טוב נו, לא באמת…

מעבר הגבול ממיאנמר לתאילנד עובר באופן חלק, ביציאה מאזור הגבול משתרך תור עצום של אנשים הממתינים לבידוק בטחוני. אחד השוטרים מסמן לנו להמשיך בדרכנו. אני מופתעת אולם לא נשארת בסביבה כדי להבין למה אנחנו היחידים שלא מתבקשים לפתוח תיקים. בצעד קליל אנו יוצאים מהמתחם ועוצרים Songthaew (מונית טנדר פתוח, 20 THB לנוסע), לכיוון התחנה המרכזית ב- Ma Sot. אותה תחנה שהגענו אליה לראשונה לפני חודש. כעת אנו מבחינים בשלטים הרבים המפוזרים ברחבי התחנה, מצויין בהם שאסור לירוק – קנס כספי כבד מוטל על העוברים על החוק.

אנו ממתינים שעות אחדות לאוטובוס לילה לבנגקוק, אט אט התחנה מתמלאת במהגרים רבים ממינאמר. "שמתם לב כמה המדרכות כאן נקיות?" מציין כפיר.

אוטובוס הלילה נעצר לביקורת במכס, קילומטרים אחדים לאחר שהחל בנסיעתו. הנוסעת במושב הסמוך מסמנת לי להכין מסמכים. שוטר נעצר לידנו, הוא מחייך ומניד בראשו "אין צורך". הוא בודק את שאר נוסעי האוטובוס ומוריד ארבעה מהם. האוטובוס מתעכב זמן רב. אני מביטה דרך החלון, הנוסעים שהורדו מהאוטובוס נראים לחוצים. לבסוף האוטובוס ממשיך בדרכו בלעדיהם.

תחנה מרכזית בנגקוק בארבע לפנות בוקר שוקקת חיים, כאילו היה זה אמצע היום.

אנו עושים דרכנו ל- Lamphuhouse Bangkok המוכר והאהוב עלינו.

שעת בוקר מוקדמת, אנו צועדים ברחובות המוכרים אולם איכשהו משהו מרגיש אחרת. כאילו נחתנו במימד מקביל. שוב לא הייתה אוויר מחשמלת באוויר. כאילו הקסם פג ומצאנו חיקוי לא מוצלח של הרחוב. אווירת סוף השבוע המהפנטת כאילו נעלמה ומעולם לא הייתה.

אנו מנצלים את סוף השבוע לביקור בשוק צף בתוך בנגקוק. Bang Nam Pheung Floting Market שוק מקסים בלב ריאה ירוקה. בשוק דוכני אוכל רבים, חגיגה לעיניים ולחיך. השוק פעיל בסופי שבוע בלבד. עדיף להגיע בשעות הבוקר המוקדמות, מאוחר יותר חם מידי ומהביל.

בתחילה אנו נעזרים בהנחיות שיש באתרי האינטרנט השונים על מנת לאתר ולהגיע לשוק ומהר מאוד אנו מבינים שהכי פשוט להזמין "grab"' מהיר יותר וזול יותר.

שווקי סוף שבוע נפלאים נוספים מתקיימים במתחם קניון EmQuartier ובמרחק הליכה קצר משם במתחם ה- The Emporium.

אנו שולחים חבילה ראשונה מבית הדואר המרכזי הסמוך ל- Khao San road. לשם משלוח חבילה יש להצטייד בדרכון. חשוב לדעת, לא ניתן לשלוח בחבילה מוצרים עם בטריות, אלקטרוניקה ו/או נוזלים, צלמיות של בודהה או פילים. משלוח By Air אמור להגיע תוך כ-3 שבועות בפועל הגיע לאחר חודשיים. מקבלים מספר בר קוד למעקב אחר החבילה, נראה שהחבילה יצאה בזמן מגבולות תאילנד. היתכן שהיא התעכבה בגלל דואר ישראל?! (שאלה רטורית, נא לא לענות!)

אני נכספת להגיע לאיים. מזג האוויר אינו לטובתנו. ברשתות החברתיות, מטיילים מדווחים שגשום באי קו סמוי וחלקים של האי מוצפים. אחרי התלבטויות רבות, אנו מחליטים להדרים לעבר Krabi. אנחנו מאוד רוצים לחגוג את יום הולדתו של איציק במקום קסום ומפנק.

Aonang Buri Resort אכן היה מפנק. מזג האוויר האיר פניו אלינו. אנו שוכרים longtail boat פרטית ב- 2,500 THB (כ- 300 ש"ח), ווידאנו שלמשיט שלנו יש ציוד שנירקול ואפודי הצלה ויצאנו ליום כיף בארבעה איים מסביב המוגדרים כשמורות טבע, תשלום כניסה כולל לכל השמורות עולה 300 THB לאדם (כ- 35 ש"ח)

האי הראשון, Tup Island אי קטן, יפיפה כשמגיעים בשעות הבוקר המוקדמות הוא ריק מאדם, אי ירוק, חולות לבנים, מוקף ים בגוון טורקיז, דגה צבעונית. כמה קשה היה להמשיך הלאה…

בהמשך ביקרנו ב- Puda Island כמו אחיו לפניו טובל ירוק, חול לבן, ים טורקיז מסביב, עשיר בדגה ובהמון תיירים, באי קנינו Thai Roti הכי טעים שאכלנו בתאילנד. משם המשכנו ל- Chicken Island אשר שמו הוענק לו בשל הסלע בעל צורת ראש תרנגולת. לצדו יש אי קטנטן נוסף שלנו הזכיר בצורתו צב יבשה ענק.

בין לבין אנו עוצרים להפסקות שנורקל. המים צלולים והדגה עשירה וצבעונית אולם למרבה הצער שונית האלמוגים הרוסה למדי. כשאנו יוצאים מהמים אנו מוצאים הפתעה, פירות עסיסיים ומתוקים שהמשיט שלנו חתך ופינק אותנו.

אנו מסיימים את יומנו ב- Phranang cave, שנמצאת בחוף Phranang העמוס בתיירים רבים ואנו מתקשים למצוא פינה שקטה לעצמנו. השפל איפשר לנו לחצות במים רדודים את הים לכיוון אי קטנטן, סלעי ויפיפה. אנו מספיקים לצלם מעט תמונות ומבינים שכדאי למהר ולשוב, השמים מתקדרים בעננים כבדים. אנחנו מספיקים לחצות את הדרך חזרה לטפס על הסירה, וארובות השמים נפתחו, גשם זלעפות ניתך בעוצמה. אנו מצטופפים אחד בתוך השני על מנת להתחמם. ושבים לחופי Aonang, רועדים מקור, רטובים ומאושרים…

אחרי מקלחת חמה ומרעננת אנו צועדים לאורך הטיילת לעבר שוק הלילה המקומי. לצד שוק דוכני מזכרות ואמנות, משתרע שוק אוכל מקומי עשיר. אנו קונים מטעמים שונים ומתיישבים לאכול. במתחם יש אווירה טובה, מוזיקה והופעות חיות.

עלות סיור קיאקים: למבוגר 500 THB לילד 400 THB (כ- 57 ש"ח ו- 47 ש"ח בהתאמה).

Ko Phi Phi Don

ארכיפלג איים בים אנדמן, שהגדול והמיושב בהם נקרא Ko Phi Phi Don, באי זה בילינו את הימים הכי נפלאים וקסומים שלנו.

אנו מעמיסים את ציודינו על המעבורת. המעבורת יוצאת לדרכה, מזג האוויר מתבהר, ליבי מתרונן. לאחר כשעתיים הפלגה אנו מגיעים לאי קטנטן, שוקק חיים. בכניסה לאי משלמים אגרה של 20 THB לאדם (כ- 2 ש"ח). לשמחתי אין באי תנועת רכבים, בהליכה קצרה מגיעים לרוב חלקי האי ללא קושי. הפעם לא הזמנו מראש מקומות לינה, החלטתי להיות ספונטנית. כשאני רואה את כמויות התיירים שמגיעות לאי, אני נבהלת אולם לא משתפת את המשפחה בחששותי "נסתדר" אני מגרשת את הדאגות מראשי. אני מביטה סביבי, מגייסת מבט מלא ביטחון עצמי. "לכאן" אני מסמנת להם לבוא. אנו עומדים בפתחו של מלון בעל השם המקורי בהחלט " Ko Phi Phi Hotel" השוער מלווה אולתנו בשמחה לקבלה. "יש מקום" עונה לנו הבחורה החייכנית, "עדיף שתעשי הזמנה דרך Agoda, זה יעלה לך יותר זול" היא מציעה. בדיקה מהירה באתר ואכן, המחירים זולים יותר באופן משמעותי מכל אפליקציה אחרת וממחירי המלון עצמו.

החדרים נקיים, מרווחים ומוארים, הצוות ידידותי ועוזר. מיקום מושלם, wifi חזק, ארוחות בוקר טובות ואנו תוהים איך זה שהמלון מנוקד נמוך יחסית. עם התקדמות המסע נלמד שחשוב ללכת עם הלב. לרוב הניקוד של מקומות הלינה באפליקציות לא תואם את החוויה האישית שלנו.

חוץ מלנוח, לאכול, לשתות שיקים, לזלול פירות, להשמין מ- Thai Roti, לרבוץ בחופים או בבריכה, להתנדנד בערסלים תוך בהייה אינסופית באופק, ליהנות ממופעי אש בלילות ואוכל טוב במסעדות, אנו מחליטים לצאת לצלילה. במרחק הליכה קצר מהמלון אנו מוצאים מועדון צלילה שמוצא חן בעינינו Barakuda Dive Center. לאחר שיחה עם Scotte, אנו מתאמים לצאת עמו ביום המחרת ביאכטה פרטית.

בשעת בוקר מוקדמת אנו מתייצבים במועדון הצלילה נרגשים כל כך. אוספים את הציוד שכבר הוכן עבורינו ערב קודם. ועושים פעמינו לעבר היאכטה. הצוות מקבל את פנינו במאור פנים. שחף מאושרת, סוף סוף היא מגשימה את חלומה לצלול. יעל מדריכה ישראלית שהחלה לאחרונה לעבוד במועדון עוברת איתה על כללי הבטיחות ומספרת לה על כל התהליך אותו הן תעבורנה ביחד. אני מביטה בהן, נוצר חיבור מעולה, שחף צוחקת ונינוחה. היא עוטה את חליפת הצלילה ונראית כאילו כל חייה צללה. Scotte מעביר לאיציק ולי הליך צלילת ריענון, שכן עברו שלוש שנים מאז הפעם האחרונה בה איציק ואני צללנו. עברנו על כל כללי הבטיחות, הרכבת ציוד, בדיקות הדדיות, ירדנו למים לתרגל, הוצאת ווסת, מציאתו והחזרתו לפה, הוצאת מסיכה החזרתה, ריקונה ממים ועוד. יצאנו לצלילה עצמה, צלילת עומק באתר יפה ושמור, הדגה עשירה והאלמוגים צבעוניים, אנו פוגשים צב ים ענק וסקרן, הוא משתהה לידנו ובוחן אותנו במבט רציני, מבין האלמוגים מגיחה לפתע מורנה גדולה. מידי פעם אנו פוגשים את שחף ויעל. שחף קורנת, נראה שהחיבור בינהן מושלם, הן מסמנות זו לזו ומתלהבות.

על היאכטה ממתין לנו כפיר. הוא אינו יכול לצלול אבל הצוות מאפשר לו להפליג אתנו ללא עלות. בעוד אנו מסיימים ארוחה טעימה, נהנים מפירות מתוקים וממנוחה, היאכטה מגיעה לאתר הבא. שוב אנו קופצים למים ונהנים מאתר נפלא נוסף. הפעם הצלילה מתבצעת בעומק רדוד יותר, כ- 12 מטר, לאורך קירות אלמוגים צבעוניים.

בערב אנו יוצאים לאכול ומוצאים מסעדה מקומית, הממוקמת מול השוק. את קירותיה מפארים תמונות רבות של מאכלים מקומיים מעוררי תיאבון, שיקים אקזוטים והצוות חייכן ומזמין. אנו מזמינים מנות שונות ושיקים טבעיים. אני מזמינה "Banan shake". אני מעדיפה את שיק הבננה שלי בלי קרח "No ice, please" אני מבקשת כהרגלי. "No ice" המלצרית חוזרת על דברי, אני מהנהנת בראשי. כעבור דקות היא חוזרת "Banan shake, no ice", מניחה על השולחן ונעלמת. אני לוגמת בשקיקה ו… חוטפת כוויה בלשון. "מה קרה" איציק שואל אותי בבהלה. אני נוגעת בכוס, היא חמה. "המילק שייק רותח" אני עונה. אני קוראת למלצרית, היא מגיעה, מחייכת "No ice" היא אומרת, לא מבינה מה לא בסדר. בעלת המסעדה מבחינה בהבעת פני ההמומה וממהרת לגשת, שואלת אותי "מה קרה?", אני מסבירה לה שהזמנתי שייק בננה ללא קרח אבל לא התכוונתי לקבל שייק בננות רותח. אני מגישה לה את הכוס. היא אוחזת בכוס, מבטה מופתע. אני לא בטוחה ממה היא מופתעת, ממני או מכוס שייק הבננה הרותח בידיה. היא פונה לעבר המטבח וחוזרת עם חצי כוס שייק בננות צונן ללא קרח. ככל שמסענו יתקדם אבין שאם חשקה נפשי בשייק ללא קרח, לרוב אקבל חצי כוס בלבד, יהיו גם מי שיגדילו לעשות ויעניקו לי בגאווה רבה, רבע כוס שייק No ice.

עם הזמן, למדתי להביט על "חצי הכוס המלאה".

Koh Lanta

אל האי Koh Lanta, אנו מגיעים במעבורת, עלות כרטיס 300 THB לאדם (כ- 35 ש"ח) המעבורת יוצאת מהמזח אליו הגענו לאי Koh Phi Phi Don. בכניסה לאי אנו נדרשים לשלם 10 THB לאדם. גם הפעם אני לא מזמינה מקום לינה מבעוד מועד ומגלה שזאת טעות. האי הרבה יותר גדול, מה שמקשה על החיפוש. לבסוף אחרי שהגשם מתחיל לרדת ואני זוכה למבטים זועמים, אני מאתרת מלון שנראה יפה, במחיר שפוי ואנו עוצרים טוק טוק. לאחר כארבעים דקות נסיעה מהמרכז, אנו מגיעים למלון חדש ויפה Lanta Intanin Resort, המלון אינו מאוכלס כלל ובעלת המקום מעניקה לנו הנחה משמעותית. אנו בוחרים בחדר משפחה מרווח עם נוף לגן המטופח.

חוף הים נמצא במרחק הליכה קצר. אנו יורדים אל החוף השומם. הים גלי. השמיים בהירים. שחף ואני ממהרות לפשוט את בגדינו אנו אוחזות זו בידה של השנייה ורצות אל עבר הגלים. אנו מתקרבות לשפת המים ומבחינות בגל עצום העומד להתנפץ לעברינו. בו ברגע אנו מסתובבות על עקבותינו, ונסות חזרה אל החוף. כפיר מתפוצץ מצחוק, מקנטר אותנו על פחדנותנו ונשטף על ידי הגל העצום. אנו תופסות אומץ ונכנסות למים. כיף "לתפוס" גלים, אני מוצפת זיכרונות מתוקים מילדותי בחוף ימה של בת ים. בעודי עסוקה בנוסטלגיה החלה סדרת גלים גבוהים בזה אחר זה להגיע. כפיר שואל אותי איך יודעים שיש צונאמי. בדקות הקרובות אנחנו מתחילים להפחיד את עצמנו עם סיפורי צונאימי. לבסוף הים נרגע מעט וגם אנחנו.

Surat Thani

כדי להגיע ל- Surat Thani אנו נוסעים בוואן, דרך גשר המחבר את האי ליבשת, מפספסים את המעבורת האחרונה ל- Koh Samui בדקות ספורות ונאלצים להשאר לילה בעיר. בזריזות אני מוצאת לנו מקום ב- Urban Cozy Hostel, המקום בסיסי ביותר כשמו הוא אכן חמים, אינטימי וזול כל כך, ארבעתנו נשארים פעורי פה למשמע המחיר הכולל ארוחת בוקר.

העיר עצמה אינה מתויירת כלל, כשאנו יוצאים לשוק הלילה יש סביבנו תכונה רבה. כולם חייכנים, סקרנים, איש אינו דובר אנגלית אולם הם מנסים לשוחח אתנו.

בדרכנו חזרה, הסימטאות כבר חשוכות ונטושות. עכשיו מתחילה שעתן של החולדות. כמות עצומה של חולדות מפוטמות היטב, מתרוצצות בעליצות על גבי דוכני רחוב סגורים, חולפות סמוך לכפות רגלינו בריצה מהירה. אחת מהן מתעכבת לידנו, נעצרת ובוחנת אותנו במבט חוקר לבסוף היא נעלמת לתוך אחד מפתחי הביוב הסמוכים. כפיר הראשון שמתעשת ומעיר אותנו מקיפאוננו.

Koh Samui

בבוקר אנו נוסעים מהעיר באוטובוס אל המזח ושטים במעבורת ל- Koh Samui. אני מתחילה להתרגש. עברו כל כך הרבה שנים מאז שהייתי ב- Koh Samui וב- Koh Pha-Ngan, אני חסרת סבלנות ורוצה כבר להגיע. לבסוף המעבורת מגיעה ואנו יורדים אל האי. אני עומדת על המזח מביטה סביבי… כאילו מעולם לא הייתי שם. נו, באמת! מה חשבתי לעצמי?!

האוירה התוססת והצעירה באי דבקה בי והנוסטלגיה מפנה את מקומה להתלהבות רעננה. אנו מוצאים לינה באחד המקומות הכי כיפים שהיו לנו עד כה במסע Lub D Samui ניתן לצאת דרכם לסיורים בחופים היפים של האי ובכל ערב מתקיימות מסיבות בריכה עליזות, אנו מזמינים קוקטלים עבורינו והברמן מכין לילדים קוקטלים נטולי אלכוהול.

Koh Pha-Ngan

ב- Koh Pha-Ngan אנו מתמקמים ב- Haad Rin Beach מודעים היטב לעובדה שערב קודם הסתיים ה- full moon והחוף מתרוקן מתיירים. על אף עצות שאנו מקבלים ממשפחות מטיילות להתמקם בחלק אחר של האי. חשוב לי להגיע לשם.

אני מניחה שקוראים לזה נוסטלגיה…

רגלי שוקעות בחול הרך, מי הטורקיז הקרירים מלטפים את רגלי. החוף שומם, מבטי משוטט לעבר הסלעים המכתרים את החוף. בעיני רוחי אני רואה את אורלי ואותי חוגגות את נעורינו על החוף הזה אי שם בשלהי 1993.

את אורלי הכרתי בבנגקוק שבועות אחדים קודם לכן. עמדתי מול דוכן שיפודים ב- Khao San Road, זוללת שיפוד שריפס. "מה את אוכלת?" נשמע קול צייצני מאחורי. הבטתי לאחור. היא עמדה שם, שערה מעט פרוע, עיניה החומות בורקות, "רוצה לטעום?" אני מחייכת אליה ומושיטה לה את השיפוד שלי. היתה זאת תחילתה של חברות מופלאה.

כעבור ימים אחדים התחלנו לטייל ביחד. איתה חגגתי את החיים כפי שלא חגגתי מעולם. יחד בכינו על אהבות נכזבות, יחד צחקנו שעות, יודעות מה אנו מרגישות רק מלהביט זו בזאת, יחד רקדנו כמו משוגעות על החוף ההוא כשאת עורקינו ממלא הסם הנפלא בעולם "אושר".

"אור, אני ב- Koh Pha-Ngan" אני מקליטה לה הודעת What'sApp, "היא לא אותו דבר בלעדיך, הלוואי שהיית פה איתי…"

השמש שוקעת, צליל התראת הודעה, מעיר אותי מהרהורי…

היא כותבת לי: "Koh Pha-Ngan זה שקיעות מהממות, ערסלים מול הים, מסעדות מהממות שנבחרו לפי הסרטים… full moon, בחורים חתיכים, חופש, כלבים שאני דורכת עליהם והם בתמורה שורטים אותך ואת בטוחה שתמותי מכלבת בגיל צעיר… טריפ רע וגעגועים אלייך שתבואי ותצילי אותי. מסעדה איטלקית שווה בלב הג'ונגל ושוב חופשששש… לנצח יישארו התמונות מאז ואת יפה ומטורללת וכייפית כל כך שלימדה אותי לצחוק על עצמי ולהרגיש מדהים! את הכי שלי אחותי הקטנה! אוהבת אותך מלאן".

אני קוראת, עיניי מתמלאות דמעות.

לראשונה אני מתגעגעת, אני אפילו לא יודעת למה בדיוק אני מתגעגעת. אבל הגעגועים מתפרצים בתוכי… ואני עומדת שם מול שקיעה נפלאה, לא מצליחה לעצור את הדמעות.

ידיים קטנות חובקות אותי מאחור. "את כאן!", מבטו חוקר את פני, הוא מבחין בדמעות "אני אוהב אותך" הוא אומר בשקט, מוחה אותן לאט. "את בסדר?" הוא שואל בדאגה, אני מחייכת, "כן" מהנהנת בראשי. אנו נעמדים עוד דקות ארוכות זה לצד זו בוהים בקו האופק הנצבע בגווני ארגמן. "תחרות מי מגיע ראשון למלון?" אני מציעה, ופורצת מיד בריצה, כפיר עוקף אותי בקלילות משאיר אותי מתנשפת מאחור.

המלון Paradise Bungalos ממוקם על החוף. את הבקרים אנו מבלים בהליכה לאורך החוף ובשחייה במים הצלולים. בלילות אנו מבלים במסעדות על החוף. צופים במופעי האש. באחד הימים אנו לוקחים סיור לחופים אחרים באי. תוכניותינו להגיע למפלים מתבטלות בשל הגשם השוטף ואנו ממשיכים ליעד הבא…

Koh Tao

שוב, מגיעים לאי ללא הזמנת חדר מראש. הפעם אני משלמת על כך מחיר יקר מידי…

אני בודקת מקומות אחדים, אין חדרים פנויים. לבסוף מותשים, אנו מתגלגלים להוסטל, הבעלים חמוד כל כך. אין לו חדרים עבורינו אולם הוא מציע לנו להשאיר את התרמילים אצלו עד שנמצא מקום. אנו נעזרים בו ויוצאים לבחון מקום אחר עליו הוא ממליץ לנו. לשמחתנו אנו מוצאים 2 חדרים זוגיים ומתמקמים.

שם המקום מתנוסס על קיר הבריכה "Hakuna Matata", סיסמת ה- Wifi שלו dontworry. אני מחייכת לעצמי זחוחה. מקום כלבבי. אני מביטה מחלון חדרנו הגדול. ים כחול בהיר פרוס לפני, סירות מפליגות באופק. מה עוד צריך בחיים?

"מקלחת ואוכל" אני מחליטה בקול רם.

נכנסת למקלחת. מים קרים… מחכה. מחכה.

"מה שקורה פעם אחת אינו יכול לקרות שוב. אבל מה שקורה פעמיים, יקרה גם בפעם השלישית..."

שוב פאולו קאולו מהדהד בראשי. "לאאאאאאא….."

מאחר ולא ניתן היה לתקן את גוף חימום המים במקלחת. נפרדנו מהחדר עם הנוף הנפלא לטובת חדר אחר. הפעם איציק נכנס להתקלח ראשון, אני מיד אחריו. פותחת את ברז המקלחת. הצנרת מפיקה קולות מדאיגים.

"ממי, אין מים" אני מתבכיינת. "מה זאת אומרת אין מים? הוא שואל אותי בספקנות. "חכי קצת, המים יתחממו, כרגע היו מים אש!"

"אין מים!", אני עונה. "אני מתכוונת שאין מים בכלל!".

בתוכי אני כבר מתגעגעת למים הקרים בחדר הנפלא. "איך אני מתפטרת מהשמפו והסבון עכשיו" כפיר מאבטח את המסדרון ואני מדלגת במגבת לחדר שלהם.

"מזל שיש לנו שני חדרים". אני מתקלחת בזריזות ויורדת לקבלה לדווח על התקלה. הבחור החמוד מלווה אותי לחדרינו, פותח את ברז המקלחת בחדרינו. זרם מים חמים וקולח זורם לו בחדווה מאותו צינור שהשמיע קולות גסיסה דקות אחדות קודם. עכשיו לכי תסבירי לו שאת לא הוזה.

רעב אוחז בנו ואנו יוצאים להכיר את הסביבה החדשה. לא ממש ברור איך זה התחיל, אולם לאחר הליכה קצרה במעלה הרחוב, פורצת לה מריבה ראשונה מאז יצאנו למסע. אנו יושבים על חומה בפינת הרחוב. מטיחים זה בזו האשמות, הדמעות קולחות. סקרנים בוהים בארבעת הדמויות שפשוט מתקוטטות ובוכות. לאחר זמן אנו מתעייפים, כל אחד מתכנס בתוך עצמו בשתיקה רועמת.

"אני רעבה" שחף אומרת לבסוף.

"אני רעב" אומר כפיר.

"אני רעב" אומר איציק.

"אני רעבה" אני עונה.

אנו מתקדמים בהמשך הרחוב, מפטפטים ומלהגים כאילו לא פרצה לפני רגע מלחמת העולם במשפחתנו. מוצאים דוכני מזון ומתפטמים לנו במאכלים טעימים.

את אחר הצהריים אנו מבלים בבריכה. מתחלקים לזוגות, ומשחקים בכדור מים. מרמים זה את זה, צוחקים, נהנים.

"מה קרה לנו היום?" אני חושבת רגע לפני שאני נרדמת… בתוך תוכי אני כבר יודעת את התשובה.

הבוקר הגיע.

אני הכי אוהבת מקלחת של בוקר, אולם ברז המקלחת מחליט להתעלל בי. שוב אין מים בברז. אני גוררת רגלים לחדרם של הילדים. נכנסת להתקלח "גם פה אין מים בברז?!". אני גוררת רגלי בדכדוך חזרה לחדרי. להפתעתי איציק מסיים מקלחת חמה ועכשיו גם כפיר עומד בפתח דלתנו "אמא, נראה לי שזו את ולא המקלחת". "מה?" אני מנסה להבין, "המים חזרו" הוא מצחקק.

ארוחת בוקר נפלאה אנו אוכלים ב- Coconut Manky. לא רחוק משם אנו מוצאים את מועדון הצלילה Scubadoo ומתוודעים ל- Casey ובת זוגו המקסימים!

את פנינו מקבל Casey בחיוך לבבי. הוא מספק לנו ציוד שנורקל באיכות גבוהה, מצייד אותנו במפת האי ומידע לגבי אתרי צלילה ושנורקלים מומלצים. השיחה קולחת ואנו מרגישים כאילו היינו חברים מאז ומעולם. ההמלצות שלו היו מעולות. אנו מגיעים לשונית עשירה בדגה, המים צלולים ואנו מרגישים כמרחפים, מלווים אותנו להקות דגים כחולים, זוהרים. קרני השמש חודרות דרך המים ומאירות את האלמוגים היפים, לפתע אנו פוגשים בצבי ים גדולים המגיעים לסעוד, בדיוק כפי שאמר לנו Casey.

כשאנחנו מחזירים את הציוד, אנו מבקשים ממנו שיספר לנו על המועדון ומדוע בחר להקימו דווקא באי הזה. Casey במבטא בריטי מקסים, משתף אותנו שחשוב היה לו להקים מועדון שירגיש בית עבור הצוללים שלהם. הצוות שלהם מגלה רגישות מיוחדת לצוללים חדשים החוששים מהפעם הראשונה בחוויות הצלילה, הם דואגים להמיר את החששות בסקרנות, חשוב להם מאוד שהצולל יחווה חוויה חיובית וייהנה. מאחר ובבעלות המועדון חוף פרטי, מי שעושה אצלם קורס צלילה או צלילת ריענון יכול לתרגל ולהתאמן ללא הגבלת זמן ובהמשך לצאת לצלילות מים פתוחים באחת מסירות הצלילה הגדולות והמפוארות באי. הם מעבירים קורסי צלילה בשפות רבות. המועדון פעיל לאורך השבוע, נפתח בשעה 9:00 בבוקר ועד 20:00 בערב. יחד עם זאת הם מגלים גמישות למען לקוחות המגיעים לאי בשעות שונות. בנוסף יש להם גם מגוון רחב של מקומות לינה: מעונות משותפים, חדרים פרטיים, שניהם עם מזגן וארוחת בוקר עבור הצוללנים הרעבים.

אם רק היה לנו מספיק זמן היינו נשארים לקורס צלילה עבור שחף. אולם אנו נאלצים להיפרד ולהמשיך ליעד הבא.

Scubadoo is a professional SSI Dive Center located on the little paradise island Koh Tao, they call home. They thrive to give the best customer service here, giving back as much as they can to the customer. you'll be treated as friends making unforgettable memories together. Their team specializes with patience and appreciation towards nervous and worried first time divers, taking fear and replacing it with curiosity. This is a perfect place to learn how to dive because they own a private beach where you can take all the time you need for your training. Followed by open water dives from one of the biggest and most luxurious dive boats in Koh Tao.

They offer fun and professional diving courses using smaller groups to make it more personal and therefore ensure the best training and experience possible. The experts will put 100% effort to make sure you become a great and responsible diver but to also actually enjoy the underwater adventure. During your training with the welcoming team they inspire you with their passion not only just for the diving but also the environment and the fascinating journey to the world beneath the surface. 

Scubadoo offers diving courses in many languages from try-dives all the way to professional dive courses where you can start your career.

They open from 9.00am – 20.00pm, Monday – Sunday and are really flexible for customers coming to Koh Tao at different times. They also have a wide varieties of accommodation from shared dorms to private rooms both with air-con and breakfast for the hungry divers.

אחרי שלושה וחצי שבועות של בטלה נפלאה, בחופי האיים המרהיבים של תאילנד, הגיעה העת לחזור לבנגקוק. משום מה החלטתי שלקחת מעבורת לילה מ- Koh Tao ל- Chumphon יהיה רעיון נפלא. למעשה אני עדיין חושבת כך, אבל הדעות במשפחתנו חלוקות…

מעבורת הלילה יוצאת מהמזח ב- 11:00pm, ערב קודם אנו רוכשים כרטיסים במשרד הסמוך למזח. איכשהו לאיציק יש תחושת בטן מוקדמת והוא מציע שנגיע לבצע check in מיד עם פתיחת הדוכן בשעה 8:00pm. למזלנו הגענו מוקדם וגילינו שאף אחד לא טרח לשריין לנו מיטות. הבחור בדוכן אינו נחמד בעליל. איציק ממהר למשרד הכרטיסים, בעוד הילדים ואני ממתינים ליד דוכן ה- check in, הנייד של הבחור מצלצל, אנו מקשיבים המומים לחילופי הצעקות בשיחת הטלפון. איציק מצטרף אלינו ולוחש לי שסוכנת הנסיעות מדברת עם הבחור בדוכן. "מדברת? היא צורחת עליו"… הבחור קוטע את שיחתנו. מושיט לי את מספרי המיטות שלנו. אנו עולים למעבורת לבדוק. כל אחד מאיתנו ממוקם במקום מרוחק. "לא יקרה!" אני אומרת וחוזרת אליו. הוא מתחיל בדרמתיות לשנות את השיבוץ, לבסוף הוא מצליח במשימתו ומשבץ אותנו במיטות סמוכות. מושיט לי את מספרי המיטות, הפעם הוא מחייך.

את הלילה ההוא שחף כנראה לא תשכח לי לעולם…

המעבורת יוצאת לדרך. אנו מתמקמים במיטות שלנו, חולקים חדר עם מקומיים. מעט התיירים שעל המעבורת נמצאים ביחד בחדר נפרד.

חצות.

האורות בחדר עמומים כעת. אולם למישהו בחדר אין תכניות לישון, הוא צופה בסרט במכשיר הנייד שלו בקולי קולות. אנחנו מנסים להירדם לצלילי יריות, צעקות, מוזיקה דרמטית ו… נמאס לי. אני סוקרת את החדר במבט זועף. מולי זוג חולק מיטה אחת, אני מסמנת להם בשאלה, הם מנידים בראשם ומצביעים למיטה מתחתם. אני מוחאת כפיים כדי להסב את תשומת ליבו של הבחור ומסמנת לו להנמיך. הוא מתחבר לאוזניות. כעת שוררת דממה מבורכת.

חריקת דלת. לחדר מתגלגל גבר עצום מימדים. בידו תיק גדול. הוא עובר בין המיטות מנסה לאתר מיטה פנויה. לבסוף מטיל את תיקו בחבטה לצד אחת המיטות. הוא משתרע בכבדות על גבו. דקות חולפות וקול נחרה מחריד את החדר השקט.

אני מתיישבת על מקומי, המקומיים גם הם מתיישבים במיטותיהם. אחד מהם מנסה להעירו, לגלגל אותו, דבר אינו עוזר. האיש ישן שנת ישרים. שכניו למיטה מתחילים להטיל עליו חפצים אולם הוא אינו חש דבר. הם מתחילים לצחוק ואני מתחילה להבין שהלילה הזה הולך להיות ארוך. לפתע הוא מתעורר, שכניו למיטה אומרים לו משהו, הוא קם, אוסף את חפציו ומתגלגל בכבדות החוצה.

שקט וקר. טלטולי המעבורת מרדימים אותי.

קול תכונה סביבי מעיר אותי. כולם מתארגנים לקראת ההגעה. המעבורת חולפת על פני בתים רבים על גדות הנהר ועוגנת לבסוף במזח השקט. אור ראשון של שחר והמקום מתחיל להתעורר לחיים.

אנו מגיעים לתחנה המרכזית בעיר ורוכשים כרטיסי נסיעה לבנגקוק. עלינו להמתין שעתיים לצאת האוטובוס. אנו משאירים את התרמילים הגדולים בהשגחת המשרד בו רכשנו את כרטיסי האוטובוס ויוצאים אל השוק הסמוך. שם אנו רואים לראשונה כיצד טוחנים את אגוזי הקוקוס לאבקה. אנחנו מביטים מרותקים. בשוק דוכנים רבים מקושטים בפרחים, לחמים וביצים צבועים בטושים, אנחנו תוהים מדוע הם מציירים על הלחם והביצים אולם לא מצליחים להבין את התשובה. משם אנו פונים לעבר הרחוב הראשי. מוזיקה הבוקעת מבית הספר המקומי, מושכת את תשומת ליבנו. בחצר בית הספר בנים ובנות לבושים בבגדים המסורתיים שרים שירים, מסודרים בסדר מופתי סביב שטיח אדום.

הצעירים בחבורה מבחינים בנו ומנופפים לנו לשלום בשמחה. מורתם ניגשת אלינו ומברכת אותנו לשלום. האנגלית שבפיה דלה. היא מסמנת לנו להמתין וקוראת למנהלת בית הספר. "ברוכים הבאים" היא אומרת, "מאין אתם?" היא שואלת. "מישראל" אני עונה, "או! מישראל" היא שמחה לקראתנו. "איפה אתם מתאכסנים?" אני מסבירה לה שאנו רק עוברים בעיר, עוד מעט אנו נוסעים לבנגקוק. היא מביטה בי באכזבה.

לידינו נעצרת מכונית מפוארת. התרגשות עוברת בקהל. המנהלת מבקשת את סליחתנו ומסבירה. "יש לנו ביקור חשוב, נציגה מטעם המלך מגיעה לביקור במיוחד מבנגקוק, לכבוד החג". אני מביטה במכונית, גבר בחליפה מחויטת, פותח את דלת הרכב, יוצאת מתוכה גברת הדורה. כולם סביבי קדים לה ביראה. היא חולפת על פנינו. מבטנו נפגשים, היא מחייכת, מביטה בסקרנות. אני מחייכת וחושבת לעצמי שזה בטח הכי קרוב שאני אגיע לבית מלוכה כלשהו.

את הנסיעה לבנגקוק אנו מנצלים להשלמת שעות שינה. למודת נסיון, אני מזמינה מקום לינה הפעם באזור China Town. אנו מביטים בתמונות של Ama Hostel, המקום נראה מאוד יפה ומיוחד. הוא נבחר פה אחד.

בנגקוק פקוקה יותר מאי פעם. נהג ה- grab מסתובב שוב ושוב בניסיון להגיע ליעד אולם רחובות שלמים סגורים והוא אינו מצליח. לבסוף אנו מתקשרים להוסטל. מסתבר שבגלל החג כבישים נסגרו ואין גישה למקום. היא מגיעה ללוות אותנו רגלית דרך הסמטאות הצרות. "כדאי לכם לצאת לנהר, הגעתם בזמן לפסטיבל מקומי" מעבר לכך אין לה הרבה מידע על כך מאחר והיא סינית במוצאה.

התארגנות קצרה בחדר ואנו יוצאים אל הנהר. רבבות כבר על גדות הנהר. משפחות, זוגות ובודדים. כולם נושאים בידיהם זרים גדולים מקושטים בפרחים, רבים מטמינים מטבעות בעומק הזרים חלקם מגדילים לעשות ומטמינים שטרות בסכומים גדולים. מדליקים נרות וקטורת, נושאים תפילה ומשלחים את הזר לנהר. ילדות ונערות לבושות חג ופניהן מאופרות באופן מוגזם. האווירה שמחה במיוחד. הנהר מואר על ידי אורות הנרות והכל יפה כל כך. לידינו משפחה מקומית, מסיימת את התפילה ושילוח הזר. הגבר מחייך אלי ואנו פותחים בשיחה. הוא מסביר לי על הטקס ומציין את שם החג אולם אני איני מסוגלת לבטא את השם. הם מתפללים שחטאיהם ינוקו והם משלחים אותם אל הנהר. חלקם מעניקים תשורות וכסף.

לאורך הנהר דוכני מזון ואוירת פסטיבל. הופעות חיות והאלכוהול נשפך כמים. אנו צועדים על גדת הנהר ותוהים מה קורה עם הזרים הרבים הנסחפים בזרם. התשובה לא איחרה לבוא. במורד הנהר, הרחק מהחוגגים הרבים עומדים "דייגים" בידהם מוט ארוך, הם שולים את הזרים מהמים, מחפשים את השטרות והמטבעות המוטמנים וזורקים את הזר ההרוס חזרה לנהר. לכל אחד מהם דלי עמוס בשלל. אנו ממשיכים עוד קצת במורד הנהר. עובדי עירייה שולים את הזרים ומפנים אותם למשאית הזבל הענקית.

בסופו של יום חטאים רבים מוצאים דרכם אל המזבלה העירונית.

ביום האחרון שלנו בבנגקוק אנו לוקחים מעבורת וממשיכים איתה עד התחנה הסופית. יורדים ומטיילים בשווקים המקומיים, אנו מוצאים מאפייה עם הפחזניות הכי טעימות בעולם!

איזה סוף מתוק למסענו במדינה הנפלאה הזאת! עדיין לא עזבנו ואנחנו כבר מתגעגעים…