עיירת הגבול Điện Biên Phủ – Vietnam

אנו חוצים את הכביש וצועדים בעקבות הבחור לעבר מיניבוס ישן ומעמיסים את תרמילנו בתא המטען הקטן. "בשעה שבע וחצי נצא לדרך" אומר הבחור. "שם יש שירותים" הוא מוסיף כקורא את מחשבותינו ומצביע לעבר התחנה המרכזית, בעברו השני של הרחוב.

חמש בבוקר, לפנינו שעתיים וחצי של המתנה. אנו מוצאים מסעדה מקומית, לאכול ארוחת בוקר ולהתאושש מטלטלות הלילה האחרון.

מרקי הנודל וה- fried rice with vegetables הוגשו לשולחן, עם סוגי רטבים חריפים. קצת מוזר לאכול מנות כאלו בחמש בבוקר אולם נסיעה ארוכה מאוד מצפה לנו ואנו מעדיפים למלא את כרסינו כדי לא לרעוב במהלך היום הארוך. המסעדה מתמלאת בגברים רבים הסועדים את ארוחת הבוקר שלהם לפני יום עבודתם. הם מביטים בנו בסקרנות, אחד מהם אף מנסה לשוחח איתנו אולם איננו מבינים את דבריו.

עיר הגבול הוייטנאמית Điện Biên Phủ מתעוררת אט אט אל יום חדש, השמים מוארים בצבע ארגמן של זריחה. אנו מתחילים להשיל את שכבות הבגדים הרבות שלנו. כאן לא קר כמו ב- Sapa. תחושה של חמימות וסקרנות ממלאת אותנו ובתוך כך אנו משילים מעלינו גם את תחושת הכבדות מאירועי הלילה.

בשבע וחצי האוטובוס יוצא לדרכו, לא לפני שהעמיסו על גגו, שקי קוקוס גדולים. ארגזים רבים חוסמים את המעבר הצר למושבי האוטובוס. אנו מדלגים מעליהם ומתיישבים בכיסאות הצרים.

עד מעבר הגבול, אנו נעצרים אין ספור פעמים, לאוטובוס עולים נוסעים עם חפצים שונים ומשונים. כעבור שעה וחצי אנו מגיעים סוף סוף אל מעבר הגבול Tay Trang Border Crossing Station. פקיד ההגירה מוודא שיש לנו ויזה בתוקף ללאוס מאחר ולאוס שינתה את מדיניותה לאחרונה והחל מינואר 2020, לא ניתן לקבל במעברי הגבול מוייטנאם visa on arrival כבעבר. הוא מחתים את הדרכונים בחותמת יציאה ומפספס חתימה בדרכונו של כפיר. למזלנו אני בודקת את החותמות לפני שאנו עוזבים את משרדו וחוסכת לנו זמן יקר שכן במעבר הגבול עצמו שוב בודקים את הדרכונים ומוודאים שיש חותמות יציאה.

המיניבוס כבר חצה והמתין לנו בצדו השני של המחסום. אנו ממשיכים בנסיעה נוספת של כחמישה ק"מ בנוף הרים נפלא אל עברו השני של הגבול. שם אנו יורדים שוב מהאוטובוס ונעמדים בתור הארוך לבדיקת חום. את פנינו מקדם שילוט עם הנחיות לגבי (Coronavirus disease 2019 (COVID-19, הנחיות רבות בנושא בידוד בחשד למחלת חום ואיסור העברת מזון וציוד מסין. ברקע המדחום מצפצף שוב ושוב. אנשים עוברים את הבדיקה ללא קושי. עכשיו תורנו. שחף ואיציק עוברים, תורו של כפיר מגיע ואני מעט חוששת. הוא נראה מצונן, האבק הרב במיניבוס גורם לו להתקפי אלרגיה. המדחום מצפצף והרופא מחייך אליו, מסמן לו לעבור. אני נושמת לרווחה.

בגבול אנו נדרשים לשלם 20,000 קיפ, דמי החתמת הדרכון. מאחר ועדיין אין לנו כסף מקומי, אנו משלמים 3 USD לדרכון. "זהו שער ההמרה" טוען הפקיד. לנו ברור שזהו אינו שער ההמרה.

אנו שבים אל המיניבוס ויוצאים אל הדרך. "נגיע בסביבות שמונה בערב" אומר הנהג וליבי נופל בקרבי. אמנם ידענו כשיצאנו מ- Sapa ערב קודם שזאת עתידה להיות נסיעה ארוכה מאוד וקשוחה, עדיין בשעת בוקר מוקדמת זאת, לשמוע שוב שנגיע רק בשעות הערב, עוברת בי חלחלה.

"אמא" אומר לי כפיר ברגע של בדיחות, "תראי, כתוב פה אוטובוס VIP", אנו צוחקים שאם זהו אוטובוס VIP, אנחנו בהחלט לא רוצים לדעת מהו אוטובוס מקומי. המיניבוס דוהר בעיקולים הרבים, אנו מביטים החוצה, הנוף נפלא! בצידי הדרך בתי עץ רבים, ילדים מתרוצצים, מידי פעם המיניבוס נעצר, אנשים יורדים ואחרים עולים. בהפסקת הצהריים אנו עוצרים במסעדת דרכים. "חצי שעה הפסקה" אומר לי הבחור, "אתם יכולים לאכול כאן" הוא מצביע על מסעדה קטנה ואפלולית. "אין לי כסף מקומי" אני עונה "נותר לי כסף וייטנאמי, האם תוכל להמיר לי אותו לקיפ?" אני שואלת בתקווה. "כמה יש לך?" הוא שואל, אני מראה לו את השטרות שברשותי. הוא לוקח אותם ומוציא מארנקו שטרות בודדים. אין לנו מושג מהו שער ההמרה בין כסף וייטנאמי לקיפ לאוסי, אנו בוהים בשטרות בניסיון להכירם. הוא מביט בי בהתנצלות, מוציא את ארנקו ומוסיף עוד עשרים אלף קיפ. "עכשיו זה בסדר?" הוא שואל. "כן, תודה" אני מחייכת.

ארוחת הצהריים סבירה, אנו ממתינים בסבלנות שכל נוסעי המיניבוס יסיימו את ארוחתם ויוצאים שוב אל הדרך. הפעם הבחור נוהג. הוא נוהג בפראות, אני עוצמת את עיניי ושוקעת אל שינה טרופה. כשאני מתעוררת אני רואה שכולם ישנים סביבי. הבחור עדיין נוהג בפראות. שוב אני נרדמת. אני מתעוררת כאשר המיניבוס נעצר להפסקה נוספת. "עשר דקות" הבחור מודיע לי. אנו יורדים למתוח קצת איברים. אני מנסה להתעדכן ב- Maps.me על מקום הימצאנו אבל מתאכזבת לגלות ששכחנו להוריד את מפת לאוס.

ההפסקה מסתיימת, אנו עולים על המיניבוס. נוכחים לגלות שרק אנו ממשיכים ל- Luang Prabang, המעברים התרוקנו מחפצים. הבחור מסדר לעצמו פינה לישון במושב האחורי. לשמחתינו הנהג הראשון חזר לנהוג במיניבוס. הוא נוסע רגוע כל כך/ אנו מתפזרים במושבי המיניבוס הפנויים ושוקעים לשינה מתוקה.

Luang Prabang

בשבע בערב אנו מגיעים אל העיר הקטנה והשלווה. מותשים לגמרי מהמסע המפרך. נהגי ה- Tuk Tuk מקיפים אותנו ומציעים לנו נסיעה במחירים מופקעים. אני ניגשת למשרד הסמוך "ערב טוב, יש פה wifi?" אני שואלת. הוא מחייך ומהנהן בראשו. מושיט את ידיו אל הטלפון הנייד שלי, מחבר אותו לרשת. אני מורידה את מפת לאוס לאפליקציית Maps.me, מאתרת את מקום הלינה שהזמנו מבעוד מועד. מתעדכנת בזריזות בשערי המטבע ומאתרת סניף ATM של בנק BECL בקרבת מקום, שם אנו מושכים מיליון וחמש מאות אלף קיפ, בעמלה של עשרים אלף קיפ (משיכה של כ- 582 ש"ח, בעמלה של כ- 8 ש"ח).

"זהו! חזרנו לעניינים" אני מכריזה.

המחשבה לשוב ולשבת עוד דקה אחת נוספת בכלי רכב כלשהו גורמת לנו להחליט לצעוד ברגל את הקילומטר וחצי עד ה- Guesthouse.

אנו מעמיסים את התרמילים על הגב, שחף וכפיר כהרגלם נושאים את תיקי היד. אנו פוסעים לאורך הכביש הראשי. האוויר חמים ונעים, יש תחושה של שלווה באוויר. התנועה דלה יחסית למקומות אחרים בהם טיילנו וכשחצינו את הכביש, רכבים ואופנועים האטו את נסיעתם והניחו לנו לחצות בבטחה. אף אחד אינו צופר וזה ממש מוזר לנו.

עם כל צעד אנו מתחילים לאהוב את לאוס. האנשים מביטים בנו בחיוך סקרן, מפנים לנו מעבר בדרך הצרה. לבסוף אנו מגיעים אל One Tree Guesthouse, את פנינו מקבלים תיירת קוריאנית ותייר סיני. הם חמודים כל כך, "הבחור יצא לאכול" הם מבשרים לנו. "אני כבר אתקשר לומר לו שהגעתם" אומר התייר הסיני. בינתיים הם מציעים לנו אבטיח קר.

כעבור דקות של המתנה מגיע Waley, מראה לנו את חדרינו ומסביר לנו על האזור.

לילה ראשון במקום עובר עלינו בנעימים. זה אינו מקום מפואר כלל, ממוקם בלב שכונת מגורים, מרחק הליכה של כרבע שעה מהמרכז. עם זאת כל כך נעים לנו פה ובעיר השלווה, הנפלאה הזאת, כך שאנו נשארים עוד ועוד לילות, עוברים מחדר משפחתי לחדרי Dorms ומשם לחדרים זוגיים. לפי זמינות החדרים.

העיירה קולוניאלית, שלווה ונעימה ממוקמת על גדת נהר המקונג. בעיירה ניתן למצוא מסעדות מקומיות רבות לצד מסעדות מערביות נהדרות, פאבים ודוכני שיקים ומזון.

אחת המוצלחות לטעמינו היא Joma Bakery Cafe מגישים בה כריכי סלמון ושמנת, סלט יווני מעולה וקינוחים נפלאים. ב-Zurich Bread מגישים פיצה מהטאבון, כריך אבוקדו טעים, ועוגת גבינה משובחת. בצמוד נמצא Smiley Fruit shake שיקים המוגשים בכוסות של ליטר, שייק הפירות טבעי וטעים כל כך במחיר 10,000 קיפ (כ- 4 ש"ח), אנו מגיעים מידי יום להתפנק בשיקים הנפלאים, הסבתא החביבה כבר מכירה אותנו ושמחה לקראתנו כל כך. במסעדה ההודית Taj Mahal אנו מנסים מנות שונות אולם פחות מתחברים לטעמים הדומננטים, עם זאת נאן הגבינה שלהם מעולה ובעל המסעדה חמוד כל כך, מעניק שירות לבבי. סמוך לנהר ממוקמת Utopia Bar & Restaurant הקסומה. בימי שישי מתקיימת קבלת שבת חגיגית בבית חב"ד.

בית חב"ד. לרוב אנו מדירים רגלינו מבתי חב"ד. אמנם ביקרנו בבית חב"ד ב- Hoi An שבוייטנאם בהדלקת נר שמיני של חנוכה, אולם לא ממש מצאנו את עצמנו שם. בשיטוט בדף facebook של קבוצת מטיילים בלאוס אני נתקלת בפוסט של ד"ר גלית רייש, רופאת ילדים. בפוסט היא מספרת על התנדבותה בבית חולים לילדים ב- Luang Prabang, "בנק הדם בבית החולים ריק. בבית החולים, מאושפזים תינוקות וילדים חולים מאד. רובם במצבים מסכני חיים, זקוקים למנות דם ואין. המשפחות עצמן אינן יכולות לתרום בגלל תת תזונה ומחלות זיהומיות, כרוניות ותורשתיות". היא פונה בקריאה נרגשת לתרמילאים ישראלים לתרום דם ולהציל את חיי הילדים. המיזם בשיתוף של הרב שלום גליצנשטיין, אדם מקסים שמסייע לתרמילאים בשאלות ובבעיות ככל יכולתו.

לאחר ארוחת שישי חגיגית בנוכחות תרמילאים רבים, הרב מבקש את תשומת לב הנוכחים, ומציג בפנינו את בת אל. שבוע קודם לכן, תרמה דם בעקבות פנייתה הנרגשת של הרופאה. בת אל מספרת מתוך נסיונה על תהליך תרומת הדם, עונה לשאלות הקהל ולחששות הרבים העולים בשיחה.

במוצאי שבת אנו נפגשים עם תרמילאים נוספים בבית חב"ד, למקום מגיעה גם עמליה, אחות מארה"ב העובדת בבית החולים ואשת קשר בין התורמים לבין אגף בנק הדם. בעזרת הרב שלום גליצנשטיין אנו עוצרים 2 רכבי טוק טוק ונוסעים לבית החולים. שם באגף מיוחד, אנו ממלאים שאלונים, עוברים בדיקת דם פשוטה, מדדי לחץ דם, גובה ומשקל ומי שנמצא מתאים, ניגש לחדר סמוך לתת Blood Donation. המקום נקי למשעי ומאורגן היטב לקליטת מנות הדם. הצוות הרפואי אסיר תודה ואנו מתבשרים שסה"כ תשעים ותשעה תרמילאים ישראלים תרמו דם. בעזרת חלק מהתרומות כבר הצילו חיים של מספר ילדים.

אנו נהנים ללכת ברחובות העיר ומגלים את נפלאותיה, היא נקייה יחסית לערים במדינות השכנות, הסמטאות שקטות, המקומיים נעימי סבר. מציעים את מרכולתם בחיוך. ?"Tuk Tuk to the waterfall" שואלים נהגי הטוק טוק, אני מבררת מחירים. רובם מבקשים 250,000 קיפ עבור ארבעתינו, חלקם נסחפים ומציעים את אותו מסלול ב- 350,000 קיפ. אחד מהם מציע לנו נסיעה במחיר 200,000 קיפ. "זה קצת יקר לנו" אני אומרת "אשמח להנחה", אני כל כך שונאת להתמקח. הוא מביט בי רגע חוכך בדעתו. "180,000 קיפ" הוא אומר. "זה עדיין יקר לנו". הוא שואל כמה אוכל לשלם ולבסוף אנחנו מסכמים שבבוקר הוא יאסוף אותנו מ- One Tree Guesthouse ויקח אותנו ליום טיול במפלי Kuang Si Waterfall, לאחר מכן נבקר ב- Kuang Si Butterfly Park הסמוכה ומשם ניסע ל- Laos Buffalo Dairy, תמורת 150,000 קיפ. לנהג שלנו קוראים Sampul, ניתן ליצור עמו קשר במספר טלפון 8562056033328+

כניסה למפלי ה-Kuang Si Waterfall עולה 20,000 קיפ לאדם, בכניסה לשמורה, ישנו שטח מגודר ובו דובים מלאיים ניצולי צייד לא חוקי, הם עוברים תהליך שיקום ארוך לאחר שהגיעו במצב גופני קשה ולאחר התעללות. בהמשך ניתן לבחור שביל המוביל אל המפלים, לטבול במים הקרים, לטפס לתצפית ולרדת בשביל אחר. הטיפוס והירידה קשים, ישנם קטעים חלקלקים ותלולים. משם אנו ממשיכים אל Kuang Si Butterfly Park, המקום קטן, ושליו, ניתן לראות מגוון רחב של פרפרים. לטבול את כפות הרגליים במי הנחל והדגים הקטנטנים "מעניקים" ניקוי לכפות הרגליים ב- SPA של הטבע. משם אנו ממשיכים לביקור ב- Laos Buffalo Dairy. במהלך הסיור המודרך אנו למדים שהחווה הוקמה על מנת לסייע למקומיים מבחינות רבות. ראשית תזונה. מרבית הכפריים עניים מאוד, תזונתם לקוייה, הם ניזונים בעיקר מאורז, רבים מהילדים אינם מתפתחים כראוי. הכפריים מגדלים בקר וחזירים ואינם מודעים לתנאי היגיינה ולחשיבות הטיפול בתזונתם ובבריאותם של בעלי החיים. מטרת החווה לסייע להם באפנים שונים. הם שוכרים את הבקר מידי הכפריים למשך שנה. במהלך השנה הם מטפחים את הבקר, וטרינר בהתנדבות מחסן ומייעץ לגבי תזונה מתאימה. בנוסף בעלי הבקר מגיעים ללמוד מידי יום כיצד לטפל ולטפח את הבקר, לחלוב את הבאפלו ולבשל את החלב באורז וכך לשפר מעט את תזונתם. כעבור שנה הבקר חוזר לבעלים במצב גופני טוב יותר, אחת למספר חודשים עובדים מטעם החווה יוצאים לביקורות בכפרים לוודא שהחומר הנלמד מיושם. הכפריים משתפים פעולה בשמחה, נרתמים למיזם ונתרמים. בתהליך לשינוי, ניכרת הצלחה רבה, לפי הסטטיסטיקה, בעבר עמדה תמותת העגלים השנתית על 45%, כיום תמותת העגלים השנתית עומדת על 5% בלבד. בנוסף הילדים והמבוגרים כאחד מקבלים שיעורי אנגלית ללא עלות. כך נפתחת בפניהם נישה נוספת להתפרנסות – תיירות.

מדי יום החל משעה 17:00 מתקיים Night Market ב- Chaofa Ngum Road, דוכני מזון ושתייה, שוק אמנים צבעוני ועשיר. בסמטה הצרה הסמוכה, ניתן לשבת לאכול ארוחות טעימות וזולות.

עוד שעות ספורות נחגוג את יום הולדתו האחד-עשר של כפיר. באולינג נשמע כמו התחלה מעולה לחגיגות. ב- Luang Prabang רוב המסעדות והברים נסגרים בסביבות 23:00 או אז נפתח הבאולינג ותיירים נוהגים לקחת טוק טוק ולהמשיך לבלות את הערב שם. אנחנו מזמינים את Eunkyung תיירת מקוריאה מתוקה ואת Waley בעל ה- One Tree Guesthouse, להצטרף אלינו לבאולינג. אנו קובעים לצאת ב- 23:00 לדרך. שעה קודם לכן, נקישה עדינה על דלתנו, Waley נכנס עם עוגת שוקולד מתוקה ומקושטת. הוא מאחל לכפיר יום הולדת שמח! זאת הייתה מחווה כה מרגשת. אנו מתארגנים ומכינים ארוחת ערב חגיגית, עם פירות לקינוח. מדליקים נרות, כפיר עוצם עיניים, מבקש משאלה… רגע אחרי כולנו זוללים את העוגה הטעימה!

סמוך לחצות אנו נוסעים אל הבאולינג, המקום כבר הומה בתיירים שמחים, שתויים ונלהבים. אנו משחקים ואני מגיעה למקום המאוד מכובד, מקום אחרון. לפתע מבחינים ב- Richi המדריך המקסים שלנו מ- Laos Buffalo Dairy הוא מאחל לכפיר יום הולדת שמח בהתלהבות קולנית כה רבה, תיירים שומעים אותו ונוהרים לעבר כפיר ומברכים אותו גם הם. כולם סקרנים לגבי המסע שלנו, שואלים אותו שאלות והוא עונה באנגלית רהוטה. אני עומדת מהצד מתבוננת בו. כה גאה.

קשה כל כך לעזוב את העיר, בתשעת הימים שלנו אנו כל כך נהנים, בעיקר נהנים לשבת בערב עם חברים ב- One Tree Guesthouse, לאכול ביחד, לשתות, לזלול פירות או לשחק קלפים.

חברה כותבת לי "תעזבי, אני אומרת לך תעזבי ומיד!, סעי ל- Vang Vieng, ממש אבל ממש כיף שם!

Vang Vieng

אנו מגיעים לעיירה מוקדם מכפי שחשבנו, ארבע וחצי שעות נסיעה והפסקה אחת לארוחת צהרים במסעדת דרכים עם אוכל מעולה. הנסיעה עוברת בנעימים. רבים מזהירים אותנו מהנסיעה הקשה והמסוייטת הצפוייה לנו, אולם ישנו רק קטע קצר מאוד של כביש משובש, בו אכן הנסיעה לא קלה. נהג המיניוואן שלנו נוסע באופן רגוע ואחראי, הוא אוסף אותנו רבע שעה לפני הזמן ופעם נוספת מנפץ לנו את הסטיגמות על הנסיעות במזרח.

אנו מתמקמים ב- Nice View Guesthouse, בחדר יש ארבע מיטות ומקלחת צמודה, טלוויזיה והכי חשוב כספת Take away, כזאת שאינה מחוברת לשום דבר ואין שום בעיה פשוט לקחת אותה על כל תכולתה.

במסעדה הסמוכה ל- Nice View Guesthouse, אנו פוגשים משפחה ישראלית, זוג ושלושה ילדים. את הבעל הכרנו שעות ספורות קודם לכן כשרק הגענו לעיירה. בעודינו עומדים בפינת הרחוב, תוהים באיזה Guesthouse לבחור, הוא פונה אלינו "אפשר לעזור?" אנו משוחחים מעט ולאחר דקות, הוביל אותנו אל מקום הלינה בו משפחתו מתארחת בניסיון לסייע לנו למצוא מקום טוב וזול. אמנם לא התחברנו למקום הלינה אולם הערכנו את רצונו הטוב לעזור.

אני לוחצת את ידה של אשתו, היא מחייכת במאור פנים ומזמינה אותנו להצטרף אליהם. צוות העובדים מיד מסייע לנו להזיז שולחן וכסאות על מנת שנשב יחדיו.

טעות! טעות ענקית…

השיחה קולחת ובנתיים ילדיהם העסיקו את עצמם. הגדול טוחב לפיו את החלקים הטעימים יותר של ה- Spring Roll, את החלקים שהוא פחות אוהב הוא טוחב לכוס השתייה שלו. אז החל מוסיף עוד אי אלו מיני מזונות מהשולחן. הוא הופך את הכל לעיסה דוחה למראה ולש הכל משל היה סליים. המלצרית מגיעה לשולחן, מזדעזעת ממראה עינייה, מבקשת ממנו בכעס עצור להפסיק. הוא חדל ממעשיו לרגע.

בנם השני יושב בין שחף לכפיר "אתם יודעים מה הכי כיף באחים קטנים?" הוא עוצר לרגע לוודא שהם קשובים "כשמשעמם לך או כשאתה עצבני, אתה יכול לתת להם אגרוף ואז מתחיל כל הכיף של מכות ומריבות". בעודו ממשיך בתיאורים פיקנטיים על דרכים שונות "לפנק" את אחיו הצעיר, שחף וכפיר מתפלצים.

בינתיים המלצרית מתרחקת, הפעם הבן הגדול לוקח לידיו את הנר הדקורטיבי שעל השולחן, נושף על מנת לכבותו. נוטל סכין סטייקים גדולה וחדה ומתחיל לקצוץ אותו לחתיכות קטנות, על פניו הנאה צרופה. מידי פעם משגר קריאות "אני אדקור אותך" נלהבות. בתוך כך הוא נועץ את הסכין בשולחן העץ. כעת בעלת המסעדה מגיעה לשולחן, ידיה על מותניה, הבעת פנייה כעוסה. היא עומדת דוממת רגע כחוככת בדעתה כיצד להגיב. היא מביטה על הילד, מביטה על ההורים, סוקרת את השולחן המטונף ולבסוף היא מגיבה בשפתה. אי אפשר להתבלבל, היא זועמת על הנעשה. "שמה עליך עין" אומר האב לבנו.

דקות אחר כך, הם נפרדים מאתנו לשלום. המנות שהזמנו החלו להגיע בזאת אחר זאת. המלצרית מביטה בנו בזעף בכל פעם שהיא מגישה את המנות. כשהיא מסיימת להגיש לנו היא מתפנה לנקות את המהומה שנותרה בשולחן הצמוד. היא משגרת אלינו מבטים כעוסים. זה היה מביך למדי.

את הערב הראשון שלנו ב- Vang Vieng איציק ואני בוחרים לבלות ב- Sakura Bar, הילדים נשארים בחדר, זמן מסך קורץ להם הרבה יותר מחיי הלילה הפרועים של Vang Vieng. נראה שה- DJ בוחר בפינצטה את השירים הכי גרועים שניתן לבחור. אבל כמה כוסות אלכוהול וכולם רוקדים בהתלהבות.

ברחוב הראשי של העיירה הקטנטנה, ישנם דוכני Thai Roti, אנחנו נעצרים באחד מהם, וסוף סוף זוכים שוב למנת Thai Roti טעימה כמו בתאילנד.

ביום המחרת אנו יוצאים ל- Tubing ב- Nam Song River, דרך Chillao Hostel אנחנו יוצאים בשעה 12:00 בצהריים בעלות של 50,000 קיפ לאדם. במהלך המסלול עוצרים בשלושה ברים שונים, מאחר והאלכוהול בברים על הנהר יקר, מרבית התיירים מצטיידים מבעוד מועד בבקבוקי אלכוהול והמסיבה מתחילה כבר ב- Tuk Tuk בדרך לנהר. הזרם חלש יחסית ואנו מתקדמים בעצלתיים, עוצרים, רוקדים וממשיכים ליעד הבא. בנקודת העצירה האחרונה ניתן לעשות אומגה לנהר. כבר שעת בין ערביים ומתחיל להיות קר. איציק, שחף ואני מוותרים אולם כפיר נהנה שוב ושוב מהאומגה.

בערב אנו יוצאים עם Shara הברזיליאית ו- Kuky הקניתית ל- Gary's Irish Bar-The Rising Sun, את שתיהן הכרנו במהלך ה- Tubing, הן מאוד מיוחדות. לכל אחת מהן סיפור חיים יוצא דופן. בעיקר זה של Kuky. בעוד אנו משייטות זו לצד זאת על גבי האבוב היא שואלת אותי "האם בישראל יש גזענות?" היא מצביעה על Shara וממשיכה "היא אמרה לי שבברזיל יש גזענות רבה". אני עוצרת רגע לחשוב על זה. איך בכלל מסבירים את מה שקורה בישראל?! "לצערי כן" אני עונה בקול נכאים. מנסה להסביר לה את המורכבות בחברה הישראלית.

היא סיפרה לי על הגזענות המזעזעת שהיא חווה במהלך הטיול באסיה בשל צבע עורה. ליבי מתכווץ, ככל שאנו מעמיקות בשיחה אני מוצאת שהיא אחת הנשים היותר מיוחדות שפגשנו במסענו, יש בה שמחת חיים וטוב לב שופע. היא כנה ומצחיקה, אשת עסקים מבריקה ומשכילה, מרגשת ויפיפה ובכל זאת אנשים מביטים בה ורואים "שחור".

היא הביטה בי ובעיניה החומות והגדולות נדלק זיק שובב. "לי אין בעיה, את יודעת?" אמרה "לנו השחורים אין בעיה עם צבע עורנו, ללבנים יש בעיה עם הצבע שלנו". היא המשיכה וסיפרה על הפואמה Color שכתב ילד אפריקאי בשנת 2005

"Dear white fellows:
Coupla things you should know,
When I born, I black.
When I grow up, I black.
When I go in sun, I black.
When I scared, I black.
When I sick, I black.
And when I die, I still black.
And you white fellows?
When you born, you pink.
When you grow up, you white.
When you go in sun, you red.
When you cold, you blue.
When you scared, you yellow.
When you sick, you green.
When you die, you grey."

קול צחוקה הרם, נישא ברוח הקלה כאשר היא מסיימת לצטט…

"And you call me coloured?"

כשאנו מגלים שהשפה הרשמית הנוספת לאנגלית בקניה היא סווהילית, כפיר פוצח בשיר שליווה אותנו בטיולינו בזנזיבר. "Jambo Bwana", היא מצטרפת לשירתו. "וואו" היא אומרת כשהם מסיימים. "אתה שר מצויין". אני מופתעת שהוא זוכר את כל מילות השיר. בכל זאת שנה וחצי חלפו מאז היינו בזנזיבר.

כעת אנו יושבים בבר, שותים וצוחקים, מבלים את הערב האחרון שלנו ביחד. השיחה נסבה על מנהגים וטקסים, אני מספרת על חגיגת בת המצווה של שחף בזנזיבר ו- Kuky, מספרת על טקס ההתבגרות של הגברים הנהוג בשבטה בקניה. על המשפחה שלה ועל ילדותה בניירובי. אני מאזינה לה בשקיקה, בעיני רוחי הרעיון לטייל בקניה קורם עור וגידים.

מ- Vang Vieng ניתן לצאת למסלולי טיול בלגונות, מפלים ומערות. אנו מחליטים לשכור "באגי" ולצאת ל- 6 שעות בשטח. המחירים בכל הסוכנויות זהים ואנו בוחרים באחת מהן. הבחורה שעובדת שם Mai ממש מתוקה.

אנו מצטיידים במים, בגדי ים, לונגי שישמש כמגבת, קרם הגנה, מצלמות ויוצאים לדרך. על מנת לחצות את הנהר יש לעבור בשני גשרים, אגרת מעבר הלוך ושוב ל"באגי" עולה 15,000 קיפ. לאחר הגשר נסיעה קצרה בדרך כפרית סלולה ההופכת לכביש עפר, עם מהמורות רבות. אנו נוסעים כחצי שעה לכיוון Blue Lagoon 5, לפתע נשמע רעש מוזר מכיוון הגלגל הקדמי הימני. איציק עוצר מיד לבדוק. פניו נופלות. "תפוח משולש תחתון נשבר" הוא מבשר לי. אני מצלמת את הנזק ושולחת את התמונה בהודעת WhatsApp ל- Mai. אני מנסה להתקשר אליה אולם אין קליטה. אני רואה בבית ממול חבורת גברים יושבים על מחצלת. "היי, אפשר עזרה?" אני קוראת לעברם. "בואי" מזמין אותי אחד מהם להיכנס לחצר ביתם. הוא מתקשר עבורי לסוכנות ומסביר לה את מיקומנו. היא מבקשת מאיתנו להמתין חצי שעה. צוות תיקונים יגיע אלינו. "בואו, חכו איתנו בצל" מזמין אותנו הבחור ומיד מארגן כריות ישיבה גם עבורינו. שעתיים חולפות להן בעצלתיים. אנו מספיקים לטעום מהאוכל הביתי: פרח בננה קלוי קלות על גחלים, בתוכו מניחים מעט אורז ובשר בקר קצוץ בתבלינים. גומעים כוסית יין אורז טעים ומתקתק היין נקרא Lao Lao "חמש כוסיות כאלו ואנחנו נרדמים" צוחק הבחור. "שבעים אחוז אלכוהול" מהנהן חברו בחיוך רחב החושף את שיניו הצהובות, שואף לקרבו את הסיגריה השביעית ברצף.

טרטור "באגי" קוטע את שיחתנו. סוף סוף הגיעו לתקן את ה"באגי" שלנו. מסתבר שזהו בעל העסק, גבר ממוצא קוריאני ונער מקומי. מהר מאוד מתחוור שאין להם מושג כיצד לתקן את החלק השבור. איציק לוקח לידיו את הפיקו, מזל שהוא מכונאי רכב. הוא מחליף את החלק במיומנות ומראה לו את צינורית הבלמים השחוקה. "היא עלולה להיקרע מהשחיקה" איציק מסביר לו בדאגה "זה מסוכן". "אוקי, אוקי" עונה לו בעל העסק. "סע לאט" הוא מסמן לאיציק בידיו. אנו נוסעים לדרכינו. אני מקבלת הודעת התנצלות מ- Mai, "תוסיפו לכם את השעתיים האבודות" היא כותבת לנו.

אנו מגיעים ל- Blue Lagoon 5. "וואו, מהמם פה" אנו מבלים כשעה במים הקרירים. המקום נקי ומטופח, מעט מאוד תיירים מגיעים לשם. במקום אבובים לשימוש המבקרים. עלות כניסה 10,000 קיפ לאדם.

השעה כבר 15:00 איבדנו זמן יקר בגלל התקלה, אנו מחליטים להמשיך ליעד הבא. איציק מניע את ה"באגי" לוחץ על דוושת הגז ו… אופס, כבל הגז נקרע מדוושת הגז. "אין קליטה" אני ממלמלת ספק לעצמי, ספק לאיציק. הוא מצדו כבר החל בתיקון התקלה. "אני צריך מברג פיליפס" הוא אומר. ליד החניון מסעדה של מקומיים. הם אינם מדברים אנגלית אולם בתנועות ידיים אני מסבירה להם שאני צריכה מברג. הבחורה ניגשת לאופנוע שלה שולפת מברג מתא המטען של האופנוע. לשמחתי יש לה גם פלאייר. איציק וכפיר מתקנים ביחד את התקלה ובשלב זה אנחנו מחליטים לשוב לסוכנות ולא להסתכן בעוד צרות.

אנו גומעים את הדרך בזהירות רבה ומגיעים בשלום לסוכנות. Mai כבר ממתינה לנו. היא ועובד נוסף מתנצלים בפנינו ומדברים עם בעל העסק שישיב לנו חלק מכספינו אולם הוא מסרב לעשות זאת בכל תוקף. יוצא מהסוכנות ונעלם. היא מבקשת שנלך להתקלח ולהתרענן ובנתיים היא תנסה לדבר איתו ולעזור לנו לקבל החזר כספי.

אני יותר מודאגת מהעובדה שהוא אמר לה להחזיר את הרכב להשכרה ללא תיקון. "מדובר בחיי אדם" אני אומרת לה. היא מביטה בי ואומרת בשקט "הוא לא יתקן, זה לא אכפת לו. הוא אדם רע! אני רוצה לעזוב פה אבל אין לי עבודה אחרת".

אנו חוזרים לחדרינו, מספיקים להתקלח ולהתרענן. היא מתקשרת ומבקשת שנגיע לסוכנות ושלא נוותר לו. מבטיחה שהיא והעובד השני יעזרו לנו.

על אף שאני סקפטית לגמרי אני נענית בחיוב לבקשתה. אנו מגיעים לסוכנות. בעל העסק מביט בנו במבט זחוח. תחילה דורש מאתנו ברוב חוצפתו לשלם עבור הנזק לכאורה, איציק מעמיד אותו מיד על טעותו. העובדים במשרד מדברים על ליבו. הוא פונה אלי בקוריאנית. אני עונה לו באנגלית. לבסוף הוא מתרצה ומחזיר לנו 150,000 קיפ.

אני נפרדת מ- Mai בחיבוק "תודה רבה, שהשתדלת עבורנו, לא חשבתי לבקש החזר כספי כלל. אכפת לי רק מהבטיחות שלנו". "אתם משפחה מיוחדת" היא אומרת. "אני כל כך מצטערת שזה קרה לכם".

את בוקר המחרת אנו פותחים בצעידה בת כ- 2.5 ק"מ ל- Tham Chang Cave, חוצים גשר אגרה בעלות של 5,000 קיפ לאדם (מתחת לגיל 12 המעבר חינם).

שחף ואני צועדות זו לצד זאת על הגשר, אישה מקומית עוקפת אותנו בהליכה מהירה, מאטה ליד שחף, חוסמת לרגע את דרכה ומביטה בעיון על עיניה המשתקפות מבעד לעדשות משקפי השמש הבהירות שלה. שחף ואני מופתעות מהעזתה של האישה וצוחקות.

הכניסה למערה Tham Chang Cave כרוכה בתשלום של 15,000 קיפ לזרים, 5,000 קיפ לילד.

אנו מטפסים 143 מדרגות עד פתח המערה. המערה מוארת ומרוצפת בשביל מסודר. באחת הפניות איציק מתחבא במטרה להבהיל את שחף ואותי, הוא יוצא מבין הצללים וגורם לה לקפוץ בבהלה בדיוק כשמבקר נוסף מגיח מתוך החשיכה, קפיצתה מבהילה אותו, למזלנו הוא מקבל זאת ברוח טובה וצוחק כשאיציק מתנצל.

כשאנו יוצאים מהמערה, אנו פונים אל המעיין הבוקע מבין הסלעים העצומים. שחף וכפיר ממהרים לטבול במים הצלולים והקרים.

למחרת היום אנו מחליטים לשכור "באגי" פעם נוספת בתקווה שהפעם נצלח את היום ללא תקלות. אנו בודקים כמה סוכנויות, מצב ה"באגי" ברוב הסוכנויות נראה בכי רע. לבסוף אנו מגיעים ל- TK Tour, איציק מוצא שם "באגי" שמניח את דעתו. "אני צריכה חוויה מתקנת" אני משתפת את הבחור בחששותיי.

גם הפעם אני מסרבת להשאיר את דרכוני, לחילופין אני משאירה את רישיון הנהיגה שלי.

אנו יוצאים לכיוון Blue Lagoon 3, מגיעים בשעת בוקר מוקדמת והמקום ריק ושקט. כפיר, שחף ואיציק מטפסים אל האומגה ויורדים בזה אחר זה למים הצלולים והקרים. אני מסרבת בכל תוקף לנסות. אני שוחה במים הקרירים, מוצאת לי אבוב ומשקיפה על הנעשה במקום בטוח במרכז הלגונה.

לא ברור מה עבר לי בראש אבל בשלב מסוים אני מחליטה לנסות. אני מטפסת ביחד עם שחף ומביטה למטה. הגובה מרתיע אותי. אני סבה על עקבי. לפני בתור שלושה בחורים צעירים. ישראלים. שחף מביטה בי בזעף "החלטת לעשות את האומגה! את לא יכולה לוותר עכשיו". "לא, תראי יש פה תור ארוך ואף אחד לא יהיה ג'נטלמן לתת לי להיות ראשונה" אני פולטת בשקט, מתרצת תירוצים. שלושתם מסתובבים אלי ועונים "אנחנו כן ג'נטלמנים! בואי!", אני צוחקת "אני ממש פוחדת, אין סיכוי שאני עושה את זה" וכך אנו פותחים בשיחה על המסע שלנו כמשפחה ועל הטיול שלהם אחרי צבא. הם חבורה מגובשת ששרתו ביחד בדובדבן. אחד מהם פונה אלי "בואי אמא, תורך! את האמא הכי מגניבה בעולם!" אני מביטה בזיק השובב שבעיניו. שחף וכפיר מביטים בי בהערצה. אני מביטה בידיות האחיזה, המים הכחולים מזמינים אותי אליהם. אני כל כך אוהבת לשחות ולצלול. אני פשוט לא אוהבת לקפוץ אליהם מהגובה. "מכירים את Mr Bean בפרק שבו הוא מטפס למקפצה?" אני מצחקקת, "מכירים, מכירים!" הם צוחקים, "אז, ככה אני מרגישה!" הבחור מושיט לי את ידית האחיזה, אני מטיבה את אחיזתי וקופצת, שבריר שנייה חולף, ידי הימנית מחליקה מהאחיזה ואני נושרת למים הקרים והעמוקים, "!shit" חזיית בגד הים מחליקה לה ממקומה…

זה היה כיף!

אני יוצאת להתחרדן בשמש החמימה. המקום מתחיל להתמלא באנשים ואנו מחליטים להמשיך במסלול ולבקר שוב ב- Blue Lagoon 5. איציק מניע את ה"באגי", נוסע כמה מאות מטרים, נשען לאחור תוך שהוא מלטף את ברכי עם המבט הזה של "ממי אנחנו בצרות". "מה?" אני שואלת באי אמון. הוא מהנהן בראשו. "שוב?" אני שואלת, הוא מפנה מבטו אל דוושת הגז. הוא לוחץ על הדוושה, הגז לא מגיב. שחף למודת ניסיון כבר שולפת את הלדרמן מהתיק. הוא עוצר בצד. דקות ספורות אחר כך כבר היינו בדרך. למזלנו סוגר כבל הגז השתחרר, חיזוק הבורג ו"הבאגי" חזר להאיץ.

Blue Lagoon 5 שקטה. אנו לבדנו שם. נכנסים למים הקרים וחוקרים את הסביבה. איציק חוצה את הלגונה בעזרת הגשרון ומטפס אל המערה. שחף ואני משייטות על גבי אבוב כנגד הזרם למערה הקטנה והחשוכה, המים קרים כל כך. אנו מניחות לזרם לסחוף אותנו חזרה החוצה לעבר מי הלגונה החמימים.

שעה אחר כך אנו יוצאים לעבר Blue Lagoon 2, שקט כאן. אולם איננו מתעכבים. המקום מוזנח למדי, המתקנים אינם בטיחותיים, והמים מלאים באצות.

כעבור שש שעות אנו שבים אל העיר. "היה יותר טוב הפעם?" מתעניין הבחור ממנו השכרנו את ה"באגי". אני מחייכת "יותר טוב".

את כרטיסי הנסיעה חזרה ל- Luang Prabang, אנו רוכשים בסוכנות הנמצאת ברחוב צדדי ליד Nice View Guesthouse בעלות של 70,000 קיפ לאדם. אני מבקשת ממנו הנחה, הוא נעתר לבקשתי, ונותן לנו הנחה של 10,000 קיפ. משם אנו ממשיכים לארוחת בוקר במאפיה הממוקמת בכביש הראשי. אנו מזמינים כריכים עם טונה וביצה קשה, לרגע נדמה שהמלצרית לא מבינה מילה ממה שביקשנו זה עתה. פניה חתומות. דקות אחר כך, היא שבה לשולחן נושאת מגש עם כריכי טונה משובחים, מיץ תפוזים טבעי ועל פניה מרוח חיוך חביב. "איך זה שתמיד אנחנו מוצאים את המסעדות השוות יום לפני שאנחנו עוזבים?!" שחף צוחקת.

בחנות קטנה ליד הנהר אנו מצטיידים בבקבוק מים לדרך ומבחינים בזוגות אופניים באיכות טובה להשכרה. אנו שוכרים 3 זוגות אופניים. שחף מעט מבוהלת מאז נפלה מאופניה ב- Kampot שבקמבודיה, מחליטה לאזור אומץ ולעשות עבור עצמה חוויה מתקנת. היא בוחרת לעצמה זוג, יוצאת לנסיעת מבחן וחוזרת מרוצה "אוקי" היא קוראת בשמחה, "אפשר לצאת לדרך".

איציק מרכיב אותי, שחף אחרינו וכפיר במאסף. אנו רוכבים בכביש הסלול שבעה ק"מ עד Blue Lagoon 1 הנמצאת בסמוך ל- Phu Kham Cave. תשלום בכניסה כולל את שני האתרים, 10,000 קיפ לאדם.

חשוב להצטייד בפנס איכותי, הפנסים שניתן להשכיר בכניסה למערה חלשים יחסית. עלות השכרה של פנס 10,000 קיפ. הטיפוס אל המערה קשה ואתגרי, חשוב להגיע בנעלי הליכה נוחות או בסנדלי שורש. במערה שורר חושך מוחלט. שחף מתרה בנו לבל נבהיל אותה. אנו מדליקים את פנסי הראש שלנו ונכנסים למערה. בכניסה למערה אנו מבחינים בנטיפים ובזקיפים שידעו ימים טובים יותר. ככל שאנו מעמיקים פנימה, חשוך יותר והטיפוס באור הפנסים העמום קשה לי. שחף וכפיר מדלגים בקלילות על הסלעים ועד מהרה נעלמים מעינינו.

"בוווו"

צחוקם מתגלגל ומהדהד במערה.

אנו ממשיכים את המסלול ביחד. מגלים צורות שונות ומשונות שיצרו הסלעים העצומים. משתובבים עם אלומות האור על קירותיה העצומים של המערה הקרסטית. יוצרים צלליות של חיות לאור הפנסים. מגיעים למבוי סתום. מאירים עם הפנס ונעצרים בזמן רגע לפני תהום עמוקה.

אנו שבים על עקבותינו. כפיר מתקדם בזריזות קדימה.

"אההה" קולו נשמע בבהלה. מאחורי סלע גדול הגיח הבחור הצעיר שהבהיל אותו, צוחק בהנאה. כפיר מצטרף לצחוקו. "טוב מאוד" אני אומרת לבחור, "הוא תמיד מבהיל אותנו".

כשאנו מגיעים לפתח המערה חולפת על פנינו חבורת צעירים מקומיים. אחד מהם סב במהירות על עקבותיו. נעמד מול שחף ובוהה בעיניה הגדולות. היא לא מתאפקת ומחייכת את החיוך הזה שלה שתמיד מחסיר לי פעימה בלב. החיוך שבגינו אני מכנה אותה שמש. הבחור נטוע על מקומו, בוהה בה בדממה ארוכה. חבריו נעצרים ולא מבינים מה מעקב אותו. לבסוף הוא מצטרף אליהם תוך שהוא מלהג משהו בהתרגשות.

"טוב, זה היה אחד הדברים היותר מצחיקים" שחף מצחקקת.

הירידה קשה אף יותר מהעלייה ואנו מפנטזים על מימיה הקרירים של הלגונה אולם בהגיענו אליה, אנו מוותרים. המון מבקרים, צווחים ומשתוללים במימיה. כעת היא נראית יותר כמו שלולית עמוסה ולא מזמינה.

הרכיבה חזרה עוברת במהירות, כעת שחף רוכבת על אופניה בקלילות אלגנטית. היא כבר אינה נלחצת כשעל פניה חולפות משאיות גדולות.

"אמא" היא אומרת כשאנו מחזירים את האופנים לבעליהן. "זה היה יום מושלם! ממש נהניתי. זאת ללא ספק חוויה מתקנת".

Nong Khiaw

בנסיעה במיניוואן אנו מכירים שני זוגות צעירים ישראלים חמודים ומתיידדים איתם. יובל ומיכל ואור ושחר. כשאנו מגיעים אל התחנה המרכזית בעיירה הקטנה והיפה, אנו ממתינים זמן מה לטוק טוק, כשנראה היה שנמתין עוד זמן רב, אנו מחליטים לצעוד ביחד ברגל מרחק של כ- 1.3 ק"מ. הדרך קלילה ונעימה. אנו חוצים את הגשר הגדול ומחפשים מקום לינה. המקומיים מציינים את המחיר וניתן להתמקח איתם על העלויות. נראה שהם מצפים לכך. המחירים נעים בין 60,000 קיפ בחדר עם מיטה זוגית ל- 120,00 קיפ ללילה עבור חדר "משפחה": מיטה זוגית ומיטה יחיד נוספת. לאחר חיפושים אנו מתמקמים ב- Sunrise Guesthous and Restaurant, במרפסת המשקיפה אל הנהר, ערסל. לרגע אנו מתלהבים מהחדר אולם מהר מאוד אני מבינה שזה יהיה הלילה היחיד במקום. החדר איך לומר, רחוק מכדי להיות מפנק. מאוחר יותר כשאנו יוצאים לטייל בעיירה אנו מוצאים מקום חדש ויפה ומחליטים שאת שאר הלילות נבלה בו. Kham Phan Guesthouse Riverview אנו שוכרים 2 חדרים זוגיים (100,000 קיפ לחדר ללילה). החדרים מרווחים, נקיים ומוארים, לכל אחד מהם מרפסת המשקיפה אל הנהר, והנוף, פשוט מדהים להתעורר אל נוף כזה.

(יצירת קשר עם Kham Phan G.h בטלפונים: 020-98885883, 020-92229983, 020-22358894).

בשעת בוקר אנו יוצאים לטיול רגלי אל הכפר הסמוך, Ban Had Sao, הדרך אינה סלולה והצעידה בחול הסמיך מכבידה מעט. הדרך מתפתלת סמוך לנהר, בין נופי קרסט מיוערים, המותרים אותנו נפעמים. לאחר שעתיים של הליכה בעצלתיים, עם עצירות מרובות לצילומי הנוף הנפלא אנו מגיעים לכפר. הכפר קטן ואותנטי, תושביו המועטים מקבלים את פנינו בסבר פנים יפות. אנו משוטטים ברחובות, פוגשים ילדים צוהלים "Sabadi" (שלום), הם קוראים ונעלמים אל תוך הבתים, מציצים בסקרנות, לעברינו וכשחשים בנוח רצים אחרינו ומלווים אותנו בדרכנו.

אנו פוגשים קשישים, המשגיחים על נכדיהם הקטנטנים, נשים הטוות בנול בדים רקומים יפים להפליא, דייגים מתקנים את רשתות הדייג הקרועות.

"Sabadi" הוא קורא לעברינו מבין ענפי העץ. אנו מפנות את מבטינו בניסיון לאתרו. לבסוף הוא יורד, באמתחתו פירות דמויי עגבניות שרי. הוא מחלק לילדים הצוהלים שממתינים לו מתחת לעץ. ניגש לעבר שחף ולעברי ומניח בידינו את הפרי הקטנטן. קליפתו מעט מחוספסת. הוא מסמן לי לטעום. "יש על זה חול?" אני תוהה בקול. הם פורצים בצחוק לשמע השפה המוזרה. אני שוטפת את הפרי בעזרת בקבוק המים שלנו וטועמת.
"וואו" אני קוראת בעונג. "תטעמי" אני מאיצה בשחף. הפרי הקטן כל כך מתוק וטעים.
"Lao Mak Lod" אומרת אחת הילדות, אני מנסה לבטא את שם הפרי, כולם פורצים בצחוק מתגלגל. בסבלנות אין קץ היא שבה ומנסה ללמד אותי לבטא את שם הפרי. אני לא ממש מצליחה, לבסוף היא מניחה לי בחמלה.

שעת צהריים, החום כבד מנשוא ואנו מחליטים לשוב חזרה. כעת הדרך אינה פשוטה כלל. טנדר פתוח מגיח מעבר לעיקול הדרך. "יש פוטנציאל לטרמפ?" אני שואלת ומרימה את אגודלי בתקווה. הטנדר נעצר לידינו ואנו מטפסים בזריזות אל ארגז הרכב הפתוח.

אחר הצהריים אנו פוגשים את חברינו ב- Viewpoint Resort, Restaurant & Lounge, משקיפים על הנוף הנפלא באור שקיעה, נהנים מאויר קריר ונעים. יובל מלמד אותנו משחק כדורת שמקורו בצרפת Pétanque, המשחק משלב טקטיקה, יכולות חשיבה ריכוז וקואורדינציה והוא כובש את ליבנו.

ברקים מאירים את השמיים.

אנו עושים דרכינו חזרה לפני שהסופה תגיע.

סופת גשמים משתוללת. מבעד לחלונות חדרינו הגדולים ברקים מאירים את השמיים, ההרים ואת Nam Ou River. הפסקת חשמל. אני ממהרת לחדרם של שחף וכפיר, מוודאת שיש להם פנסים בהישג יד. הם כבר ספונים במיטותיהם, מחייכים אלי בנימנום.

בשעת בוקר מוקדמת אני פותחת את החלונות הגדולים, אוויר צח ממלא את אפי. ההרים מסתתרים בתוך העננים. אנו מתארגנים בעצלתיים ומבלים את היום בסיור ב- Nong Khiaw וסביבותיה.

למחרת אנו שוכרים סירה גדולה פרטית. אנו מסכמים על עצירה של שעה בכפר Sop Vanh, משם הפלגה ל- Muang Ngoy ובשעה 16:00 חזרה ל- Nong Khiaw. עלות עבור שמונה נוסעים 500,000 קיפ.

ביקור בבית ספר בכפר Sop Vanh. הילדים שנשארו בגפם בכיתה עד שהמורה יגיע ללמדם, שמרו על סדר ושקט שהפתיעו אותנו כל כך.
בצילום: אור, שחף וכפיר עם ילדי הכיתה

בערב אנו נפגשים עם חברינו החדשים לארוחת פרידה ב- Delilah's Cafe Dorm and Rooms, השיחה קולחת, אני מביטה בהם, ליבי מתרחב. על אף גילם הצעיר, ניכר בהם שהם משכמם ומעלה. אני כל כך שמחה על הימים שבילינו בחברתם. "צעירים כמותם נותנים תקווה למדינה ועולם טוב יותר" אני חושבת בליבי.

יובל ומיכל מתכוננים לחזרתם לישראל בימים הקרובים. את אור ושחר נפגוש בהמשך כדי לעשות ביחד את ה- Bolaven Plateau Car Loop או בשמו המוכר Pakse Loop.

טיפוס ל- Pha Daeng Peak Viewpoint , אתגרי מעט, אורך כשעה וחצי. אנו מצטיידים במים קרים במכולת מול נקודת ההתחלה (ב- Google Map שם המקום מופיע כ- Nong Khiaw Viewpoint Trail Entrance & Ticket Office). עלות כניסה 20,000 קיפ לאדם. מומלץ לנעול נעלי הליכה נוחות או סנדלי שורש. מרבית הדרך מוצלת. לאחר כחצי שעת טיפוס אנו מגיעים לפינת מנוחה מסודרת. נדנדות תלויות על עצים ופינות ישיבה. אנו מתיישבים בנדנדות ושוכחים את עצמנו שם. אני מתנדנדת בעוצמה, נהנית ממשב הרוח הקרירה. מטיילים החולפים על פנינו, מזכירים לנו את מטרתנו ואנו נפרדים מפינת המנוחה באי רצון ניכר.

שעה נוספת של טיפוס לפנינו, הדרך הופכת קשה יותר. מידי פעם ישנם מושבי מנוחה מול הנוף. לבסוף אנו חולפים ביער במבוק, עלים זהובים ורבים מפוזרים על הקרקע, משווים מראה קסום. טיפוס קצר אחרון ומגיעים לפסגה.

נשמתי נעתקת.

השמיים זרועי עננים, העיירה לרגלינו, הנהר מתפתל בין ההרים המיוערים.

אנו יושבים דוממים מול הנוף, שקועים במחשבותינו.

לבסוף אנו יורדים, כפיר מוביל, עד מהרה נעלם מעיננו. איציק ממהר אחריו.

שחף ואני יורדות בעצלתיים. נהנות מזמן איכות לשיחת נשים.

בדרכנו חזרה לעיירה אנו עוצרים ב- Pizza & Pasta, מתפנקים עם כוס יין פלטת גבינות ופיצות טעימות.

מול מקום הלינה שלנו ובסמוך ל- Delilah's Cafe Dorm and Rooms עם הקינוחים המושלמים, נמצאת מסעדה מקומית המגישה תפריט מגוון. הצוות חייכן והארוחות טעימות כל כך. אנו שבים שוב ושוב לארוחת בוקר, צהריים וערב. יום לפני חזרתנו ל- Luang Pravang, כפיר מבקש עט, לוקח מפית נייר לבנה. כותב באנגלית: "The food is tasty! thank you! see you tomorrow" מצייר סמליל סמיילי ומגיש לבעלת המסעדה. היא קוראת, מופתעת. מחבקת אותו. "אני אשמור את זה לתמיד" היא אומרת בהתרגשות.

בבוקר המחרת, אנו ממהרים לתחנת האוטובוס, האוטובוס יוצא בשעה 8:30 ועדיין לא רכשנו כרטיסי נסיעה. אנו נכנסים למסעדה ומבקשים להכין ארבעה כריכים Take away. בעלת המסעדה ניגשת אלי. פותחת זרועותיה ועוטפת אותי בחיבוק חזק. "אני אוהבת את המשפחה שלך" היא אומרת לי מביטה אל תוך עיניי. "יש לך משפחה טובה" היא פונה לחבק את הילדים ואת איציק. "מאיפה אוספים אתכם?" היא מתעניינת. "עדיין לא קנינו כרטיסים" אני עונה, מושכת בכתפי, "חשבנו לקנות כשנגיע לתחנת האוטובוס". "רגע" היא אומרת, תוך שהיא מחייגת לתחנת האוטובוסים. "הזמנתי לכם כרטיסים", "ביקשתי שיחכו לכם". היא ממשיכה ואומרת תוך כדי שהיא יוצאת ועוצרת עבורנו Tuk Tuk. כשאנו מגיעים לתחנת האוטובוס, הנהג כבר ממתין לנו, מעמיס את תרמילנו על הגג ואנו יוצאים לדרך.

עלות נסיעה בטוק טוק לנוסע: 5,000 קיפ. עלות נסיעה במיניוואן ל- Luang Pravang לנוסע: 40,000 קיפ.

חזרה ל- Luang Pravang

הפעם המיניוואן עוצר לנו בתחנה מרכזית אחרת, רחוקה מהמרכז. אנו עולים על Tuk Tuk קטן ומתפרק למדי בדרך אל One Tree Guesthouse. תחושת שלווה אופפת אותי "זה מרגיש כמו לשוב הביתה" אני אומרת בקול. הילדים מהנהנים בראשם להסכמה. כשאנו מגיעים חברתינו הקוריאנית ובעל המקום צעיר סיני כבר מקבלים את פנינו בשמחה.

את הימים הבאים אנו מבלים בעצלתיים, בהמתנה שמשרד ההגירה יפתח ונוכל לחדש את הוויזה שלנו. משרד ההגירה הועבר בחודש האחרון למשכנו החדש במרחק של כ- 3 ק"מ ממרכז העיירה. הוא סגור בימי שבת וראשון. והופתענו לגלות שביום האישה הבינלאומי על פי חוק בלאוס נשים אינן עובדות. מוסדות ממשלתיים סגורים כמו גם עסקים רבים, מסעדות וחנויות. אנו מגיעים לבית חב"ד, הילדים מתגעגעים לאוכל ישראלי, סלט ירקות, מלאווח עם רסק עגבניות וביצה קשה. במסעדה נמצא רק בחור מקומי לבדו. הנשים בחופשה. הוא לוקח את ההזמנות ומתנצל שיקח לו זמן להכין את המנות. איציק מציע את עזרתו במטבח וביחד עם הבחור והרב שלום, הם מכינים ארוחות לישראלים במסעדה. החבר'ה מפנים אחריהם את כלי האוכל למטבח. "כמו בקיבוץ" כפיר אומר לי בחיוך תוך שהוא מנקה במרץ את השולחן.

באחד מדוכני הפירות ברחוב צדדי אנו מתוודעים ל- Na Hun בחור חמוד מקמבודיה, ובחור מקומי ששמו Yoon. שניהם דוברי אנגלית. בעזרתם אנו מצליחים להבין מהם סוגי הפירות השונים והלא מוכרים לנו. כשאנו נפרדים, הם מזמינים אותנו לטעום גלידה איטלקית ב- Gelato del Lao. את הגלידריה, פתח Na Hun ביחד עם בן זוגו הצרפתי Pascal, שבועיים קודם לכן.

לאחר ארוחת הצהרים אנו צועדים לעבר הגלידריה, טועמים את הטעמים השונים ומתאהבים. המקום הופך לביתנו השני. מידי יום אנו פוסעים בחום הגדול, מצטננים בגלידה הנפלאה, מתפנקים ב- milkshake וטועמים מאפי גבינה קטנטנים ונפלאים.

במהלך הזמן נרקמת ידידות ביננו לבין Yoon, דרכו אנו לומדים רבות על החיים בלאוס. ביום החופשי שלו הוא מזמין אותנו לטיול בכפר מרוחק בצדו השני של הנהר. אנו נכנסים לאזור מיוער ומבודד ומגיעים לביקור במקדש. חברו הנזיר מארח אותנו בחדרו הקטן. הוא שמח לקבל בקבוק פפסי קר וחפיסות שוקולד שהילדים בחרו עבורו. Yoon מחליף עבורו כרטיס סים בנייד. הנזיר מתבונן בסבלנות במעשיו של Yoon, לפתע הוא מסתובב אלי ואומר משהו. אני לא מבינה, אולם פניו המוארות מקרינות טוב לב. Yoon מתרגם לי. "בעזרת הנייד הפשוט הזה ילדיו יוכלו לאתרו כאשר הוא יוצא למדיטציה בטבע" אני מעט מופתעת. Yoon מסביר "לפני זמן מה הוא שהה בג'ונגל במשך אחד-עשר ימים, ילדיו לא הצליחו לאתרו ודאגו מאוד" בעודו סוגר את מכסה טלפון הנוקיה הקטן. הוא ממשיך ואומר "קניתי לו את המכשיר הזול הזה כדי שיוכל לעמוד בקשר עם ילדיו". אני שואלת "מתי הפך להיות נזיר?". Yoon מתרגם עבורנו "כל חייו רצה להיות נזיר. לפני חמש שנים, לאחר שילדיו התחתנו והוא ידע שאינו צריך לדאוג עוד לפרנסתם, החליט להגשים את חלומו". "ואשתו?" אני חושבת בליבי. כאילו קרא את מחשבותיי המשיך הנזיר לדבר. "אשתי חייה עם בני הבכור, הוא דואג לה".

הוא בעל חוש הומור, אף שאיני מבינה את שפתו, אני מצליחה לחוש זאת. הוא מרבה לחייך, לפטפט וללהג. מישיר מבטו אלי. הוא גדול ממני בחמש שנים, מתברר לי עד מהרה. "כשמלאו לו חמישים הגשים את חלומו". אני מחייכת לעצמי.

הוא מבקש לברך אותנו ואני מהנהנת בחיוב, קולו רך וענוג בעודו נושא תפילה. מבטו חמים, כאב הדואג לילדיו. "אמן" אני לוחשת כשהוא מסיים. "הוא התפלל לבריאות ופרנסה טובה, שתשמרו על עצמכם במסע". לוחש לי Yoon. מבטי פוגש את מבטו של הנזיר והוא מחייך אלי בפניו חרושות הקמטים.

אנו מזמינים אותו להצטרף אלינו לטיול והוא נענה בחיוב. נסיעה קצרה בטוק טוק ואנו מגיעים לשמורת טבע Green Jungle Park-Hoi Khua Waterfall, זוהי העונה היבשה והמפל הגבוה והמרשים יבש, למעט זרזיף מים דקיק. משם אנו ממשיכים לגנים הפורחים. בני שבט Hmong רכשו לפני שנים אחדות את השטחים ליד הנהר ועיבדו אותם לגנים יפים. הם מגדלים למחייתם פרחים ועציצים אותם הם מוכרים בשווקים השונים.

בשטח החווה אנו פוגשים בבופאלו קשישה בעלת קרניים ארוכות. היא ידידותית מאוד, מתקרבת ומאפשרת לנו ללטף אותה בעדינות.

בדרכנו החוצה אנו רואים פרחי Heliconia אדומים ויפים, Yoon מביט בהם בחיוך קונדסי. "כשהיינו קטנים, יצרנו מקור ציפור מהפרח" בעודו מדבר, הוא קוטף את הפרח, מנקה את תוכנו ושוטף אותו מחרקים קטנים, בפלג המים הסמוך. מניח על אפו את הפרח האדום ומחלק לנו מקורים משלנו.

בדרך חזרה אנו נעצרים, ממתינים בתור המשתרך אל המעבורת על מנת לחצות את הנהר. טנדר עמוס צעירי לבושים בבגדי שבט Hmong נעצר מאחורינו. הם יורדים ונעמדים לידינו. עד מהרה הם מצטופפים סביבנו, ומבקשים לעשות סלפי עם שחף וכפיר. ההתלהבות סביבם כה גדולה. שחף פורצת בצחוק מתגלגל, פניה סמוקות "אני מרגישה כמו סלב". כשנראה היה שאחד הנערים נסחף מעט במגע במהלך הצילומים, Yoon לוחש לי "אני דואג לאחותי הצעירה…"

אנו נפרדים בחיבוק מ- Yoon, ביממה החולפת במחיצתו למדנו להכירו, טוב ליבו, סיפורי ילדותו המרתקים, חלומותיו ושאיפותיו. הוא מסוג האנשים שכאשר הם נוגעים ולו לרגע קל בחייך, הם מותירים בך משהו מהם.

בערב שאחרי אנו הולכים ביחד לשחק באולינג. כשאני שואלת אם הוא רוצה להצטרף אלינו, אורו עיניו בשמחה. לרגע הוא מזכיר לי ילד שובב, Yoon מנצח בפער לא גדול, במקום שני איציק ובמקום השלישי ולגמרי מכובד, אני! כפיר ושחף מפרגנים לי בחיבוק ענק.

המעבר בגשר הבמבוק כרוך בתשלום 7,000 קיפ לאדם. בנוסף בעיר ישנה בריכת שחייה מומלצת להתרעננות בימים החמים La Pistoche Swimming Pool & Bar

בערב שלפני הטיסה ל- Pakse, אנו נפרדים מחברינו. Eunkyung הקוריאנית מחבקת אותי חזק אליה. "אני אתגעגע אליך" אני אומרת לה בחיוך רחב. "אם הגורל שלנו משותף, ניפגש שנית" היא לוחשת כממתיקה סוד. בתרבות שלה אנשים נפגשים כי היה להם עבר משותף בגילגול קודם. לכל מפגש יש משמעות.

שדה התעופה בשעת בוקר מוקדמת נראה כה נטוש ובודד. תיירים בודדים עומדים בתור למסירת המזוודות. אווירת נכאים באוויר. כעת אנו מבחינים שהמקומיים החלו עוטים מסיכות הגנה על פניהם, בכל מקום מונחים תרסיסי חיטוי. קבוצת תיירים איטלקית קטנה וקולנית חולפת על פנינו ונעלמת לכיוון טיסת ההמשך ל- Siem Reap.

שחר שולחת לנו בשורה מדכאת "כנראה שאין פיליפינים", "מההההה?" אני כותבת לה בבהלה, "מה קרה?" "מיום ראשון אין יוצא ואין בא, סוגרים את הכל! הנשיא שלהם נשא נאום רשמי" איציק ואני מביטים זה בזו בדאגה. מהר מאוד מסתבר שחברות תעופה מבטלות טיסות בזו אחר זו ואני נושמת לרווחה שטרם שילמנו על כרטיסי הטיסה בהם התעניינו באינטרנט. "שוב אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש" אני אומרת. איציק מהנהן בכובד ראש.

הטיסה ל- Pakse עוברת במהרה. מזג האוויר חם בטירוף. נסיעה קצרה ב- Tuk Tuk ואנו מגיעים ל- Pakse Riverside Bed & breakfast אליו נרשמנו מבעוד מועד, בעל המקום מהגר הודי, בודק בקפדנות את דרכונינו, בוחן יעדים קודמים ותאריכים, מוודא שלא הגענו מיעד מוכה קורונה כשנחה עליו דעתו הוא מוביל אותנו לחדרינו. אנו מוצאים חדר פצפון ומהביל, המזגן מקרטע ואנו נמלטים החוצה לפגוש את אור ושחר חברינו, במסעדה הקרובה. קשה להם כל כך. הבשורה על התפרצות המגפה בפיליפינים שיבשה את התוכניות וניפצה חלומות. אנו יושבים יחד ומנסים לטכס עצה איך ממשיכים. בינתיים ידיעות מתחילות לזרום גם מחברינו בארץ. בישראל מתכוננים להכנס לסגר.

באווירה כבדה אנו מתחילים לחפש אחר רכב להשכיר. אנו מוצאים ב- Avis רכב תוצרת פורד, ארבע על ארבע, מרווח ונוח. לאחר בירורים והתלבטויות רבות, העובד בסוכנות מציע לנו להקדים את לקיחת הרכב לאותו רגע במקום בשעת בוקר מוקדמת ללא עלות נוספת. בנוסף הוא מציע לנו לקחת את הרכב ליומיים עם אפשרות להארכה במתן הודעה מוקדמת, יום אחד לפני מועד החזרת הרכב. עלות השכרת הרכב USD 60, תוספת ביטוח יומי 25 USD. נדרש רשיון נהיגה ישראלי ורשיון נהיגה בינלאומי, לערבות אנו נדרשים לתת צילום כרטיס אשראי. החזרת הרכב עם טנק דלק מלא.

העובד בסוכנות מצייד אותנו במפה של הלופ המתוכנן, ממליץ לנו על אתרים ועל חלוקת הלילות בכפרים השונים.

Avis Budget Pakse – Road No. 10, LukMueng village, (near Sala Champa Hotel), Pakse

מעודדים ומרוצים יוצאים לקניות והתארגנות לקראת יום המחרת.

מסעדת DaoLin מומלצת מאוד ב- Pakse (תפריט מקומי ומערבי).

The Bolaven Plateau car Loop

נסיעה של כ- 38 ק"מ מ- Pakse בכביש אגרה (דמי מעבר 15,000 קיפ) עד Tad Fane Resort, מובילה לתצפית יפה על Tad Fane, גובהו 220 מטר והוא מרשים מאוד (כניסה לתצפית כרוכה בתשלום של 10,000 קיפ לאדם ותשלום לחניה 10,000 קיפ).

מעברו השני של הכביש הראשי נמצא Tad Champi, ירידה תלולה מובילה אל מימיו הקרירים והמרעננים (כניסה לשמורה כרוכה בתשלום של 10,000 קיפ לאדם ותשלום לחניה 5,000 קיפ).

השמים החלו מתקדרים, אנו יושבים לנוח מעט באחת מפינות הישיבה המקורות כאשר טיפות גשם החלו מצליפות בעוצמה בגג המחסה. מופתעים מהשינוי הדרמתי במזג האוויר אנו ממתינים להפוגה שתאפשר לנו לעשות דרכינו חזרה אל הרכב. מיד כשחלה ההפוגה המיוחלת בגשם אנו עושים דרכינו בזריזות. השביל חלקלק ואני למודת ניסיון מר, שכל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי בפוזות מביכות בעקבות החלקה בשבילים בוציים, צועדת באטיות, מכלכלת את צעדי בזהירות יתרה. איציק נילווה אלי בדאגה. הגשם מתחדש, טיפות גדולות מצליפות בפני, רעמים מתגלגלים בזעם מעל ראשינו. "סוף סוף" אני חושבת בהקלה כאשר הגענו למסעדה בכניסה לאתר. אור, שחר, שחף וכפיר כבר ממתינים לנו שם. אני נכנסת למתחם המקורה, מספיקה להסתובב ולהביט בנוף היפה כשקול נפץ עז מתפוצץ מולי. הנוף נצבע כתום עז, ההדף הצליף בעוצמה על זרועי. בהלה והתרגשות אחזה בנו. "מכת ברק" פגעה באחד העצים הסמוכים אלינו. "מזל שהספקנו להגיע לכאן, זה יכול היה לפגוע בנו" אני חושבת באימה.

בעודנו ממתינים שהסערה תירגע, אני מבחינה בעכבישה משנעת את ביציה לצדו היבש של הדק.

הסופה נעלמה באותה מהירות שהופיעה ואנו ממשיכים בנסיעה קצרה של כ- 2 ק"מ אל Tad Gneuang, השמורה גדולה, מטופחת ומרשימה (תשלום לשמורה כרוך בתשלום 10,000 קיפ לאדם ותשלום חניה 10,000).

מחשיך והדרך מתמשכת. אנו יורדים מהכביש הראשי ימינה לתוך כפר קטן, נסיעה ארוכה בדרך עפר לכיוון Tad Tayicsua, לרגע היה נדמה שאנו טועים בדרכינו, מידי פעם אנו עוצרים בצד הדרך ומתייעצים עם מקומיים כולם כאחד מצביעים לעבר נקודה חשוכה בג'ונגל. לאחר נסיעה של קצת יותר מחמישה ק"מ אנו מגיעים ל- Tad Tayicsua waterfall, המקום חשוך ונראה לנו חשוד משהו. איציק ואור יוצאים לבדוק את אפשרות הלינה במקום ושבים מרוצים. את המקום מנהלת אישה מבוגרת בעלת הבעת פנים רצינית למדי. היא שולחת את הנער ללוות אותם ולהראות להם את מגוון האפשרויות העומדות בפנינו. הנער עם צרכים מיוחדים, הוא מעט מבולבל ומידי פעם חוצה גבולות מקובלים. שוכח את מיקומי החדרים, אוחז בידו בקבוק פלסטיק אליו אוסף ג'וקים מעופפים שלכד. הם בודקים את חדרי ה- Dorms והמקלחות הצמודות, את הבונגלוסים הזוגיים, והבונגלוס המשפחתי.

אנו בוחרים לשהות בבונגלו משפחתי נעים בחלקו המרוחק של האתר, קולות הלילה נשמעים בעוצמה, ברקע פכפוך מי המפל. אור ושחר מתמקמים בבונגלו זוגי בצד השני.

במטבח מקבלים את פנינו, בר ורוי שני תרמילאים צעירים ומהממים שקיבלו את אישורה של בעלת הבית ובישלו במטבחה ארוחת ערב, הם הציעו בנדיבותם לארגן גם עבורנו ארוחת ערב. קבוצת תרמילאים צרפתית שהגיעה למקום פונקה אף היא בארוחה מפוארת.

הערב הנעים בחברתם של בר ורוי הפיח בנו רוח חיים. נושא וירוס הקורונה נדחק הצידה, ואתו נעלמו המחשבות על ביטולי הטיסות וסגירת גבולות. אחת לכמה רגעים נוחתים לידינו מעופפים והנער ממהר לאסוף אותם לתוך בקבוק הפלסטיק הגדול והעמוס שלו. כשאחד הג'וקים נוחת בסמוך לשחף, מבטה מלא הגועל מעלה בת צחוק על שפתיו. הוא אוסף את המעופף ,תולש במפגין את כנפיו, מכניס אותו מפרפר לפיו בעודו מביט בה בהתרסה, לועס בפה פתוח. "תתגברי" אני לוחשת לשחף, "אחרת מופע האימים הזה ישוב על עצמו". היא מתגברת בקושי רב על הצורך לקום משם בריצה מבועתת. עד מהרה הוא מאבד עניין וניגש לבעלת הבית.

אט אט פניה של בעלת הבית התרככו. היא מחייכת כשאנו מפנים ומנקים את שולחן האוכל "אין צורך" היא מסמנת בידה כשאני מציעה להדיח כלים.

כעת היא יושבת בגבה אלי, אוכלת את ארוחת הערב שלה, אני מתנצלת על ההפרעה ומבקשת לשלם על ארוחת הערב שלנו. היא מסתובבת אלי, מוחה את פיה בגב ידה הקמוטה. צלחתה עמוסה בחרקים מטוגנים.

הלילה קריר, אני מתכרבלת עם שחף מצדי האחד וכפיר מצדי האחר. אנחנו מדברים על חוויות היום עד שאנו נרדמים.

בוקר. מזמן לא ישנתי כל כך טוב. השמש עולה ואני מציצה החוצה. אנו בלב הג'ונגל והנוף כל כך יפה. סמוך לבונגלו שלנו ישנה נקודת תצפית על Tad Tayicsua ואני ממהרת אליה.

לאחר ארוחת בוקר נפלאה, שוב בניצוחם של בר ורוי, בעלת הבית מסבירה לנו כיצד להגיע למפלים. בשמורה שבעה מפלים ומסלולי טרקים, נדרשים ימים אחדים כדי לבקר בכולם. אני מצרה על כך שאין לנו מספיק זמן להישאר באזור. הירידה אל המפלים והטיפוס חזרה אתגריים מאוד. חשוב להצטייד בהרבה מים, כובע, קרם הגנה ותרסיס נגד יתושים.

אור נתן, צלם
בימים בהם בילינו במחיצתו לימד אותנו רבות על רזי הצילום והעריכה. אני ממליצה להיכנס לדף הבית שלו וליהנות!

אנו ממשיכים בנסיעה לכיוון הכפר Tad Lo Village, זוהי שעת בין ערביים ואנו מחפשים מקום לינה פנוי עבור כולנו. הדרך מובילה אותנו אל Tim Tadlo guesthouse & restaurant, אור ואיציק ניגשים לבדוק את המקום. בעל הבית איש מבוגר ונעים סבר, מזהה אותם כישראלים ואומר להם שהיו לו הרבה בעיות עם ישראלים ולכן מעדיף לא לארח שוב ישראלים במקום שלו. איציק אומר לו שאנו משפחה וזוג, שלא נעשה לו בעיות. הוא מחייך ומתרצה. מציץ בסקרנות כשרואה אותנו יורדים מהרכב. "שחף, כפיר, בואו נשנה את דעתו על ישראלים" טרם סיימתי את המשפט, כפיר ושחף ניגשים אליו בחיוך, מצמידים את כפות ידיהם כנהוג בלאוס ובקול מנומס ובחיוך מברכים אותו "Sabadi"', הוא מברך אותם בחזרה "Sabadi" ומלווה אותנו אל חדרינו. בדרך כפיר והוא מפטפטים באנגלית. לאחר שאנו מתארגנים בחדרים, הוא מוודא שנוח לנו ולא חסר דבר. "khob chai" הם מצייצים בנימוס.

במהלך ארוחת הערב במסעדה שלו, הוא מתגלה כאדם מיוחד כל כך, הוא מקדיש את חייו לתמיכה בילדי הכפר. מול ה- Guesthouse שלו הקים את Tadlo Computer Education Center. הצליח לרכוש כשלושים מחשבים ובכל יום עד לתקופה האחרונה קיבל אליו קבוצות של ילדים לפי גילאים ולימד בהתנדבות מחשבים ואנגלית במטרה להבטיח עתיד טוב יותר לילדים. אחת לשנה מגיעים שני מתנדבים מגרמניה לתקופה של שלושה חודשים על מנת לסייע לו. תחילה הוא מלמד את המתנדבים כיצד ללמד את ילדי הכפר. הוא מספר שלימד את עצמו אנגלית ומחשבים, בעזרת האינטרנט. אני מקשיבה לו בהתרגשות."לאחרונה, בגלל מצב בריאותי הרעוע נאלצתי לעצור את הפרוייקט" הוא אומר בעצב. "הלוואי שאוכל יום אחד לסייע לך בפרוייקט החשוב הזה" אני מצביעה על ילדי "אני לא מבטיחה שום דבר אבל מי יודע אולי…" קולי גווע בעצב.

כשהוא נפנה לעיסוקיו איציק ואני מצרים על הרושם הרע שנוצר אצלו על הצעירים הישראלים. רוב החבר'ה שמטיילים במזרח, טובי לב, איכותיים ויכלו לסייע לו בפרויקט המדהים שיזם והקים במו ידיו.

למחרת כשאנו נפרדים, אני מודה לו על האמון שנתן בנו. "לא כל הצעירים הישראלים עושים בעיות" אני אומרת ברכות. הוא מחייך אלי, מהנהן בראשו ואנו נפרדים בידידותיות.

שעת בוקר מאוחרת, אנו נוסעים אל Kok Phung Tai village אל Captain Hook, אנחנו מקווים להספיק להגיע בזמן לסיור אולם כשאנו מגיעים מתחוור לנו שהסיור כבר יצא לדרך והסיור הבא יתקיים מאוחר מידי עבורנו. אנו יוצאים לסייר בכפר לבדינו.

בפאתי הכפר, בינות העצים חבורת ילדות צעירות יושבות ומעשנות כשהן מבחינות בנו הן קוראות לעברינו, מצחקקות…

אנו מקצרים את ביקורנו בכפר במטרה להגיע אל Mr Vieng Coffee Homestay, אולם בכניסה לחווה שלו, מקדם את פנינו שלט גדול "Sorry, we're closed", איציק מבחין באדם העובד בשדה ושואל אותו מדוע המקום סגור, הוא עונה שבעל הבית בחר לסגור בגלל החשש מהקורונה.

אנו חוככים בדעתנו "מה עושים עכשיו?" לבסוף אנו מחליטים לשוב על עקבותינו אל Tim Tadlo guesthouse & restaurant, הוא שמח מאוד לקראתנו. מודה לנו שבחרנו לשוב אליו. בהמלצתו אנו פונים אל המפל הסמוך "תוכלו לראות פילים רוחצים בנהר בין השעות 15:00-17:00", אנו מתיישבים על סלעים גדולים מביטים בקרני השמש המרצדות על פני הנהר. מעט אחרי הגעתנו לנהר אנו מבחינים בבחור צעיר רכוב על פילה, בידו מקל, הוא מוביל אותה בין הסלעים הסמוכים אל תוך המים. על גדת הנהר מתגודדים תיירים רבים, מצלמים את המחזה. הבחור מאלץ את הפילה לצלול אל תוך המים. ליבנו מתכווץ.

לאחר הטבילה בנהר הפילה מובלת אל השטח הפתוח מאחורי מלון יוקרתי סמוך ונכבלת בשלשלות ברזל. למורת רוחנו אנו מגלים שבמלון מוצעים טיולי רכיבה על פילים.

ברבע לשבע בבוקר אנו יוצאים חזרה ל- Pakse, עלינו להחזיר את הרכב עד השעה 9:00am מאחר וזוהי שעת בוקר מוקדמת, אנו זוכים לראות טקס עתיק יומין המתרחש מידי יום Alms Giving Ceremony. בכל בוקר תושבי העיר ממתינים לאורך הדרך הראשית, בידיהם קערות אוכל עבור הנזירים. הנזירים צועדים בטור, מקבלים את תשורת התושבים ומעניקים ברכה.

אנו מגיעים בדיוק בזמן על מנת להחזיר את הרכב השכור, אור ושחר ממהרים להגיע לשדה התעופה בתקווה שיצליחו לשנות את מועד הטיסה לבנגקוק ומשם חזרה לארץ לפני "שהשמים נסגרים". "אני אתגעגע אליהם" אני אומרת כשדמותם מתרחקת ונעלמת מעיננו.

בזריזות אנו אורזים מחדש את חפצינו הרבים, עלינו למהר לתחנה המרכזית, אוטובוס מקומי יוצא לכיוון Don Det בשעה 11:00am.

נהג ה- Tuk Tuk אומד אותי במבטו "100,000 קיפ" אומר בלי להתבלבל ואינו מתפשר על המחיר. "תודה" אני אומרת ופונה לחפש אמצעי תחבורה אחר. "50,000 קיפ" מציע לי נהג מיניוואן חייכן. לאחר התמקחות קלה אנו נוסעים איתו במיניוואן חדש סגור וממוזג, תמורת 30,000 קיפ. לביש מזלו עוצר אותו שוטר על מהירות מופרזת, 65 קמ"ש במקום שהמהירות המותרת הינה 60 קמ"ש בלבד. הוא משלם את "הקנס" לשוטר בו במקום. "רק 20,000 קיפ" הוא עונה לשאלתי "אני מכיר את השוטר הזה, אחרת הייתי נאלץ לשלם 50,000 קיפ".

אנו מגיעים דקות ספורות לפני שהאוטובוס המקומי יוצא לדרכו. האוטובוס נראה כמו טוק טוק גדול מימדים. עמוס סחורה וכפריים, מקרטע כל הדרך דרומה. אחד האנשים שולף סיגריה ומתחיל לעשן. העשן ממלא את חלל האוטובוס, אני מבקשת ממנו בתנועות ידיים לכבות את הסיגרייה, מצביעה על הילדים בתחינה. לשמחתי הוא מקבל את בקשתי בהבנה.

באחת העצירות צובאות על האוטובוס מוכרות מזון רבות, מציעות לנוסעים שיפודי עוף וחיפושיות. הן משווקות את מרכולתן באגרסיביות רבה אולם למזלנו הן מדלגות עלינו.

הנוף משתנה, נראה צחיח. חם כל כך. לבסוף אנו מגיעים אל תחנת האוטובוסים ב- Nakasong, חוצים מרחק הליכה קצר לעבר המעבורת. בעלות של 15,000 קיפ לאדם אנו מפליגים אל האי Don Det, שנמצא בלב Si Phan Don (ארבעת אלפים האיים), האזור מרהיב ביופיו. כל ניסיון שלי לצלם את הנוף עושה עוול למקום. מי המקונג בעליי גוון כחול ירוק נראים נקיים ומזמינים. השייט בין האיים המוריקים הרבים אורך כעשרים דקות.

מומלץ למשוך כסף ב- ATM הממוקם מול תחנת האוטובוס המרכזית ב- Nakasong, טרם ההגעה לאי. ב- Don Det ניתן להמיר שטרות, שער ההמרה נמוך.

Don Det

האי הקטן והשלו, שקט כל כך. תנועת התיירים דלה, בעלי סוכנויות הטיולים הרבות יושבים בחוסר מעש. ניכר שהשפעת הקורונה החלה קורמת עור וגידים. ברחוב הראשי אנו מוצאים לשמחתנו דוכן מיצים טבעיים המוגשים עם מעט מאוד קרח וניתן להרגיש את טעם הפרי הנפלא! אנו מתרעננים רגע לפני שממשיכים במאמץ למצוא חדר משפחתי בתנאים נוחים. Mama Leurth Sunset Guesthouse הממוקם באחת הסמטאות עונה על ציפיותינו. לידו מסעדה מקומית מומלצת מאוד NamFon (תפריט מקומי ומערבי), המסעדה מספקת שירותי כביסה בעלות של 8,000 קיפ לק"ג, הכביסה חוזרת נקייה, רכה וריחנית.

באי דוכנים רבים בהם ניתן לשכור Tubing, המחיר אחיד בכולם: 10,000 קיפ.

המים קרירים ונעימים, הזרם חלש ואנו מוצאים את עצמנו שטים בעצלתיים. לבסוף אנו ממצים, מטפסים באחת מנקודות היציאה ושבים חזרה לכפר כדי להחזיר את ה- Tubing. מזג האוויר החם מבריח אותנו חזרה אל הנהר. כפיר מוצא מקל במבוק חלול וממציא משחק מסירות, בסגנון "חמור באמצע", אנו שוקעים לתוך המשחק, קופצים, מרמים זה את זה, יוצרים אתגרים שונים, כורתים בריתות ולא מבחינים שהזמן חולף לו, השמש החלה שוקעת, מתחיל להיות קר ורק אז אנו עוזבים בחוסר רצון את המים.

למחרת אנו שוכרים שלושה זוגות אופניים, המחיר אחיד בכל האי 10,000 קיפ לזוג אופניים יחיד. קשה למצוא דוכן השכרה עם אופניים באיכות גבוהה. רובן במצב מדאיג. רכיבה על אופנים ל- Li Phi Falls הממוקמים באי Don Khon, אורכת כעשרים דקות. שחף, כפיר ואיציק מתקדמים על אופניהם. אני צועדת להנאתי ברגל, חולפת בשכונת מגורים, עוצרת מידי פעם לדבר עם מקומיים סקרנים. גשר צר מחבר בין האיים ומאפשר מעבר קל. מיד לאחר הגשר ישנו קטר רכבת עתיק, איציק והילדים ממתינים לי שם. את המשך הדרך אני ממשיכה מורכבת על אופניו של איציק. אני מביטה קדימה אל שני ילדי, כפיר רוכב תוך שהוא בוחן את יכולותיו על האופניים, הוא נעמד עליהן, מאתגר את שיווי משקלו. ליבי מחסיר פעימה. אני לא יכולה שלא לחשוב על תאונת הדרכים שגרמה לי להפסיק לרכב על אופניים. אני מסיטה מבטי, חושקת שיניים. אני לא רוצה לומר שום דבר שיוריד לו את הבטחון העצמי או את ההנאה. כעת אני מביטה בשחף. היא יושבת זקופה על אופניה, רוכבת באלגנטיות. אני מתמוגגת רק מלהביט בה. "תראה" אני אומרת לאיציק, "איזה מהממת שחף, היא רוכבת כמו נסיכה", הנה הפנייה שמאלה כפיר מאט ופונה, שחף מאטה מעט ופונה, פרה עומדת לתומה באמצע הכביש. שחף מסיימת את הפנייה בתוך צווארה של הפרה. לפרה שלום, היא מביטה בשחף באדישות. שחף מביטה בפרה מופתעת. אני מיד עושה בקרת נזקים "שחף בסדר!" אני חושבת בהקלה ומיד האירוע הופך להיות בדיחת היום.

הכניסה לשמורה כרוכה בתשלום אולם הבחור בקופה מביט בנו בחוסר עניין ושב להתעסק עם הטלפון הנייד שלו, מתעלם מקיומנו. אנו עומדים רגע קט אחד תוהים וממשיכים בדרכנו פנימה. השביל מוביל אל תצפית יפה על מפלי ה- Li Phi Falls הגועשים, מי המקונג בגוון טורקיז. מסלול הליכה יפהפה מוביל אל חוף רחצה. הזרם חזק מאוד ואנו מקפידים להשאר קרובים לחוף הסלעי.

שעת צהריים הדרך חמה מכדי לצעוד בה, לשמחתי תיירת משוויץ רכובה על אופנוע חולפת לידי ונעצרת, אנחנו רוכבות יחד חזרה אל הכפר. בדרך היא מספרת לי שממשלת שוויץ קוראת לכל אזרחיה לשוב חזרה בגלל מחלת הקורונה המתפשטת בעולם, לכן היא מסיימת את טיולה הרבה לפני שתכננה. "מה את מתכננת לעשות?" היא מתעניינת. מבטי נודד אל הנוף היפה החולף על פני במהירות. לבי צועק "אני לא רוצה לחזור!", "אני לא רוצה לחזור" אני עונה לה בשקט.

הילד המתוק מתיישב לידי בעודי ממתינה למשפחתי, הוא מפטפט ומלהג בשפתו. כאשר אני בודקת בטלפון הנייד שלי מה השעה, הוא ממהר להתייצב בפוזה לצילום…

אנו חוזרים במעבורת ל- Nakasong, האזור שרק לפני ארבעה ימים נראה היה שוקק חיים, המוני רוכלים מקומיים מציגים את מרכולתם, דוכני מזון מפוזרים לאורך הדרך, ילדים רצים יחפים, רוכבי אופניים ואופנועים נוהגים בפראות, נדם לפתע. מעט מאוד אנשים מסתובבים ברחוב, רובם תיירים המתפזרים ליעדים השונים. המקומיים המועטים עטויים כעת במסכות פנים. איציק ואני מבחינים מיד בתמורות שחלו במקום, אנו מביטים זה בזו ללא מילים, אני פולטת אנחה עמוקה, איציק מחבק את כתפי. "בואי" הוא אומר, "נחשוב על כך אחר כך, חייבים למצוא את האוטובוס ל- Champassak".

Champassak

כדי לחצות את המקונג אל העיר Champassak, יש צורך לקחת סירה, במרחק הליכה מהמזח נמצא מקום הלינה הבא שלנו, Anouxa Guesthouse. אנו אוהבים את הבונגלוס המשפחתי הממוקם מול נהר המקונג ואנו זוכים לצפות בשקיעה מרהיבה.

הפעם אנו נעזרים בשירות ה- Guesthouse כדי לשכור טוק טוק למשך שלוש שעות על מנת לבקר ב- Vat Phou & the Ancient city. מומלץ להגיע לאתר בשעות הבוקר המוקדמות לפני שמתחיל להיות חם מידי.

Open daily: 8:00am-5:00pm for the site, 8:00am-4:00pm for the museum

כרטיס כניסה למבוגר: 50,000 קיפ, ילד מתחת לגיל עשר כניסה חינם. התשלום כולל שאטל עד האתר.

Vat Phou

Vat Phou ממוקם במרחק של 10 קילומטרים מ- Champassak, האתר רשום במורשת העולמית של אונסק"ו. זהו אחד ממקדשי ה- Khmer המרשימים ביותר מחוץ לקמבודיה. מתחם המקדש מדגיש את הדומיננטיות והמחויבות הדתית של אימפרית ה- Khmer.

תקופת האתר מתוארכת לתקופה מוקדמת יותר מתקופת Angkor אשר בקמבודיה. הכתובות מהמאה החמישית והשישית מציינות את המקדש, ולפי ההערכה הוא היה קשור במקור למדינת Khmer הראשונה של Chenla, יחד עם ממלכת Champa מהמאה השביעית (מקור: Wat Phu museum). העתיקות שבאתר נבנו בתקופה האנגקורית בראשית המאה ה- 11, עם תוספות שנבנו במאות ה- 12-13

עבודות שיקום ושימור נעשות על ידי צוות מיוחד שהגיע מהודו. אנו פוגשים בשטח את מנהל הפרויקט שמציג בפנינו את האדריכל, והמהנדס, הוא מספר לנו מעט על תהליך השיקום והשחזור.

אוטובוס מקומי אוסף אותנו בשבע בבוקר מ- Anouxa Guesthouse, לכיוון Pakse, "אוטובוס הנוסע לעיר Thakhek, יוצא ממקום אחר ולא מתחנת האוטובוס שבה תרדו", מסביר לנו בעל ה- Guesthouse, "עליכם לצאת לכיוון האיצטדיון, שם תפנו ימינה, הליכה קצרה לכיוון Friendship Mall, תחנת האוטובוס נמצאת מעט אחרי". אנו משננים את הסבריו, פועלים לפי הנחיותיו ובכל זאת מצליחים לפספס, איכשהו אנו מחפשים תחנת אוטובוסים מרכזית, כשבעצם מדובר בדלפק קטן וחבוי בסמוך לקניון. אוטובוס שנעצר בסמיכות עורר את תשומת ליבנו. אנו ממהרים אליו וכך מגלים את דלפק הכרטיסים. הנהג ממתין בסבלנות עד שנרכוש את כרטיסי הנסיעה שלנו, בנתיים מעמיס את תרמילנו הגדולים בתא המטען.

Thakhek

הנסיעה באוטובוס המקומי אינה פשוטה, המושבים צפופים מאוד, ברכיי זועקות בכאב. כשאני יורדת לבסוף מהאוטובוס בשעת ערב מאוחרת, אני נושמת לרווחה. בהמלצת מטייל בקבוצת פייסבוק אנו מגיעים למקום לינה מושלם חדש ונקי, Lao home hostel, חדר ה- dorme מיועד לארבעה אנשים ומקלחות עם מים חמים נמצאות בצמוד. אנו האורחים היחידים במקום. העיר הקטנה שקטה, מסעדות רבות סגורות, אנו נכנסים ל- Patalai, מסעדה בבעלות של אישה חייכנית מצרפת. דרכה אנחנו מתעדכנים על הנעשה בלאוס. "הסגר בגבולות מעכב אספקה של מוצרי מזון מתאילנד. רבים מבעלי המסעדות בחרו לסגור את עסקיהם מחשש הקורונה, מעט מאוד תיירים פוקדים לאחרונה את העיירה" היא מספרת.

אנו מקשיבים בדאגה לדבריה, לא שלא ראינו את התמורות המתחוללות לנגד עיננו אולם כעת החשק לשכור רכב ולצאת ל- Thakhek loop הולך ופוחת מרגע לרגע… נורות אזהרה אדומות נדלקות "אולי עדיף לשוב ל- Luang Pravang לפני שיהיה מאוחר מידי?" אני שואלת את איציק בשקט.

למחרת אנו מגיעים לסוכנות להשכרת רכב. הכל נראה מושלם, במלאי רכב שרצינו, דגם חדש ומשודרג, מפת ה- loop עם סימוני נקודות עניין, הנחה משמעותית מאוד שקיבלנו על הרכב, אפילו על הדרישה להשאיר דרכון ויתרו. אני מביטה בחוזה, ממוללת בידי את העט, מתחילה לחתום ועוצרת. "זה לא מרגיש לי נכון" אני אומרת. מבטי נודד סביבי "איפה התיק עם המחשב הנייד, הכסף והדרכונים?" אני שואלת באימה. כפיר מושך בכתפיו. "לא ידעתי שצריך להביא אותו" הוא אומר, מבולבל. "איפה הוא?" אני שואלת שוב בבהלה. "אה, השארתי אותו עם התרמילים בחדר האחסון". אני נושמת עמוקות. "בואו נלך מכאן". אני אומרת, מתנצלת בפני האשה בחנות השכרת הרכב ויוצאת החוצה. הרחוב ריק. כל כך ריק. זה מרגיש כאילו רק אנחנו שם.

אני גומעת במהירות את המרחק הקצר אל Lao home hostel, אוספת את תיק המחשב ויוצאת שוב החוצה אל הרחוב. איציק מביט בי בשאלה. אני מנידה בראשי בשלילה. איך אסביר לו שהלב שלי מתנגד עכשיו לצאת לשלושה ימים של נדידה בכפרים.

מול ההוסטל שלנו נמצא Bike & Bed Hostel, אני נכנסת אליהם על מנת לברר לגבי רכישת כרטיסי נסיעה חזרה ל- Luang Pravang. בנוסף אני מזמינה דרכם טיול יומי בטוק טוק למקומות שמעניינים אותנו.

הם ממליצים לנו על מסעדה מקומית שממוקמת ליד DD Bristro & Cafe היוקרתית, Shong Fang Khong Restaurant, המסעדה זולה, נקייה והאוכל המוגש טעים. בהמשך שהותינו בעיר אנו שבים אליה שוב ושוב בעיקר בשל השיקים הקרים והטעימים.

במרחק של כ- 15 ק"מ מהעיר Thakhek נמצאת Tham Nang Aen Cave, המערה נקראת על שם היתומה האגדית Nang Samounta וסיפור אהבתה הטראגי עם Ex-Xieng, המערה מרהיבה ביופיה, גובה ה"חדר" המרכזי בה מגיע לכ- 30 מטר. מומלץ לשכור סירה ולשוט במערה עד לקצה השני ובחזרה.

היעד הבא, Green Climbers Home. במקום מתחם בונגלו ומסעדה והוא מהווה נקודת יציאה למטפסי הרים. אחרי ארוחת צהריים אנו נהנים ממנוחה קלה ואתגרי שיווי משקל.

לאחר ביקור בנהר ובמערה נוספת אנו מרגישים שדי! מספיק לנו! מיצינו נהרות, מיצינו מערות. אנו מחליטים לחזור לעיר.

אחר הצהריים אנו צועדים על הטיילת בגדת הנהר. מגיעים אל מקדש יפה וציורי. אב ופעוטה חולפים על פנינו ומבקשים אוכל. אני מוציאה מהתיק שני כריכים ונותנת להם. הפעוטה אוחזת את הכריך בשמחה. האב מחייך אלי "תודה" הוא אומר בחיוך.

נזיר צעיר ניגש אלינו. "ראיתי את מה שעשיתם עכשיו" הוא אומר בחיוך, "תודה". כעבור רגע הוא שואל אם יש לנו זמן להישאר אתו כדי שיתרגל את האנגלית שלו. אנו נענים בשמחה ותוך כדי כך למדים על חייו כנזיר.

הנסיעה בסליפר אל- Luang Pravang יוצאת בשעה 1:00am, תחילה הנסיעה בסליפר והחלפתו במיניוואן בעיר Vientiane. נהג ה- Tuk Tuk אוסף אותנו מ- Bike & Bed Hostel, לאחר נסיעה של כעשר דקות אל נקודת המפגש הוא ממתין עימנו עד להגעת הסליפר. אנו עולים לסליפר נרגשים, זאת הנסיעה הראשונה שלנו בסליפר בלאוס ואנו סקרנים ממש. עוזר הנהג מוביל אותנו אל הקומה השנייה של הסליפר ועוזר לנו לאתר את המיטות שלנו. מיטה זוגית אחת פנוייה עבורנו והמיטה הזוגית הנוספת "הממ…", "מישהו ישן במיטה שלנו…" אני לא יכולה שלא לחשוב על זהבה ושלושת הדובים. הזוג מכוסה היטב מכף רגל ועד ראש בשמיכות. מתעלם מעצם הגעתינו. עוזר הנהג מכסה את פניו בבהלה כשאני מבקשת ממנו לטפל בכך. "לא, לא" הוא מניד בראשו שוב ושוב. אני מפלבלת בעיני, ומסמנת לאיציק ולכפיר להתארגן לשינה. "הי" אני קוראת לזוג המתחבא מתחת לשמיכות וממשיך בהתעלמותו. איציק מאבד סבלנותו ומניח את ידו על השמיכה. הבחורה קופצת בבהלה. אני מגייסת חיוך מתוק ואומרת לה "אני חוששת שטעית במיטה" תוך שאני מראה לה את כרטיסי האוטובוס שבידי. היא עונה במבטא צרפתי כבד שזוהי המיטה שלהם. "אם כך תראי לי את כרטיסי האוטובוס שלך" אני דורשת ממנה. "אין לנו כרטיסי אוטובוס" היא עונה בהתרסה, "אבל קנינו מיטה" היא מצביעה אל עבר האגף האחורי של האוטובוס, הנראה כמו מרתף, עם מזרונים מפוזרים על הרצפה "אתם משפחה, תשנו שם כולכם ביחד" היא אומרת בחוצפה. "לא" אני ממשיכה באסרטיביות "רכשנו את המקומות הללו מבעוד מועד, אין שום סיבה שבעולם שנעבור לישון שם". היא נכנסת להתקף היסטרי שישן שם גבר זר ושאינה מוכנה לישון שם, שהיא תישן אך ורק עם הגבר שלה. הגבר שלה לוחש באוזנה דבר מה, מבטו נראה אשם כל כך. נהג הסליפר מגיע, הוא מבין שמשהו מתחולל באוטובוס שלו. הוא נוטל את הכרטיסים מידי מביט בעיון במספרי המיטות. מסמן לה לקום "יש מקום בקומה התחתונה" הוא מערים עליה. "אוכל לישון שם עם הגבר שלי?" היא דורשת לדעת. הוא מהנהן בראשו. הזוג מפנה את חפציהם מתאנו ויורד בעקבות הנהג לקומה התחתונה. אני מביטה במיטה שזה עתה התפנתה. מחשבה על קורונה מתגנבת לראשי. "אני מקווה שהם לא נשאים של COVID-19" אני אומרת, נאנחת עמוקות. אני מכרבלת את שחף אלי "נסי להירדם" אני לוחשת לה, נושקת ברכות על מצחה.

דקות חולפות. הזוג עולה חזרה לקומה שלנו, מבטינו נפגשים. "אין מקום למטה" הבחורה אומרת ומאשרת בכך את מה שחשדתי קודם. הנהג מצא דרך מקורית להיפטר ממנה. הם נכנסים לתא האחורי של הסליפר. כעבור דקות הגבר מוציא מזרון דק וצר, מניח אותו במעבר בין התאים ושוכב לישון. "היא לא צעקה לפני רגע שהיא לא מוכנה לישון בלי הגבר שלה?" אני מביטה בו בחשדנות.

ב- Vientiane אנו עוברים למיניוואן עמוס נוסעים מקומיים. עכשיו כולם עוטים מסיכות על פניהם. מחטאים ידיים באלכוג'ל. מתח ניכר באוויר. על כיסא אחד שנפתח במעבר, בסמוך למקום מושבה של שחף, מתיישבות שתי נערות טובות מראה. שחף נמעכת תחת כובד משקלה של האחת וכשהנסיעה הארוכה מתמשכת היא נשברת. אנו מחליפים מקומות, כפיר מתיישב במקומי ליד איציק ואני מתיישבת במקום שחף, ליד השתיים וסופגת את האש במקומה, עם טלטולי המיניוואן ראשה של הנערה נשמט אל כתפי והיא נרדמת, אני מביטה בה רגע ארוך אחד וחושבת לעצמי בהומור שחור "Mi corona es Su corona", אני הודפת אותה הצידה מעל כתפי. היא משנה תנוחה וכעבור דקות אחדות שוב נוזלת על כתפי.

שחף מניחה את ראשה על ברכי, אני מלטפת את שיערה הרך, היא עוצמת את עיניה. אני מקשיבה לקצב נשימתה הרגוע, מבטי נודד אל הנוף הנשקף מבעד לחלון המיניוואן, השמש שנראית כה גדולה ואדומה דועכת אט אט, נבלעת אל תוך החשיכה. מחשבה נוגה חולפת בראשי "כשכל זה יגמר, העולם לא יהיה עוד כפי שהיה…"