כשהאנטישמיות כבר פעמה שם ברקע מחכה להזדמנות להתפרץ ביתר שאת. עוד אנו למדים על התהליכים ההיסטוריים שהובילו לתקופה השחורה ביותר בתולדות האנושות.
אחרי שתיקה ארוכה. אני מציעה שננסה לחפש את "הסטורי של אווה". הפרויקט התפרסם בשנה שעברה ואני לא בטוחה אם עדיין ניתן לצפות בו, שחף מסייעת לי לאתר אותו.
אנו צופים בנשימה עצורה. הקצב מהיר כל כך. אני מציצה לראות את הבעת פניהם של הילדים. כפיר רגשן כמוני, פניו משקפות את מחשבותיו. שחף קשוחה יותר, יושבת בשקט מאופק.
"אנני, את חושבת שאנשים יזכרו אותנו?" שואלת אווה את חברתה הטובה, "כן אווה … היומן שלך…" עונה לה אנני, "כולם יזכרו אותנו". ומשעינה את ראשה על כתפה.
הדמעות מציפות את עיניי. אני ממהרת להשתלט על עצמי. "אם היה אינסטגרם בתקופת השואה, הנאצים היו מחרימים את הטלפונים הניידים ואוסרים על היהודים לפרסם סטוריז" אומרת שחף בשקט. אני מביטה בה, פניה חתומות, עיניה מתמקדות בנקודה כלשהי בחלל מולה. רגע אחר כך היא מתכרבלת בזרועותיי.
אנו מנסחים ביחד טקס קטן משלנו לזכר קורבנות השואה. כל אחד מאתנו בוחר קטע קריאה. כפיר רוצה להקדיש פרחים לילדים, להורים ולמשפחות. שחף בוחרת להקדיש פרח לניצולים שזכו לראות את הקמת מדינת ישראל, בנו את ביתם מחדש ונתנו עדות כדי שנזכור ולעולם לא נשכח. אני מקדישה פרח לזכרם של האנשים עם הצרכים המיוחדים ופגועי הנפש שנפלו קורבן לאידיאולוגיה הנאצית הרצחנית. איציק בוחר להקדיש פרחים למורדים ולגיבורים שחרפו את נפשם להציל על אף הסכנה ולקהילות שנמחו מעל פני האדמה.
לקראת שקיעה אנו יורדים אל נהר המקונג. בדרך עוצרים לקנות פרחים. מידי יום ברחוב הראשי ניתן לרכוש פרחים קטנים, כתומים המוגשים כמנחה במקדשים לבודהה. אני מקווה למצוא שם גם פרחים אחרים שיתאימו לטקס שלנו. עיני לוכדת פרחים גדולים ויפים באחד הדליים. כולנו מסכימים שהפרחים האלו יתאימו. בעלת הדוכן מחייכת אלינו, מופתעת כשאנו מבקשים שבעה פרחים. היא בוחרת עבורנו שבעה פרחים גדולים ויפים במיוחד ומגישה לנו אותם בטכסיות רבה.
אנו ממשיכים אל נהר המקונג, שם אל מול נוף הנהר הקסום, בתוך אווירת החופש האינסופי, אנו מתייחדים עם זכרם של בני עמנו שחירותם וחייהם נגזלו באכזריות בלתי נתפשת.
מידי יום מתפרסמת הודעה באתר הבריאות של לאוס לגבי מספר החולים והמחלימים מ- Covid 19, מזה ימים אחדים חוגגים ברשתות החברתיות את העובדה שלא נוספו חולים לרשימה, מברכים את הצוותים הרפואיים על עבודתם הקשה ושמחים על החלמתם של החולים. אני לא יכולה שלא לתהות אם המספרים אמתיים. לאחרונה החלה תכונה ברחובות. יותר ויותר אנשים יוצאים החוצה, חנויות החלו נפתחות, עדיין לא ניתן להיכנס פנימה, רק לבקש את המצרכים מבחוץ ולהמתין בסבלנות תוך שמירת מרחק זה מזה. ברחוב הראשי, מדי אחר צהריים נפרסים דוכני פירות וירקות. המוכרים את מרכולתם הטרייה. פעם ביום עוברת משאית חיטוי ברחובות העיר, מותירה אחריה עננת כלור חריפה. ועדיין אני לא מצליחה להבין איך יתכן שכל המדינות המקיפות את לאוס לקו בנגיף באופן חריף וכאן רק 19 חולים.
כשאנו פוסעים מידי פעם ברחוב אני מבחינה שחלק מהמקומיים מיד חוצים את הרחוב לצד השני. נרתעים מקרבתנו. בתחילה חשבתי שאני מדמיינת זאת אולם מהר מאוד אני מבינה שזהו אינו פרי דמיוני. אנשים מפחדים מאתנו.
שלושה ימים לפני תום תקופת הסגר, חברינו Yoon מגיע לבקר, מספר על הנעשה בכפרים מסביב לעיר. הוא מציע לאסוף אותנו אחר הצהריים ונלך ביחד לטייל בעברו השני של הנהר. ליד מקדש יפה בהרים יש שמורת טבע יפיפייה ונוכל לבלות שם את אחר הצהריים החמים.
אנו מצטיידים בפירות ומים לדרך וחוצים במעבורת את הנהר. כשאנו מגיעים אנו מגלים שהדרך אל המקדש והשמורה העוברת בכפר, חסומה. בכניסה לגשר הלבנים הצר ישנו שלט גדול בכתב יד מקומי. Yoon נבוך מעט, הוא לא ידע שהדרכים בצד הזה של הנהר סגורות למעבר זרים. אחד השומרים בשער מסביר לו שבגלל ה- Covid 19 החליטו למנוע מעבר. אנו שבים על עקבותינו. אישה מקומית מצביעה על שביל צר העובר בצמחייה לאורך נהר המקונג, הרחק מהכפר. אנו פוסעים לאורך השביל עד שמגיעים לדרך ללא מוצא ונאלצים לחתוך פנימה אל תוך הכפר עצמו כמאתיים מטר לפני שמגיעים אל השמורה. המקומיים מביטים בנו בחשדנות. דקות ספורות חולפות, ומישהו קורא לעברינו. הוא שואל למעשינו שם. Yoon מסביר לו שאנו בדרכנו למקדש ולשמורת הטבע. "הדרך לשמורה חסומה" מודיע לו הבחור, רק תושבי הכפר מורשים לעבור לשם. בינתיים ראש הכפר מגיע רכוב על אופנועו. מלווה אותנו בדרכינו החוצה. "תוכלו לשוב אחרי ה- 11 במאי רק אז אולי נפתח את המעברים, תלוי במצב". Yoon מתנצל בפנינו על אי הנעימות שנוצרה. בתחילה זה היה מוזר להיות מגורש כך. "הסגר לא אמור להסתיים ב- 3 במאי?" אני שואלת. "אנשי הכפר שונים מאנשי העיר" הוא מסביר. "הם רואים תיירים ונלחצים". הוא ממשיך ואומר "הסברתי להם שאתם כבר שלושה חודשים בלאוס ועדיין הם דואגים" אני מחייכת אליו. "אם לא היית אתנו, היית יכול לעבור למקדש?" אני שואלת בסקרנות. "לא, כי אני זר" הוא עונה. "אבל איך הם יודעים?" אני מקשה. "ראית את השטח הגדול ליד השוק?" הוא שואל, אני מהנהנת בראשי בחיוב. "כל אחר צהריים אנשי הכפר נפגשים שם ביחד, שותים בירה ומדברים". הוא מחייך "כולם מכירים את כולם במקומות קטנים כאלו". אנו עושים את פעמינו חזרה לעבר המעבורת. הוא שוב מתנצל באי נוחות. "על מה?" אני שואלת בחיוך. "אני כל כך שמחה שזה קרה". אני אומרת לו. הוא נראה מופתע. "עכשיו אני יודעת שההחלטה שלנו להישאר בלאוס הייתה נכונה ומבורכת" אני עוצרת רגע. מבטי נח על הנהר הרחב ועל השתקפות קרני השמש המרצדות על פני המים. "עכשיו אני מבינה איך זה שהמגיפה נבלמה כאן, זה מדהים שהאוכלוסייה לוקחת אחריות, שאין צורך בצבא ומשטרה לאכוף חוקים והנחיות". אני ממשיכה ואומרת בעודנו עולים למעבורת. "הם כבר מגזימים" הוא אומר נחרצות. "טוב, אני מניחה שעדיף שיגזימו מאשר שחלילה ידבקו", אני מהרהרת לרגע, "אני רק לא מבינה למה הם הניחו לנו לחצות במעבורת אם ברור להם שלא נוכל להמשיך אל תוך הכפר, לא היה עדיף שיהיה שילוט המודיע על כך?" Yoon מהנהן בהסכמה.
בכל מקרה כבר צריך לחשוב על היום שאחרי… "מה עושים?", "לאן ממשיכים?" "באיזו דרך לבחור?"… נראה שהעולם סביבנו שרוי בתוהו ובוהו. אני חשה את הלמות ליבי, לרגע ארוך אחד, קול הדופק מכאיב באוזני ולפתע זה מכה בי, הטקסט מתוך Alice’s Adventures in Wonderland הספר האהוב עלי, מהדהד בראשי.
"Cheshire Puss", she began, rather timidly, as she did not at all know whether it would like the name: however, it only grinned a little wider. "Come, it’s pleased so far", thought Alice, and she went on. "Would you tell me, please, which way I ought to go from here?". "That depends a good deal on where you want to get to", said the Cat. "I don’t much care where–" said Alice. "Then it doesn’t matter which way you go", said the Cat. "–so long as I get SOMEWHERE", Alice added as an explanation. "Oh, you’re sure to do that", said the Cat, "if you only walk long enough".
אכן, אין כל ספק, לאנשהו נגיע בוודאות, בתנאי, כמובן, שנלך זמן ארוך מספיק…
One day - World - Journey 