"Good Morning, Vietnam"

ממעבר הגבול קמבודיה-וייטנאם הנקרא-Ha Tien Border Crossing, אנו נוסעים במונית לעיר Ha Tien, העיר מוזנחת ולא מזמינה. חיפוש מעמיק אחר אוטובוס לעיר Cần Thơ שבדלתת המקונג מעלה חרס בידינו. אנו מוצאים וואן חבוט ומקרטע ומצטופפים בו עם מקומיים ואם ובתה מדנמרק. הנסיעה ארוכה וקשה. נהג הוואן משתולל, עוקף בצורה חסרת אחריות וכמעט מתנגש ברכבים המגיעים ממולו, צופר ללא הרף בצופרו. המקומיים מביטים בו בחשש ובנו במבט מתנצל. אני אומרת לאחת הנשים שתבקש ממנו להרגע. אולם היא אינה מבינה את דברי. אני מסמנת לה בתנועות ידיים. היא מסתובבת אליו ואומרת משהו בשפתם. הוא מאט מעט ומזדחל דקות ארוכות בנתיב הימני, מאחורי משאית עמוסה. לבסוף מאבד סבלנותו וחוזר לסורו. ככל שאנו מתקרבים לעיר והכביש עמוס יותר הוא מתפרע יותר, מידי פעם משגר צרחות מקפיאות דם לאוויר. אחד המקומיים מבחין במבטו המבועת של כפיר אומר לו "אל תסתכל" תוך שהוא מסמן לו לעצום עיניים. אנו תוהים אם נגיע בחיים כדי לספר. לבסוף אנו מגיעים למחוז חפצינו. זכר צפירותיו הדהד באוזנינו שעות ארוכות אחר כך.

Cần Thơ

אנו מתמקמים ב- Stay house המנוהל ע"י משפחה מקומית חמודה במיוחד. הם עושים ככל יכולתם כדי להנעים את זמננו. לצערינו בשלב זה לא ידענו שהם מוציאים סיור מודרך לשוק הצף בנהר המקונג ואנו יוצאים החוצה אל הנהר לאתר לנו סיור.

העיר כיפית ומוארת. שוק לילה המתקיים בה עמוס מאכלים מעניינים וצבעוניים. מסתבר שאלו הימים האחרונים של פסטיבל שהתקיים בדלתת המקונג. הנהר מואר ומקושט ורבבות אנשים פוסעים על גדותיו.

ציידות תיירים מסתובבות בין ההמונים, מציעות סיורי זריחה על נהר המקונג. הן תוקפניות למדי, טופחות על כתפינו באגרסיביות, דוחפות פניהן מול פנינו במטרה לשדל אותנו לצאת לסיוריהן. אני מראה לאחת מהן את כרטיסי הביקור שבידי "תודה" אני אומרת לה, "אני כבר מסודרת". היא חוטפת אותם מידי וצורחת עלי "לא! אל תצאי איתם, תצאי איתי!" מכה על חזה. המומה מתגובתה אני פונה לדרכי. אנו חוברים לתיירת מספרד חמודה וביחד איתה נופלים בפח לחיוכה המתוק של ציידת אחרת דוברת אנגלית רהוטה המציגה עצמה בשם Tuirx. היא מספרת שבעלה ייצא איתנו כי היא כבר הוזמנה לסיור עם קבוצה אחרת, גם בעלה כמוה דובר אנגלית ומוביל סיורים. אנו קובעים לצאת איתו לסיור זריחה.

"סיור זריחה?!" שחף מזדעקת באימה. אני מושכת בכתפי נושמת עמוקות וממתינה לבאות. היא רוטנת. בעיקר בינה לבין עצמה.

השעון מצלצל, 4.30 לפנות בוקר. שחף מתארגנת ומוכנה ראשונה. אנחנו פוסעים ברחובות החשוכים לנקודת המפגש ליד הנהר. השדרה המובילה לנהר עמוסה במתעמלים, ברמקולים מושמעים בקול מחריש אוזניים שירי לכת מקומיים. אנו צועדים לקצב המוזיקה ועד מהרה מגיעים. מרטה חברתנו הספרדיה כבר ממתינה לנו ביחד עם Tuirx. אנו מובלים אל אחת הסירות בנהר. היא מציגה את "בעלה" ונעלמת אל האפלה. הסירה רעועה למדי. השייט אינו מבין מילה באנגלית. הוא משיט את הסירה על נהר המקונג תחילה להביט בזריחה, בהמשך אל השוק הצף הגדול המתעורר, דקות אחר כך אנו ממשיכים ל"גן עדן" בגלל חוסר יכולתינו להבין אותו והוא אותנו, מדלגים על ביקור במפעל ממתקים. משם הוא ממשיך חזרה לכיוון העיר. אנחנו מתחילים להבין שמשהו הוחמץ לאורך הדרך ומנסים להבין מתי נגיע למפעל המובטח. הוא מחייך ומתעלם מאיתנו. אנו עומדים על שלנו והוא מגיע לאתר כלשהו. אנו יורדים מהסירה בהיסוס. לשמחתנו אנו פוגשים צעירה מקומית דוברת אנגלית ובעזרתה הצלחנו להבין את מקור אי ההבנה. מסתבר שכאשר אמר לנו שהגענו לארוחת צהריים הוא התכוון שזהו מפעל הממתקים. רק שלא ידע לומר זאת באנגלית. כשהבין את מורת רוחנו החליט לפצות אותנו ולקחת אותנו לביקור במפעל לייצור נודלס הסמוך לעיר. משיחתנו עימה גם הבנו שאין לו רישיון מטעם המדינה לעסוק בתיירות. "אשתו" היא למעשה "מתווכת" שמשלמת לו מעט עבור השייט ולוקחת את רוב הכסף לעצמה.

הסיור במפעל לייצור הנודלס היה מעניין ולמרות שפנטזנו על מתוקים, נהנינו.

בשוק הלילה המקומי אהבנו מאוד את שיפודי הטלה עטוף בעלה בננות, Yam cake ו- Rice cake taro.

כדי להגיע לעיר Ho Chi Minh אנו לוקחים אוטובוס סליפר של חברת Futa אנו נעזרים באחיינית של המשפחה ב- Stay house על מנת לרכוש כרטיסי נסיעה. היא בוחרת עבורינו מיטות בקומה העליונה ובסמוך לחלון. איזו נסיעה מושלמת זאת הייתה. האוטובוס מצוייד ב- wifi, לכל תא יש וילון על מנת לשמור על פרטיות הנוסע. הנהג נוסע רגוע. חוויה מתקנת בהחלט לעומת יומנו הראשון בויטנאם.

Ho Chi Minh

"איך לעזאזל חוצים כביש בעיר הזאת?! בואו נדבר על זה רגע…"

למראה האנדרולומוסיה השולטת בכבישי העיר, אנו קופאים על מקומנו. אלפי אופנועים, מכוניות, אוטובוסים ומשאיות, איש אינו עוצר ברמזור אדום. מעברי חצייה זה לאמיצים. נוהגים שם עם כיוון התנועה, נגד כיוון התנועה, על המדרכות. כולם פשוט מתעלמים מהולכי הרגל.

ביום הראשון לשהותנו בעיר, אחרי המתנה ארוכה ליד מעבר החצייה, מגיעה ההבנה שכנראה אם לא נחצה את הכביש, אף אחד לא יעצור למרות שהרמזור מראה אור ירוק לטובתנו. הילדים נזכרים בסצנה מהסרט (Mulan (1, כשהסבתא עוצמת עיניה, אוחזת בכלוב עם צרצר המזל שלה וביחד הם חוצים את הכביש. "מה שטוב לסבתא, טוב גם בשבילנו" אני מכריזה. אנו מצטופפים ביחד, משלבים ידינו בחוזקה, ממתינים שהאור ברמזור להולכי הרגל יתחלף שוב לירוק, עוצמים עיניים ופשוט חוצים את הכביש הרחב. צפירות חזקות נשמעות מכל עבר. אנו פוקחים עיננו רק כשרגלינו נתקלות במדרכה ואנו מתנדנדים כדי לבלום את המעידה. אנחת רווחה. "זה ממש לא היה רעיון טוב!", צמרמורת חולפת במורד גבי.

ביום השני אנו בוחרים באסטרטגיה אחרת. הוא זוכה לשם "ריקוד החצייה". מניחים רגל זהירה על הכביש, מתחילים התקדמות ועצירה "צעד לפנים, שניים אחורה, סקובידו" אופנועים ורכבים עוקפים אותנו מלפנים ומאחור, צופרים בחוסר סבלנות.

ביום השלישי אנו נוקטים באסטרטגית "מציאת הקורבן", אנו מאתרים מקומיים שחוצים את הכביש ופשוט נדבקים אליהם בעת החצייה.

ביום הרביעי אנו חוצים בריצה הסטרית.

ביום החמישי חוצים באדישות.

זהו! התאקלמנו, Ho Chi Minh אנחנו בהחלט מוכנים לקראתך! האם את מוכנה לקראתנו?!

מצאנו דירת Airbnb מפנקת Tracy’s House at New City. אליה הגענו בשעות הערב המאוחרות אחרי ימי סיור רגליים ארוכים בעיר המרתקת הזאת, Saigon mon amour

אני עומדת ברחוב Han Thuyen Street מולי מתנשאת Notre Dame Cathedral. הקתדרלה עדיין עומדת על טילה. אפרורית. רובה מכוסה בפיגומים לרגל עבודות שיקום. בתקופת השיפוצים נאסרת הכניסה למבקרים שאינם נמנים על קהילת המתפללים הקבועה.

24.12.1993

ערב חג המולד. העיר חשוכה למעט אזור Notre Dame Cathedral המוארת ומקושטת. קריר מעט. אנו פוסעות ברחוב לעבר המסעדה של קים, עשרות בודדות של תיירים כבר ישובים ליד שולחן ארוך, ערוך בחגיגיות. אור ואני מתיישבות ומפטפטות עם התיירים שסביבנו. קים ניגשת אלינו בשמחה "טוב לראות אתכן שוב". היא מפזזת מסביב לשולחן, מבטי מלווה את דמותה "הנערה הזאת כל כך יפה" אני חושבת לעצמי.

חריקת בלמים פתאומית קוטעת את מחשבותי, שוטרים חמושים יורדים במהירות מהמשאית. משאיות נוספות נעצרות גם הן. השוטרים נגשים למסעדה הסמוכה. לפתע פורצות צעקות, חפצים נזרקים באוויר. "מה קורה?" מישהו לידי שואל בבהלה. אחת התיירות מוציאה מצלמה ומתחילה לצלם. הפלאש מסב את תשומת לבו של אחד השוטרים והוא ניגש לשולחננו במהירות. הוא חוטף מיידי התיירת שיושבת מולי את מצלמתה. היא צורחת "זאת המצלמה שלי" הוא רוכן מעליה באיום והיא מתריסה כנגדו "זאת המצלמה שלי!" הוא צורח עליה משהו בעוד היא מושיטה את ידיה לעברו, מתחננת שישיב לה את מצלמתה. הוא מוציא את הפילם ומשמיד אותו, משליך בבוז את המצלמה אל עבר השולחן. מסתובב לחברתה שישבה בסמוך חוטף מידיה את מצלמתה ושוב מוציא את הפילם. אנו מביטים המומים. בינתיים במסעדה ממול השוטרים מתחילים להעמיס שולחנות וכיסאות על אחת המשאיות. אני מבחינה בקים ואחיה הצעיר מתחילים לגרור במהירות למסעדה את הכסאות הפנויים. אנחנו לא ממש מבינים מה קורה אבל מתעשתים במהירות ומתחילים לסייע להם. אחיה הצעיר ואני גוררים את שולחן העץ הכבד ביחד, השוטר מבחין במעשינו. הוא מתקרב אלינו במהירות. אני לא מבינה מה הוא אומר אבל מנצלת את הרגע שהם מדברים ודוחפת במהירות את השולחן פנימה, כשאני חוזרת החוצה, אני מבחינה בשוטר מנסה לגרור את הנער בכוח. אני ממהרת אליו, בניסיון לדבר על ליבו. לפני שאני מספיקה, הנער מועד ונופל, השוטר מניף את אלתו ומכה באכזריות בגבו ובראשו שוב ושוב. טיפות הדם ניתזות על נעלי. אני קופאת. דומה שהרעש סביבי נדם. אני רוצה לצרוח "דיייי, הוא רק ילד" המילים נעתקות מפי. גופי רועד. הנער מוטל שם לרגלי ללא ניע. לאט לאט אני מתכופפת לעברו. מבטי מצטלב עם מבטו הקר של השוטר. "הנה את" יד מושכת אותי בחוזקה לאחור. "הוא…" אני מתחילה לומר, היא קוטעת אותי "בואי נסתלק מכאן" אורלי לא ממתינה לתגובתי וגוררת אותי רחוק מהכאוס, אל הסמטה החשוכה המובילה אל המלון שלנו. היא הודפת אותי בחוזקה לתוך המעלית החורקת. אנו עולות בדממה, מגיפות אחרינו את הדלת. אני מורידה לאט את הנעלים, מביטה בטיפות הדם. "את חושבת שהוא מת?" אני מרימה מבטי אליה, "אני יודעת שכמעט מתתי מדאגה כשנעלמת לי" היא עונה. אנו מתכרבלות זאת בזרועותיה של זאת. מקשיבות לרעש העולה מהרחוב הסמוך. שתיקה ארוכה.

השעה הייתה שתיים לפנות בוקר כשהרעש נדם סוף סוף. ללא מילים אנו נועלות את נעלינו ויוצאות אל הלילה החשוך. צועדות בחשש בסמטה חזרה לעבר המסעדה.

קים יושבת שם על שולחן שבור. כתפיה שמוטות. גופה שחוח, עיניה היפות עצובות כל כך. אנו עומדות מולה, נראה כי אינה מבחינה בנו.

"השוטרים פינו אותו לבית חולים" היא אומרת לפתע, "הוא חזר להכרה אבל לא הניחו לי להיכנס אליו, הוא במעצר" קולה נשבר. אנחנו כורכות זרועותינו סביבה בחיבוק, היא ממררת בבכי שעה ארוכה, מניחה את ראשה על כתפי. "מה יקרה עכשיו?" אני שואלת אותה לבסוף. "נצטרך עורך דין טוב". היא שותקת רגע ארוך "זה לא יהיה פשוט, מאשימים אותו בתקיפת שוטר במילוי תפקידו. "זה לא נכון" אני מזדעקת. אני מביטה בטיפות הדם על נעלי. היא מביטה בהן ומבינה. זרם דמעות נוסף שוטף את פניה. אני מוציאה כסף. "לא הספקנו לשלם על הארוחה" אני אומרת בהתנצלות, היא מנידה בראשה "אף אחד לא שילם בגלל מה שקרה" היא מביטה בי בחיוך עצוב. "כבר אין צורך, זה בסדר, תראי איבדנו הכל". היא מצביעה על המסעדה מאחוריה. נשמתי נעתקת. הכל הרוס, שבור ומנופץ. אני לוקחת את אגרופיה הקפוצים אל כף ידי, מלטפת אותם ברכות, פותחת אותם ומניחה את שטרות הכסף המקופלים. "קים", אני לוחשת "עכשיו תצטרכו יותר, בשביל אחיך".

13.12.2019

אני עומדת כעת בגבי אל Notre Dame Cathedral, מבטי נודד לעבר הרחוב, הנה בית הדואר General Post Office – GPO מרשים בדיוק כמו אז. הרחוב הומה אדם. ילדים מפזזים בשמחה ליד הכיכר. כולם עושים סלפי. הרחובות מקושטים. בתי קפה עמוסים בתיירים. כבר אין פחד ברחובות. עכשיו כולם עסוקים בהכנות לחג הקרב ובא. אנו פוסעים לעבר Nguyen Hue Street. הערב כבר ירד, מוזיקה עולה מהמזרקה. מלווה במופע אורות מרשים. תחושת חופש נפלאה. לרגע אני תוהה מה עלה בגורלם של קים ואחיה. "האם היא חלפה זה עתה על פני וזכרה בדיוק כמוני את אירועי אותו לילה מפחיד?"

סיור מומלץ היוצא מ- Hồ Chí Minh ל- Tay Ninh ו- Cu Chi Tunnel

לשני האתרים ניתן להגיע באופן עצמאי, אנו מעדיפים סיור מודרך, דרך אחת מסוכנויות הטיול הרבות הממוקמות ברחובות הסמוכים ל- Backpacker's area.

לאחר סקר מחירים, הסוכנות שבחרנו לצאת דרכה: Travel Service: 144 Bui Vien Street, District 01

בשמונה בבוקר אנו עולים על וואן ממוזג ונוח ויוצאים ליעד הראשון: מפעל שיקומי לנפגעי מלחמת וייטנאם-ארה"ב ואנשים עם צרכים מיוחדים. במפעל מתקיימת הדרכה על התהליך הארוך והייחודי של יצירת חפצי אומנות יפייפים, העשויים בטוב טעם ובאיכות משובחת. ההכנסות ממכירתם מהוות מקור פרנסה עיקרי עבורם. אנו רוכשים תמונות, וקופסת תכשיטים קטנה למזכרת.

משם אנו ממשיכים ל- Tay Ninh למקדש שמסמל את מקום היווצרות דת ה- Cao Dai, Holy See. זוהי דת מיוחדת, שמורכבת מבודהיזם, טאואיזם וקונפוציוניזם. אנו מגיעים דקות לפני שמתאספים המאמינים על מנת לקיים את טקס התפילה המיוחד. את הטקס ניתן לצלם רק מהקומה העליונה ויש להתלבש באופן צנוע כנהוג במקום קדוש. הכניסה חינם.

אחר ארוחת צהריים מקומית אנו נוסעים לגולת הכותרת של היום ה- Cu Chi Tunnel, מערכת מנהרות שהייתה פעילה בשנים 1960-1975, שימשה את אנשי ההתנגדות לצבא האמריקאי. זוהי מערכת מנהרות תת קרקעיות, מסועפת הנפרסת לאורך של יותר מ- 250 ק"מ. יש בה מספר מפלסים. מערכת המנהרות תפקדה כמקום מפגש ללוחמים, סיפקה מגורים, מטבח להכנת ארוחות, מקומות מסתור ויציאה ללחימה, באחת המנהרות אף ניתן לזחול. באתר ישנם מייצגים המדגימים את חייהם המתוחכמים של אנשי ה- Viet Cong באותם שנים. בעזרתם ניתן להבין כיצד הם חמקו מהחיילים האמריקאים, השליטו אימה ושרדו. המוטו המאפיין את אנשי ה- Viet Cong:

Da Lat

בלילה הראשון אנו מגיעים ל- The One Homestay, המשפחה המנהלת את המקום אינה מדברת אף לא מילה אחת באנגלית. אולם הם ממתינים לנו כיוון שהזמנו דרך Booking. בבית גרים כולם ביחד, סבא רבא וסבתא רבתה, סבא וסבתא, הורים, ילדים ונכדים. כולם מציצים בנו בסקרנות. סבא וסבתא מלווים אותנו לחדרנו. אנו עוברים דרך חדר השינה המבולגן שלהם, יוצאים למרפסת צרה, ומשם לחדר נוסף. מיותר לומר שאין קשר בין התמונה ב- Booking למראה החדר שקיבלנו. הוא רטוב ולח, קר מאוד. הסב נעמד בפתח הדלת מורה בידו על נעלי בית ישנות ומסמן לנו לנעול אותן. אני מחייכת ומראה לו את כפכפי האצבע שלנו המשמשות אותנו בחדרי המקלחת. הוא אינו מוותר. חיוכו מתחלף במבט מבוהל, הוא ממשיך להצביע על נעלי הבית. אני מביטה בכפיר, הוא כל כך חיוור. סבא לא ילך מכאן עד שלא ננעל את נעלי הבית. מחשבה מבחילה עוברת בראשי "כמה פטריות יש בתענוג הזה?" אני מכניסה את כף רגלי העטוייה בגרב לנעל הבית. עיניו אורו בשמחה. אני נועלת את הנעל השניה. מצביעה על כפות רגליי. בתקווה שילך. אולם הוא נשאר נטוע על מקומו. "אוקי" אני אומרת למשפחתי, "תנעלו את נעליי הבית אחרת לא תהיה לנו פה פרטיות לעולם". כולם ממהרים לנעול את נעלי הבית שלהם. אולם סבא נשאר עוד קצת להשגיח. לפתע הדלת השנייה נפתחת. סבתא נכנסת ובידיה מגבות. "מה עם לדפוק על הדלת?" אני תוהה. לבסוף הם מניחים לנו לנפשנו.

ילדי המשפחה נשארים ערים עד שעת לילה מאוחרת, רצים במדרגות הבית וצורחים בהתלהבות. הם גם מתעוררים עם שחר והמהומה רבה. "מזל שהזמנו רק לילה אחד…" אני חושבת בהקלה כשאני אורזת את חפצינו בזריזות רבה. "מעולם לא חשתי צורך להימלט כל כך מהר ממקום כלשהו.

אנו ממתינים בבית קפה מיוחד an cafe, Add: 63Bis, Ba Thang Hai street, עד שדירת ה- Airbnb שלנו תהיה מוכנה.

Minh מקבל את פנינו בלבביות ומוביל אותנו לדירתו החמימה ב- Ane Apartment. הדירה מעוצבת בטוב טעם ואנו שמחים על הבחירה.

כפיר נראה ממש חיוור, הוא מקורר ושקט מתמיד.

"קללת Da Lat 2", אני חושבת לעצמי.

25.12.1993

"עיר קייט בהרים…" אורלי מקריאה לי את הטקסט על Da Lat מתוך התנ"ך של התרמילאים הלונלי פלנט. "אוקי". אני עונה בהתלהבות תוך כדי אריזת התרמיל.

העיר יפה וקרה כל כך, אנחנו לא ממש ערוכות למזג האוויר הזה. אנחנו מטיילות מעט אולם אורלי מתחילה להשתעל באופן מדאיג, מהר מאוד חום גופה מאמיר מעבר ל- 40 מעלות. היא הוזה. כאב הגרון שורט כסכינים. אני מנסה לברר לגבי שרותי הבריאות בעיירה הקטנה. פערי שפה מקשים ממש על תקשורת. אני מגישה לה כדור להורדת חום וכשהיא נרדמת לבסוף, אני יוצאת לרחוב לקנות לנו משהו לאכול. כשאני שבה לקבלה של המלון בו אנו מתארחות, אני מתיישבת על הספה בלובי ומתחילה לתכנן איך אני מוציאה אותה מעיר הקייט בהרים… כעבור זמן אני מרגישה עיניים מתבוננות בי. אני מביטה חזרה. "למה העיניים שלך עצובות?" הוא שואל אותי ברכות. "חברתי חולה מאוד, אני דואגת" אני עונה. הוא ממשיך בנסיונות לדבר עימי, האנגלית שבפיו דלה. הוא מציג את עצמו כ- Nam ומסביר שלשמו שני פירושים האחד דרום כמו במילה Viet Nam שמשמעותה אנשי הדרום ופרוש נוסף שמשמעותו גבר. אני מחייכת, "גם גבר וגם חתיך" אני חושבת בסתר ליבי.

אני עולה לחדרינו. "איפה היית?" אורלי תובעת לדעת בכעס, "יש לך מושג כמה דאגתי לך כשהתעוררתי?!", "הבאתי לנו אוכל", אני עונה בעייפות ומוסיפה "את דואגת לי? מה כבר יכול לקרות?", "כולם פה קומניסטים רעים! אני לא סומכת עליהם! ראית מה קרה…", "ששש…" אני מהסה אותה, דוחפת לפיה את המדחום. "יופי" יש מגמת ירידה אני מבשרת בשמחה. היא אוכלת מעט, הסכינים בגרונה מקשים עליה.

בשעות הבאות החום עולה ויורד חליפות, אורלי הוזה ובאחד מרגעי הצלילות אומרת "אני חושבת שעדיף שאחזור לתאילנד, שרותי הבריאות שם מתקדמים יותר", אני מהנהנת בראשי."את צודקת!", אני עונה בדכדוך. "תמשיכי עם הבנים שפגשנו", "אל תחשבי על זה אפילו" אני עונה לה בתקיפות. "אני לא רוצה להרוס את החלום שלך…" היא מתבכיינת. "אנחנו עוד נחזור לכאן, ביחד" אנחנו מבטיחות זאת לרעותה.

למחרת אני מנסה לברר לגבי תחבורה חזרה לסייגון. "האוטובוס יוצא אחת לשבוע בחמש בבוקר", אני לא בטוחה שאני מבינה נכון ומתעקשת לשאול שוב ושוב. לבסוף אני מבינה שהאוטובוס המדובר יצא הבוקר. אני צונחת על הספה בקבלה בניסיון לעכל את המידע. Nam נכנס, מניח על השולחן לידי את קסדת האופנוע שלו. "חיכיתי לך אתמול" הוא אומר, "לא הגעת". "לאן הייתי אמורה להגיע?" אני תוהה. מסתבר שהוא הזמין אותי לארוחת ערב, כשהייתי טרודה במחשבותי. אני מתנצלת ומסבירה לו שחברתי כל כך חולה ואני חייבת להעביר אותה לסייגון. הוא מבקש שאחכה לו רגע. "תבטיחי לי שלא תלכי". אני מהנהנת, תוהה מה קורה.

הוא בודק עם הנערה בקבלה אם ניתן לארגן לנו מונית. היא מסמנת לי להמתין ויוצאת החוצה. Nam מתיישב לידי. "אל תדאגי, חברתך תהיה בסדר. את לא לבד", הוא נוטל את ידי בכף ידו ואני מרשה לדמעות להתפרץ סוף סוף.

בחלוף זמן שהרגיש כנצח. היא חוזרת מלווה בבן דודה. "הוא יקח אתכן לסייגון" היא מצביעה על הצעיר לידה. "הנסיעה תעלה 50 דולר", אני מביטה בה המומה. Nam יוצא מכליו, "לא יותר מ-30 דולר" הוא מסנן בכעס. השלושה מתווכחים בינהם, הטונים עולים. "אין לי הרבה מזומן עלי" אני אומרת, "השארתי את רוב כספנו בכספת בתאילנד", אני מבלפת. הנערה מהמלון ובן דודה מתרצים, "30 דולר". אני עולה לחדרינו, אורזת במהירות את חפצינו, עוזרת לאורלי להתארגן. כעבור דקות אנו יורדות למטה. Nam עוזר לי להעמיס את החפצים על המונית. לוקח אותי בשקט הצידה מוציא את ארנקו, "כמה כסף תצטרכי עד שתגיעו לתאילנד?" הוא שואל. אני מביטה בעיניו, מבטו רך וחמים. "אין צורך" אני עונה במבוכה. הוא מתעקש שאקח את כספו. נהג המונית מצפצף בחוסר סבלנות. אורלי מוטלת חלושה במושב האחורי. "אני חייבת ללכת" אני לוחשת. "אני באמת אסתדר, אל תדאג". הוא פותח עבורי את דלת המונית, מביט באורלי בחמלה "אולי פעם תחזרי" הוא אומר לי בשקט.

Nam נשאר על מקומו בעוד המונית מתרחקת לאיטה. רציתי לצעוק לנהג שיעצור, לפתוח את הדלת ולרוץ לחבק אותו חזק אבל נותרתי דוממת, מביטה לאחור עד שדמותו נעלמה מעיניי.

אנחנו מגיעות לסייגון בשעות אחר הצהריים. אני משאירה את אורלי בחדר במלון וממהרת לעצור נהג ריקשה "לקונסוליה התאילנדית" אני אומרת בבהילות. הוא מדווש במהירות עוצר לי בפתח הקוסוליה. "שעת קבלת הקהל הסתיימה", מודיע לי השומר. אני מתחננת לעזרה. מנופפת נואשות בדרכונה של אורלי. "חכי רגע". הוא מורה לי. נהג הריקשה מביט בי בסקרנות בעודי ממתינה ליד שער הקונסוליה הגדול. בנתיים ניגש אלי בחור צעיר "שעת קבלת הקהל הסתיימה, תחזרי מחר" הוא אומר נחרצות. "אני ממש זקוקה לעזרה! "אני אזרחית ישראלית ואין לי למי לפנות כרגע". הוא מקשיב בסקרנות. אני מספרת לו על אורלי ועל מצבה שמחמיר מיום ליום. אני מסבירה לו שאני סומכת על שרותי הבריאות בתאילנד יותר מאשר על אלו של ויטנאם. הוא מהנהן בהסכמה. מסמן לשומר לפתוח לי את השער הגדול וללכת בעקבותיו. אני פוסעת אחריו בתקווה. אנו נכנסים לבניין הקונסוליה והוא מסמן לי להמתין. ליבי הולם בפראות. "הקונסול יקבל אותך עכשיו, רק הוא יחליט אם תוכלי לקבל ויזה מיידית עבור חברתך החולה". "החיים והמוות ביד הלשון" מילותיה של אמי מהדהדות בראשי. אני מזדקפת, מגייסת הבעה מלאת ביטחון עצמי ונכנסת לחדר. מולי ישוב איש נעים סבר. הוא מחייך אלי, מזמין אותי לשבת ומקשיב לדברי. הוא שואל אותי שאלות רבות ולבסוף אני חותמת על הצהרה שאני האחראית הבלעדית לבריאותה של חברתי, מתחייבת לשלם את כל הוצאותיה הכספיות ועוד ועוד. אני חותמת על כל מה שאני נדרשת ומקבלת את הויזה הנכספת בדרכונה של אורלי. אני טסה במורד המדרגות. נושמת לרווחה, נהג הריקשה עדיין שם, ממתין לי. "מהר ל- Vietnam Airlines", אני מבקשת תוך שאני מטפסת בעייפות למושב. הנהג מדווש במהירות, חולף בסימטאות צרות, מגיע לכביש המהיר. ועוצר לי ליד משרדי החברה. אני יורדת במהירות ופונה לדלת הכניסה. "סגור" השומר מסמן לי לעצור. "לא, לא, לא" אני מתחננת בייאוש. אני כבר כל כך עייפה. נהג הריקשה יורד ומתקרב אלינו. הם מדברים ביניהם בשקט. השומר מסמן לי בידו ללכת. נהג הריקשה מביט בי. "בבקשה" אני מביטה בו בתחינה. הוא מסתובב אל השומר וצועק עליו. אני לא מבינה מה נאמר, אבל חילופי הצעקות בניהם מזעיק את אחד מעובדי המשרד החוצה. אני ממהרת לנצל את ההזדמנות שנקראת בדרכי. "אני זקוקה לעזרה" אני אומרת ומסבה את תשומת ליבו. הוא דובר אנגלית רהוטה, ואני מסבירה לו את הבהילות ברכישת כרטיסי טיסה לתאילנד. הוא מקשיב לי בשקט. "בואי איתי", מסמן לשומר לפתוח עבורי את הדלת. הוא פונה לאחת העובדות הצעירות, היא מדליקה את המחשב ואני ממתינה. שעון הקיר מתקתק בקול ומורט את עצבי.

הטיסה הקרובה יוצאת למחרת בשעת בוקר מוקדמת. היא מניחה את הכרטיסים בידיי בחיוך.

אני יוצאת החוצה, נהג הריקשה מביט בי במתח. מסמן בידו "הצלחת?" אני פורצת בבכי, מהנהנת בראשי ומראה לו את הכרטיסים. הוא עוזר לי לטפס למושב במבוכה, נראה שהוא לא ממש יודע מה לעשות עם פרץ הדמעות שלי, אבל אני פשוט לא מצליחה לעצור אותן.

אני נפרדת מנהג הריקשה שלי ונכנסת למלון. אני מוותרת על שירות המעלית ומתחילה לטפס לאיטי בגרם המדרגות. בקומה השנייה אני קורסת על אחת המדרגות מחבקת חזק אל ליבי את שני הדרכונים ואת שני כרטיסי הטיסה. זקוקה לרגע אחד עם עצמי לבד.

החדר חשוך. "אור", אני לוחשת בחשש. אורלי פוקחת את עיניה בתשישות. אני נוגעת במצחה, היא קודחת וחיוורת. עכשיו השיעול שלה חזק כל כך. היא מחרחרת בכבדות "הצלחת?" היא שואלת בקושי רב. אני מניפה מולה את הדרכונים וכרטיסי הטיסה בניצחון.

אנו נוחתות בבנגקוק. לרגע אני מרגישה כאילו חזרתי הביתה. אני לא ממש יודעת באיזה בית חולים לבחור אבל לבסוף בעצתו של ישראלי, שהכרתי בטיסה וסיפר שמתגורר שנים אחדות בבנגקוק, אני בוחרת בבית חולים עליו המליץ.

התהליך בחדר המיון עובר במהירות. אורלי מאושפזת בחדר פרטי שנראה כמו סוויטה בבית מלון חמישה כוכבים. האחות מביטה בי בעיון "את נראית לא טוב, תישארי לישון פה. אדאג שיסדרו לך את הספה" אני מביטה בה בהכרת תודה. המחשבה שעכשיו אצא לחפש לעצמי מקום לינה העבירה בי חלחלה. אני מניחה את תרמילי הגב הכבדים שלנו, בחדר הגדול. ונכנסת להתקלח. "יואו, את לא מאמינה" אני צועקת לאורלי, "חדר המקלחת ממש מפנק". כשאני יוצאת עטופה במגבת גדולה, אורלי כבר שקעה לשינה עמוקה. היא נראית כל כך קטנה ושברירית במיטה הגדולה מחוברת לאינפוזיה, וכל מיני מכשירים.

אני שוקעת בספה הגדולה. "עוד רגע אקום להתלבש, רק אנוח רגע…" אני חושבת באיטיות. כשאני מתעוררת, אני מגלה שמישהו הלביש אותי בכותנת קלה, הניח כרית מתחת לראשי וכיסה אותי בסדין.

"בוקר טוב" אורלי אומרת, עיניה זורחות. "ישנת שעות!"

שנה אחר כך, כששבתי מהטיול בדרום אמריקה, היא תספר לי שכאשר הגיעה לארץ והגישה לרופא המשפחה שלה את מסמכי בית החולים, הוא אמר לה שהיא ניצלה מחיידק טורף.

16.12.2019

קול שיעול צורמני מעיר אותי משנתי, אני מביטה בו בדאגה, ממתינה לצפצוף המדחום. "אין חום" אני חושבת בהקלה. "אני רעב" צמד המילים נוסך בי אושר, איציק מייד מארגן ארוחת צהריים חמה. כפיר רק מקורר קצת, אני מרגיעה את עצמי. כפיר ואני נשארים לנוח בדירה בעוד איציק ושחף יוצאים להכיר מעט את העיר. הוא מתאושש במהירות. ואנו יוצאים לטיול Easy-Rider בסביבות העיר Da Lat.

Mr. Viet ונהגי ה- Easy-Rider מגיעים בזמן לאסוף אותנו מהדירה ליום הסיור. את היום אנו פותחים בביקור ב- Paradise Lake, משם ממשיכים למסלול הליכה בהרים בדרגת קושי קלה, הטיפוס והירידה אורכים כארבעים דקות. בהמשך אנו מבקרים בכפרי מיעוט אתני ולומדים על חייהם ופרנסתם: חממות גידול פרחים, חוות גידול ירקות, חוות גידול פטריות. משם אנו ממשיכים ל- Pongour falls המפלים הגדולים ביותר בדרום וייטנאם. נסיעה בדרכים כפריות מובילה אותנו ל- Elephant falls. אנו עוצרים במסעדה מקומית ולא מאוד מוצלחת לארוחת צהריים וממשיכים לביקור במפעל ביתי להכנת יין מאורז, מפעל מקומי להכנת סלי במבוק, מקדש בודהיסטי, מפעל לייצור בדי משי ומסיימים את יומנו The coffee Plantations ובמפעל קטן להפקת Weasel poop coffee

איציק מתגבר על הבחילה הראשונית האוחזת בו ומחליט לטעום את הקפה בעל השם המפתה: Weasel poop coffee, "הממם…" הוא אומר כעבור רגע "טעים" וגומע בשקיקה את שארית הקפה בכוס.

Da Lat מקושטת בפרחים לכבוד פסטיבל הפרחים הצפוי להתקיים בקרוב.

אנחנו לא רוצים לפספס את הפסטיבל המתקיים אחת לשנתיים. המקומיים ממליצים לנו בכל לב להישאר בעיקר לערב הפתיחה המיוחד הצפוי. לבסוף אנו מחליטים להישאר עוד יומיים. מאחר והדירה הוזמנה מראש לימי הפסטיבל, מצאנו מקום חדש וחמוד ממש בקירבת האגם. House Uyên Thanh ויוצאים משם נרגשים לעבר אירוע הפתיחה. הרחוב עמוס המון חוגגים. יש תחושת יום העצמאות באוויר. דוכני שערות סבתא, מוכרי בלונים בצורת פרחים, שרשראות פרחים מהבהבות, דוכני מזון רבים. חלק מרחובות העיר סגורים לתנועה. אנו עומדים בתור הארוך המשתרך לאירוע הפתיחה. כשאנו מגיעים אנו מתבקשים להציג הזמנה. "אוי, לא ידעתי שצריך כרטיסים", את הפרט הזה איש לא ציין. "איפה ניתן לרכוש כרטיסים?" אני שואלת. השומר קורא למישהו שדובר אנגלית. בחור צעיר מלא ביטחון עצמי נעמד מולי ואומר לי נחרצות שרק בעלי הזמנה רשאים להיכנס לאירוע. אני מצביעה על שלט הפרסום הגדול באנגלית הניצב לא רחוק מאיתנו. ומסבירה לו שהסיבה שנשארנו בעיר היא כדי לראות את הטקס המיוחצן. על השלט לא כתוב שזהו אירוע סגור בפני תיירים. הוא מביט בי בחיוך שחצני "תיירים יכולים להצטלם עם הפרחים בחוץ". עכשיו אני ממש זועמת. במהלך השבוע האחרון, סיפרו לי שוב ושוב כמה כדאי להיות בטקס החגיגי ועכשיו מסתבר שזהו תרגיל שיווקי לתיירים. אני נזכרת בדברי נהג ה- Easy-Rider שלנו "תתרחקי מכאן בימי הפסטיבל, זה טוב לעסקים אבל לא לתיירים" הוא היה היחיד שדיבר בכנות מסתבר, עכשיו הבנתי למה התכוון. "את יכולה לצפות בטקס בטלוויזיה" אני שומעת בקולו גוון של זלזול. "או שתקני בשוק השחור כרטיסי הזמנה". אני מביטה בפניהם המאוכזבות של הילדים. "אל תדאגו" אני אומרת "בואו" אנו מקיפים את המתחם הגדול. פוגשים תיירים נוספים מאוכזבים וכועסים. באחד השערים, תושבים מקומיים מנסים לדבר על ליבו של השומר אולם ללא הזמנה אינם מורשים להיכנס. בגדר הצדדית, בעלי הזמנות שכבר נכנסו למתחם מושיטים את ההזמנות שלהם לחבריהם ואלו מציגים את ההזמנה בכניסה. השומרים מבחינים בנעשה אולם בהסכמה שבשתיקה מניחים להם להיכנס. אנו מנסים את מזלנו בשערים השונים ונענים בשלילה שוב ושוב. באחד השערים השומר אומר לי שנוכל להיכנס בסוף האירוע בעשר בלילה כדי לראות את הזיקוקים. "כדי לראות זיקוקים אני לא צריכה להיכנס" אני רוטנת.

"מה נעשה?" שחף וכפיר שואלים. אני מביטה בפניהם המאוכזבות. "אנחנו לא הולכים לוותר, זאת הסיבה שנשארנו בעיר הזאת" אני אומרת נחרצות ואנו פוסעים אל עבר השער האחרון. תיירים אחדים כבר שם מנסים את מזלם ונענים בשלילה.

אנו עומדים דקות אחדות מול השער ובוהים באנשים המעבירים לחבריהם את ההזמנות מול עיני השומרים. הם מוכנסים פנימה. גבר מבוגר עם תג VIP כרוך בסרט סביב צווארו מופיע מולי, הוא מלווה בשלושה נערים. "ערב טוב" אני פונה אליו בחיוך. הוא מחייך בשמחה. "אתה יודע אולי איפה ניתן להשיג כרטיסים לאירוע?", "חכי רגע, אברר לך" כעבור רגע חזר עם מבט מתנצל, אמר את מה שכבר ידענו.

הם מציגים את הזמנותהם ונעלמים בין הקהל הרב. "בואי נלך מכאן". "חכו רגע" אני עומדת בדממה. "רק עוד רגע".

"מעולם לא וויתרתי כשרציתי משהו בכל מאודי…"

כעת הגבר עם תג ה-VIP עומד לצידי. "הבן שלי ביקש שאעשה הכל כדי לעזור לכם להיכנס פנימה". הוא מציץ בחשש מעבר לכתפו. הוא מחלק את שלושת ההזמנות לשחף, כפיר ואיציק. מוריד את התג מעל צווארו ומושיט לי אותו. "פשוט תלכו אחרי בביטחון עצמי, אל תיצרו קשר עין עם השומרים". אנו עושים כדבריו, המחסום נפתח עבורינו לרווחה ואנחנו בפנים. הנערים מקבלים את פנינו בצהלות שמחה. אני מורידה את התג מעל צווארי ומודה לו בכל לב. הם נעלמים שוב בין הקהל הרב.

הטקס מקסים, מושקע ואנו מברכים על מזלנו הטוב.

למחרת איציק, שחף ואני מתעוררים חולים. כפיר מתרוצץ בנינו כאחות רחמניה. מושיט לנו סיוע ככל יכולתו. "אכן קללת Da Lat 2" אני חושבת בליבי.

נקודות עניין: Crazy House מבנה מוזר ומיוחד במינו, שנבנה ע"י אדריכלית מקומית בתו של אחד מגדולי האדריכלים בויטנאם, שנבנה בהשראת האדריכל הקטלוני אנטוני גאודי, עם חדרי אירוח מוזרים בצורת מערות, חיות וקורי עכביש. שמו המקורי הוא Hang Nga Guesthouse & Art Gallery כתובת: Huỳnh Thúc Kháng, Phường 4 (עלות כניסה למבוגר: 60,000 VND, לילד-מתחת לגובה 130 ס"מ: 20,000 VND).

Maze Bar פאב הבנוי בצורת מבוך על צלע ההר. קונים קוקטייל בכניסה (לילדים הם מכינים קוקטייל נטול אלכוהול) ונכנסים לתוך המבוך הבנוי בצורה מיוחדת, מטפסים עד שמגיעים למרפסת רחבה המציעה תצפית יפה על הסביבה. כתובת:57 Phan Bội Châu, Phường 1

בסמוך ל- Maze Bar יש ATM של VPBank, משיכה של 5 מליון VND ללא עמלה. ניתן למשוך 3 פעמים ברצף.

מ- Da Lat אנו נוסעים בסליפר ל- Da Nang, מגיעים לפנות בוקר וממתינים לאוטובוס המקומי שיוצא ב- 5:30am ל- Hoi An, הנסיעה אורכת כשעה. הליכה קצרה מתחנת האוטובוס ואנו מגיעים בשעת בוקר מוקדמת ל- Backhome Hotel, מתארגנים ויוצאים להכיר את העיר הכי מהממת בויטנאם. העיר שתכננו לשהות בה שלושה ימים, כבשה את ליבנו ונשארנו בה שלושה שבועות…

Hoi An

חג המולד קרב ובא והעיר מקושטת ומוארת בצבעוניות עזה, הרובע העתיק הומה תיירים מרחבי העולם. ישנה תחושת אושר נפלאה באוויר. אנו מסתובבים שעות ארוכות בסימטאות הרבות, טועמים מאכלים בשוק המקומי, נכנסים לגלריות הרבות, מתארחים בבתי מקומיים בהם מדריכים דוברי אנגלית וצרפתית מספרים על ההיסטוריה המשפחתית של דיירי הבית, חנויות אמנות מיוחדות, מסעדות מערביות, בתי קפה ופאבים. בשעות אחר הצהרים מתקיים יריד אוכל מקומי ומיטב המסעדות של העיר מגישות מנות מיוחדות במחירים אטרקטיבים. בשעות הערב מפליגות בנהר סירות מוארות בפנסים סיניים, צובעות את הנהר בבליל אורות ססגוני.

העיר העתיקה והציורית Hoi An השתמרה באופן יוצא דופן ומהווה דוגמא לנמל סחר בדרום מזרח אסיה המתוארך למאה ה- 15 עד המאה ה- 19. בנייניה ותוכנית הרחוב שלה משקפים את ההשפעות, הן של הילידים והן של הזרים, שהשתלבו בבניית אתר מורשת ייחודי זה. העיר רשומה ב- UNESCO World Heritage מאז שנת 1999. ניתן לרכוש כרטיס ביקור בבתים העתיקים ולקבל הדרכה על היסטוריית המשפחה המתגוררת בבית. לרוב המשפחות היסטוריה מתועדת של שמונה או שבע דורות. סגנון הבנייה האדריכלי משולב בסגנון היפני, הסיני והוייטנאמי (כניסת מבוגר לחמישה מתוך כלל האתרים שבמתחם לפי בחירתכם עולה 120,000 VND, לילדים כניסה חופשית).

ביקור בבית עתיק ברובע העתיק. סבא מקבל את פנינו, סבתא ובתה מכינות "White Rose" המתכון הסודי עובר במשך שלושה דורות במשפחה. זוהי מנה ייחודית ל- Hoi An והמשפחה מספקת את המנה לכל המסעדות בעיר. ה- "White Rose" מוגש עם שלושה סוגי רטבים חריפים.

אחד המקומות המיוחדים ברובע העתיק הוא ה- Japanese Covered Bridge, הגשר המקורה נבנה במאה ה- 18 בסגנון אדריכלי יפני, בשער אחד הוצבו פסלי שני כלבים ובשער השני הוצבו פסלי שני קופים, המייצגים את התחלת עבודת בניית הגשר בשנת הכלב וסיום עבודת הבניה בשנת הקוף. בגשר הוצב מקדש קטן.

"אמא" אומר כפיר בוקר אחד, "אני ממש מתגעגע לחברת ילדים בגילי, לשגרה. אני ממש סקרן איך זה ללמוד בבית ספר בחו"ל…" כעבור רגע הוא מוסיף "בדקת לגבי בית הספר ב- Hoi An? בית הספר שמקבל תלמידים זרים?"

עוד כשהיינו ב- Ho Chi Minh, התחלתי לבדוק לגבי אפשרויות להשתלב בבתי ספר מקומיים או בין לאומיים בווייטנאם. קיבלתי מספר טלפון ממטיילת ששלושת ילדיה בילו חודש בבית ספר מקומי ב- Hoi An ולדבריה ממש נהנו.

אני יוצרת קשר עם מנהלת בית הספר אולם מסתבר שהם יצאו לחופשת חג המולד וישובו לפעילות רק בתחילת השנה החדשה.

אני מבשרת לכפיר את הבשורה והוא מביט בי בתקווה "נוכל להשאר?". אני מחייכת אליו "כן, אבל רק לחמישה ימים, לא נוכל להתעכב יותר מכך". הוא מהנהן בראשו בשמחה.

אנו מתאמים את הגעתנו, מוצאים מקום מגורים סמוך לבית הספר הממוקם בחלקו האחר של העיר. וממתינים בהתרגשות ליום הלימודים הראשון.

כפיר מתעורר מוקדם בבוקר, מתקלח ואוכל את ארוחת הבוקר שלו. סופר את הדקות בהתרגשות… אנו מלווים אותו אל יומו הראשון. הוא זורח מאושר.

במהלך השבוע הוא יוצר חברויות חדשות, משפר את האנגלית שבפיו, לומד לשחק במשחק מקומי הנפוץ Badminton-כדור נוצה, וחוזר עם שפע חוויות מרגשות.

"אני כבר לא מתגעגע לבית ספר בארץ, אני רוצה ללמוד רק כאן, המורים כאן אף פעם לא צועקים, חווית הלמידה מתוך התנסות ומחקר, אני כל כך אוהב את זה" הוא אומר בעצב כשהגיעה העת להיפרד…

Palm River Academy

בעיר מתקיימות סדנאות רבות, התמקדנו בנושאים האהובים עלינו: סדנת Lantern, אצל The Lantern Lady

סדנת ציור Phap Gallery, Add: 495 Cua Dai Steet הגלריה נמצאת במרחק הליכה קצר מבית חב"ד.

סדנת בישול חינמית התקיימה ב- Backhome Hotel, היה טעים…

Spring roll recipe:

מלית:
סלסלת נבטים דקים.
אטריות אורז שקופות.
חותכים לרצועות דקות ומניחים בקעריות נפרדות: גזר, מלפפון, כרוב לבן
רוטב:
2 כפות קמח
2 כפיות סוכר
2-3 כפות מים (לפי הצורך)
4 כפות סויה
5 כפיות חמאת בוטנים
לערבב את כל החומרים ביחד.
לאחר מכן, לחמם מעט שמן במחבת, לטגן מעט שום כתוש, להוסיף את הרוטב למחבת, לערבב היטב, במשך כדקה. להעביר לקערית ולהניח לרוטב להתקרר מעט.
להכנת ה- Spring roll:
לטבול דף אורז עגול בקערת מים, להניח על צלחת כאשר החלק המחוספס של הדף פונה כלפי מעלה, להניח מעט ירקות חתוכים, נבטים ואטריות אורז בקצה הדף ולגלגל הדוק.
לפזר מעל מעט רוטב, אבקת צ'ילי גרוס, ובוטנים כתושים.
בתאבון.

סדנת Pottery ב- Thanh Ha Pottery Village

ב- Hoi An מבחר נפלא של מסעדות, בשוק המקורה וברחוב הסמוך לו בעיר העתיקה, ישנו היצע של אוכל מקומי מעולה. בסמטאות העיר העתיקה ישנן מסעדות ובתי קפה מערביים, חלקם מוצלחים במיוחד.

מסעדה יוונית האהובה עלינו במיוחד: MIX ממוקמת בלב הרובע העתיק.

מסעדת בשרים Befor and now Add: 51 le Loi Street

מסעדת המבורג מעולה: Jim's Snackbar

מספרה סניף לגברים: Tom Toan For Man: Add: 11 Ba Trieu Street סמוך ל- Backhome hotel. סניף לנשים: Ton Toan Hair Beauty Salon: Add: 92 Thai Phien Street

OAT SPA – Add: 623 Hai Bà Trưng Street – Massage

Một Mí Beauty & Spa – Add: 96 Nguyen Du Street – Massage

לינה:

צוות מקסים, חדרים נעימים, אווירה טובה, ארוחת בוקר סבירה Backhome Hotel

צוות חמור סבר, חדרים גדולים ומרווחים, ארוחת בוקר סבירה Thanh Binh Central

צוות מקסים, חדרים מהממים, ארוחת בוקר מפנקת, נוף מרהיב לשדות האורז, ממוקם בחלק המרוחק של העיר סמוך לבית הספר NGHT Garden Resort

Phong Nha

איסוף מהמלון שהיה אמור להיות בשעה 13:00, באופן מפתיע, מגיע כעשר דקות לפני הזמן. וואן חבוט שראה ימים טובים יותר, מקרטע לו לאיטו לעבר נקודת האיסוף שעל הכביש הראשי. אנו עולים לאוטובוס ובוחרים בארבע מיטות עליונות ליד החלון. "no wifi", אומר הנהג. איציק לא מוותר, הוא בודק, מאתר את רשת האוטובוס ומנסה את מזלו, מכניס בסיסמה את שם הרשת ובינגו אנחנו בפנים.

בדיוק בשעה 21:30 אנו מגיעים ל- Phong Nha, פעם נוספת אנו עומדים נפעמים אל מול העמידה בזמנים. הרחוב הראשי בעיירה, רחב ידיים. למעט אופנועים בודדים אין בו תנועה כלל. בתי הקפה ריקים ברובם למעט אחד עמוס בחוגגים מקומיים ששרים קראיוקי בוואליום בלתי נתפס. רמת הזיופים נוסקת לגבהים ואנו ממהרים להתרחק משם.

מרחק הליכה של 600 מטר היישר אל Khách sạn Trung Đức המלון חדש, ו- Thi מקבל את פנינו בידידותיות.

למחרת בהמלצת Thi, אנו פוסעים כ- 100 מטר בהמשך הנהר ומגיעים למזח הנקרא Son River Ferry. הבחורה בקופה מציעה לנו להצטרף לזוג וייטנאמי ולעוד זוג תיירים ולחסוך בעלויות של השכרת סירה למערת Phong Nha Cave, משם אנחנו יצאים לאחד האתרים היפים בהם ביקרנו עד כה במסענו.

השכרת סירה בת 10 מושבים – 360,000 VND, דמי כניסה למערה 150,000 VND (ילדים מתחת לגובה 1.30 משלמים חצי מחיר).

Phong Nha Cave התגלתה לראשונה בשנת 1899, במהלך מלחמת וייטנאם ארה"ב שימשה כבית חולים, וכמערות רבות נוספות שימשה כמקום מסתור לנשק ומקלט. בשנת 1992, קבוצת מדענים בריטים ומדענים מאונברסיטת Hanoi יצאו לחקור ולתעד את המערה. בשנת 1995 נפתחה המערה למטרות תיירות.

השיט בנהר בגוון טורקיז כהה, מרשים. הערפל אופף את ההרים המיוערים והאוויר קריר מעט. ההפלגה אורכת כחצי שעה בסירת מנוע עד פתח המערה. בכניסה למערה, מפעילת הסירה מדוממת את המנוע ועוברת לקדמת הסירה על מנת לחתור במשוטים, חברתה נותרת בירכתי הסירה, גם היא חותרת במשוטים.

אני מביטה בתצורות הסלע היפות, נטיפים וזקיפים עצומים. מנסה להנציחם במצלמתי, אולם ללא הצלחה. לבסוף אני מניחה את המצלמה ונוצרת בזכרוני את המראות המרהיבים.

Phong Nha Cave נחשבת למערה הרטובה הארוכה ביותר בעולם, נהר תת-קרקעי באורך 13,969 קילומטרים זורם דרכה. אורכה של המערה 7,729 קילומטרים. תיירים מורשים לבקר עד עומק של 1.5 הדרך היחידה להיכנס לעומק המערה היא באמצעות שיט על נהר. יחד עם זאת יש בה מספר אזורים יבשים שהמים אינם מגיעים אליהם. ניתן לרדת מהסירה, לטייל בהם רגלית ולצלם.

על מנת להגיע ל- Phong Nha Botanic Garden ו- Paradise cave אנו שוכרים מונית פרטית ליום שלם ב- 600,000 VND.

הנהג חמוד והוגן, דובר אנגלית בסיסית ביותר עם זאת תקשורתי, ניתן ליצור עמו קשר ב- WhatsApp פרטיו: Pham Minh Tuan +84813004004

Tam Coc

3:50 לפנות בוקר, האור נדלק. קולו העייף והמונוטוני של הסדרן מכריז על היעד "Tam Coc". אנחנו יורדים בזריזות מהאוטובוס אל הרחוב החשוך והשקט, ערפל עוטף את בתי העיירה ומשווה לה מראה מסתורי. "לא היינו אמורים להגיע לכאן בשעה 5:00 לפנות בוקר?" אני רוטנת בשקט. אני פותחת את ה- Google Maps ומאתרת את מיקום המלון שלנו. "400 מטר מכאן" אני אומרת ומעמיסה על גבי את התרמיל הכבד. הדאגה שוב מכרסמת בליבי, שלחתי מייל למלון שנגיע בין 5.00am ל- 6.00am אבל לא קיבלתי תגובה. האם שוב אעביר את משפחתי את השעות הקרובות בחשיכה ובצינת הבוקר. אנו פוסעים ברחוב השקט, מתעכבים מעט ליד האגם הקטן. כולנו עייפים כל כך. שחף אומרת "אני כל כך מחכה להגיע לחדר, להתכרבל במיטה ולישון" ליבי מתכווץ בבהלה. בקול שקט אני אומרת להם שעדיין לא קיבלתי תגובה למייל ששלחתי ויכול להיות שלא יהיה לנו חדר בשעות הקרובות. את המטרים האחרונים אנו פוסעים בדממה.

"אמא" שחף אומרת ומצביעה בידה על שלט הכניסה למלון. "תראי יש פה מספר טלפון, בואי נתקשר" אני מביטה בספקנות, הכל חשוך כל כך. "אני לא בטוחה שיענו לנו בשעה כזאת, אבל ננסה". אני שולחת הודעת WhatsApp, כעבור רגעים בודדים אור נדלק. "אני מגיע" נכתב בהודעה.

בחור חייכן פותח עבורנו את החדר. הוא אינו מבקש מסמכים פשוט מכניס אותנו לחדר ומאחל לנו לילה טוב.

אני מתכרבלת לי במיטה הרכה, ריח המצעים כל כך נעים, מזמן לא הייתה לנו מיטה רכה ונעימה, אני שוקעת לשינה מתוקה…

ריח מעורר תיאבון מגיע לאפי, קולות רשרוש, אני פוקחת עין ומביטה סביבי. איציק עומל על הכנת כריכים טעימים לארוחת הבוקר. "כבר הספקתי לחקור את העיירה, היא הרבה יותר נעימה מ- Phong Nha", הוא מספר ומעורר את סקרנותי. "ממי, את לא מאמינה, בשוק מוכרים תרנגולות חיות, שולפים תרנגולת מהכלוב ופשוט אורזים בשקית ניילון, כמו חפץ" הוא אומר מזועזע.

בהמלצת Minh, אנחנו פותחים את יומנו בצעידה של 4 ק"מ ל- Bich Dond Pagoda, על אף הערפל, הנוף כל כך יפה. משם אנו ממשיכים בצעידה של 7 ק"מ ל- Thung Nham – Bird Valley, הכניסה כרוכה בתשלום של 100,000 VND לאדם. במרחק של כמאה מטר מהכניסה, ישנו שילוט למערת נטיפים Vai Gioi Vao. אנו מתחילים לטפס במדרגות הרבות, לרגע נדמה שהן לא תגמרנה לעולם… לבסוף אנו מגיעים. המערה חשוכה לחלוטין, אני מאירה בפנס שבטלפון הנייד שלי את הכניסה. גרם מדרגות תלול ממתין לנו בחשיכה המוחלטת השוררת במערה. אנו מטפסים בחשיכה ואני מצליחה לחבוט את ראשי בסלע הנמוך, אני מאירה על הסלע ולעינינו נגלים הנטיפים שבמערה. עוד טיפונת טיפוס ואנו מגיעים למקדש קטן של בודהה. "אמא, בואי מהר" שחף וכפיר קוראים לי בבהילות. אני ממהרת בעקבותם. לנגד עיני נשקף נוף נפלא של העמק, פרוס תחתנו כשטיח מרהיב. אנו חוזרים על עקבותינו ויורדים שוב את כל המדרגות הבלתי נגמרות.

משם אנו צועדים מרחק של 2 ק"מ נוספים אל תוך השמורה, פוגשים בדרכנו סנאים מתוקים המתרוצצים על ענפי העצים. המקום יפה ומטופח. הביקור ב- Bird Garden, מרשים ובלתי נשכח.

על שפת האגם ניתן לשבת ולצפות בעשרות חסידות הנוחתות סמוך לשקיעה על העצים הרבים, משם אנו ממשיכים לביקור במערת נטיפים נוספת Động tiên cá – Mermaid cave, המסלול במערה מעגלי, היא מונגשת ומוארת. כשאנו מסיימים את המסלול אנו יוצאים אל עלטה מוחלטת. השמש שקעה והפארק נטוש.

אנו מתחילים לצעוד בכיוון שער השמורה ולשמחתנו מצליחים לעצור טרמפ חזרה לעיר.

למחרת אנו שוכרים מונית לביקור ב- Cuc Phuong National Park וב- Endangered Primate Rescue Center ובמרכז לשימור צבים Turtle Conservation Center.

שני המרכזים הם פרויקטים שלא למטרות רווח מוקדשים לחילוץ, שיקום, גידול, מחקר ושימור של המינים בסכנת הכחדה בווייטנאם. בשל סחר בלתי חוקי, למטרות רווח או אכילת בשרם ע"י ילידים עובדי אלילים או הפקת "תרופות" מאבריהם.

מומלץ לצאת מוקדם בבוקר לשמורה ולהצטייד בתרסיס נגד יתושים. בשמורה ישנם מספר מסלולים וניתן לבחור את המועדפים עליכם. אנו בחרנו במסלול הליכה עצמאי בג'ונגל כ- 7 ק"מ. זהו מסלול מעגלי, במהלכו ניתן לראות מערות, גזע עץ בן 1000 שנה, העץ עצמו נשרף. בנוסף ישנו מסלול לחמשת העצים הכי גבוהים וגדולים בשמורה.

לרוע מזלם של זן צבים נדיר, רופאי אלילים מכינים מאבריהם "תרופות" נגד מחלת הסרטן, הריפוי המיוחל לא קורה ועדיין הם ממשיכים להאמין בכך. עלות הצב מגיעה לכ- 5,000 USD. בווייטנאם נותרו פריטים בודדים בלבד.

ביום השלישי אנו מבקרים ב- Bai Dinh Pagoda, זהו מתחם של מקדשים בודהיסטים ונחשב למתחם המקדשים הגדול ביותר בוייטנאם.

משם אנו נוסעים ל- Trang An Boat tour, ישנם 4 מסלולים לבחירה. הקופאית ממליצה לנו לבחור במסלול מספר 1. אשה מבוגרת ובתה הצעירה שומעות את ההתלבטויות ומתערבות בשיחה שלנו, האשה נעמדת מולי ומסמנת לי נחרצות בשום אופן לא לקחת את מסלול מספר 1. כשנדמה לה שאיני מבינה אותה היא עוברת לשפת סימנים ומסמנת איקס בעזרת ידיה על מסלול מספר 1. מסלול 2 הוא המועדף עליה ואנו מחליטים להקשיב לעצתה.

אכן המסלול מהמם ביופיו.

בשעות הצהריים המאוחרות אנו מגיעים ל- Mua Cave, מערת הנטיפים עצמה הרוסה ומוזנחת אולם טיפוס מאתגר מאוד במעלה מדרגות האבן הרבות, (ספרנו כ- 460 מדרגות) מוביל לנקודת תצפית על הנוף המרהיב.

מקום לינה מומלץ מאוד, חדש, נקי, שרות מהמם Tam Coc Minh Gia Homestay : WhatsApp:+84968029383

נהג מונית: Mr. Khanh +84966687959, +84966687958

Cát Bà

מזג האוויר אפרורי וקר, אנו מחליטים לצאת לסיור יום מהאי Cát Bà בסירה פרטית הכולל ביקור באי הקופים וטיפוס אתגרי לתצפית מרהיבה. כפרי דייגים, שייט בקיאקים ושייט ב- Halong Bay, אנו מוותרים על קפיצה למים מהסירה ושנירקול במים הקרים מידי לטעמינו. טבח הצוות הסירה הכין ארוחת צהריים טעימה להפליא!

Hanoi

חג ה- Tết בפתח, ערב ראש השנה הסיני מתקיים ב- 24.1.2020 למחרת יום שבתון. שבוע לפני החג מתחילים מקומיים רבים לנסוע לבתי משפחותיהם בכפרים השונים. ניתן לחוש את העומס בתחבורה הציבורית. בעיר ישנה תכונה רבה. החנויות עמוסות בקונים. בגדים חדשים לחג, מתנות, זרי פרחים ועוד. הרחובות מקושטים ומוארים ומידי ערב ליד האגם מתקיימים אירועים. בתי התושבים, מלונות ומסעדות מתקשטים בצבעי אדום וזהב – צבעי המזל, מוארים באורות צבעוניים, מתמלאים בפרחים ובעץ ה- Tết המסורתי: עץ שקדייה או עץ אפרסק, מקושט בקישוטי נייר וברכות בצבעים אדומים וזהובים.

ההתרגשות דבקה גם בנו. אנו מחליטים שוב לשנות את תכניותינו ולהישאר בעיר לחג. אנו שוכרים דירת Airbnb מפנקת Hanoi Zodi Apartment 5a וממלאים את המקרר במצרכי מזון. התורים בסופר ארוכים כל כך, לרגע זה מרגיש כמו תקופת החגים בארץ.

ערב החג הגיע, אנו מתכננים לצאת לצפות באירוע המרכזי ליד האגם. ברקים מאירים את השמיים. רעמים מתגלגלים בקול נפץ. גשם זלעפות יורד. אנו עומדים בכניסה לבניין וממתינים שעה ארוכה. אולם הגשם מסרב להיפסק. ליבי נכמר על החוגגים המקומיים. כל כך הרבה הכנות לערב הגדול הזה ועכשיו גשם. לבסוף אנו עולים חזרה לדירה. איציק מכין מטעמים ואנחנו מתכרבלים על הספה מול תכנית טלוויזיה. בחצות בדיוק על אף הגשם הכבד, השמים מוארים בזיקוקים. עשרים דקות שלמות של מופע זיקוקים במגוון צבעים וצורות.

!Chúc mừng năm mới! – Happy New Year

בעת שהותנו בעיר, לרוב אכלנו את המטעמים הנפלאים שאיציק עמל וטרח באהבה עצומה במטבחנו, איזה כיף היה לאכול שוב אוכל ביתי ואהוב. עם זאת מידי פעם ביצענו גיחות למסעדות קרובות. הנפלאה מכולן הייתה מסעדת סושי מעולה: Nobi בכתובת: ‎146 Triệu Việt Vương, Hai Bà Trưng‎‏, כדאי להתעדכן באתר בשעות הפתיחה. Tel: +84967641146

בית תה מומלץ Mrs.K Tea House – Add: 364 Pho Hue Street

ימים אחדים לפני החג אנו ממהרים להוציא ויזה ללאוס. התהליך קצר ופשוט: מאתרים ב- Google Maps את כתובת השגרירות Embassy of Lao PDR, Add: 40 Quang Trung – Hoan Kien בשגרירות מתבקשים למלא טופס בקשה לויזה, דרכון בתוקף לחצי שנה קדימה, תמונת פספורט בגודל 3X4, תשלום 35 USD במזומן. קבלת הויזה נעשית ביום הבקשה.

Sapa

נסיעת הלילה מ- Hanoi ל- Sapa עוברת ללא תקלות. מרגע לרגע האוויר הופך קר מאוד והדרך מתפתלת בהרים. לבסוף אנו מגיעים לעיירה הקסומה. בחוץ קר, ערפילי ומעט גשום. אני יורדת לאיטי במדרגות האוטובוס שואפת לקרבי את האוויר הצח, עיני לוכדת את דמותה של נערה יפה לבושה בבגדים צבעוניים ומיוחדים. היא מחייכת אלי במתיקות ושואלת אותי בעדינות ובנימוס אם אני זקוקה למקום לינה. משהו בה מוכר כל כך. "כבר הזמנתי מקום בהוסטל ליומיים הקרובים" אני עונה לה. תכניתי הייתה לאתר מבין שלל המאמות המומלצות, דווקא את אחת המדריכות הצעירות שהומלצו בקבוצת מטיילים ב- facebook לפני כשנה. משהו בהמלצה משך את תשומת ליבי ולכן החלטתי לנסות לאתר אותה. זאת ללא ספק קארמה כי הנערה מסתבר זאת אותה נערה מההמלצה. שמה Say Giang, מאז אותו פוסט היא נישאה וילדה לפני שלושה חודשים תינוקת מתוקה. אנו קובעים לצאת איתה ליומיים סיור ולינה של לילה אחד בביתה שבכפר Lau Chay. בכפר מתגוררים בני שבט ה- Mung, שמוצאם מסין לפני מאות שנים והם משמרים את שפתם ומינהגיהם. מסלול ההליכה אל הכפר מאתגר למדי בגלל הבוץ החלקלק, היא מדלגת כאיילה בהרים ומגישה לנו עזרה בקטעים הקשים, כשעל גבה במנשא, התינוקת היפיפיה שלה. בעזרת הסכין הגדולה שלה, היא מעצבת לנו מקלות הליכה מבמבוק ומחממת אותם מעט במדורה על מנת שיהיה לנו נעים לאחוז בהם. מראה לנו סוגי צמחים שונים ומסבירה לנו על השימוש בהם. מידי פעם אנו מצליחים לראות מבעד הערפל הכבד את פריחת השקדיות הרבות בגווני וורוד ולבן. אחרי הליכה מאומצת עם עצירה לארוחת צהרים במסעדה מקומית אנו מגיעים אל כפרה הממוקם גבוה בהרים. בעלה והיא הקימו ביחד Home Stay חדש ומפנק אשר שומר על אורח חייהם המסורתי ועם זאת נקי ונעים. ממרפסת הבית נשקף נופם הנפלא של ההרים. מסביב למדורה הקטנה במרכז החדר היא מספרת לנו שאנו האורחים הראשונים שלהם במקום החדש. הם סיימו לבנותו לפני חודשיים ועד כה איש עדיין לא הגיע אליהם. לאחר שאנו מתחממים מעט מול המדורה ושותים תה חם ומתוק היא מראה לי היכן נמצאים חדרי המקלחת והשירותים ויוצאת עם בעלה לשוק בכפר לקנות מוצרי מזון לארוחת הערב. שחף ואני חוזרות ממקלחת במים חמים ונפלאים. "איפה זה?" איציק שואל. "אתה יוצא מהמתחם, ממשיך ישר, חוצה את לול התרנגולות, מתבוסס בבוץ ליד דיר החזירים, תזהר לא לדרוך על הכלב ששרוע כמו סלע במרכז השביל ואתה כבר תראה את זה מימינך". ההסבר היה מדוייק ובכל זאת הם מצליחים ללכת לאיבוד.

את ארוחת הערב Say בישלה ביחד עם איציק, במטבח של הורי בעלה הגרים בסמיכות. לארוחת הערב מצטרפים בני המשפחה. זוהי ארוחת הערב המקומית הכי טעימה שהייתה לנו בכל החודשיים וחצי שלנו בוייטנאם. בעודינו מתחממים סביב המדורה במרכז החדר Say מספרת לנו על מנהגי השבט השונים, זוגיות, נישואין, לידה, אמונה ועוד. היא עונה בפתיחות לשאלות. גיסתה מכבדת אותנו ב-"happy water". לשמחתי הם לא משתכרים עד אובדן חושים, שותים מעט לשם הנאה. Say עצמה מניקה ובעלה והיא נמנעים מאלכוהול. הזוגיות והאהבה בינהם ניכרים וזה מקסים. כל כך שונה ביחס למה שראינו עד כה בויטנאם. בשעת בוקר מוקדמת Say מניחה עבורינו במרפסת קערת מים חמים לשטיפת פנים. שחף ואני שוטפות פנים מול הנוף ההרים הנפלא. עכשיו שהערפילים נסוגו מעט, ניתן לראות את מורדות ההרים הירוקים. אחרי ארוחת בוקר מושלמת אנו יוצאים לראות טקס המתקיים בביתו של שאמן הכפר לכבוד השנה החדשה. הטקס מתבצע במשך שעות, אנשי הכפר מגיעים להשתתף. לאכול, לשתות הרבה "happy water" ולעשן "באנגים", בעוד השאמן מקריב בזה אחר זה חזיר, תרנגול ועוד. בני השבט מאוד ידידותיים ונעימים, מקבלים את פנינו בשמחה.

בהמשך היום אנו מטיילים ומגיעים לכפר נוסף. הכפר שוקק חיים. הצעירים לובשים את מיטב מחלצותיהם ומסתובבים ברחוב הראשי בחבורות גדולות. Say מסבירה לנו שמאחר ואלו הם ימי השנה החדשה, בני ה- Mung נוהגים לצאת מהכפרים למקומות מפגש וכך לייצר להם הזדמנות להכיר בני זוג.

תחילה Say חוטבת ענפי עץ במבוק בסכין הגדולה, מעצבת אותה למקלות הליכה. בהמשך היא מחממת אותם מעל המדורה כדי שיהיה לנו נעים לאחוז בהם.

"בשבוע הבא, אנו חוגגים את ט"ו בשבט, חג האילנות" אני מספרת ל- Say בהתרגשות, היא מקשיבה בסקרנות בעודי מתארת לה את מינהגי החג וסיבותיו. מוזר לה קצת שאנחנו לא חוטבים את העצים, על מנת להציגם לראווה מקושטים בכניסה לבתים ולבתי העסק כנהוג בוייטנאם.

הילדות מושארות ברחוב במטרה לעורר אמפתיה בתיירים והם יקנו מהן צמיד או מחזיק מפתחות קטן. קר מאוד. הקטנות פורצות בבכי, הבנות הגדולות יותר דואגות לקחת את הכסף שהתיירים נותנים לקטנות.

כשהערפל התפוגג מעט הבחנו בשדות האורז המפורסמים של Sapa. "עוד מעט יתחילו לזרוע את האורז, כעת רואים רק עשב", מסבירה לנו Say."עדיין יפה פה כל כך" אני עונה נפעמת.

ניתן ליצור קשר עם Say דרך ה- Say Giang :facebook או לשלוח הודעה Say WhatsApp: +84815697861

Eden Spa: 08 Thac Bac Street, Sapa Town, Tel: +84982066766 – Massage מומלץ מאוד

מלון מאוד מומלץ לשהייה, מפנק מאוד, צוות מקסים My Boutique Hotel & Spa

Hà Giang

רגע לפני שאנו עוזבים את המלון My Boutique Hotel & Spa ויוצאים לתחנת האוטובוס, Quynh העובדת בקבלה, מניחה בידינו שקית עם ארבעה כריכים וארבע בקבוקי מים. "זאת נסיעה ארוכה" היא אומרת, "שיהיה לכם לדרך". חיבוקים ונפרדים. אנו מאוד נרגשים מהמחווה היפה וצועדים בזריזות לעבר תחנת האוטובוס. האוטובוס עמוס תיירים עליזים, לרגע זה מרגיש כמו טיול שנתי. כל אחד מאיתנו מתמקם במיטה ומתכסה היטב בשמיכה העבה, אחת הבנות משיקגו שואלת "אתם חושבים שהם מכבסים את השמיכות מידי פעם?" וגורמת לכולנו לפרוץ בצחוק מתגלגל. הנסיעה עוברת בנעימים.

בשעה 4.00 לפנות בוקר, אנו מגיעים לעיירה המנומנמת Hà Giang, נהג האוטובוס מוריד אותנו בפתח המלון שלנו.

חשוך.

אני נוקשת בעדינות על דלתות הזכוכית הגדולות. בהודעת ה- e-mail, נכתב שיש להם check in 24/7 כך שלא אמורה להיות בעיה.

אני מנסה שוב ומתרחקת מעט לאחור. "אמא" שחף אומרת לי בשמחה, "תראי, יש שם מישהו"

בחור מנומנם, מדדה יחף לעברינו. פותח את דלת הזכוכית הגדולה לרווחה. הוא אינו דובר אנגלית אולם יוצא מגדרו לסייע לנו. "רק חדר אחד מתוך השניים שהזמנת פנוי כרגע" והוא מוביל אותנו לחדר עם מיטה עצומת ממדים. תוך דקות אנו מתארגנים לשנת לילה וממהרים להתכרבל במיטה. על אף העייפות אנו מתחילים לצחוק על כל שטות אפשרית שקרתה לנו במהלך המסע ועובר זמן עד שאנו נרדמים בזה אחר זה.

נקישה עדינה על דלת חדרינו.

אני מביטה בשעון, השער עשר וחצי בבוקר. אני פותחת את הדלת. "Sorry Miss" אומר לי בחור בחיוך גדול, מושיט לעברי מפתח. "האורחים מהחדר שהזמנתם פינו מוקדם את החדר, ניקינו אותו במהירות כדי שתוכלו להיכנס" אני מודה לו על המחווה ומעירה את החבורה העליזה ליום החדש.

חיפושינו אחר מסעדה פתוחה לארוחת בוקר העלו חרס. בוקר יום ראשון ונדמה שהכל סגור. אנו בודקים מסעדת רחוב מקומית אולם שום דבר בתפריט אינו קורץ לנו במיוחד.

אנו גוררים רגלינו ברחוב, לפתע אני מבחינה במסעדה השייכת להוסטל. אנו נכנסים ומזמינים ארוחת בוקר. בעודנו ממתינים אני בודקת בקבוצות ה- facebook השונות המלצות למדריכים לטיול Essy Rider ב- Hà Giang Loop המפורסם.

אז מה היה לנו?!

"רק עם ביבי", "לכי על ביבי", "קן הוא האיש בשבילכם", "קן התותח", "לופ עם זינג (איגל) מומלץ, מומלץ, מומלץ", "ממליצים בחום על טין", "דיס המלצה על טין", "טין האחד והיחיד" "האפי התותח" טייגר המלך" ועוד ועוד…

במי בוחרים? באחד והיחיד? אולי במלך? אני מתייעצת עם זוג ישראלים צעירים ומאוד חמודים שהחליטו להצטרף אלינו, יובל וליאב. ליאב מצחיק אותי, "מלך לא יאכזב!" הוא כותב לי.

אני נוברת בחביתה שלי ומתלבטת. מרימה את מבטי ורואה פרסום על הקיר Loop עם David, מתחילה לברר ומגלה שהבחור הנחמד שהגיש לנו ארוחת בוקר הוא זה שגם מוציא סיורים. אחרי שאנו מקבלים מידע מפורט אנו קובעים לצאת לארבעה ימים ב- Loop

מזג האוויר בעונה הזאת של השנה אינו אידיאלי בלשון המעטה, עם זאת הנהגים אליהם אנו מצוותים, חמודים כל כך ועושים כמיטב יכולתם לייצר לנו חוויה מקסימה.

את הבוקר אנו פותחים בארוחת בוקר משותפת, מקבלים מסיכות לפנים, אמצעי מיגון לברכיים ולמרפקים, כפפות חמות, קסדות, תדריך אחרון לפני יציאה לדרך, צילום קבוצתי. ויציאה לארבעה ימים קסומים באזור הכי יפה בווייטנאם.

התחנה הראשונה נקראת "שער גן עדן" טיפוס תלול למדי לנקודת תצפית, שם ממוקם בית קפה ואנו מתחממים בתה לימון חם ומתוק. את "גן העדן" אנו לא רואים בשל הערפל הכבד והסמיך. David מושך בכתפיו במבוכה, "זה בסדר" אני מצחקקת "נדמיין". אני אוחזת בכוס תה הלימון החמה, מניחה לאצבעותי להפשיר מעט וחושבת לעצמי שאם כל כך קר בגן עדן אני בוחרת להיות בגיהנום.

אנחנו ממשיכים בנסיעה, חולפים על פני כפרים ונופים ציוריים, בעוד הערפל מוסיף נופך מיסטי לתפאורה.

ארבעת הימים חולפים מהר מדי ואנו נותרים עם טעם מתוק של עוד… יום אחד אולי נשוב, כשמזג האוויר יהיה מתאים יותר.

מסע בצל נגיף הקורונה

אנו חוזרים ל- Sapa למלון המפנק שלנו My Boutique Hotel & Spa. העיר ריקה כעת מתיירים וממקומיים. אנשים עוטים מסיכות ורוב המסעדות, בתי מלון וחנויות סגורים כעת מחשש מנגיף הקורונה. שלטים גדולים מורים לאנשים לעטות מסכות ואנו מרגישים קצת מוזר בסיטואציה הזאת.

במלון שלנו כל כך כיף ונעים ואנו מחליטים להשאר שבוע ימים, רק לנוח , להתפנק במסאג'ים, לאגור כוחות לפני שממשיכים במסע. אני מפנה זמן איכות לכפיר ולי ואנו יוצאים למסעדה ביחד. שעתיים נפלאות בהן הוא מספר לי את כל שעל ליבו. אני יושבת שם מולו מביטה בנער המקסים שגדל תחת ידי, מלאת הודייה ואושר.

השבוע חלף במהרה, הגיעה העת לשוב לנדודים נפרדנו בחיבוק מהצוות המקסים של My Boutique Hotel & Spa, נכנסתי למונית והבטתי בפעם האחרונה לאחור, היה כיף כל כך על אף מזג האוויר הקודר. איזה סיום נפלא לטיול בוייטנאם.

אז זהו שלא!

באותם רגעים עדיין לא ידעתי שסיום המסע בוייטנאם יהיה סיוט אחד גדול.

17:45 ה- Pick Up מגיע בדיוק בזמן לאסוף אותנו. בעל הסוכנות לוחץ את ידינו בחיוך ומוודא שנוח לנו במונית. הוא מסביר שניפגש שוב בסוכנות וניפרד מאיתנו.

בסוכנות אנו מוזמנים לשבת ולהמתין להגעת האוטובוס. ב- 18:30 האוטובוס עוצר בפינת הרחוב הראשי ואחד מעובדי הסוכנות מלווה אותנו לאוטובוס ומוודא שנקבל מיטות בקומה העליונה בקדמת האוטובוס כפי שביקשנו. אנו עומדים בתור, חולצים נעלינו כנהוג באוטובוס סליפר. לתור מתפרצות ארבע צעירות מקומיות, אחת מהן דוחפת אותי בפראות ועולה. חודשיים וחצי בווייטנאם ואני כבר מכירה את התופעה הדוחה הזאת. רוב המקומיים שפגשנו פשוט דוחפים כשהם חושבים שהזמן שלהם יקר מזה שלך, או כשאתה חלילה חוסם את דרכם, אז מה אם המדרכה רחבה וניתן לעקוף מסביב?!

נהג האוטובוס מראה לנו את מקומותינו. הוא חסר סבלנות כאשר שחף מתקשה להניף את תיקה הכבד לעבר המיטה ואני מתעכבת רגע כדי לסייע לה. אני מתנצלת בפניו ומסמנת לו שאני עוזרת לה ומיד מתיישבת במקומי.

הוא ממשיך הלאה לסדר את מקומות הישיבה ואני מכרבלת אותם בשמיכות שלהם, "לילה טוב" לוחשת באהבה ופונה להתמקם במיטה שלי.

לבסוף יוצאים לדרך, הנהג מפעיל את המזגן ומקפיא את האוטובוס, בזה אחר זה הנוסעים סוגרים את פתחי האוורור האישיים. ומטיבים את השמיכות על גופם. כעבור שעתיים של נסיעה פראית למדי. האוטובוס עוצר לפתע בחריקת בלמים. ומתחיל לנסוע לאחור למרחק של כשלושה רחובות, אני מזדקפת במיטתי מנסה להבין מה קורה פה?! בצומת השלישי הוא מתמרן את האוטובוס לתוך חנייה בסמוך למסעדה מקומית מעופשת. הוא נעצר בתוך עץ ויורד מהאוטובוס. בזה אחר זה יורדים נוסעים ומתיישבים ליד שולחנות המסעדה.

"?toilet?, food" אחד הנוסעים שואל אותנו בדאגה, מצביע בידו לעבר המסעדה. אני מחייכת אליו "תודה". כפיר נשאר לישון בתאו, שחף, איציק ואני יורדים מהאוטובוס, מבט אחד במנות המוגשות ומחליטים לוותר על ארוחת הערב.

הנסיעה ממשיכה, אני מנסה להירדם אולם הנהג נוסע בפראות ואני מוטרדת. חריקת בלמים נוספת. לאוטובוס עולות שתי משפחות גדולות עם ילדים. הוא ממקם אותם על רצפת האוטובוס. ניגש אלי, פותח את פתחי המיזוג מעל מיטתי. אני מסמנת לו שמאוד קר לי. הוא מרים קולו עלי, אני לא מבינה מילה מדבריו ומסמנת לו שוב שמאוד קר לי וישנם פתחי אוורור בצדי האוטובוס שאינם מכוונים ישירות מעלי. או מעל נוסע כלשהו.

הוא מרים את קולו חזק יותר ומניף את אגרופו מול פני באיום.

כיתה א1, הצלצול המתריע על סיום ההפסקה נשמע ואני רצה לתוך הכיתה. באותו רגע בדיוק קובי רץ מהכיתה החוצה ואנו מסיימים את המפגש בחבטת ראשינו זה בזו. זה כאב נורא, קובי מאשים אותי שעשיתי זאת בכוונה. הוא אוסף חבורת בריונים מהכיתה ובמשך השנתיים הבאות הם רודפים אחרי כל יום בסיום הלימודים במטרה להרביץ לי.

היו אלו שנתיים בהן שבעה בריונים רצים אחרי ילדה אחת ששותקת ולא מספרת מילה לאיש. מפחד? אני לא ממש זוכרת. שנאתי ללכת לבית ספר, סבלתי בהפסקות, שנאתי את המורה שלא הבחינה בנעשה ואולי בכלל התעלמה?

אני לא זוכרת איך זה נודע לאמי אבל בשנה השלישית נודע לה איכשהו, לעולם לא אשכח את דבריה. "אם מישהו מכה אותך, תכי בחזרה. זה יכאב לך אבל שיכאב גם לו!".

ג1, הפסקה. קובי כהרגלו מתנכל לי, מתגרה. חבריו מקיפים אותי וצוחקים. מסמנים לי שוב סימן שחיטה בגרון בסיום הלימודים. משהו צועק בתוכי חזק כל כך ובלי לחשוב פעמיים אני מזנקת לעבר שערותיו הארוכות של קובי מושכת אותן בחוזקה, מורידה את ראשו כלפי הרצפה. הוא מנסה להתנגד אולם אני לא מרפה, כל נסיון כזה של התנגדות גורם לו לצרוח חזק יותר מכאב. אף פעם לא הלכתי מכות לפני כן, תמיד הייתי עסוקה בלהימלט על נפשי, רצתי ממש מהר באותם ימים. מישהו צועק "מכות, מכות" ומסביבי מתאספת חבורה של ילדים, מזיעים וצורחים "יאללה מכות, יאללה. יקח אותכם אללה" קובי מנסה לחבוט בי באגרופיו ואני מתחילה לחבוט עם כף ידי על ישבנו. חבריו צורחים בעידוד "קובי…, קובי…" בעודי ממשיכה לחבוט בו כשהזעם עולה וגואה בי. לבסוף אני מטיחה אותו חזק אל הרצפה. הוא בוכה. הצלצול נשמע ואנו מובלים אל משרד המנהלת.

אני מניחה את הפתק בידיה של אמי. היא קוראת בעיון "כאב לך?" היא שואלת בשקט. אני מהנהנת בחיוב. "כאב לו?", "כן" אני עונה. "טוב מאוד!" היא עונה ופונה לעיסוקיה.

זאת הייתה הפעם האחרונה בחיי בהן קובי וחבריו הבריונים הציקו לי.

אני מביטה באגרוף המונף מולי, מזדקפת במיטה הגבוהה, הוא בדיוק בגובה כדי לחטוף בעיטה בראשו. איציק מזנק מהמיטה ממול ומאיים עליו שיתרחק ממני מיד. הנהג מופתע. הוא לא ציפה שאני אגיב בחוסר פחד ואיציק יגן עלי בצורה כזאת. הוא נרתע בפחד לאחור ומיד חוזר למקום מושבו ליד ההגה. איציק מחבק אותי חזק אליו, מלטף את שערי ברכות.

כבר שתיים לפנות בוקר, אני מזועזעת מעצם החוויה ולא מצליחה להירדם. חושבת על שחף שהייתה עדה לאלימות שהופגנה כלפי אמה.

בשלוש האוטובוס נעצר. אני בודקת ב- Google Maps, עוד ק"מ בודדים מגיעים לתחנה המרכזית ב- Điện Biên Phủ. הנהג מדומם מנוע ומכבה את המזגן. שעתיים המתנה באוטובוס חנוק. כעבור שעתיים, המקומיים מזמינים מוניות ונוסעים לדרכם. נותרנו באוטובוס לבד עם עוד מעט מאוד מקומיים, תוהים מה עלינו לעשות. איש אינו דובר אנגלית, הנהג מטורף זה כבר ברור. לפתע הוא מניע את האוטובוס ופותח בנסיעה איטית לעבר התחנה המרכזית. לבסוף הוא עוצר על הכביש הראשי בכניסה לתחנה. לאוטובוס עולה בחור צעיר. "שלום חברים, אתם נוסעים איתי ל- Luang Prabang"? הוא שואל.

"כן!" אני עונה בהקלה.