על אף סיפורי עוקץ רבים המתרחשים במעבר הגבול בין תאילנד לקמבודיה. אנו צולחים את מעבר הגבול ללא קושי.

אנו מחליטים לבצע את המעבר באופן עצמאי. למען האמת אני לא ממש מצליחה להבין מדוע תרמילאים מסתייעים בסוכנויות הממוקמות ב- Khao San road או במקומות אחרים בעיר. הדרך למעבר הגבול Poi Pet, ממש קלה ופשוטה.

רכשנו e.Ticket לאוטובוס באפליקצית 12GO Asia, הכרטיסים נשלחים לתיבת המייל. את הכרטיסים ניתן להדפיס בהוסטל בו מתארחים (ב- Ama Hostel לא ביקשו תשלום על הדפסתם). נסיעה ב-grab לתחנה מרכזית Mochit Bus Terminal וביצוע check in בחברת האוטובוסים על פי הנחיות המתקבלות במייל. הנסיעה באוטובוס של חברת Aran נוחה ואורכת חמש שעות. שם העיר הסמוכה למעבר הגבול בתאילנד Aranyaprathet. בתחנה הסופית, צובאים עלינו נהגי טוק טוק רבים ומציעים לנו הסעה למסוף הגבול. אנו מוותרים על שירותהם ובוחרים ללכת את מרחק הליכה הקצר ברגל. בדרך אנו עוצרים בבנק, ממירים את הכסף התאילנדי שנותר לנו, לשטרות של דולרים ומצטיידים בחנות של 7/11 בכריכים ושתיה לדרך. משם אנו ממשיכים למשרד ההגירה התאילנדי. בקטע הליכה זה, תרמילאים רבים נתקלים בנסיונות עוקץ. לאורך הדרך ניגשים אלינו אנשים בחליפות מחוייטות, מצויידים בתגים "רשמיים" ומציעים את עזרתם בהוצאת ויזה לקמבודיה. חלקם מחייכים אלינו וחלקם מנסים להזהיר אותנו שבלעדי עזרתם לא נקבל ויזה. איש מאיתנו אינו יוצר קשר עין או מפתח שיחה עם אותם אנשים. אנו מתעלמים מהם בנחישות וממשיכים הישר אל משרד ההגירה התאילנדי. שם אנו מוסרים את דרכוננו כדי לקבל חותמת יציאה מתאילנד. ממשרד ההגירה יוצאים למסלול הליכה מסודר המוביל למשרד שמצויין עליו בשלט גדול Visa on arrivel. במשרד זה יש צורך למלא טופס בקשה עבור כל דרכון בנפרד, לאחר מכן יש להגיש את הטפסים לדלפק ולהסדיר את תשלום הויזה בסך 30 USD בלבד. רצוי להביא סכום מדוייק. מנסיוננו, חשוב לבדוק את תוקף הויזה שהוחתמה בדרכון ושאין שגיאת כתיב באיות שמכם, טרם עזיבת הדלפק. משם ממשיכים למשרד ההגירה הסמוך, אנו מתבקשים למלא שוב טופס זהה לזה שכבר מולא במשרד מבקשי הויזה, מגישים בדלפק ומחתימים את הדרכון. על אף שהצטיידנו בתמונת פספורט מבעוד מועד לא נדרשנו להגיש אותה. במעמד החתמת הויזה צולמנו ונלקחו מאיתנו טביעות אצבעות. בעודנו ממתינים בתור אנו מבחינים בשלט גדול המציין שאין לשלם תשלום נוסף מעבר לתשלום הויזה. בשלט מצורף מספר טלפון לתלונות. אני תוהה אם אכן מישהו עונה בצד השני של הקו. אולם מאחר והתהליך עובר באופן חלק, אני מניחה שאכן יש פיקוח על ההתנהלות במסוף הגבול. התהליך אורך פחות מעשר דקות וברוכים הבאים לקמבודיה.

עיר הגבול הקמבודית Poi Pet, רכשה לעצמה עם השנים מוניטין הידוע לשמצה. בעיר בתי קזינו רבים המארחים מהמרים תאילנדים שיכורים. אלו נוהרים אליה מאחר ובתאילנד ההימורים אינם חוקיים. רבים המליצו לנו לא להתעכב ב- Poi Pet בשל העובדה שהעיר עלולה להיות מאוד לא נעימה עבור הילדים. יחד עם זאת אני מרגישה שלשחף וכפיר יהיה נכון לעצור לנוח ולהתאקלם מעצם המחשבה ששוב עברנו מדינה. בדיעבד, הייתה זאת החלטה נכונה. לינה במלון V9, מלון מפנק ללא קזינו בתחומו, מאפשרת לנו זמן הסתגלות. בקרבת מקום ישנה מסעדה תאילנדית. בעלת המקום חמודה כל כך, היא מפנקת אותנו באוכל טעים, מתאימה את המתכונים המקומיים לפי ההעדפות של הילדים.

בעיר Poi Pet ניתן להשתמש בדולרים ובמטבע תאילנדי. למעשה בכל מקום אליו הגענו מלון, סופרמרקט ומסעדות הייתה העדפה מובהקת למטבע התאילנדי.

אנו מתפתים לצאת ולהכיר את המקום, כמו בכל עיר מעבר, גם פה ישנה המולה רבה ברחובות, האנשים מאוד נחמדים. למעשה אנו חשים כאילו אנו עדיין בתאילנד.

למחרת בעזרת צוות המלון אנו מזמינים מונית ב- 25 USD ל- Krong Siem Reap. ניתן להגיע לעיר גם באמצעות אוטובוס מקומי היוצא בשעה 6:00 בבוקר.

Krong Siem Reap

נהג המונית עוצר לנו סמוך ל- Siam Rip Pub Hostel, מיקום ההוסטל מעולה אולם החדרים מעופשים למדי.

העיר קסומה ומרתקת. יש בה שילוב של הסטוריה מרשימה, עיר עתיקה ועיר מודרנית. בשעות הבוקר המוקדמות היא מנומנמת, אחר הצהרים העיר מתחילה להתעורר לחיים, האווירה כל כך כיפית Pub street והרחובות הסמוכים מתמלאים בתיירים, העיר מוארת ואנחנו מתאהבים בה לגמרי. אנו מחליטים להישאר חמישה לילות.

בקמבודיה נהגי הטוק טוק יושבים בחבורות קטנות, משועממים מחוסר מעש. כשחולף לידם תייר הם קוראים לו ממקום יושבם ומנסים לשכנעו לנסוע לאתרים השונים בעיר. אנו הודפים בחיוך את ניסיונותיהם הנואשים.

סמוך לרחוב בו אנו שוהים, יושב נהג טוק טוק ומשחק בטלפון הנייד שלו. הוא מרים את ראשו ומבטנו מצטלבים, הוא מחייך ושואל אותי אם אנחנו צריכים טוק טוק. משהו במבטו מלא תקווה, הוא נוגע לליבי. אנו מחליפים מילים בודדות באנגלית. הוא ממש משתדל שנבין אותו, Ry Nan שמו. עד מהרה אני מציעה לו להוריד אפליקצית WhatsApp ומסייעת לו להתקינה. הוא לומד מהר להשתמש בה, ומרוצה כל כך.

הוא מציע לקחת אותנו לשני אתרים היסטוריים ובחזרה ולהמתין לנו כמה זמן שנצטרך תמורת 2 USD.

היעד הראשון שלנו מוזיאון המלחמה. בכניסה לאתר ניתן להצטרף לקבוצה מודרכת או לסייר במקום באופן עצמאי. הסיור עם המדריך היה מרתק. המדריך שהיה ילד קטן בתקופת שלטונו של העריץ הקמרי Pol Poit, מספר לנו על התהליכים שעברו על קמבודיה מאז ועד ימינו. הוא איבד את רוב משפחתו בשדות הקטל, מכל משפחתו שרדו סבו ואביו. דרכו אנו מתוודעים לראשונה לשיטתיות המזעזעת ברצח העם הקמרי על ידי משטר הקמר רוז.

בקולו השקט, הוא מספר "Pol Poit, החליט להוציא את תכניתו לפועל, ביצוע ריסטראט ויסוד מחדש של קמבודיה הקומניסטית. כדי להצליח בתוכניתו הוא מוציא הוראה לתושבי העיר להתרכז במחנות בכפרים הסמוכים לעיר. כדי שהם יסכימו ללכת מרצונם הוא מערים עליהם, "צפויה להיות מתקפה של צבא ארה"ב על העיר" הוא מודיע להם, "נפנה את העיר ליומיים שלושה ונשוב". תושבי העיר התפנו מרצונם לכפרים, כשהגיעו לנקודות הפינוי היה עליהם להצהיר על משלח ידם והשכלתם. ראשית רצחו את כל המלומדים בעלי תארים והשכלה, גם אנשים שהרכיבו משקפי ראייה נחשבו בעיניהם מלומדים. בנוסף, רצחו את כל מי שלא יוכל לעבוד בחקלאות: קשישים, אומנים, אנשי רוח, עיתונאים, נרצחו חולים, אנשים עם צרכים מיוחדים וכל מי שנתפס בעיני אנשי ה"קמר רוז" כאנשים חלשים שלא יועילו לצרכי השלטון, מתנגדי שלטון או כאלו אשר עלה חשד קל שבקלים שיהוו מכשול לשלטון החדש. הורים הופרדו מילדיהם, נשים מבני זוגם. כאוס שלט בכל. Pol Poit הגדיל לעשות ודאג בדרכי מרמה להחזיר חזרה לקמבודיה משכילים קמרים אשר היגרו בעבר למדינות המערב, במטרה לרצוח אותם וכך להבטיח שלא ישאר אף אדם בעל פוטנציאל להביע התנגדות למעשיהם". הוא משתתק לרגע. בעוד אנו מעכלים את דבריו, הוא שואל "אתם יודעים איך הוא שיכנע אותם לשוב?" אנחנו מביטים בו בשקט. "הוא עשה זאת על ידי פרסום ידיעות כוזבות בעיתונות הבינלאומית, בהן קוראים לאנשי הרוח ואנשי המדע המשכילים לשוב למדינתם השסועה בשל המלחמה עם ויטנאם והמתקפות של צבא ארצות הברית. אנו זקוקים לכם לסייע לנו בשיקום המדינה, זעקו הכותרות בעיתונות הבינלאומית. Pol Poit ביקש והם, הם האמינו לו ושבו למולדתם מתוך נאמנות ורצון כנה לסייע בשיקום מולדתם. בשובם נאסרו ונרצחו בשדות הקטל". "Pol Poit מעולם לא נשפט על מעשיו". אני שומעת את הכאב בקולו, "למעשה עד היום בממשלה מכהנים, אנשים שהיו חברים במפלגת ה"קמר רוז", הם רק שינו נאמנות לכאורה, כעת הם נוהים אחרי המערב אולם בתפיסת עולמם הם עדיין קומניסטים". הוא ממשיך ומספר "הדור הצעיר לא לומד בבתי הספר על רצח העם. הגדולים יותר לומדים מה שהשלטון מכתיב להם. המבוגרים עסוקים בהשרדות כלכלית". לפני שאנו נפרדים, הוא מספר לי שבחר לעבוד עם תיירים כדי לספר את סיפורה האמיתי של קמבודיה. הסיפור שכל כך קל לשלטונות ארצו להדחיק אל תהומות השכחה. בקולו נימת כאב. "אבל היום בעידן האינטרנט, אתה יכול לכתוב מאמרים ולהפיץ את המידע בקנה מידה עולמי" אני אומרת. "אני פוחד" הוא אומר בכנות. "אני פוחד על עצמי ועל משפחתי".

אנו מקשיבים לדבריו מזועזעים.

"את יודעת", הוא ממשיך, "אני וחברי מסתכלים על מדינת ישראל כדוגמה עבורנו, המדינה שהוקמה לאחר העבר הטרגי וההסטוריה העצובה שלכם", הוא מחייך עכשיו "אולי יבוא יום וגם קמבודיה תשתקם כך". הוא אומר בתקווה.

אנו נפרדים ממנו, ופונים לשוטט במוזיאון, אני מתרגמת את הכיתוב לשחף וכפיר, בוררת את מילותי בזהירות.

כפיר לוחש לי "אמא אני לא יכול יותר, אני יוצא החוצה". אני מציעה לשחף לצאת ביחד איתו. היא מסרבת בכל תוקף "תתרגמי לי", היא מבקשת, "אני רוצה לדעת הכל".

את הביקור במוזיאון והחוויה העוצמתית, איציק ואני ממנפים לשיחה עם הילדים על זכויות אדם, חופש הביטוי, משמעותה של דמוקרטיה אמיתית ועוד.

War Museum: The Museum exhibits a uninqeccollection of old (de activated) weapons, vehicles, landmines an equiment which were used in three decades of civil war in Cambodia. Daily open: 8:00am – 5:30pm Admission fee: foreign visitor 5 USD http://www.warmuseumcambodia.com/

משם אנו נוסעים ל- Wat Thmey-Killing Fields הביקור במקום לא פשוט. באחד החדרים סדרת ציורים המתארת את סיפורו הטראגי של Sum Rithy שנכלא ועונה על ידי ה"קמר רוז". בצאתנו לרחבת הפאגודה, עומד אדם בשנות השישים המאוחרות שלו, על פניו חרותים קמטים. הוא מסמן לנו בידו לגשת אליו. הוא מצביע על עצמו ואומר משהו בקמרית. לצידו אישה מקומית. מאחוריו תלויים צילומים מסדרת הציורים שראינו דקות מועטות קודם לכן. אני נגשת אליו בסקרנות. היא מתרגמת לנו "הוא רוצה לספר לכם שהוא הניצול עליו מספרת התערוכה", אני מביטה בעיניו, "תוכלי לומר לו, שאני כל כך כואבת את כאבו" אני מבקשת. היא מתרגמת לו. הוא עונה והיא מתרגמת עבורינו "הוא רוצה שתדעו שהוא לא פוחד, הוא רוצה שהסיפור של העם שלו, לא ישכח" הוא מראה לנו תמונות ישנות של בני משפחתו. "כולם נרצחו!" ליבי מתכווץ, היא ממשיכה ומתרגמת "בזמן שנכלא, הם עינו אותו בדרכים רבות, לילות שלמים היה קשור, בימים עבד בעבודות כפיה. לילה אחד שפכו עליו מים רותחים". הוא מראה לנו את זרועותיו. הוא ניצל כיוון שהיה לו ידע במכונאות, לאחרונה העיד בבית המשפט נגד Khieu Samphan שהיה ראש המדינה בממשלת ה"קמר רוז" וכמי ששלט בשפות רבות יצג אותה בגזרה הבינלאומית ו- Nuon Chea שכונה "אח מספר 2 למנהיג Pol Pot", היה האידואולוג של התנועה ופיקד על גל הטיהורים הרצחני. אנחנו מקשיבים בדממה. אני מביטה בפניהם המרצינים של שחף וכפיר. "לעולם לא נשכח אותך!" אני מבטיחה. הוא מסמן לנו על המצלמה. "הוא מבקש להצטלם איתכם" האשה מתרגמת.

לפני שאנחנו נפרדים מ- Ry Nan, אני מתעניינת בעלויות ליום טיול איתו למקדשים. "15 דולר, אני אגיע לאסוף אותכם ב- 4:30 לפנות בוקר, משם ניסע לקנות כרטיסים ואז נצא לסיור בין האתרים" הוא מונה שמות של מקדשים שחשוב שנראה. "אל תדאגי", הוא אומר. "אני אחכה כמה זמן שתצטרכו".

"אין מצב!" שחף אומרת לי נחרצות. נהג הטוק טוק מביט בנו בסקרנות, אני מנסה לשכנע אותה במתק שפתיים. על נערה מתבגרת זה לא ממש עובד. "ראיתי מספיק זריחות! זוכרת בטרק לסנטה קטרינה? מה עם הזריחה מעל האמזונס? עדיין לא שכחתי את הזריחה בטיול בירדן! אה, וגם הזריחה כשטיפסנו למצדה בטיול שנת בת מצווה!" היא משירה אלי את מבטה, עיניה היפות והגדולות מביטות בי בתקיפות. "אוקי", אני משנה טקטיקה "תישארי לישון, אנחנו נקום לראות את אחד האתרים המדהימים בעולם בשעת זריחה". היא מתכנסת בתוך עצמה בזעף. "ב- 4:30 נהיה מוכנים" אני מחייכת אל נהג הטוק טוק שלנו.

אנו עולות במדרגות התלולות המובילות אל חדרינו.

"איך היה לך היום?" אני שואלת אותה. "קשה!" היא שואפת אויר מלוא ריאותיה וממשיכה בקולה השקט "עדיין, לא הייתי מוותרת על היום הזה בשום אופן". עיניה בורקות בדמעות עצורות. "למדתי המון על רצח העם שעברו אנשים חפים מפשע, הכי כאב לי לראות את שרידי העצמות של הילדים". היא עוצרת רגע. מביטה בי בעיניה הגדולות והיפות, "התרגשתי לפגוש את הניצול, לשמוע מפיו על מה שקרה למשפחתו ולו. ראית איזה עיניים עצובות היו לו?" היא שואלת וממשיכה בלי להמתין לתשובה "העיניים שלו היו כבויות, אפשר לראות איך הכאב חרות על פניו".

היא נראית מהורהרת לרגע. "העיניים שלו התעוררו לחיים כשאמרת לו שנכתוב ונספר את סיפור ההישרדות שלו משדות הקטל. אמא, אני לא אשכח אותו לעולם"

היא מניחה ראשה על כתפי. היא נראית כה שברירית, גופה נרעד לרגע. היא מרימה מבטה אלי מחייכת חיוך עצוב ופונה לחדר המקלחת.

בזמן שהיא מתקלחת אני שואלת את כפיר "איך היה לך היום?", "קשה!" אני מביטה בו, שוקלת בזהירות את מילותי. "אמא, אני לא מצטער שהלכנו למוזיאון, זה היה יום קשה אבל גם הייתה לי הזדמנות ללמוד המון דברים שבבית הספר בארץ בטח לא הייתי לומד. היה לי עצוב לשמוע שאנשים פוגעים בבני העם שלהם! בילדים שלהם! התרגשתי מאוד לדבר עם הניצול למרות שהיה קשה לדבר אתו כי הוא לא יודע אנגלית. גם התרגשתי כשהוא ביקש שנצטלם אתו, אני לעולם לא אשכח אותו".

"גם עלי עבר יום מטלטל". בליבי, אני חושבת על כך שאני זקוקה לזמן לעכל את גודל הטרגדיה של העם הקמבודי. ישנו הבדל עצום בין לקרוא על Genocide ולצפות בסרט "חומות של שתיקה" לבין לצעוד במוזיאון המלחמה המוזנח, לקרוא עדויות, לראות תצלומים ישנים ומתפרקים, להקשיב למדריך המספר את סיפורו הטראגי של העם הקמבודי, לשמוע את סיפורו המשפחתי, לעמוד בשדה קטל ולראות שרידי שלדים של משפחות שלמות, להביט בערימת הגולגולות העצומה שבמקדש, שם הונחו לאחר המלחמה, מתוך כבוד אחרון לנספים האנונימים, לשמוע עדות מצמררת משורד שעומד בודד במתחם ומשמיע את קולו, הוא אינו פוחד. לראות ברחובות את קטועי הגפיים הרבים בעקבות דריכה על מוקש, הם מנסים לשרוד את ההווה ולתת סיכוי לעתידם. חלקם הגדול מוזיקאים, חלקם מקבצי נדבות. אני מטלטלת את ראשי, מנסה לגרש את המחשבות.

"מחר, נצא לטיול הזריחה. נראה עוד צדדים בהיסטוריה של המקום" אני אומרת, ספק למשפחתי ספק לי. שחף שיצאה מהמקלחת, נראית קצת מאוששת, מהנהנת בראשה כמשלימה עם מר גורלה. "אל תתפלאי אם אני לא אצליח להתעורר בזמן!" היא מתרה בי.

אנו יוצאים לארוחת ערב במסעדה מקומית ב- Karo restaurant. רחובות Siem Rip מוארים והומי אדם, מוזיקה בוקעת בחוזקה מכל מסעדה. מי היה מאמין שלפני כארבעים וחמש שנה, השתולל הטירוף ברחובותיה.

במהלך הערב שחף מזכה אותנו במבטים זועפים. היא אינה מחמיצה הזדמנות להראות לנו את מורת רוחה מעצם המחשבה על קימה לפנות בוקר.

צלצול השעון המעורר מגיע אלי ממרחקים. אני מתהפכת לצד שני. מכסה את ראשי בכרית. השעון אינו מפסיק לטרטר. לבסוף אני מגששת בחשיכה, מוצאת אותו ומכבה. אני מחפשת את שחף במיטה לצדי. המיטה ריקה. אני מתיישבת המומה במקומי. דלת המקלחת נפתחת. שחף מגיחה רעננה, מוכנה ליציאה. "בוקר טוב" היא אומרת ומחייכת את החיוך הזה שלה, שגורם ללב שלי להחסיר פעימה. אותו חיוך בגינו אני מכנה אותה "שמש".

תוך דקות אנו מסיימים להתארגן ויורדים להמתין ל- Ry Nan, הוא מאחר ואני מתחילה לחשוש שמא שכח אותנו. לבסוף נשמע קול טרטור הטוק טוק שלו בדרך הגישה אל ההוסטל. "נרדמתי" הוא אומר במבוכה. בכביש הראשי טוק טוקים רבים כבר עושים את דרכם אל המקדשים. Ry Nan עוצר בקופת הכרטיסים. תורים ארוכים של תיירים משתרכים אל הקופות הרבות. כשמגיע סוף סוף תורינו, עלינו להציג דרכונים. אנו מצולמים ומשלמים 37 USD לאדם, חובת תשלום חלה מגיל 12 ומעלה. מתחת לגיל זה הכניסה חופשית אולם בחלק מהאתרים במקומות הכרוכים בעליה במדרגות תלולות, ילדים מתחת לגיל 12 לא יוכלו להיכנס. באתרים פקחים רבים האוכפים את חוקי המקום. חשוב להקפיד ולשמור על כרטיסי הכניסה. לאורך היום הצגנו אותם אין ספור פעמים.

"לך ל- Angakor ידידי, לחורבותיה ולחלומותיה"

Pierre Jeannerat de Beerski 1923

השחר מפציע מעל Angkor Wat, אנו מתיישבים על חומת האבן הנמוכה התוחמת את הבריכה היפה המקיפה את Angkor Wat ומביטים בדממה במקדשים העתיקים.

בכניסה לאתר עצמו, אנו שוכרים את שירותיו של מדריך מקומי דובר אנגלית, הסיור אורך כשעה וחצי ועלותו 15 USD, במהלך הסיור המרתק אנו מתוודעים להיסטוריה של המקום.

עיר המקדשים Angkor Wat

העיר היפה מוקפת בריכה בצורת ריבוע מדויק להפליא. היקפה 5 ק"מ. רוחבה כ- 1.5 ק"מ, עומקה כ- 3-4 מטר.

את הבריכה חפרו במו ידיהם מליון עבדים. המים אליה הוזרמו מהנהר הסמוך, במימיה שרצו תנינים רבים. פרחי לוטוס ופרחי לילי קישטו אותה מאז ועד ימינו.

את Angkor Wat בנו במשך 90 שנים. במחצית הראשונה של המאה ה- 12, יזם ותכנן את הקמתה של העיר, המלך Suryavarman II, לאורך 35 שנים נבנתה העיר עד ליום מותו. המלך מקדיש את המקדשים לאל וישנו (משמעות שמו ה"נצחי") הוא האל המגן , בעל ארבעת הזרועות האוחזות קונכייה, לוטוס, גלגל אש ואלה, שיווה – האל שאחראי להרס, בעל שש זרועות וברהמה – האל הבורא את היקום, בעל ארבע ראשים המופנים לארבעת רוחות השמים, ובעל ארבע זרועות.

מקור האמונה של העם הקמארי מהדת ההינדית, אשר התפתחה באזור פרס העתיקה והובאה להודו כ- 1,500 שנה לפני הספירה, רק במאות האחרונות הבודהיזם נוסף לאמונתם.

לאחר מותו של המלך Suryavarman II נעצרת תנופת הבניה בעיר המקדשים, הקמרים מתמודדים עם תקיפות של שבט ה- Cham המגיע מאיזור בו נמצאת כיום ויטנאם, כאשר המצב מתייצב, המלך החדש Jayavaram VII ממשיך ובונה את המקדשים, בנייתם מסתיימת כעבור 55 שנה.

את האבנים לבנית המקדשים הביאו מאזור המרוחק כ- 50 ק"מ. עבדים חצבו בידיהם בעזרת יתדות, חורים בסלע ובעזרת מים ומקלות גרמו לסלע להתבקע. את הסלעים סיתתו לאבנים בגדלים שונים לפי דרישת המהנדסים, את האבנים שינעו לעבר העיר בעזרת פילים. לעבדים לא שולמה משכורת בגין עבודתם הקשה.

בכניסה למתחם ניצב ברוב הדר Naga, נחש בעל שבעת הראשים, שהגיע מגן עדן לשמור על העיר. לעיר הובאו אומנים על מנת שיעטרו את קירות המקדשים הרבים. הציורים מתארים אפיזודות מחיי בני משפחת המלוכה, המלך רכוב על פיל או על סוס ומוביל את חייליו למלחמות השונות, הנשים הרוקדות ועוד.

המקדשים הרבים עוטרו בפסלים גדולים ומרשימים של האלים וישנו, שיבא וברהמה ובפסלי בודהה, בתקופת שלטון Pol Pot מנהיג ה"קמר רוז", נערפו ראשיהם, ונכרתו ידיהם של הפסלים, במטרה לפגוע בסמלי וערכי הדת.

על קירות המקדשים, ניתן לראות את פגיעות קליעי הרובים, ופגזים שנורו בתקופת המלחמה האיומה שהתרחשה בין  השנים 1970-1975.

בתום הסיור, אנו נשארים עוד קצת להתרשם ולצלם. להקת קופים שובבים מגיעה למקום ומושכת את תשומת ליבנו.

משם המשכנו ל – Angkor Thom (העיר הגדולה) ו- Bayon

הזמן חולף ובלי משים אנו צועדים שעות ארוכות בין העתיקות. אנו יושבים לנוח מעט בצל העצים הרבים, לאגור כוחות. כעת הקופים מתרוצצים ללא פחד בכל פינה. צווחים ומתקוטטים, פולים כינים זה לזה והאמיצים שבהם, בוחנים את התיירים הרבים, אולי יהיה מי שינדב להם מעט מזון. אף אחד אינו מעוניין להתעסק עם הכנופייה הנשכנית. לפתע אני שומעת קול צריחה מוכרת "אמאל'ה", אני מסתובבת ומספיקה לראות קופיף קטן עף באוויר. שחף רצה אלי מבוהלת וכפיר מדדה אחריה, ספק צוחק, ספק מודאג. "קפץ עלי קוף" היא אומרת, חסרת נשימה. הוא "שרט אותך? נשך?" ובלי להמתין לתשובתה אני לוקחת אותה בזרועותי מתחילה עם סקירה בנסיון לאמוד נזקים. עכשיו כפיר מתגלגל מצחוק. אני עוצרת, מביטה בהם בחשדנות. כפיר ממהר להסביר "שחף ישבה על הסלע, ללא תנועה, כמו פסל של נסיכה ואחד הקופיפים פשוט קפץ עליה, התיישב לה בין הידיים, אבל היא כל כך נבהלה, היא פשוט העיפה אותו באוויר", הוא ציחקק לרגע והמשיך " I believe I can fly, את צריכה לבדוק אותו, לא אותה" הוא מצביע על הקופיף שבנתיים כבר חזר לקפץ בין ענפי העץ. "הוא היה כל כך רך ונעים" שחף אומרת לפתע. "אז למה העפת אותו?" שואל כפיר. "נבהלתי" היא עונה בצער.

את ארוחת הצהריים אנו עושים באחת המסעדות המקומיות באתר. משם אנו פונים אל שוק מזכרות תיירותי.

נערה צעירה רצה לעברי בקלילות, רגליה יחפות, בגדיה בלויים, פניה יפות. "Señora comprame por favor", היא מניפה ערימת מגנטים מהוהים. "Gracias" אני עונה, ממשיכה בדרכי. "Mira, muy barato" היא ממשיכה. עברנו כברת דרך והיא ממשיכה בנסיונות שכנוע בספרדית. לפתע אני עוצרת על מקומי. מביטה בה בעיון. מרימה מבטי, לנגד עיניי מתנשא מקדש יפיפה. היא נעמדת מולי מביטה בי בסקרנות. עכשיו היא כבר אינה מלהגת בספרדית. אני מחייכת אליה. "אני בקמבודיה או בקולומביה?" אני תוהה. היא מחייכת אלי. מושכת בכתפיה וגוררת רגליה אל עבר תיירת אחרת, "Madam" היא פונה אליה בצרפתית. אני מביטה בדמותה המתרחקת. "משהו בה…" אני מהרהרת "במקום אחר, בחיים אחרים, היא הייתה מגיעה רחוק…"

Ta Prohm

בשעות אחר הצהריים המאוחרות אנו נפרדים מהמקום הנפלא. אנו כל כך עייפים, עייפות מתוקה. הגוף כואב מהטיפוס במדרגות הרבות אל מרומי המקדשים. אבל הנפש מרוממת. הייתה זאת הצצה מרגשת אל פיסת היסטוריה מפוארת.

הטוק טוק עושה דרכו החוצה בדרך העפר מלאת המהמורות, אני מסבה מבטי לאחור…

"לעולם אינך נפרד לשלום מ- Angakor, שכן הקסם ילך איתך בכל דרכיך, ויתכן שהאלים שלה יצבעו את מחשבותיך ומילותיך עד לרגע האחרון בחייך"

Cambodian Glory. By H. W. Ponder 1936

ביקור במוזיאון Angakor National Museum מעניין ומומלץ בהחלט. (כניסה: 12 USD לאדם, 6 USD לילד מתחת לגיל 12.

Mondulkiri Project

אני מתוודעת לפרוייקט באמצעות המלצות בקבוצות המטיילים. ומעלה את הרעיון לבקר במקום. "את מאמינה להם?" שואלים הילדים בחשדנות, "איך נדע שהמקום אמין והם לא מתעללים בפילים?" אני מביטה בהם. הלב מלא גאווה. "אני מקווה שזהו פרוייקט אמין" אני אומרת. "חקרתי עליו לעומק". הם לא משתכנעים. דורשים לשמוע עוד פרטים. "אני מניחה שרק כאשר נבקר במקום נוכל לראות במו עיננו. במידה ומשהו רע קורה שם לפילים, נוכל לכתוב על כך ולשתף את המטיילים". לאחר זמן מה הם משתכנעים.

בשעת ערב מאוחרת, אנו מגיעים לעיירה הקטנה והמנומנמת Sen Monorom, בחור בטנדר פתוח אוסף אותנו לנסיעה קצרה באוויר הקר אל Tree Lodge הממוקם באזור המרוחק של העיירה. אנו נרשמים לסיור היוצא יום למחרת בשעות הבוקר המוקדמות ונגשים לבונגלו המשפחתי שלנו. מהר מאוד אנו מגלים שמבנה העץ הרעוע שלנו, מאכלס שלל חיות. על המיטות מתרוצצות נמלים, עכבישים בנו מתחמים מפוארים. גללים החשודים כגללי עכברים או סממיות על אחת המיטות. איציק מסמן לי בשקט, מנסה למנוע פאניקה. "אמא, יש גללי עכברים על אחת המיטות" שחף מציינת כבדרך אגב. "אני אשן איתך" היא ממשיכה ומארגנת את בגדיה. איציק ואני מביטים בה המומים. "אין פאניקה?!", "אין צרחות?!". פששש…

איציק נכנס לחדר השירותים. "ממי, עץ גדל במקלחת". אני ממהרת להביט, חדר השירותים אמנם בנוי בתוך החדר אולם מרגיש בטבע, על הקרקע הונחו מספר סלעים שטוחים, ועץ קטן צומח ביניהם. הכיור מט לנפול. "טוב, נעביר פה את הלילה איכשהו" אני לוחשת לו. באופן מפתיע המים חמים מאוד. על אף הנראות העלובה שלה, המקלחת הזאת אינה מתנכלת לי.

הרשתות המכסות את המיטות עושות עבודה טובה למדי, אנו קמים ללא עקיצות יתושים. התארגנו מהירה ואנו יוצאים. את פנינו מקדם נוף נפלא של ג'ונגל עבות.

נסיעה קצרה לעבר השמורה בטנדר הפתוח. וירידה רגלית תלולה אל מפגש בלתי נשכח עם בעל חיים מרשים בגודלו, עוצמתו ומלא תפארתו.

את פנינו מקבל מקומי בשם Mr Tree, אנו יושבים מולו בחצי גורן והוא מספר לנו בקולו המלנכולי, על מטרות הפרוייקט שיזם.

ראשית הצלת היער מפני כריתת עצים. המקומיים כורתים עצים רבים לשם פרנסה. כריתת היערות פוגעת באוכלוסית בעלי החיים, חלקם על סף הכחדה. שנית, מקלט לפילות, ההכנסות מתיירות הפרוייקט מסייעות לאנשי הכפרים בסביבה, מספקות חינוך, שרותי בריאות לתושבים והגנה כלכלית.

הוא מספר לנו על מצבם העגום של הפילים בקמבודיה. בטבע כמעט לא נותרו פילים. פילים שעבדו כל חייהם בעבודות שונות, בעיקר בהובלת עצים כרותים, מזדקנים. המקומיים אינם ששים להרבות אותם. הוא מספר לנו שעבור המקומיים כאשר מפגישים זכר ונקבה, הם עורכים להם טקס "נישואין" עלויות המסיבה גבוהות, הזכר מובא אל המשפחה המגדלת את הנקבה ומאפשרים להם תהליך הסתגלות האורך לעיתים חודשיים. בתקופה זאת הפילים אינם "עובדים". לעיתים רבות, אין חיבה בין בני הזוג וההזדווגות המיוחלת אינה מתרחשת. בעלי הפילים מפסידים ממון רב בתקופה זו. בנוסף פילה מעוברת אינה כשירה לעבודות, משך הריונה ארוך ושוב, הדבר כרוך בהפסד כספי. מצב זה הוביל להתמעטות משמעותית של הפילים בקמבודיה. גורם עצוב ומזעזע נוסף היו ציד הפילים המועטים עבור החטים שלהם או הזנבות שלהם.

לאחר השיחה עם Mr Tree, אנו פוגשים את מדריך הסיור שלנו, Dara. הוא מספר לנו על כל פילה ופילה, מחלק לנו מעט בננות ואנו יוצאים לפגוש אותן.

Princess בת הארבעים וחמש, הועבדה בתיירות, נשאה על גבה כיסא עץ כבד, על גביו ישבו תיירים בסיורי פילים.

Comvine בת השלושים, חברתה הטובה של Princess, נראה כאילו הן אימצו זאת את זו, ומתנחמות זו בחברתה של רעותה. היא הועבדה בטיולי תיירים אל המפלים באזור בו נולדה.

Happy בת השלושים וחמש, פילה קטנת מימדים ועדינה.

Lucky בת השבעים, בשנים האחרונות, הועבדה בתיירות ב- Angakor Wat, בצעירותה הועבדה בהובלת עצים כרותים.

Sophie בת החמישים וחמש, היתה הראשונה להגיע למקלט הפילים, היא היתה בבעלות תשע משפחות והועבדה בהובלת עצים כרותים.

הליכה קצרה בסבך העצים, ולפתע אנו מול 3 פילות סקרניות. אנו נעמדים בשקט על מקומנו. אחת מהן ניגשת בסקרנות, מגששת בחידקה סביבנו. היא שמחה לבננה המושטת אליה. מאפשרת ללטף אותה בעדינות. אנו שוהים מעט בחברתן וממשיכים בביקור בשמורה.

שתי פילות נוספות נמצאות בחלק אחר של היער, אנו צולחים את הנהר ומגיעים לשטחן. אחת מהן עברה התעללות במקום ממנו הובאה. היא הועבדה בהובלת חומרים, באחת הפעמים שמן רותח נשפך על גבה והותיר כוויה כואבת וטראומה קשה. אנו מונחים להישאר במרחק מה ממנה מאחר והיא רגישה מאוד. אני מביטה בה. כה גדולה ומרשימה ועדיין נראית חסרת אונים.

המקום מתמודד עם ניסיונות גניבה של הפילות, בנוסף מקומיים המאמינים באמונות תפלות וברפואה אלילית. מנסים להתגנב למקום ולחתוך את זנב הפילות לצרכים אלו. לאחרונה אחת מהן עברה התעללות זאת. מאז שומרים לנים בשמורה בניסיון למגר תופעות אלו. המדריך מספר לנו שנעשות פעילויות הסברה בכפרים, ניסיונות לגייס את הקהילה לשימור הפילים אולם עקירת אמונות שבטיות, הינה תהליך ארוך וקשה מאוד.

לאחר ארוחת צהריים ומנוחה קלה אנו שבים אל הנהר. בזאת אחר זאת, הן יורדות אל הנהר. אחת הפילות נכנסת למים ומניחה לכפיר לשטוף אותה מעט. שאר הפילות משפריצות עליו מים קפואים בחדקן לקול צחוקו המתגלגל, פונות והולכות לדרכן.

בסוף היום, Dara מקפיץ אותנו לעיירה. רבים חולפים בה רק לשם הגעה לפרויקט השימור והטרקים באזור. אנו מוצאים אותה לנעימה ונשארים ללון בה 2 לילות ב- Avocado Guesthouse. העובדים במקום אינם דוברי אנגלית אולם הם ידידותיים. את ארוחת הערב אנו אוכלים במסעדת ה-Guesthouse, בעזרת תמונות בתפריט אנו מצליחים להזמין את מבוקשינו. זמן רב חולף ואנו מתחילים לתהות האם הובנו כהלכה. הבחור הצעיר מתקרב לשולחננו, בידיו עיגולי בצל מטוגנים. הזמנו צ'יפס אנו מנסים להסביר ללא הועיל. הוא מניח בחיוך את הצלחת ונעלם. כפיר אומר "לא נורא, אמא, זה טעים, אני אסתפק בזה". הוא מספיק לאכול מעט ואף לכבד אותנו. הבחור מתייצב בשולחננו. לוקח את הצלחת, מצביע על השולחן ליד במבוכה. ניגש לשולחן הסמוך ומניח את הצלחת בחיוך. התיירת שואלת אותו בתדהמה "האם הם אכלו מהצלחת?" "לא, לא" הוא מניד בראשו. היא מביטה בנו. אני מושכת בכתפי. "כן" אני אומרת, "חשבנו שהוא לא הבין את הזמנתנו". "לא נורא" היא אומרת, "מחכים המון זמן להזמנה…" לבסוף מגיעה ההזמנה שלנו. הקשר בין התמונות להזמנה קלוש ומקרי בהחלט. "אוקי המקום נעים לשהייה, אבל כדאי שנמצא מסעדה אחרת לסעוד בה את שאר ארוחותינו" אני חושבת בקול רם.

למחרת באחד משיטוטינו ברחובות העיירה אנו מגיעים לבית הקפה Bunong Kitchen של Richard, בחור אמריקאי מקסים שעבר לגור בעיירה לפני שנים אחדות. במהלך השבוע, בשעת מנוחת הצהריים מגיעים אליו תלמידי בית הספר. הוא מלמד אותם ומשפר את יכולותיהם בשפה האנגלית בהתנדבות. כשהגענו הם היו לקראת סיום לימודיהם. הוא מתפנה ומצטרף אל שולחננו, בשיחה הוא חושף אותנו לחיי העיירה, מנהגים מקומיים, מאכלים מעניינים ועוד. השיחה קולחת ומרתקת.

אנו שבים לארוחת ערב, בשעה זאת בית הקפה הומה אדם. האוכל משובח. רגע לפני שאנו נפרדים, הוא מציע להכין לנו ארוחת בוקר ולהקפיץ אותה ל- Avocado Guesthouse על מנת שלא ניסע ל- Phnom Penh על בטן ריקה.

קצת לפני שש בבוקר, Richard מגיע עם ארוחת בוקר מפנקת, ארוזה להפליא. אחת מארוחות הבוקר הטעימות שחווינו בקמבודיה.

הדרך מתמשכת. לבסוף אנו מגיעים אל Phnom Penh. העיר השנואה על רבים מהמטיילים. אנו יורדים מהוואן מביטים בסקרנות. נהגי מוניות מציעים לנו הסעה למלונות שונים במחירים שערורותיים. הם מציקים, נוגעים בזרועותינו וכתפינו, חסרי כבוד למרחב האישי שלנו. אני מחליטה לצאת ממתחם הוואנים לרחוב. לפתוח Google Map לנסות להתאפס על מקום המצאנו ולקבל החלטות. אני משאירה את איציק והילדים להשגיח על הציוד.

הרחוב שקט, תנועה מועטה בלבד חולפת בו. אני מתקדמת מעט קדימה חולפת על פני משרד סגור של חברת תעופה מקומית ומבחינה בספסל סמוך. אני צועדת לעבר הספסל, עיני מבחינה בדמות גבר מעברו השני של הרחוב. לבושו בלוי, תסרוקתו מוזנחת, הוא מתקדם לאט, גורר רגליו. מבטנו מצטלבים. הוא מזדקף, חוצה במהירות את הכביש, מתקדם לעברי כחיה המשחרת לטרף. אני אומדת בעיניי את הרחוב במהירות. "שיט, אני לבד פה" הוא מגיח לידי. אני מזדקפת וצורחת עליו בעברית "תסתלק מפה". הוא נעצר לרגע על מקומו. מתעשת ומושיט ידיו לעברי. אני מתרוממת במהירות מהספסל, צורחת במלוא גרוני, תוך שאני מניפה את אגרופי באוויר "לך מפה, מיד". אופנוע מאט את נסיעתו. שני צעירים מביטים בסקרנות אולם אינם מתערבים. הגבר מהסס לרגע, אולם מתקרב אלי, חוסם את דרכי. צחנת אלכוהול עולה ממנו, אני מצמידה את פני לפרצופו מגייסת את כל כוחי וצורחת שוב "תסתלק מפה, מיד". לרגע הוא נראה מופתע מההעזה שלי, האמת שגם אני מופתעת מעצמי. הוא מתרחק מעט ממני. צועד לאט לאחור. נראה כחוכך בדעתו. אני מנצלת את ההזדמנות ומתקדמת, נסערת במהירות לעבר תחנת הוואנים. האופנוע ושני רוכביו מתרחקים בנסיעה איטית מהמקום. אני מביטה לצידי. הוא עדיין הולך אחרי. צעדים אחרונים והנה הגעתי חזרה לתחנה. "איפה אבא" אני שואלת את הילדים. "לא פגשת אותו?" הם שואלים בפליאה, "הוא לא הבין לאן נעלמת, יצא לחפש אותך". אני חוזרת לרחוב, הגבר מעבר לכביש לתחנה, משקיף לכיווני. לפתע אני מבחינה באיציק מגיע מצידו האחר של הרחוב. "הנה את, לאן נעלמת? דאגתי לך" אני מצביעה על הגבר שעומד ומביט בנו. הוא מסתובב במהירות ונעלם בהמשך הרחוב. "אני חושבת שמשהו רע כמעט קרה לי" אני אומרת ומסתובבת חזרה לתוך תחנת הוואנים. אני מחבקת את הילדים. כמה כוח חיבוקם נותן לי. אני נכנסת למשרד ומספרת לבחורה שעובדת שם על הגבר. היא מקשיבה בשקט ואומרת שהיה לי מזל. יתכן שניסה לחטוף מידי את הטלפון הנייד שלי. "אל תסתובבי עם חפצי ערך גלויים" היא אומרת.

נהג הטוק טוק לוקח אותנו לרחוב 258, הרחוב מכונה גם Guesthouse Street אנו מתכננים למצוא שם חדר. אולם למרבה הצער אנו מגלים שאחד המקומות המומלצים נסגר לפני כחודשיים. מקום אחר מעופש ברמות בלתי סבירות. מקום נוסף הוא למעשה אתר בניה, מה שלא מונע מבעלי המקום לארח תיירים למרות זאת. במלון מפנק ויקר הנמצא מול אתר הבניה זמינים חדרים זוגיים בלבד, הם מציעים להניח מזרונים עבור הילדים על הרצפה המאובקת. אני נושמת עמוקות. "אין לי Plan B" אני מבשרת בצער, "אבל אין סיכוי שאני מתפשרת כך". אני מצביעה לעבר הרצפה. אנו מתחילים בצעידה לאורך הרחובות. חולפים על פני גן גדול ומגיעים לאזור אחר בעיר. לפתע איציק מבחין במקום נפלא הממקום חבוי מעט ברחוב הראשי Casa Villa Phnom Penh.

אנו שוכרים דירה קטנה ונעימה. בדירה שני חדרי שינה, שני חדרי שירותים, סלון, פינת אוכל ומטבח. המרפסת המקיפה את הדירה משקיפה אל מזרקת מים יפיפייה. איזה פינוק במחיר זול יותר מההוסטלים המרוטים שראינו. אנו מעט המומים אך בהחלט מרוצים.

את שהותנו בעיר אנו מנצלים לשם הוצאת ויזה לוייטנאם. התהליך פשוט למדי. בשגרירות וייטנאם, מקבלים טופס אותו יש למלא ולהגיש עם תמונת פספורט, דרכון בתוקף חצי שנה קדימה, ותשלום בדולרים. במקרה שלנו נדרשנו לשלם עבור כל דרכון, 60 USD עבור ויזה לשלושה חודשים עם כניסה אחת. לאחר שלושה ימי המתנה, מוחזרים אלינו הדרכונים.

בדרכנו חזרה אנו רואים מאפים מפתים בחלון הראווה של בית קפה קטנטן. אנו נכנסים בסקרנות. נערה נרגשת, רצה בקלילות לעבר המטבח, חוזרת עם Zara, בעלת בית הקפה. היא מקבלת את פנינו בשמחה. מלווה אותנו אל השולחן. האנגלית בפיה דלה, אך היא ידידותית ועושה כמיטב יכולתה להבין אותנו ולהסביר את עצמה. היא מגלה חיבה עמוקה לילדינו. מפנקת אותנו במטעמים טעימים ומזמינה אותם אליה בכל עת שירצו. המאפים והשיקים אותם היא מכינה, יפים ואסטטים. היא מקפידה על בריאות ולכן אינה משתמשת בממתיקים. בית הקפה שלה Lady A הפך לביתנו השני. מידי יום הגענו להתפנק במאפים שונים ובשיק הבית הנפלא. Zara ומשפחתה היגרו לקמבודיה מסין. היא ושותפה פתחו את בית הקפה לפני חודש בלבד ואנו התיירים הראשונים שנכנסו אליהם. ביום האחרון שלנו ב- Phnom Penh כשהגענו להיפרד היא מפתיעה אותנו במארז שהכינה מבעוד מועד עבורינו. במארז עוגות ומטעמים לדרך.

המוזיאון Tuol Sleng Genocide Museum, היה בית ספר תיכון בלב שכונת מגורים שהוסב בשנים 1970-1975 על ידי שלטונות ה"קמר רוז" לבית סוהר S21. בכיתות הלימוד ניבנו תאים קטנים וחשוכים, בהם נכלאו עצירים, אזוקים בשרשרת ברזל לרצפה. בכיתות אחדות נבנו מתקני עינויים אכזריים שרק מוח מעוות יכל לרקום כדוגמתם. לפי חלק מהגרסאות נכלאו במתקן זה כ- 17,000 עצירים. לפי גרסאות אחרות מספר העצירים טיפס לכדי 20,000. איש אינו באמת יודע לומר בוודאות. מרבית העצירים במתקן זה היו חילים ומפקדים במפלגת ה"קמר רוז" או מקורבים שהואשמו בבגידה. הם נעצרו בהאשמות שונות והובלו ביחד עם כל בני משפחתם אל מתקן הכליאה. תוחלת החיים במתקן נעה בין שבועות בודדים לשנתיים. הרוב הגדול לא שרד את העינויים האכזרים, מי שרד הוצא לבסוף להורג. באחד האגפים מוצגות תמונות של האסירים שהוצאו להורג. נהגו להושיב אותם על כיסא ולהצמיד את ראשם למתקן המאלץ אותם להישיר מבט למצלמה. אני מביטה בצילומים הישנים. גברים, נשים, בני נוער וילדים. חלקם מביטים בבעתה קדימה, חלקם מחייכים בהתרסה, לחלקם הבעת פנים קפואה. רובם אנונימים. ליד מעטים מצויין שמם וזהותם.

אני מציעה לילדים לחכות בחצר "בית הספר" ולא להיכנס לאגף האחרון.

באגף מוצגת תערוכה לזכרם של החפים מפשע שנרצחו בכלא הידוע לשמצה. אחת מהן אשת ראש העיר שהובאה למקום עם תינוקה. אני מביטה בדמותה חובקת את תינוקה. ליבי מתכווץ בכאב. כמה איום היה להגיע לשם כשהיא מחבקת אליה את תינוקה ברגעיה האחרונים.

ברגע ההוא החלטתי "לא עוד… אנחנו לא הולכים למוזיאון בשדות הקטל".

אני פוגשת את שחף וכפיר בחוץ. מאמצת אותם חזק אל ליבי, מברכת על שנולדו במדינה חופשית, בתקופה אחרת…

בדרכנו החוצה אנו מבחינים באדם מבוגר המשוחח בצרפתית עם שתי תיירות. הם עומדים ליד שולחן עמוס ספרים חדשים, בשפות שונות. מאחוריו מתנשאת תמונה גדולה של חיילים המביטים בשני ילדים קטנים ערומים כביום היוולדם וחיילות הנושאות בידיהן פעוט ותינוק. הוא נפרד מהן לשלום ופונה אלינו בצרפתית. מצביע על דמות הילד בתמונה. "אתה מדבר אנגלית?" אני שואלת. "זה אני" הוא חוזר על דבריו באנגלית. אני מביטה בו, אחר כך בתמונה. "מה קרה לך?" כפיר שואל. הוא מספר לו, שהוא ואחיו הצעיר נכלאו בכלא ביחד עם משפחתם. בתמונה הונצח יום השחרור שלהם מהכלא, עם נפילת משטר ה"קמר רוז". אנו עומדים בדממה. חוששים לשאול, את הברור מאליו. הוא, כאילו קורא את מחשבותינו אומר "אתם יכולים לשאול אותי הכל, אני רוצה לספר. אני רוצה שכל העולם ידע, מה קרה כאן". הוא מצביע על הספרים הרבים, כתבתי את סיפור הישרדותי ותרגמתי אותו לשפות רבות. הוא מביט בי. "אמא" לוחש לי כפיר, "תשאלי אותו איך הוא שרד?" הוא מתחיל לספר לנו את סיפורו ואני מתרגמת…

"הייתי בן תשע, אחי הצעיר היה בן שבע. הובאנו ביחד עם הורינו למעצר. הופשטנו מבגדינו ונאמר לנו לחכות. את הורי לא ראיתי יותר. הינו קטנים. היינו מבוהלים, התחבאנו מתחת לערימות בגדים וחיכינו לאמא שתחזור לקחת אותנו…"

בשלב זה של התרגום, הדמעות חונקות את גרוני.

"…אבל אמי מעולם לא שבה…"

אני לא מצליחה להשתלט על הדמעות. הן זולגות. אני מסבה במהירות את פני הצידה. "סליחה" אני לוחשת בשקט, מנסה לאסוף את עצמי.

"…מאוחר יותר נודע לנו שהיא ואבי נרצחו מיד עם הגיעם למעצר".

הוא עוצר ומביט בעצב בכפיר "בן כמה אתה?" הוא שואל. "כפיר עונה לו "בן עשר". "הייתי צעיר ממך בשנה, לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב להיות חזק בשביל אחי". הוא נראה מהורהר. "התחבאנו והצלחנו להחזיק מעמד כמה ימים ואז הגיעו כוחות השחרור, הם מצאו אותנו ערומים ופינו אותנו משם".

אחיו מעולם לא התגבר על הטראומה, הוא עזב לוייטנאם. מעולם לא שב לקמבודיה. כשפנו אליו ואל אחיו על מנת שיעידו במשפט שהתנהל נגד מנהל הכלא. "אחי סירב לשוב לקמבודיה מפחד שזאת מזימה והוא ימצא את עצמו שוב כלוא"

הוא מרים תמונה מהשולחן. בתמונה הוא מצולם עם אשתו וילדיו. אני נוטלת את התמונה מידיו. "זאת הנקמה שלך" אני אומרת לו. "הם ניסו להשמיד את משפחתך ואותך, אבל ניצלת וניצחת, הנה ההמשך שלך ושל הוריך" הוא מהנהן בראשו, חיוכו עצוב. "וזכית להעיד במשפט נגד מפקד הכלא. הוא יושב בכלא כעת" אני ממשיכה ואומרת בשקט.

הוא נוטל דף ורושם עליו את המספר 6,000,000 מושיט לי אותו. "העם היהודי, העם שלך עבר שואה". הוא אומר. "אני יודע, קראתי, זה חשוב שכולם ידעו על כך". לאחר רגע הוא מוסיף "אני רוצה שכולם ידעו על רצח העם הקמבודי". הוא מביט בילדים. "אני לא פוחד לדבר, אסור שדבר כזה יקרה שוב…"

אנו נפרדים וממשיכים בדרכנו החוצה. שורד נוסף יושב ליד שולחן. מתקשה לעמוד. הוא מספר לנו ששרד את הכלא במשך שנתיים תמימות. הוא בין הבודדים ששרדו כל כך הרבה זמן את תנאי הכליאה הקשים והעינויים האכזריים. גם הוא כשורדים אחרים, כתב ספר שתורגם לשפות רבות והעיד במשפט נגד מנהל בית הכלא. הוא היה בחור צעיר באותם ימים. הוא מבקש מכפיר ומשחף להצטלם עמו. מבקש שלא ישכחו אותו לעולם.

בסוף היום, שחף אומרת "אמא, למרות הקושי הרגשי הרב בביקור במוזיאון, אני לא מצטערת על החשיפה לנושא הכאוב. הייתה לי הזדמנות ללמוד על היסטוריה של עם אחר. היסטוריה קשה ובלתי נתפשת של מנהיגים שהחליטו לחסל את העם שלהם. אני מזועזעת ללמוד שלא רק העם שלנו עבר רצח והשמדה. אני מזועזעת בעיקר מהעובדה שמנהיג העם הקמבודי רוצח את העם שלו על רקע פוליטי". "היית ממליצה לבני גילך להגיע לסיור במוזיאון הזה?" אני שואלת. היא שותקת רגע ארוך. "אני ממליצה לבני נוער שמבקרים בקמבודיה להגיע למוזיאון רק אם הם מספיק חזקים נפשית, כמוני".

העיר מציעה ביקור במוזיאון הלאומי, למען האמת הוא מוזנח למדי. אולם בשעות הערב במתחם המוזיאון מתקיים מידי ערב Traditional Dance Show שמו: Earth and Sky, הוא מומלץ מאוד על אף העלות היקרה. ניתן לקנות כרטיסים למופע בלבד, ללא תלות בכניסה למוזיאון.

בסוף השבוע אנשים רבים ממלאים את הפארקים, יושבים על המדשאות ועורכים פיקניקים, מותירים אחריהם כמות עצומה של זבל וכיעור. הטיילת שוקקת חיים, דוכני מזון, מוכרי בלונים ושערות סבתא, ילדים רצים, רודפים אחרי בועות סבון, אווירת קרנבל. במתקני הכושר, חבורת צעירים מפליאה בביצועי תרגילי אקרובטיקה שלא מביישים ספורטאים אולימפיים, הקהל מוחא כפיים בהתלהבות.

התאהבנו ב- Phnom Penh, חקרנו אותה רבות ומצאנו בה עוד דברים נפלאים… מסעדת בשרים מעולה, יוקרתית ומפנקת, הבשרים איכותיים, המנות המוגשות גדולות וטעימות Pacow Beef BBQ Steak & Grill. מסעדה צרפתית נפלאה, מנהל אותה בחור צרפתי חמוד שמתייחס לכל לקוח באופן אישי. ארוחות מושלמות וקינוח הסופלה שוקולד טעים כל כך Bistrot Langka. בסמוך ל- Champei Massage spa המפנק והמומלץ, אפשר למצוא את ה- Sushi הכי טעים באזור The Sushi Bar. רשת בתי קפה ומאפה, נפלאות לארוחת בוקר או ערב, ניתן לקנות מבחר לחמים ומאפים לדרך Eric Kayser. בית קפה לארוחות בוקר מעולות Branch Norodom. כשמתגעגעים לפיצה איכותית The Pizza Company. ניתן לצפות בסרטים בבית הקולנוע, בקניון Aoen Mall. מכבסה מומלצת: Power Clean Laundromat, כתובת: Street 302 #217, Sangkat BKKI סמוך ל- Mad Monkey Hostel.

Krong Kampot

את יום הולדתי הקרב ובא אני בוחרת לחגוג בעיירה הקטנה והשלווה Kampot. העיירה מוקפת "שדות מלח" ושדות פלפלים המוכרים כפלפלים הטובים בעולם. היא ממוקמת על גדת נהר Preaek Tuek Chhu. אנו בוחרים ללון ב- Our House Bungalow, המלון מנוהל ברמה מאוד גבוהה, חדש ונקי. צוות העובדים המקומי מקסים, מקבל את פנינו בלבביות. בעלי המקום משפחה תאילנדית. בחדרנו המואר והמרווח יש חדר שינה, סלון ומטבח. מוקף גינה יפה ומטופחת. סממיות גדולות ומתוקות נכנסות לחדרנו ומשמיעות קול המזכיר נשיקות המופרחות באוויר. אני מביטה בהן בחיבה.

המקום מספק אופניים לרווחת האורחים ואנו מחליטים לרכב אל העיירה המרוחקת כקילומטר וחצי. איציק וכפיר רוכבים בקלילות על אופניהם, שחף מתאקלמת מהר מאוד על אופניה. אני לעומתם קופאת. לא מצליחה להניע את רגלי על הדוושות. הם מעודדים אותי, תומכים בי, מייעצים לי, מתווכים לי בכל דרך אפשרית את רזי הרכיבה. שכנים מהרחובות הסמוכים, מחייכים אלי בעידוד. אחת מהן ניגשת אלי ומדגימה לי תנועת רגליים שעשויה לעזור לי. אבל אני קופאת. זכר התאונה שעברתי בגיל עשרים ושלוש, מהדהד באזהרה בירכתי מוחי. אני יורדת מהאופניים. "אני מצטערת" אני אומרת למשפחתי וזוכה לחיבוקים אוהבים. "אני אלך, אתם תרכבו". מנהל הקבלה במלון, מביט בי בעצב כשאני מחזירה את האופניים למקומם. "כמעט הצלחת" הוא אומר. "אל תוותרי". אני מושכת בכתפי בחוסר אונים. "בואי" אני אקפיץ אותך לעיירה. איציק, שחף וכפיר רוכבים על אופניהם בדרכים הכפריות, בעודי נוסעת בטוק טוק, מידי פעם הוא מאט את נסיעתו, מוודא במראה שכולם מאחורינו. כשאנו מגיעים לעיירה אני נפרדת ממנו. הצומת הסמוכה מסוכנת, חוצים בה בפראות נהגי אופנועים, מוניות ומשאיות קטנות. אחד מהם צופר בזעם. שחף נבהלת ומאבדת שליטה על אופניה. היא נופלת ונחבלת בברכה. אני רצה אליה. "זה נראה כואב כל כך" אני חושבת בדאגה, בעוד היא שוטפת את ברכה במים אותם מציע לה בחור מהחנות הסמוכה. היא מתגברת על הדמעות הנקוות בעיניה. "זה היה מפחיד" היא אומרת, "חשבתי שהמשאית תפגע בי". אני מחבקת אותה חזק אלי. "את עולה על האופניים ונוסעת את הקטע האחרון שנותר לך" היא מסרבת. אני רוכנת אליה, מביטה לתוך עינייה היפות. "את חייבת" אני אומרת. "את חייבת כדי להתגבר, אם לא תעשי את זה עכשיו, אולי לא תעשי זאת לעולם" היא לוקחת את אופניה, מהססת לרגע. "ואת?" היא שואלת. "אני לא מצליחה" אני אומרת בתבוסה. היא עולה על אופניה, מתארגנת. "את תצליחי! אנחנו נעזור לך!" היא רוכבת קדימה לעבר אחיה ואביה הממתינים…

העיירה הקטנה יפה כל כך בזמן השקיעה. היא מתעוררת לחיים ואנו פוסעים על הטיילת שבגדת הנהר. לבסוף אנו עושים דרכנו חזרה אל המלון. חוצים את כיכר Durian Roundabout. ה- Durian אוייבו המושבע של כפיר, נמצא בדוכנים רבים בעיירה ובעיקר באיזור הכיכר, ריחו הבאוש מופץ לכל עבר. אחרי הכיכר, הדרך חשוכה ואנו שמחים שהצטיידנו בפנסים. כעת כולנו פוסעים, מובילים את האופניים, מסוכן לרכב בחשיכה, הדרך רצופה מהמורות רבות.

דפיקה על דלת חדרינו. עובד הקבלה מושיט לנו קערת פירות מפנקת. "בעלת המקום שלחה לכם". רציתי לגשת להודות לה. אולם הסתבר שהיא מאושפזת בבית החולים בגלל בעיה בריאותית.

למחרת, מדריך הטיולים הגיע בדיוק בזמן, על מנת לאסוף אותנו לסיור ב- Bokor Mountain, המרוחק כ- 32 ק"מ מהעיר Kampot. באזור מיוער ויפה ניצב פסלה העצום של (Yeay Mao (Grandmother Mao, האגדה מספרת שהיא הקריבה את חייה על מנת להציל את תושבי הכפר. בסמוך נמצאים שרידי ה- Black Palace ארמון המלך Norodom Sihanouk. הארמון שנבנה ב- 1936, עומד כיום נטוש ומוזנח. על אף שדלתותיו ומשקופיו נעדרים, האריחים והרצפות מנותצים, עצי היער החלו מכסים חלקים ניכרים ממנו ועל קירותיו צוירו ציורי גרפיטי מקסימים, המסתירים מעט את חורי הקליעים, עדות למלחמה שהשתוללה שם בשנות השבעים המוקדמות, עדיין ניתן להבחין בפאר וביופיו של הארמון.

לאחר תצפית יפה על האזור אנו ממשיכים ל- Wat Sampov Pram, הפגודה נבנתה ב- 1924 ונחשבת לגבוהה ביותר בקמבודיה. למרגלות הפאגודה ניתן לקנות מיץ קני סוכר מרענן.

המשך הסיור בנקודת התצפית ובכנסיה הנטושה.

בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, הוקם ב- Bokor Mountain, אתר נופש ע"י מתיישבים קולוניאלים צרפתים. במקום נחנך בית מלון וקאזינו. בשנות הארבעים, ננטש לראשונה, מאוחר יותר שוקם וננטש שוב לאחר שה"קמר רוז" השתלט עליו בשנות השבעים. כעת עומדים במקום מבנים הרוסים המשווים למקום תחושת מסתורין.

במרחק של כ- 17 ק"מ משם נמצא Popokvil Waterfall, משם אנו שבים ל- Kampot.

עלות הסיור: מדריך ורכב פרטי ממוזג 45 USD (הזמנו את הסיור דרך Our House Bungalow)

רגע לפני שאנו נרדמים, כפיר אומר "לילה טוב אמא, לילה טוב אבא, לילה טוב שחף" מפנה מבטו אל הסממית שלנו, מפריח המון נשיקות באוויר לעברה "גם לך". היא מביטה בו בעיניה הבולטות ומצחיקה את כולנו. אני מביטה בהם, במשפחה האהובה שלי. מחר יחול יום הולדתי החמישים. מחר יגיע "יום אחד…"

1.12.2019

אני פוקחת את עיניי לצלילי השיר Dancing Queen של להקת Abba. אני מפזמת באושר…

You are the dancing queen
Young and sweet
Only fifty
Dancing queen
Feel the beat from the tambourine, oh yeah
You can dance
You can jive
Having the time of your life…

החדר קושט בבלונים, "מתי זה קרה?" אני מתפלאת. "כשישנת" הם צוחקים.

אני מזנקת לעבר המראה ומביטה בדמותי המשתקפת. "וואו, חמישים" אני חושבת בקול. חיבוקים עוטפים אותי מכל עבר. "יום אחד, זה כאן ועכשיו" אני חושבת בסיפוק רב, מתמסרת לחיבוקים האוהבים. ברקע מתנגנת לה השורה מהשיר …Having the time of your life

"יום הולדת שמח" מקבלים את פני בשמחה צוות המלון, מגישים לי ארוחת בוקר מפנקת.

אנו אוכלים בזריזות כדי לצאת בזמן לסיור שתכננו. נהג הטוק טוק כבר ממתין לנו, הוא דובר אנגלית טובה ומסביר לנו במהלך היום על היעדים אליהם אנו מגיעים. את היום אנו פותחים בביקור ב"שדות המלח", מבקרים במפעל הקטן ומקבלים הסברים באנגלית על תהליך הפקת המלח. בהמשך אנו מבקרים במערת הנטיפים Phnom Chhnork, עלייה של כ- 200 מדרגות, המובילות למערה ובתוכה מקדש בודהסטי קטן. בדרכנו למטה, החלו עולים, רבבות מאמינים להגיש מנחה לבודהה.

נסיעה בדרכים כפריות דרך שדות מוריקים ונופים ציוריים מובילה אותנו אל The Secret Lake. אנחנו יורדים מהטוק טוק מביטים באגם היפה הנפרש מולנו. "זהו אגם מלאכותי" מסביר לנו המדריך. "הוא נוצר בתקופת שלטון ה"קמר רוז", "אתם יודעים מדוע קוראים לאגם The Secret Lake?" שואל אותנו בשקט. אני מתחלחלת מעצם השאלה. כשמדובר במשהו שקרה בתקופת ה"קמר רוז" התשובה לא תהיה פשוטה. הוא מביט בנו בשתיקה. נראה שקשה לו. מבטו נודד אל נוף האגם. "האנשים שהועסקו בבניית הסכר שיצר את האגם, נרצחו וגופתהם הושלכו לאגם, איש לא יודע כמה בדיוק גופות הוסתרו באגם". בעיניו כאב. "המשפחה שלך?" אני שואלת. הוא מהנהן בראשו. שפת גופו מעידה שלא נוח לו לדבר על כך. הוא מתכנס בשתיקתו. אני מניחה לו.

לאחר תצפית על האגם אנו ממשיכים ל- La Plantation גולת הכותרת של היום. בחווה מגדלים Kampot Pepper פילפלים הנודעים בכל העולם באיכותם. הסיור בחווה חינמי, הוא כולל הדרכה בצרפתית או אנגלית, טעימות של סוגי פלפלים טעימים. בחנות החווה אנו מסתובבים כ"אליס בארץ הפלאות" איציק רוכש סוגי פלפלים שונים ורוקם במוחו תבשילים מתאימים. במסעדה הצרפתית בחווה אנו אוכלים ארוחת יום הולדת חגיגית. המנות מתובלנות בסוגי פילפלים שגדלים בחווה.

עלות סיור: טוק טוק, הנהג דובר אנגלית 25 USD (הזמנו את הסיור דרך Our House Bungalow)

נקישה עדינה על דלת חדרנו. כפיר פותח. בעלת המלון, בעלה ובנה הקטן נכנסים לחדרינו. בידם עוגה ונרות. הם שרים לכבודי יום הולדת שמח. היא מספרת שהשתחררה הבוקר מבית החולים ואפתה לכבודי את העוגה בבית הקפה שבבעלותה. "תביעי משאלה" היא מאיצה בי. אני עוצמת את עיני ומביעה משאלה. אנחנו מתחבקות "ריגשת אותי כל כך"…

Krong Kep

הנסיעה בטוק טוק אל העיר הקטנה, קצרה. אנו מגיעים ל- The Beach House. על אף שהמקום ידע ימים טובים יותר, אנו מרוצים מחדרנו המרווח, מהנוף אל הג'ונגל הפראי וממיקומו בסמוך לחוף הים. הטיילת עמוסה מקומיים. הם יושבים משפחות, משפחות או חבורות צעירים, על גבי מחצלות גדולות, עורכים פיקניקים. האלכוהול נשפך כמים. מוזיקה בוקעת מרמקולים ניידים. מותירים אחריהם ערימות טינופת גדולות, לשמחתם הרבה של הקופים. אנו פוסעים לאורך הטיילת חומקים מכנופיות הקופים התוקפניות, לעבר שוק הסרטנים. מראה השוק אינו מזמין במיוחד. על המזח, עומלת אישה צעירה על הכנת ארוחת סרטנים ברוטב פלפל. הריח מפתה ואנו טועמים. הייתה זאת ארוחת הערב המקומית הטעימה ביותר שאכלנו בקמבודיה.

רעש חזק וצריחות מעיר אותי בשעת בוקר מוקדמת. אני יוצאת מהחדר לבדוק מה קורה. חבורת קופים, מקפצת על גג חדרינו בדרכה אל הג'ונגל הסמוך. אחד מהם מתעכב רגע ליד בגדינו התלויים במרפסת "שלא תעיז" אני צוחקת, הוא מביט בי במבט אחרון ונעלם בין ענפי העצים.

הבוקר אנו פוסעים לצידה האחר של הטיילת. מזג האוויר בהיר ונעים. בכל רגע, נעצר לידינו נהג טוק טוק אחר המציע לנו טיול ל- La Plantation. אחד מהם פונה אלינו בצרפתית רהוטה, במשך דקות ארוכות, הוא מספר על נפלאות הטיול ואינו עוצר לברר אם אני מבינה אותו. אני חומדת לצון. "…La Plantation?! magnifique! Alors" אני קוטעת את שטף דיבורו המהיר, וממשיכה לקשקש בעברית במבטא צרפתי כבד שבעצם כבר היינו ואנחנו לא מעוניינים בטיול הזה ומקנחת ב- "Merci". אני מביטה בו מתאפקת לא לפרוץ בצחוק. הוא מטלטל את ראשו, מוריד לאיטו את משקפי השמש ומניח אותן על ראשו, מחייך במבוכה "אני מצטער" הוא אומר באנגלית. "הצרפתית שלי כנראה לא כל כך טובה". "גם שלי" אני עונה בחיוך וממשיכה לדרכי.

הטוק טוק מטלטל בדרכי העפר הכפריות בדרכינו אל גבול קמבודיה-וייטנאם. חבורת ילדים צעירים רצה אחרינו מנופפים בידיהם לשלום, קול צחוקם מלווה אותנו…