Kalaw

"דברים רעים תמיד קורים בסמטאות אפלות שיש בהן פנס אחד מהבהב…"

אנו עולים לאוטובוס VIP של חברת JJ, נסיעת לילה ארוכה לפנינו, מסכי המחשב הממוקמים במשענות הגב של כל כיסא, גובים קריאות אושר. שחף וכפיר מיד מתמקמים ומתחילים לחקור את העניין מקרוב. איציק ואני מתיישבים ומנסים להבין על מה ולמה ההתרגשות הרבה, במהרה מגלים שהמסכים במושבים שלנו לא עובדים ומבקשים את עזרת צוות הדיילים של האוטובוס. הדיילת מביטה על המסכים בחוסר אונים. מנסה ללחוץ רנדומלית על מספר כפתורים, כאשר היא מבינה ששום דבר לא עומד להשתנות היא מתאדה ללא אומר. היא מתחילה לחלק קופסאות אוכל לנוסעים, כשהיא מגיעה אלינו. אני שואלת אותה מה ניתן לעשות. היא מביטה בי שוב בחוסר אונים ומסמנת לי בידה חמש דקות ונעלמת. "מה כבר ישתנה בחמש הדקות הקרובות?" אני תוהה בלבי. כעבור רגע מופיע הדייל. גם הוא לוחץ רנדומלית על הכפתורים השונים במסך אבל מגייס לוק של מקצוען אמתי. לבסוף הבעת פניו משתנה לחוסר אונים. אני מניחה להם לנפשם, משלימה עם מר גורלי. הלילה אני כבר לא אצפה בטלנובלה מקומית.

כבר חצות. אורות האוטובוס הוחשכו זה מכבר. הבחור היושב במקביל אלינו, מדבר מזה שעה בקולי קולות בטלפון הנייד שלו. אנו מנסים להירדם אולם לא נראה שהבחור הולך לסיים את שיחתו. מסביבנו הנוסעים מתלחשים, מביטים בו בזעף אולם הוא בשלו. לבסוף אני מתייאשת. אני פונה אליו בעברית, "היוש, אנשים מנסים לישון פה, אתה יודע?" מבטו מופתע, מבולבל מעט, ניכר בו שהוא מנסה להבין מה אמרתי כרגע. אני מחייכת אליו, מצביעה על הטלפון הנייד שלו ומסמנת לו בידי שכולם מנסים לישון. הוא מחייך במבוכה מהנהן במרץ בראשו. לוחש משהו אחרון למכשיר הנייד שלו. כעת השתררה באוטובוס דממה מבורכת. הנוסעים הסמוכים למושבנו מסתובבים אלי בחיוך. מהנהנים בראשם כאומרים תודה. אני שוקעת למושב הרך, מתכרבלת בשמיכת הצמר הנעימה. קול נחירה עזה מקפיץ אותי. אני פוקחת את עיני, מביטה לצדדים. ראשו של מיודענו מוטה לאחור, פיו פעור לרווחה ונחירותיו מרעידות את האוטובוס. אני מרימה את עיני וקולטת שהנוסעים מסביב מביטים בי בתחינה. "לא, לא, אל תביטו עלי! בזה אני כבר לא מטפלת". בינתיים הבחור החל משתנק, משתעל ומשנה תנוחה. אנו מביטים בו במתח. כן, השקט חזר. כולם מביטים בי בשמחה. "לילה טוב" אני לוחשת להם בעברית. הם לוחשים לי משהו משלהם בחזרה.

אני מעיפה מבט מנומנם אל הילדים, הם מכורבלים זה בתוך זו ישנים. אני שוקעת שוב אל שינה מתוקה.

Sorry Miss.

Sorry Miss…

קול מגיע אלי ממרחקים, מתערבב בחלומי…

Miss…

אני מתקשה לפקוח את עיניי.

Sorry Miss…

אני מביטה בדייל, מנסה למקד את מבטי.

"אתם צריכים לרדת, הגעתם ל- Kalaw". הוא מצביע לעבר החלון.

אני מביטה במסך הנייד שלי. 4:00 לפנות בוקר.

מחוץ לחלון האוטובוס, חושך מוחלט.

"אתה בטוח?" אני שואלת, אפופת שינה.

הוא מחייך בסבלנות, "Kalaw" הוא חוזר ואומר.

הילדים מתקשים להתעורר. אולם מצליחים לבסוף לאסוף את עצמם ועוברים לנוהל הקבוע שפיתחנו בכל מה שנהוג במעברים. איציק ואני יורדים ראשונים לקחת את התרמילים הגדולים מתא המטען והילדים מארגנים בזריזות את שלושת תיקי היד הקטנים.

אני מרימה את התרמיל הכבד על גבי, מסתובבת לוודא ששחף וכפיר לידי ומחזיקים את תרמיליהם. איציק גם הוא מתארגן עם תרמילו הכבד. האוטובוס נוסע לדרכו. רק אז אני מתפנה להביט סביבי.

נראה שזהו רחובה הראשי של העיירה הקטנה, חשוך, קר כל כך. אתנו ירדו שתי בחורות ישראליות נוספות. גם הן מופתעות שהגענו בשעה כה מוקדמת לעיירה. הן עדיין לא התארגנו על מקום לינה. לשמחתי אנחנו הזמנו מבעוד מועד חדר בבית הארחה מפנק. הן מסתבכות במציאת מקום לינה במפה שלהן ואנו מראים להן איך להשתמש באפליקציית MAPS.ME אנחנו הרי כבר מומחים בשימוש בה.

בדיקה במפה מבהירה שבית ההארחה שלנו מרוחק כקילומטר וחצי ממקום המצאנו. מלבדנו אין נפש חיה ברחוב. גשם החל מטפטף. אנו נפרדים מהבנות ומחליטים לצעוד ברגל לעבר בית ההארחה. ככל שאנו מתקדמים, הכל נראה נטוש וחשוך אף יותר.

אנו מגיעים לפרשת דרכים ונעמדים לרגע על מקומנו. הניווט מראה לעבר סמטה אפלה, פנס בודד מהבהב.

"בסרטים, דברים רעים תמיד קורים לנערה בסמטה אפלה עם פנס מהבהב" שחף לוחשת. אנו נכנסים לסמטה. וצועדים בדרך הכפרית המתפתלת.

"בסרטים, דברים רעים תמיד קורים בדרכים נטושות" שחף ממשיכה להפחיד את עצמה ואולי גם קצת אותנו.

"אמא, האדמה זזה" כפיר לוחש לי. "בסרטים דברים רעים, תמיד קורים…" "ששש" אני מהסה אותה. אני מאירה בפנס הראש הקטן לעבר האדמה. האדמה רוחשת חיים, מאות שלשולים בגדלים עצומים נעו על דרך העפר החשופה. אנו מנסים לפלס דרכנו בלי לדרוך עליהם ללא הצלחה.

לפתע, מופיעות מולנו מתוך העלטה דמויות מוזרות. "בסרטים תמיד…" אני מסמנת לשחף לשתוק. הדמויות גדולות ואימתניות עם גיבנת מוזרה. שחף, כפיר ואני מתכווצים על מקומנו. "אלו רק פרות מקומיות" איציק מרגיע אותנו. אנו ממשיכים ומטפסים בדרך המתפתלת בין העצים. אורו החיוור של הפנס המשוטט על העצים יוצר צלליות מעוררות אימה. "היא הצליחה להלחיץ אותי" אני חושבת, מנסה לגרש את השפעת דבריה. כעת אנו עולים במדרגות אבן צרות ומגיעים לרחוב המקביל. עוד 200 מטר מראה האפליקציה. אני נושמת לרווחה. הגענו.

בית ההארחה Kalaw Vista Bed and Breakfast מתנשא מתוך העלטה, יפה כל כך מבחוץ, רק הרבה יותר קטן לעומת התמונות ב- Booking. אנו מגיעים לשער. נעול. מחפשים פעמון. אין. השעה חמש כעת. אני מנסה להתקשר לאשת הקשר שלי. אין תשובה. אני מסתובבת למשפחתי, שלושתם מביטים בי בשוק. "אנחנו הולכים להישאר ברחוב?" הם שואלים בתדהמה, "לא עונים לי" אני מניפה את הנייד שלי בחוסר אונים.

"חמש לפנות בוקר, למה שמישהו יענה?!"

בלית ברירה אנו מתיישבים מכורבלים זה לצד זה, מנסים להתחמם ביחד, צוחקים על עצמנו. איך תמיד אנחנו מסתבכים בשטויות. "לפחות הגשם הפסיק" אני אומרת.

קרני שמש ראשונות מאירות מבעד לעננים. הנוף כל כך יפה עד שאנו שוכחים את תלאות השעתיים האחרונות ובוהים בשקט ביופי מסביב.

לפתע דלת נפתחת. דמות מציצה. אני מסמנת בידי בייאוש שיפתח לנו. הוא מסמן בידו ונעלם אל אפלת הבית.

כחמש דקות מאוחר יותר טרטור אופנוע מפר את הדממה.

הרוכב נעצר לידנו, מתנצל. פותח עבורנו את השער הגדול ומזמין אותנו להיכנס.

"בעלת הבית בינגון, היא נסעה לבדיקות בבית חולים" הוא מסביר. "היא שכחה לעדכן אותי שאתם מגיעים" הוא מתנצל בשמה. "בואו תתחממו בפנים".

הוא מוביל אותנו אל פנים הבית. המקום נקי, יפה ומטופח. מבעד לחלונות משתקף נוף נפלא. אנו אוכלים ארוחת בוקר טעימה ועולים לחדרינו. את שעות הבוקר אנו מבלים בשינה מתוקה במיטות הרכות והריחניות. 

בשלושת הימים הבאים בילינו במנוחה והתאוששות מתלאות העיר ינגון. במהלכם כפיר חזר לאיתנו לחלוטין ואנו יוצאים לחקור את המקום.

העיירה Kalaw שבמחוז Taunggyi במדינת Shan הינה קטנה ופסטורלית מוקפת טבע ירוק ושדות חקלאיים. היא שוכנת בגובה 1,310 מטרים מעל פני הים, מזג האוויר נעים מאוד במהלך היום (עם אחוזי לחות נמוכים משמעותית משאר חלקי המדינה) וקריר מעט בלילה. העיירה הייתה מאוד פופולרית בקרב הבריטים בתקופת השלטון הקולוניאלי. בנוסף העיירה משמשת כנקודת היציאה לטרק המפורסם ל- Inle Lake המרוחק משם כ- 50 ק"מ. העיירה שימשה כתפאורה לרומן “אמנות ההקשבה לפעימות הלב” מאת הסופר הגרמני יאן-פיליפ סנדקר. מומלץ בחום לקרוא את הספר בזמן השהות בעיירה, או לקנות ולהוריד דרך אפליקציה "עברית", מה שאני בחרתי לעשות וכך לחסוך מקום בתיק היד.

אנו פוסעים בדרכים הכפריות, בטיולי יום קצרים מביטים בבתים הקולוניאליים היפים חלקם נטושים, מטים ליפול. בבוקר היום השני אנו נקלעים למנזר גדול הנראה כמו מתחם בית ספר. אנו מציצים בסקרנות מבעד לשער הגבוה והציורי. עיננו פוגשות עיני נערה כבת גילה של שחף היא מנופפת לנו לשלום. מסמנת לנו להיכנס, אנו מהססים מעט. אישה נוספת מנופפת לעברינו בשמחה. "בואו" אני אומרת ואנו נכנסים למתחם הגדול. אנו מתקבלים בחמימות רבה. עכשיו כבר מקיפים אותנו נערים ונערות ועוד גברים ונשים בגילאים שונים. הנערה ממהרת להציג את החבורה החייכנית. היו שם אמה שהיא מורה לגיל הרך בבית הספר במתחם, אביה מורה לבוגרי בית ספר יסודי. אחותה הגדולה, גננת במתחם גני הילדים. נזיר צעיר, נחבא אל הכלים. מידי פעם מציץ אלינו בחיוך בישן. אנו מציגים את עצמנו. הם שמחים לשמוע שאנו מישראל וממהרים לעשות לנו סיור במקום.

הנערה מסבירה בקולה העדין "המתחם שבו אנו נמצאים הוא Sunday school". אני שואלת מעט שאלות והיא מספרת לנו שבמשך השבוע ילדי העיירה לומדים בבית הספר הממשלתי אולם בימי ראשון הם מגיעים למתחם הזה, ללימודי דת והיסטוריה של בודהה, את בני הנוער מלמדים הנזירים ואת הצעירים מלמדים הוריה, ישנו מתחם של ילדי גן בו מלמדות שתי אחיותיה הגדולות. "בואו מחר" מפצירה בנו הנערה, "תוכלו לבקר בזמן השיעורים ולהכיר קצת את הילדים".

באחד מחדרי הכיתות הגדולים אנו מוזמנים להתיישב על מחצלת, הנערות מגישות לנו תה ריחני. עם ממתק בוטנים דביק. אנו מבלים במחיצתם זמן מה ואם המשפחה מורחת את פני ב- Thanaka, משחה המופקת מגזע עץ ה- Thanaka הגרסה הבורמזית לקרם הגנה מפני השמש, קרם לחות ואביזר אופנתי, רבים מציירים בעזרתה צורות שונות על פניהם: עלים, לבבות ועוד… לשם הכנתה, היא טוחנת ענף עבה על אבן עבה עד שנוצרת אבקה דקה, מערבבת עם מעט מים ויוצרת משחה סמיכה, אותה היא מורחת על פני, שחף פחות מתחברת. בינתיים השמועה על אורחים במתחם נפוצה לכל עבר וכשירדנו לחצר כבר חיכו לנו עשרות צעירים חייכנים וידידותיים. אחד מהם פורס פרי ירוק גדול ומחוספס, הדומה במראהו ל- Durian, כפיר מתחלחל, "אני לא נוגע באויבי המושבע" הוא מסנן באימה. החבורה דוחקת בנו לטעום את הפרי, אנו מרחרחים את סביבתנו בחשדנות. "זה לא Durian" מסביר אב המשפחה בחיוך. איציק מביט בהשתאות בפרי, הוא נוגס בפרי, "הממם, טעים", גם אני טועמת, טעם מתוק ועסיסי ממלא את פי. אני סבה על מקומי, להגיש טעימה לילדים, אולם הם כבר נמלטו למרחק בטוח. "Jackfruit" הסתבר לנו עד מהרה, הוא פרי אהוב מאוד על המקומיים.

אנו נפרדים לשלום, מבטיחים לשוב למחרת היום, יום ראשון, לפגוש את הילדים בבית ספרם. למחרת היום, הילדים מקבלים את פנינו בסקרנות רבה. אנחנו מבלים שעה במחיצתם וממשיכים לעיסוקינו.

מסעדות: למרות ההמלצות הרבות ב- TripAdvisor על 7Sister, אנחנו לא עפנו עליה במיוחד. לעומת זאת Sprouting Seed, מסעדה צמחונית הייתה מוצלחת במיוחד.

הטרק ל- Inle Lake

לאחר בדיקה בשתי סוכנויות מומלצות (יש רבות וטובות ברחוב הראשי של העיירה, אנו הלכנו עם הלב פחות עם המחיר), בחרנו לצאת לטרק פרטי דרך הסוכנות של Uncle Joe עם מדריכה מתוקה בשם שלי (הסוכנות ממוקמת מול EVEREST NAPLI FOOD CENTER).

בבוקר היציאה לדרך אנו מפקידים את שני תרמילי הגב הגדולים שלנו, בידי הסוכנות. בתום שלושה ימים הם כבר ימתינו לנו באכסניה שהזמנו מבעוד מועד.
בסוכנות מתאספים תרמילאים נוספים, המחולקים לקבוצות שונות. קבוצת Gal (שלנו) מקבלת את השם היומרני: The first group כמובן שלא עמדנו במשימה, תמיד הגענו במקום השלישי…

אנקל ג'ו, קשישא מספר לנו על הטרק ומבקש שלא נהסס ונשאל אותו כל מה שיעלה על דעתנו. הוא מספר לנו שנולד וגדל בעיירה, החל לעבוד עם תיירים כשהיה ילד בן עשר, הוא מלא חיבה לכפיר. מספר לו שלמד אנגלית מהתיירים ובמהלך השנים הקים את חברת התיירות שלו. היום הוא מכשיר צעירים וצעירות להיות מדריכי תיירות. כך הכשיר את שלי המדריכה שלנו, הכשרתה כללה שיעורי אנגלית ואכן שלי דיברה אנגלית באופן רהוט וברור.

אנו יוצאים לדרך, חולפים על פני השוק המקומי, צועדים בין בתי הכפר, אט אט מותירים מאחורינו את Kalaw היפה.

הדרך ארוכה ומהממת ביופיה, מזג האוויר בבוקר נעים כל כך, העליות חדות ואני מתנשפת. שחף מבחינה בקושי שלי "את זקוקה לחיבוק אנרגיה?" היא שואלת ופותחת זרועותיה לקראתי. "אם רק ידעת כמה אני זקוקה לחיבוק אנרגיה כזה" אני חושבת בלבי. מניחה לראשי להישמט על כתפיה הצעירות, מתענגת על חיבוקה החם.

את שלושת ימי הטרק אנו מבלים בהליכה בנופים היפים. לנים ב-Home Stay אצל כפריים ששמחים כל כך לקראתנו. את ארוחותינו מבשלת שלי שמתגלה כשפית מעולה. למעשה אלו הן הארוחות הטובות ביותר שידענו במיאנמר!

כשמגיעים ל- Inle Lake יש לשלם עבור אישור מעבר: 15,000 MMK לאדם.

אמר האגם: "אבל אני אהבתי את נרקיס כי בשעה שהיה שוכב על שפת המים ומסתכל בי, תמיד ראיתי איך בעיניו משתקף יופיי שלי"
(האלכימאי, מאת פאולו קואלו)

באגם ניתן לראות דייגים בבגדים מסורתיים, עושים "הצגה" לתיירים תמורת מעות אחדות, הם אינם מבקשים סכום מסוים אולם שמחים לכל מה שתעניק להם. בנוסף ניתן לראות את הדייגים שמתפרנסים מדיג, הם אינם לבושים בבגדים מסורתיים אולם דגים בעזרת רשתות באופן מסורתי.

אנו מתמקמים באכסניה מקסימה BaobaBed Inle Lake דרכה יוצאים לסיורים במהלך ימי הפסטיבל המתקיים באגם.

משם אנו נוסעים ל- Bagan, גם אליה הגענו כמובן לפנות בוקר. נראה שמשפחתנו הקטנה כבר התרגלה להפתעות האלו, הפעם אנו מגיבים בשלווה. נהג המונית שעצרנו להגעה ל- Oasis Hotel עוצר לנו בנקודת התשלום בכניסה לעיר. המחיר לא זול 50,000 MMK לאדם, ילדים נכנסים בחינם. תוקף הכרטיס לחמישה ימים בלבד.

בחמש לפנות בוקר, אנו מגיעים לפתח המלון, קולות רמים המופקים על ידי קרפדות מקדם את פנינו. אנו עוצרים ומנסים לאתר אותן בפתחי הביוב. כפיר מוצא אחת. אנו פונים לשער הכניסה של המלון ושוב נפעמים מטוב הלב של האנשים הנקרים בדרכינו. השוער מתעורר משנתו פותח את שער הכניסה, מתנצל שחדרינו לא מוכן עדיין. לנו זה ברור, תכננו רק להשאיר את חפצינו. אולם הוא פותח לרווחה את המשרד הצפוף כדי שנשב לנוח מהדרך. החדר קטן ומחניק ואנו מעדיפים לנוח על כסאות הנוח לצד הבריכה. הוא מבחין בנו, ממהר להגיע ולפתוח את השמשיות להעניק לנו מחסה מטיפות הגשם הדקות שהחלו לטפטף. מאחורינו תכונה רבה, שתי נשים מפנות את חדרן. השוער ובחור צעיר מנקים בזריזות את החדר. הבחור הצעיר חייכן. ניגש אלי, מציג את עצמו, "מנהל הקבלה, נעים מאוד" אני מעכלת את דבריו. השוער אמר שהוא יגיע רק בשעה 8:00 בבוקר, האם הוא העיר אותו במיוחד?! "איתי התכתבת" הוא מציין "אני מתנצל, אין לי עדיין חדר נקי לתת לכם", "ברור" אני עונה, "אין צורך להתנצל, פשוט לא ידעתי לאן ללכת בשעה כל כך מוקדמת". "תראי, השוער ואני ניקינו קצת את החדר הזה". הוא מצביע על החדר שפונה לא מכבר, "בינתיים תוכלו לנוח שם עד שחדריכם יאורגן כשהחדרניות תגענה". אני פוסעת בעקבותיו, מביטה פנימה. הם החליפו מצעים, הניחו מגבות חדשות ושטפו בזריזות את חדר המקלחת והרצפה רק כדי שנוכל לנוח ולהתקלח. וואו! המילים נעתקו מפי. השוער פשוט העיר אותו והוא הגיע מחוץ לשעות העבודה שלו. הם סירבו לקבל תשלום. רק ביקשו שנחוש בנוח ונהנה!

ב- Bagan המרתקת אנו עושים סיור עם מדריכה מקומית מקסימה בשם נוי נוי (Nway Nway). מאחר ואנו לא נוהגים על אופנוע, היא מארגנת לנו טוקטוק מקומי שנוסע אחרי שיירת האופנועים. עלות הסיור 5 דולר לאדם, ילדים מתחת לגיל 12 אינם משלמים.

ב-2019 העיר שהייתה בעברה עיר הבירה של ממלכת Bagan, הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. בסיור המרתק אנו נחשפים לעברה המפואר של Bagan, למסורות השונות, לאגדות מרתקות, לחיי היום יום במיאנמר, לאמונות התפלות, לאמונה הדתית, לתרבות ולמנהגים המיוחדים. נוי נוי עונה על שאלותינו הרבות באנגלית רהוטה, את תשומת לבי לוכד מנהג מטריד מאוד שנפוץ במיאנמר. בת בכורה, נידונה לעבוד ולפרנס את אחיה ואחיותיה הצעירים יותר. לאחר לימודיה, היא חוזרת לבית אמה ועד שאינה מקבלת אישור להינשא, לא תוכל לעשות זאת שכן נטל הטיפול בהוריה המתבגרים נופל על כתפיה, בעוד אחיה נישאים ומקימים משפחה. נוי נוי משתפת אותנו בסיפורה האישי, היא בת בכורה להוריה. היא ובן זוגה כבר שנים רבות ביחד, אולם טרם קיבלו את ברכתה של אמה. היא בשנות השלושים המאוחרות ועדיין ממתינה. אני מקשיבה לדבריה, עיני מלטפות את דמותה של בתי הבכורה, משאלתי לראות אותה מאושרת לצד אהבת חייה, מקימה משפחה משלה. לחבוק נכדים, מי יודע אולי אזכה לחבוק גם נינים, בכל זאת בגילי המופלג. שחף מבחינה במבטי, היא מתכרבלת בזרועותיי. "איזה נורא" היא לוחשת.

השמש החלה שוקעת, השמיים המכוסים עננים, נצבעים בגווני ארגמן. רוח קרירה מלטפת את פני. נוי נוי מביטה בקו האופק. "יש לך ילדים יפים וטובים כל כך" היא אומרת ברכות. אני שותקת רגע, מבטי נודד אל קו האופק, השקיעה מרהיבה. "אני יכולה לתת לך חיבוק?", כעת אני מביטה בה. היא מחייכת "בטח!" אנו עומדות כך בחיבוק ארוך אל מול עיר חרבה ומסורות עתיקות. כבר שעת בין ערביים, היום מפנה את מקומו אל הלא נודע. היא מהדקת את חיבוקה כאילו קראה את מחשבותיי, "אני אתפלל בשבילך", אני לוחשת לאוזנה. "אני אתפלל בשבילך שתקבלי את ברכתה של אמך" היא מביטה בי, עיניה בורקות.

משאלתה של נוי נוי התגשמה, לבסוף אמה נתנה את ברכתה. ב- 17.11.2019 היא נישאה לאהבת חייה. הבטתי בהתרגשות בתמונות החתונה שהיא שלחה לי בהודעת WhatsApp. היא נראית כל כך יפה וקורנת.

מסעדות מומלצות ב- Bagan: פיצרייה מושלמת: La Pizza, במדרכה ממול ישנה מסעדה איטלקית מעולה, מעוצבת בניחוח אירופי La Terrazza Restaurant & Art gallery. השפית מציגה את עצמה, אישה נעימה ומיוחדת שבבעלותה שתי המסעדות. אנו משוחחים ארוכות והיא מפנקת אותנו בקינוח טעים מעשה ידיה.

ב- Bagan, שחף וכפיר מתנסים בסדנת פיסול מעץ Diomand Crown – Wood Carving.

במשך שעות ארוכות הם יוצרים דמויות מעץ בסבלנות רבה, תחת עינו הפקוחה והמקצועית של Ko Gyi Zaw כפיר יוצר דרקון סיני מרהיב, שחף יוצרת איש יושב על ירח בידיו חכה, בקצה החכה כוכב. עלות סדנה כזאת נגזרת מגודל ודרגת הקושי של הדמות אותה מפסלים.

בסוכנות Golden Time הסמוכה לסדנת הפיסול, אנו רוכשים כרטיסי נסיעה בוואן ל- Mindat.

Mindat

הנסיעה ל- Mindat מ-Bagan התארכה ולרגע אחז בי יאוש והספק החל מקנן בי. האם היה נכון לצאת ליעד הזה?

שחף, כפיר, איציק ואני היינו נרגשים לצאת לסיור איזיריידר בכפרים מסביב ל- Mindat. בהן מתגוררות נשים שפניהן מקועקעות.

בשמונה בבוקר אסף אותנו הוואן מ- Oasis hotel. הוואן החדש, הממוזג והמצוחצח הוביל אותנו בנסיעה שארכה כארבעים דקות, בדרך יפה לעיירה בשם Pakokku שם הוריד אותנו בתחנת הוואנים הנוסעים ל- Mindat, כלאחר כבוד עלינו לוואן חבוט, מוזנח ומקרטע לנסיעה של שש שעות מסויטות ליעדנו הבא. במהלך הנסיעה עצר הנהג אין ספור פעמים, לעתים כל מאתיים או שלוש מאות מטר, בעודו אוסף חבילות שונות ומשונות, ארגזים ושקים, מעלה אותם לגג הוואן או מוריד אותם ביעד הבא. בוואן עצמו בכיסא הסמוך לדלת מתיישב אדם קשיש. באחת העצירות הוא מורד למטה ומופנה לסולם מאחורי הוואן, בכיסאו מתיישבת עלמה צעירה. אני מביטה בתדהמה בחלון האחורי ורואה את אותו קשיש, מטפס בקלילות אל גג הוואן. מבטי מצטלב עם הצעיר היושב סמוך אלי, אני מצביעה על הגג ובמבטי שאלה "שם?" הוא מחייך ומהנהן במרץ. בכל עצירה משתנה הרכב הנוסעים בוואן, חלק יורדים ליעדם, חלק מטפסים על הגג, חלק משפרים מעמד ומתיישבים לאחר שהות על הגג בתוך הוואן עצמו. מידי פעם הנהג מתקשר בצעקות עם היושבים על הגג. הכביש הסלול הולך ונעלם ומפנה מקומו לדרכים משובשות, אני תוהה אם כל יושבי הגג עדיין אתנו או שנפרדנו ממישהו מהם באחת מהמהמורות הרבות שבכביש.

כשרכשנו את כרטיסי הנסיעה לוואן חשבנו שהנסיעה תהיה עדיפה על אוטובוס מקומי, מקומיים שדיברנו איתם המליצו בחום על הנסיעה בוואן בטענה שהנסיעה באוטובוס לא נוחה כלל.  עכשיו מצאתי את עצמי תוהה כמה גרועה יכולה להיות נסיעה באוטובוס מקומי. כפיר החל לחוש בחילה. הוא מחליף מקום עם איציק ומתכרבל בזרועותיי. אני מלטפת אותו והוא נרדם. בליבי אני מקווה שיתעורר רק כשנגיע ליעד. בינתיים בכיסא לצידנו מתיישב גבר בגילאי הארבעים לחייו ומנסה לתקשר איתי. אני מחייכת בניסיון להבין מה הוא אומר. באנגלית דלה הוא אומר שנגיע בעשר בלילה ל- Mindat. אני מתחלחלת. איך נסיעה של חמש-שש שעות תתארך עד עשר בלילה?

עצירה פתאומית. הנהג מעדכן אותי שעוצרים לארוחת צהרים. אני מעירה את כפיר בעדינות והוא שמח להימלט מהוואן המחניק. אנו יושבים במסעדה המקומית חשוכה ומטונפת. איציק מבקש מנות צמחוניות בלבד. הנערה שאינה מבינה את בקשתו מביאה לשולחן מנות שונות הכוללות בשר חזיר, בשר שחור לא מזוהה ועוד מנות עם עוף. הבחור מהוואן יושב בסמיכות אלינו ומאיץ בנו לטעום מכל המנות. אנו אוכלים את הסלטים בלבד. הוא מסמן לי שהכל טעים ואני בחיוך מסבירה לו שאנו אוכלים רק מנות צמחוניות. הוא מביט בי המום. כפיר נראה קצת יותר מאושש כעת. התנומה והעצירה הקלו עליו. גשם החל יורד. אנו קונים בדוכן סמוך בננות קטנות ונהנים מטעמן המתוק. בוואן הבחור מכבד את כפיר בתפוח עסיסי. כעבור דקות נפרד מאיתנו לשלום ויורד בכפרו לא לפני שהוא מבטיח לי שבעשר נגיע ל- Mindat. אני מהנהנת בראשי לשלום. הנהג כבר אמר לי בהפסקה שבסביבות שלוש נגיע ליעדנו. אני מניחה שעשר זה המספר היחיד שהוא יודע לומר באנגלית. הוא חזר עליו בהתרגשות ובביטחון, לא רציתי להרוס לו אז פשוט חייכתי.

הוואן די התרוקן כעת, במושב הקדמי יושבת גברת קשישה, לאורך הדרך היא נופחת ללא הרף, שחף מסתובבת אלי מידי פעם ירוקה מבחילה. בסמוך לקשישה יושבת גברת הדורה אחרת המקשיבה למוזיקה מקומית הבוקעת מהמכשיר הנייד שלה בקולי קולות. לידה יושבת צעירה החולקת עם יושבי הוואן גרעפסים קולניים ולועסת מטעמים בקולי קולות.

הוואן נעצר, עולות שתי נשים, אחת, אוחזת בידיה זר פרחים ענק מהסוג המיועד למנחה לבודהה, מתיישבת במושב הסמוך אלינו. השנייה, צעירה ממנה מעט, מתיישבת במושב מאחורינו. באחד הסיבובים זר הפרחים נכנס לעינו של כפיר, עינו דומעת בכאב והיא פורצת בצחוק אומרת משהו לצעירה במושב האחורי ושתיהן פורצות שוב בצחוק. כפיר מספר לי שהיא ראתה שנכנס לו הזר לעיין ואפילו לא הביעה חרטה. אני מביטה בה היא עדיין מחליפה מבטים מסתכלת על כפיר וצוחקת. אני מזדקפת, מביטה בזעם הישר לעיניה ואומרת לה בזעם שקט ובעברית "לא!" היא מיד משפילה מבטה. צחוקה מתחלף במבוכה. מידי פעם אני משגרת אליה מבט זועם. היא ממשיכה לחמוק ממבטי. כפיר מדווח שהיא מציצה בחשש לכיווני. היא אוספת את זר הפרחים אליה ומקפידה שלא יתקרב שוב אל כפיר. גם כאשר היא יורדת מהוואן כעבור זמן מה, היא עושה זאת בזהירות מופגנת.

הגשם הופך לטפטוף קל. הוואן מטפס בדרך ההררית והיפה המכוסה עננים. בתיה הראשונים של Mindat נראים מבעד לערפל. הוואן מתרוקן מיושביו. אנו מבקשים מנהג הוואן להוריד אותנו ב- Vakok guesthouse

את פנינו מקבל בחמימות דניאל, הוא מראה לנו את החדרים ומספר על הסביבה. מתנצל שאין במקום wifi אולם מבטיח מים חמים במקלחת 24 שעות. אנו מתאקלמים בחדרים ואני ממהרת לשטוף את אבק הדרכים במקלחת החמה.

פותחת את הברז, מים קפואים. סוגרת וחושבת לעצמי, "זה לא באמת קורה לי!" מנסה שוב את מזלי, פותחת את הברז, מים קפואים. מביטה סביבי חדר המקלחת גדול ומרווח, יש בו מתלה לבגדים, שולחן קטן להניח חפצים, גיגית ענקית, בתוכה דלי קטן בעל ידית ארוכה. מבטי נודד שוב אל הקיר, על הקיר מעל הגיגית בגובה נמוך יחסית ישנו ברז סוללה. "באמת?" אני תוהה לרגע. אני פותחת בזריזות את הברז, מים חמים זורמים לכף ידי. אני אוגרת אותם לדלי ושופכת על עצמי. מניחה למים החמים לשטוף את היאוש והספק שקיננו בי במהלך היום הארוך הזה. אני מתנגבת ומחייכת לעצמי מול ההיגיון הצרוף של לחבר ברז סוללה בגובה נמוך לדוד החימום ולגרום לאנשים להתקלח בעזרת דלי.

יותר מאוחר, איציק מנסה להסביר לדניאל שניתן לחבר לברז הסוללה צינור עם ראש מקלחת כך שיהיה נוח יותר להתקלח. הבחור מקשיב בסבלנות ואף חושב ביחד עם איציק איך ניתן לבצע זאת.

בחדר אנו תוהים ביחד האם הם נוהגים כך בשל חסכון בחשמל ומים? מקלחת בדלי היא מהירה יותר וקצרה יותר מן הסתם. נו טוב, כנראה שרק לבעלי המקום התשובות.

למלון מגיעים 3 זוגות ישראלים חמודים שכבר פגשנו ב- Bagan וב- Kalaw אנו מתאמים לצאת בבוקר למחרת לטיול איזריידרים בכפרים הסמוכים.

הבוקר מגיע, שחף וכפיר נרגשים במיוחד ומוכנים חצי שעה לפני הזמן המיועד. שחף לוחשת לי "אני רוצה נהג חתיך". אני צוחקת ומקווה בשבילה שיהיה חתיך אחד לרפואה. בשמונה בדיוק המדריך ועוד תשעה אופנעונים ממתינים לנו בכביש ליד האכסניה. שחף בוחרת בצעיר והחתיך מכולם. אני מוודאת עם המדריך שלבחור יש ניסיון ברכיבת שטח ושהוא אחראי. המדריך מבטיח לי שכולם מקצוענים ואחראים. איציק מתאים את הקסדה לראשה של שחף. היא עולה בקלילות על האופנוע. כפיר בניגוד לשחף בוחר אופנוע. הוא מוצא אופנוע שטח כחול יפה, חדש למראה. הוא נעמד לידו ומלטף את המושב בחדווה. אומר לי בפסקנות "אני רוצה לרכב על האופנוע הזה". אני פונה למדריך "כפיר רוצה לרכב על האופנוע הזה, האם זה אפשרי?" הוא מחייך אל כפיר, "כן" הוא עונה, "אתה רוכב איתי" עיניו של כפיר נוצצות בשמחה. איציק מתאים לו את הקסדה. נותן לו תדרוך בטיחות קצר והילד מטפס בשמחה אל המושב האחורי.

אני מצוותת לבחור חמוד עם שם קצת מסובך. הוא דובר אנגלית לא רעה, במהלך הנסיעה אנו מתיידדים והוא מספר על עצמו קצת. גם הוא בן לשבט מון, נשוי, אב לבת ובן צעירים. אנו חולפים בדרך על פני ביתו ואשתו מחייכת אלי, אנו מנופפות זו לזאת לשלום. "היא מאוד יפה" אני אומרת לו. הוא מחייך בהסכמה.

הדרך היוצאת מ- Mindat אל הכפרים, קשה, צרה, רצופה בעליות וירידות תלולות, לעתים גלגלי האופנועים מחליקים על הסלעים החלקלקים והרטובים. אני אוחזת בידיות מאחורי משתדלת לא לעוף אחורה בעלייה התלולה. זוכרת משנים שעברו בהן הייתי מורכבת רבות על אופנוע שטח, להרפות שרירים ולשבת נינוחה ככל האפשר. הדרך קשוחה. לאחר אחד העיקולים נגלה לעיני גשר עץ רעוע למדי. מהר מתחוור לי שעלינו לחצות אותו עם האופנועים. האופנוע הראשון מחליק מעט בעליה לגשר, מזנק ומצליח לעלות, מקרטע על הגשר וממתין בצד השני של הנהר. כך גם האופנוע השני. האופנוע השלישי מתקשה לבצע את התמרון אל הגשר, דקות ספורות קודם לכן דיברתי בזמן הנסיעה עם הרוכבת והיא אמרה לי שאמנם אין לה ניסיון רכיבה על אופנועים אבל משהו מרגיש לה לא תקין עם האופנוע. אותו אופנוע ביציאה מהגשר איבד שליטה. הרוכבת עפה ולמזלה נחתה על רגליה. האופנוע יצא מכלל תפקוד. הנהג הוביל את האופנוע הצידה.

"אל תדאגי" אמר לי הנהג שלי "תחזיקי חזק" ויצא לדרך. הכניסה לגשר מתבצעת מתוך עיקול צר וחד מאוד, צולחים קטע קצר במים ובבת אחת עולים לגשר, עליה תלולה במיוחד. כמעט עפתי מהאופנוע. על הגשר הוא האט מעט ונסע בזהירות מאפשר לי להתארגן מחדש על המושב. אני מביטה במים הזורמים בשצף מתחתנו. תוהה כמה זמן הגשר הרעוע הזה יחזיק מעמד. הקורות רקובות, חלקן חסרות, חלקן מתנתקות. אני נושמת נשימה עמוקה, עוד רגע מגיעים ליציאה מהגשר. מחזיקה חזק, שוב צולחים קטע רטוב, האופנוע מחליק אנו מתנדנדים כמעט מתהפכים, הוא מיצב אותנו ומוציא אותנו החוצה בשלום מהעיקול הנוסף. אנו נעצרים ליד האופנוע התקול. אני יורדת מהאופנוע. "את בסדר?" אני פונה בדאגה לדפנה. אני יכולה לראות בעיניה שהיא לא, היא מאוד נבהלה. חברתה מגיעה ומחבקת אותה. הן פורשות הצידה ומדברות בשקט. אני כל כך שמחה בשבילה שיש מישהי שהיא מכירה ומרגישה בנוח להיות מחובקת ומעודדת בזרועותיה. הן חוזרות ופניה נראות רגועות יותר. בנתיים חבורת הנהגים מנסים לטפל באופנוע התקול. אני אומרת למדריך שבקטעים קשים כאלו עדיף שאנו המורכבים נרד מהאופנוע ונחצה ברגל כי רובנו כמעט עפנו מהאופנועים. בעודי מדברת מגיע אופנוע עם שני רוכבים מקומיים. לפני הכניסה לגשר הבחור המורכב יורד וצולח את הגשר רגלית בעוד הרוכב מטמרן את אופנעו בקושי רב בעליה לגשר. אני מצביעה לעברם, "רואה, אפילו המקומיים נוהגים כך". המדריך מהנהן בראשו. "לפני קטעים כאלו, נעצור ותחליטו אתם אם ללכת ברגל או להמשיך לרכב" הוא עונה בהסכמה.

דפנה מסרבת לעלות לאופנוע על אף שהבטיחו לה שסידרו את התקלה. אני מבינה לליבה. היא ובן זוגה מתחילים לעלות את העלייה התלולה ברגל. האופנועים עליהם רכבו קודם עולים בזריזות את העליה ונראה שאכן כעת האופנוע תקין.

אני חובשת שוב את הקסדה שלי. הנהג שלי אומר לי "אל תחזיקי בידיות, תחזיקי בי, כך תרגישי בטוח יותר". אני מבקשת ממנו שיאמר גם לשחף וכפיר לעשות כך. הוא אומר להם. שחף מחבקת את הנהג שלה במבוכה קלה. כפיר ממשיך לאחוז בידיות, הוא אומר שכך נוח לו יותר.

אני מתיישבת על האופנוע, זרועותי מקיפות את הנהג שלי, אני משלבת אצבעות ומוודאת שוב שנוח לו. הוא מהנהן בחיוך. "תחזיקי חזק!". הוא מניע, ממתין רגע שהדרך תתפנה ועולה במהירות את העלייה התלולה. אני מרגישה הרבה יותר בטוח כעת, הוא נוהג במיומנות בדרכים הצרות, מצביע אל ההרים שמנגד לשם דרכינו מועדות, אני מרגישה איך גופי מרפה שוב, הרוח הצוננת מלטפת את פני, ריח הצמחייה הירוקה ממלאת את נחירי. אני אוהבת את הרכיבה על האופנוע, אני אוהבת כשבסיבובים האופנוע נוטה מעט על צידו ואנו נוטים עימו.

הבחור מפגין מיומנות רכיבה, "ממתי אתה רוכב כך"? אני שואלת. "מגיל עשר" הוא עונה. הוא אוהב לרכב על האופנוע, במהרה הוא עוקף ואנו מובילים. הוא נוסע מהר מאוד, מכיר כל סלע וכל עיקול. אני חשה בטוחה איתו. לא נבהלת כשבקטע אחד האופנוע מתרומם קלות באוויר ונוחת על 2 גלגלים ללא פגע, ממשיך בנסיעה כמו כלום לא קרה. אנו פורצים בצחוק. "אלו הן נעורי השניים" אני חושבת לעצמי בסיפוק. מטיבה את אחיזתי בו, אנו יורדים בדרך התלולה אל הכפר הראשון.

שלושה אחים קטנים מתחבאים מפנינו. השניים הגדולים יותר מציצים לכיווננו ומציקים לאחיהם הקטן. הוא פורץ בבכי , אני חשה חמלה כלפיו. אנחנו מתחילים לצעוד בין בתי הכפר.

המדריך מספר לנו על אחת מהקבוצות היותר מרתקות בבורמה שבטי ההרים של Chin State, הנמצאת במערב בורמה. מרבית תושבי Chin State הינם נצר למהגרים שהגיעו לאזור במאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה. חלק מתתי הקבוצות של בני Chin, נקראים אנשי ההרים או שבטי ההרים אשר חלקם בני Chin, וחלקם התערבבו במרוצת השנים עם בני הלאום הבורמזי. אחד המאפיינים המעניינים ביותר של המתיישבים באזורים מבודדים אלה היא מסורת קעקוע פני הנשים במגוון סמלים, צורות, קווים וקישוטים. ניתן להבחין בשישה סגנונות מרכזיים של ציורי פנים חלקם נראים כמו רשתות עכביש, אחרים מאופיינים בציורים וסמלים מינימליים יחסית ואילו סגנון אחר הוא של השחרת כלל שטח הפנים. הכפרים בהן ביקרנו שייכים לבני שבט מון. המדריך מבהיר שלשם אין קשר לירח. הוא מסביר שבכפר זה בנות השבט מקעקעות על פניהן סמל שנראה כמו האות הלטינית B

לדברי המדריך קיימות גרסאות שונות מדוע נהגו בנות שבטי ההרים לקעקע את פניהן באחת מהן, מסורת זאת התפתחה כביטוי ליופי, הנערות החלו בכך בגיל 16 ועד 18. גבר לא יתחתן עם נערה שפניה לא מקועקעות.

גרסה אחרת לסיבת קיעקוע פניהן של נשות שבטי ההרים, נלקחת מתוך אגדה מקומית המספרת שבעבר, בתקופת שלטונן של הממלכות האזוריות Mandalay ו- Bagan, נהגו המלכים והנסיכים לחטוף את נשות שבטי ההרים אשר נחשבו ליפות ביותר. בכדי להיות פחות אטרקטיביות עבור הגברים הזרים החלו הנשים לקעקע את פניהן.
הסבר נוסף למסורת זאת, הוא הרצון של המקומיים לסמן שושלות משפחתיות. המנהג המקומי אוסר להינשא עם קרובים השייכים למשפחה המורחבת על מנת למנוע לידת ילדים בעלי מומים, בחברה בה הגיוון הגנטי שלה מצומצם מאוד.
גם בימנו, נישואין מתבצעים בין בני כפרים שונים ומרוחקים יחסית זה מזה. בעבר היה קושי רב לעקוב אחר אילן היוחסין ולהימנע מנישואי קרובים, לפני הגעתה של ילדה לגיל הבגרות המינית היו מקעקעים על פניה, סימונים האופייניים לבית אביה, סימונים האופייניים לבית אמה וכשנישאה קועקעו על פניה סימונים האופייניים לבית בעלה. דבר זה היה מסייע להבין לאיזה קבוצה משפחתית היא שייכת ובכך היו נמנעים מנישואי קרובים עד דור שני.
על פי גרסה אחרת, הקעקוע נועד לשמש כסימון מעמדי בין הקבוצות השונות ואחרות טוענות שמקור המסורת בהוראה שהגיעה משאמנים מקומיים, זמן רב לפני הגעת הנצרות והבודהיזם לאזור. כאשר הגיעו מיסיונרים נוצריים לאזור, בני השבטים המומרים החלו להכניס מוטיבים נוצריים לציורי הפנים. יחד עם זאת כל הקבוצות השונות נשארו נאמנות למסורת השאמנית או הדאואיסטית ונמנעו מנישואי קרובים.

בשנת 1962 הממשלה הבורמזית הוציאה חוק נגד מנהג קיעקוע פני בנות שבטי ההרים. אולם רק בשנות התשעים החלו לאכוף את החוק ביתר שאת. מידי פעם מגיעים פקחים מטעם המדינה. הם בודקים את גילה של האישה ובמידה ומסתבר שהיא קיעקעה את פניה לאחר צאת החוק, תאולץ לשלם קנס כספי. מרבית הנשים המקועקעות הן בנות 50-70 אך ניתן גם לפגוש גם נשים צעירות, בגילאי השלושים, שריד אחרון של מסורת אשר אט אט נעלמת מן העולם. כיום בנות השבט הצעירות בוחרות לא לקעקע את פניהן, לאו דווקא בגלל החוק אלא בגלל השינויים הרבים שהדור חווה. גם הגברים הצעירים אינם מוצאים זאת לסמל היופי כבעבר.

המשכנו אל כפר נוסף. שם נכנסנו לביקור בבית ספר מקומי, הגענו בזמן שיעור ספורט שהתקיים בחצר. שלושים ואחד ילדי בית הספר בגילאים שונים משחקים ביחד בכדור, חלקם נטשו את המשחק והגיעו  לעברינו, בסקרנות. שחף ואני התכופפנו לעברם והחלקנו כיפים. הביישנות החלה מתפוגגת. והם נעמדו להצטלם בזה אחר זה. מביטים בסקרנות במסך המצלמה, צוחקים למראה דמותם המשתקפת לנגד עיניהם.

בנתיים כפיר נכנס לכיתה. כעבור דקות יוצא וקורא לי לבוא. אנו נכנסים לכיתה החשוכה, היא גדולה ומרווחת, השולחנות עשויים עץ מתפורר מסודרים בקבוצות של שלוש. כפיר מתלהב למראה הלוח. על הלוח כתובים משפטים באנגלית, בכתב יד יפה ומסודר.

אני משוחחת עם המורה לאנגלית. באנגלית רצוצה ובצחוק נבוך הוא מספר שהגיע מינגון ללמד בכפר. שם למד באוניברסיטה לכתוב ולקרוא. אולם מתקשה מאוד לדבר אנגלית, מרבה להתנצל. הוא מלמד את הילדים מתוך ספרים צבעוניים ויפים למראה.

"בת כמה את" פונה לשחף. "בת שלוש-עשרה" היא עונה בחיוך. הוא ממשיך ומתעניין בה, מה היא אוהבת ללמוד, מדוע אינה בבית ספר כעת, מהם התחביבים שלה, מידי פעם מצחקק ואידי אלכוהול בוקעים מפיו, שיניו צבועות בחומר האדום אותו הם נוהגים ללעוס ולירוק. הוא מבקש ממנה שתרשום לו את שמה ומספר הטלפון שלה. היא מסרבת. הכיתה מתחילה להתמלא בתלמידים מיוזעים, זבי חוטם. חייכנים וסקרנים. המורה לא מוותר הוא מנסה את מזלו שוב ושוב מבקש משחף את מספר הנייד שלה. אנו קמים להיפרד. הוא נפרד בחיוך מהול באכזבה. הילדים מלווים אותנו בדרכנו החוצה, מנופפים לעברינו לשלום דרך חלונות הכיתה.

שחף ואני פוגשות אישה מבוגרת פניה מקועקעות, היא מחייכת אלינו. אנו מחייכות אליה ומבקשות רשות לצלם אותה. היא מסכימה, השמש עומדת גבוה בשמים והתמונה יוצאת חשוכה מעט. היא מבקשת לראות את תמונתה. אני מראה לה ומבטי מתנצל. היא אומרת משהו בשפתה. איני מבינה. היא אוחזת בידי אחיזה איתנה ומובילה אותי לעבר אזור מוצל. נעמדת לצילום מגביה את המקטרת שלה. אני המומה ממהרת לצלם. היא מביטה בתמונה ומחייכת בניצחון. מרוצה מעצמה ממשיכה בדרכה. שחף ואני מביטות אחת בשנייה ופורצות בצחוק. שחף רצה בקלילות במורד השביל מסתובבת אלי במהירות ידיה פרוסות לצדדיים, עיניה זוהרות. "שמש" אני חושבת "היא מאירה את העולם כמו שמש".

מסע רכוב נוסף הוביל אותנו אל הכפר השלישי. הביקור בכפר זה הרגיש כאילו אנו בתוך הזיה קריפית במיוחד. לאורך הדרך מול כל בית בכפר מפוזרים עמודי טוטם מקושטים. על חלק מהקירות החיצוניים או על העצים תלויות גולגולות של באפולו וחיות נוספות. המדריך סיפר שתושבי הכפר עובדי אלילים, נוהגים להקריב קורבנות לרוחות כדי שישמרו עליהם.

כאשר בן בית חולה, הם תולים את החיה על עמוד הטוטם, ראש המשפחה מול כל בני משפחתו יורה חיצים ומשליך חנית לעבר החיה המסכנה, עד שהיא מתה. לאחר מותה הוא עורף את ראשה ותולה אותו על עמוד הטוטם למשך שלושה ימים. את בשר החיה אוכלים. כעבור שלושה ימים הגבר תולה  את הגולגולת על חזית הבית ושם היא תישאר. ככל שהגבר עשיר יותר הוא מקריב יותר חיות לרוחות. כך קירות הבתים של גברים אמידים עמוסים בגולגולות ממגוון רב של בעלי חיים. נעמדנו מול ביתו של גבר שנפטר זה מכבר. על הקיר משמאל לדלת הכניסה היו תלויים גולגולות של חיות אותן הקריב הגבר במהלך חייו. מימין לדלת הכניסה המדריך הראה לנו מגוון רחב של בעלי חיים אשר ניצודו על ידיו, נתלו שם גולגולות של קופים, דובים, חזירי בר, איילים, לוריס (פרימט על סף הכחדה) ועוד. הוא הסביר שבשבטים ישנם אנשים שאוכלים בשר קופים. אחת לשבוע ביום שבת הם נוהגים לצאת לצייד. הריגת חיה למאכל אדם תעשה רק בעזרת חיצים רגילים וחניתות בעוד שהריגת חיה שבשרה אינו מיועד לאכילה תעשה גם על ידי טבילת החץ ברעל כך למשל הם הורגים חזירי בר ודובים. הם נוהגים לחלק את בשר הצייד בין אנשי הכפר.

בנוסף לעמודי הטוטם יש מבנים קטנים עשויים מסלעים בצורת תיבות גבוהות וצרות, שם יטמנו אפריהם של בני המשפחה לאחר מותם. מנהג האבלות של בני השבט נמשך שלושה ימים ושלושה לילות בהם ינגנו בכלים מיוחדים לזכרו ללא הרף כל שעות היום והליל.

את המנהג הזה חשנו על בשרנו בלילנו הראשון ב- Vakok guesthouse. חדרנו פונה לוואדי יפיפה ובאחד הבתים בהקו כל הלילה אורות ומתוכו בקעה בקולי קולות מוזיקה מלנכולית מכלי נגינה לא מוכרים. בבוקרו של אותו יום, דניאל שהגיע לכפר לפני חודשים אחדים מינגון על מנת לעבוד בבית הארחה, סיפר שגם היה מוטרד מהתנהגות השכנים, לכן הלך לברר מדוע הם ממשיכים ומנגנים ללא הרף. המשפחה הסבירה לו שמדובר בטקס אבלות על בן המשפחה שזה עתה נפטר. הוא התנצל בפנינו שוב ושוב על הלילה הקשה שעברנו ללא שינה. אנו במבוכה אמרנו שאין צורך בהתנצלות. "מה אפשר כבר לעשות, זה לא שהוא נפטר בכוונה, אתה יודע…" חשבתי לעצמי.

ככל שהעמקנו לתוככי הכפר והבחנו בשקט המוזר ועמודי הטוטמים הרבים המפוזרים, חלקם עם שרידי דם טרי, ההרגשה הפכה יותר ויותר כאילו אנו בתוך סרט אימה. עד לרגע בו הגענו לבית שמח במיוחד, שם קיבלו את פנינו בעליצות בני משפחה מורחבת, דור הסבים וסבתות, דור ההורים ודור הילדים. הגברים לבושים בתלבושת המזכירה את האינדיאניים באמזונס, אזור חלציהם מכוסה ביריעת בד קטנטנה. ראשם עטור בנוצות זנב ציפור שהם צדים במיוחד למטרה זאת. בפיהם מקטרות ארוכות. בשמחה רווית אלכוהול ביקשו להצטלם, לחצו את ידינו והזמינו אותנו אל ביתם האפל.

בבית ישבו בסיכול רגליים זאת לצד זו, שלוש נשים קשישות מקועקעות, בידיהן קרן של באפולו מלאה ביין מעשה ידיהם, אחת לוחצת בחמימות את ידי שואפת שאיפה עמוקה מהמקטרת שלה, מזמינה אותי ללגום מהיין. רק המחשבה על הבאפולו המסכן שנטבח באכזריות וקרנו משמשת ככוס ללגימת יין עוררה בי חלחלה. אני מתנגדת קלות. היא מניחה לי וממהרת לאסוף לזרועותיה את שחף, מסמנת לי בידיה מבטה שואל "הבת שלך?" אני מהנהנת. היא מיד מפנה מבטה לעבר כפיר ששומר על מרחק בטוח ממנה "הבן שלך?" אני מהנהנת שוב. היא מלטפת את שיערה של שחף בהתלהבות, מביטה בקצוות הזהובים, מלטפת את פניה, חיוכה פוגש את חיוכה של שחף, שתיהן פורצות בצחוק רם ומשוחרר. אני מביטה בשחף. איך המסע הזה משנה אותה לאט לאט. אני מצלמת אותן. שלושתן ושחף. אחת מהן מביטה לרגע הצידה וכך בתמונה שתי נשים ושחף מביטות למצלמה והשלישית מביטה הצידה, לעבר משהו שהסיח את דעתה. הן מבקשות להביט בתמונה ואני מראה להן בשמחה את המסך. הן נוזפות בקשישה השלישית שהסיטה את מבטה, מסמנות לי לצלם שוב. אני מצלמת. שוב ברגע הצילום השלישית מוסחת ע"י גבר שנכנס ומדבר איתן. האמצעית מביטה במסך בוחנת במבטה את התמונה. מצביעה על חברתה מימין ומחייכת כמרוצה, אומרת משהו שנשמע כמחמאה, מלטפת את זרועה של שחף כמרוצה מצביעה על עצמה בגאווה, מפנה מבטה אל חברתה משמאל ושוב נוזפת בה, מראה לה את דמותה במסך ואומרת לה משהו שנשמע כתוכחה. הקשישה נזופה, משפילה מבטה במבוכה. אני לוקחת את כף ידה הקמוטה והקשה לכף ידי ומחייכת ברכות היא מזדקפת שוב בשמחה, מציעה לי מהיין שלה. שלושתן מסמנות לי עוד תמונה. הפעם הצילום עובר את ביקורת האמצעית והן מחייכות באושר.

אני מדברת מעט עם הבן, הוא מציג את החבורה העליזה, היו שם את הקשישות שהן בנות דוד, חלק מהבעלים, היה אותו ואת האחיינים שלו, ילדיו בבית עם אשתו. בת דוד עם התינוקת שלה, האחים הגדולים היו בבית ממול עם האב. אישה נוספת בהריון מתקדם. לא הצלחתי להבין את קרבתה למשפחה. היא חייכה בביישנות כשסימנתי לעבר בטנה הטופחת. זה תינוקה הראשון. ביני לבין עצמי תהיתי כמה קרבנות יועלו לכבוד לידתו.

בבית הסמוך המדריך וחבריו האופנוענים עמלו על הכנת ארוחת הצהרים שלנו. במהרה נפרסו על השולחן מאכלים רבים ומגוונים, ערבים לחך.

טיפות הגשם הדקות ליטפו את פני בדרך העולה חזרה אל Mindat. בדרך המתעקלת בהרים, קרן שמש חצופה פורצת בינות לעננים הכבדים המכסים את ההרים. אני מסיטה מבטי אל הוואדי, מביטה בקשת המרהיבה שמתחילה בפסגת ההר וכמו נשפכת אל הוואדי העמוק. עיניי גומעות את המראה המרהיב, לבי מתרחב באושר.

שירו של Xavier Rudd מתנגן בראשי

Follow, follow the sun
And which way the wind blows
When this day is done
Breathe, breathe in the air
Set your intentions
Dream with care
Tomorrow is a new day for everyone
Brand new moon, brand new sun
So follow, follow the sun
The direction of the bird
The direction of love
Breathe, breathe in the air
Cherish this moment
Cherish this breath
Tomorrow is a new day for everyone
…Brand new moon, brand new sun

בתיה הראשונים של Mindat כבר לפנינו ואנו פונים לעבר המוזיאון המקומי. שם מקבל את פנינו בנו של ראש השבט. המוזיאון קטנטן אולם מרשים מאוד, בנו של ראש השבט מספר לנו על תפקידיו הרבים והמגוונים של אביו, מספר בגאווה שכאשר אביו ייאסף אל אבותיו הוא עתיד להחליפו. במהלך הסבריו הוא מחליף את בגדיו ומתלבש בתלבושת שרק ראש השבט יכול ללבוש בחיי היום יום, מדגים שימושים בכלים השונים, מספר בגאווה על מסעות ציד קופים, דובים, נחשים וטיגריסים. "אתם אוכלים את בשרם? אני שואלת. "לא! רק כדי להוכיח את גבריותנו" כפיר נועץ בו מבט, "הם חיות על סף הכחדה!", "נכון" הוא מסכים עמו ולא מבין מה לא בסדר, אז מה אם ילדיו רק ישמעו על החיות האלו בסיפורים או רק יראו את הגולגולות של החיות האלו, זה לא מפריע לו. כפיר מביט בי ושואל "ולמה אנחנו נמצאים פה בדיוק?".

לאחר מות אביו עתיד לרשת את מעמדו ותפקידיו של אביו. בסיור לבש למעננו את בגדי ראש השבט. בעודו מציין שרק לראש השבט מותר ללבוש את הבגדים האלו, ניכרת ערגה בעיניו למעמד.

את הביקור אנו מסיימים במה שמתיימר להיות היקב המקומי. היקב המקורי סגור באותה עונה ואנו עוברים לחנות יינות הממוקמת בצלע ההר, מתיישבים על בר הפונה לנופם המופלא של ההרים, בעודי ממתינה לכוס היין הצוננת שתגיע בעוד רגע קל, מחשבותיי נודדות לעבר היום גדוש החוויות במפגשים עם האנשים המיוחדים. איציק מניח את כוס היין מולי. אני מביטה בצבע הנוזל הצהבהב והעכור בכוס הבירה. לוגמת מעט. טעם לימונדה חמימה ממלא את פי. "קצת מוזר לשתות לימונדה חמימה", אני חושבת לעצמי ומסיימת בגמיעות מהירות. "עוד מעט השמש תשקע, זהו ערב כיפור" אני נזכרת. קמה על רגלי. חולשה איומה תוקפת אותי. ראשי סחרחר וחיוך נמרח על פרצופי. מתנדנדת לאטי אל האופנוע, אני מטפסת עליו אך בקושי. מנסה לייצב את עצמי בשארית הדרך אל המלון. 

דניאל מקבל את פנינו בשמחה. דקות אחרי שאנו מגיעים אל חדרינו, הוא דופק על דלתנו ואומר שבעלי הבית רוצים לתת לילדים מתנה. אני נבוכה מעט. אין צורך אני מנסה לומר. אולם דניאל אינו מוותר. הוא מסביר שזה מאוד חשוב לבעלי הבית. "תודה" אני מחייכת. הוא פונה לדרכו ונעלם. איציק ואני מחליפים בינינו מבטים. במה מדובר? אנו תוהים. במהלך היממה הבאה אנו מצליחים לחמוק מהעניין. למחרת כשחזרנו מארוחת הערב. בעלי הבית המתינו לנו. דניאל תירגם עבורנו. המשפחה שייכת לשבט ה- Chin. הם מאוד אוהבים את כפיר ורוצים להעניק לו מתנה מסורתית. בעל הבית מזמין אליו את כפיר וברוב טקסיות כורך סביב צווארו צעיף המאפיין את שבטו. הוא מניח בידיו כת של חרב. ואומר לו משהוא בשפתו. דניאל מתרגם "עכשיו אתה בן שבט Chin אמיתי" הם מצטלמים עם כפיר. אני מתאוששת מהשוק וממהרת גם להנציח את הרגע במצלמתי. אשתו של בעל הבית ניגשת לשחף וכורכת סביב צווארה צעיף. היא מצטלמת עמה ומביעה חיבה רבה. "זה מרגיש כמו טקס הענקת דרגה" אני לוחשת לאיציק.

למחרת בעל הבית מאושר כל כך כשכפיר נפרד ממנו עטוי בצעיף שקיבל. הוא מחבק אליו את כפיר. אנו כל כך מצטערים שאיננו מבינים את דבריו.

שעת בוקר מוקדמת. האוויר קר מאוד. אנו עומדים לצד הדרך, ממתינים לוואן.

הגיעה העת לשוב לנדודים…