"הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?"

חודש ראשון של מסע מאחורינו.

שחף מסננת בשקט לעברי "בואו פשוט ניקח את התיקים שלנו ונחזור לתאילנד, שם היה כיף!" אני מחייכת לעברה ברכות. "בואי ניתן לבורמה הזדמנות, זהו יומנו הראשון כאן". אני משתדלת לשוות לקולי גוון מלא ביטחון עצמי, אולם ביני לבין עצמי אני מודה שהדבר שאני הכי רוצה לעשות, זה לארוז את התרמילים ולרוץ על "גשר הידידות" המפריד בין שתי המדינות לכיוון תאילנד ובדרך פשוט לחבק כל תאילנדי שאני פוגשת. התחושה הזאת מאוד מפתיעה אותי. "איך זה יכול להיות?" אני תוהה בלבי. כמה חיכיתי להגיע למיאנמר. קראתי מאמרים, ראיתי תמונות, שמעתי חוויות מאנשים. ביקרתי בשגרירות מיאנמר בתל אביב בעת הוצאת הוויזה, זכיתי למפגש מרגש ומרתק עם עוזר הקונסול המיאנמרי. מיום ליום בורמה נשמעה לי כהרפתקה קסומה. אני מנסה לברר עם עצמי, מה מקור השינוי בתחושה… מרימה מבטי, סוקרת את הרחוב. לצדי אישה מיאנמרית משמיעה קולות כחכוח קולני וללא שום עכבה יורקת מפיה פאר יצירה אדומה שמחטיאה את כפות רגליי במילימטרים בודדים. אני מביטה בשחף, פניה מבועתות "איכס, נו באמת! בא לי להקיא!"

ריחות הביוב עולים מכל עבר, מכוניות חולפות על פנינו במהירות. כבר דקות אחדות אנו מנסות לחצות את הכביש. המשימה מאתגרת בהחלט. אני מסמנת לשחף להיצמד לחבורת נשים מקומיות שמנסות אף הן לחצות ולבסוף אנו עומדות באתגר. חצינו בשלום!

חלפו שעות אחדות מאז החתמנו את דרכוננו ביציאה בגבול התאילנדי, עובדת בעלת סבר פנים טובות, ראתה את התור הארוך של התיירים שהשתרך בחוץ, נגשה אלי בשקט, "baby come" הצביעה על הילדים, באנגלית רצוצה אמרה "אני פותחת את האשנב השני בשבילכם, חכו פה". תוך דקות ספורות סיימנו את ההליך ועברנו למשרד ההגירה המינאמרי. גם כאן הילדים התקבלו בשמחה. שוטרי ההגירה התמוגגו במיוחד כאשר כפיר ביקש שילמדו אותו לומר תודה בשפתם "Jay za ba".

חציית הגשר עם התרמילים על הגב הייתה לא פשוטה בחום הכבד. אולם למראה הנשים שנושאות על ראשן סלים עצומים וכבדים, נשכתי את לשוני וחנקתי את יכולות הקיטור המצוינות שלי. חצינו עם המון אדם שנושאים עימם משאות שונים ומשונים. הבחנו באנשים רבים לועסים עלה ירוק שמכיל חומר אדום כלשהו שצובע את שיניהם באדום, מידי פעם יורקים לכל עבר. כשהגענו לקצה השני של הגשר, החלו צובאים עלינו אנשים המציעים את מרכולתם או הסעה ל- Hpa An, באוויר הייתה מעין תחושה של כאוס. מכל עבר צפירות מכוניות וצעקות רוכלים המכריזים על מרכולתם. 

קול צרוד נשמע מאחורי, "Hello", כעת הוא לצדי, אדם מבוגר למראה, פניו חרושות קמטים עמוקים, לבוש בחליפה מחויטת שראתה שנים טובות יותר.  "חם כל כך! איך הוא יכול ללבוש חליפה כזאת?" אני תוהה. אני מתעלמת, מנסה לארגן את מחשבותיי ולהבין את הכאוס מסביבי. בזריזות אני מוודאת שיש לידי עדיין שני ילדים ובן זוג, שכל אחד מהם נושא תיק. הוא אינו מוותר. "את נוסעת ל- Hpa An? יש לי רכב שיוצא כעת עם ארבע מקומות, תוכלו להצטרף". אני אומדת אותו במבטי. הוא נוקב בסכום של 10,000 MMK לאדם. אני מסבירה לו שזה הגענו ואנו זקוקים לזמן להתארגנות. הוא אינו מראה סימן שהוא מתכוון לוותר ומכוון אותנו לעבר דוכני אוכל, מצביע על דוכנים בהם ניתן להמיר כסף. אני מסרבת לקבל את עזרתו. לאחר דקות אחדות הוא מבקש רק שאומר לו אם ניסע אתו או שיניח לנו שזה בסדר מבחינתו רק שלא יחכה סתם. אני עוצרת במקומי. המחיר שנתן לי נשמע סביר. אני פשוט לא אוהבת שפונים אלי. אני מעדיפה תמיד להיות זאת שיוזמת. משהו גורם לי להקשיב לו. "כשאת ממירה כסף תוודאי שלא מרמים אותך. תספרי בעצמך, תספרי לאט את הכסף, תוודאי שאת מקבלת שטרות שלמים. יש פה הרבה רמאים". הוא מחייך ברכות והקמטים בפניו נראים עמוקים יותר. "תן לנו כמה דקות" אני אומרת לו, "אנחנו ניסע אתך, אולם אני חייבת כמה דקות". בלבי הוספתי "כמה דקות לצאת מההלם".

הדקות חלפו, Mr. Beauty הוביל אותנו לוואן שלו. כפיר, הקטן בחבורה ישב מאחור על כיסא. לצדו שקים גדולים עמוסים בזוגות כפכפים חדשים. שחף, איציק ואני נדחסנו במושב האמצעי. מקדימה הנהג ואשתו. נסענו במשך דקות ארוכות, מתרחקים לאטנו מאזור הגבול העמוס לעייפה בכל מכל. לפתע הרכב נעצר. הזוג יוצא מהרכב ונעלם בלי לומר מילה. אנו מביטים זה בזו מופתעים.

מחכים…

מחכים…

כעבור זמן מה, השניים מופיעים, פיהם עמוס בעלים הירוקים שעוטפים את החומר האדום. מתיישבים במקומם. האישה מסתובבת אלי "baby" היא אומרת בחיוך חסר שיניים קדמיות. מושיטה לעברי עוגיות ארוזות בשקית (Mon cookie – עוגיות המיוצרות על ידי בני מון), מסמנת בידה לחלק לילדים. "Wellcome Myanmar" אומר הנהג במבטא מוזר. "Jay za ba" עונה כפיר במהירות. השניים נרגשים "!Jay za ba" חוזרים אחריו, "!Jay za ba"

במהלך הנסיעה, הנהג מתפעל את אשתו, הוא מסמן לה בכף ידו הפתוחה לרווחה, היא מושיטה לו בקבוק פלסטיק ריק, אליו הוא יורק את תכולת פיו האדומה. האישה יורקת דרך החלון. מידי פעם שולפת חבילה חדשה מהשקית מגישה לפיו של בעלה ומפטמת את עצמה בעוגות ובעלים לסירוגין. "אני הולכת להקיא" לוחשת לי שחף באוזן. "ראית את השיניים שלהם?"

לפתע האישה שולפת ממגירת הוואן ערימה מפוארת של דיסקים, מתחיל דיון ער בין השניים איזה מבין הדיסקים יושמע, לבסוף היא בוחרת אחד. ברקע מתנגן שיר רומנטי עצוב משהו. השיר שאחריו מעט יותר קצבי, השלישי קצבי. השיר מסתיים ושוב מושמע אותו שיר רומנטי עצוב משהו ולאחריו ההוא הקצבי יותר… עם התקדמות הנסיעה גופנו מתחיל לנוע לצלילי המוזיקה המוכרת. בשעה וחצי הבאות שלושת השירים יחזרו על עצמם שוב ושוב ושוב. נדמה היה שזה הולך להיות לופ אינסופי עד אותו רגע מכונן בו כפיר לא התאפק ופרץ בשירה אדירה תוך שליטה מפתיעה במילות השיר. השניים הביטו זה בזו במבוכה הסתובבו אלינו במבט מתנצל. התלחשו בניהם לרגע (לא ברור למה, כי בינינו, אף אחד מאתנו לא מבין את שפתם) ומיד חבילת הדיסקים נשלפה כלאחר כבוד מהמגירה ונבחר דיסק אחר להשמעה, שרוט היטב! בחלוף עשר דקות כבר התגעגענו כל כך לדיסק הקודם.

את ארוחת הצהריים אכלנו במסעדת דרכים אפלה. לשולחן הוגשו מיני מטעמים מוזרים בצבעם ובמראם. ללא יכולת להבין מה הוגש החלטנו לדגום מעט מכל דבר. באופן מפתיע היה טעים או שמא היינו מאוד רעבים?

חזרנו לדרך.

האישה חזרה לתפעל את סביבת הנהג, הורידה לו "אחת" חזקה על גב כף ידו כשהחל להתעסק בטלפון הנייד בזמן נהיגה. נזוף ומבויש חזר לנהוג בדממה. ממולנו בכביש הצר עקפה משאית בצורה מסוכנת. האישה פלטה צרחה.

לבסוף, לאחר טלטלות רבות הגענו למחוז חפצינו Galaxy Motel. גשם עז ניתך ובעודי תוהה איך נצלח את המעבר מהוואן למוטל, יצאו לקראתנו מספר עובדים חמושים במטריות. חלקם העמיסו בזריזות את התרמילים הכבדים על גבם וחלקם ליוו אותנו פנימה. אל תוך קבלת פנים חמה. "שלום, ברוכים הבאים!" קים מחייכת אלינו בחמימות. פונה אלינו בעברית. אני מציגה את עצמי ואומרת שביצעתי הזמנה דרך booking.com. היא עוברת על הרשימות שבידיה. מרימה את מבטה ואומרת שאין לה הזמנה על שמי להיום. אני מראה לה את אישור ההזמנה. היא ממשיכה לחייך. "נכון, יש לך הזמנה. אבל ההזמנה לא להיום." אני מביטה במהירות במסך הנייד. "הנה" אני אומרת, "תראי יש לי הזמנה לתאריך 21.09.2019", "נכון" היא אומרת בסבלנות. "יש לך הזמנה למחר".

הגשם מתחזק.

"הקדמתי ביום את הגעתנו למיאנמר?", "אני אמיתית?!"

רעם מתגלגל בזעם ומטחי גשם ניתכים ללא הרף. לבי מתכווץ בבהלה. מחשבה מבעיתה פלחה את מוחי. לצאת בגשם העז למצוא מקום לינה ללילה הקרוב. אני מרימה את עיני, מבטה עוטף אותי בחמלה. "יש לך חדר פנוי הלילה?" אני מנסה את מזלי. "כן" היא עונה בשלווה, מסמנת בראשה לנערים. הצעיר שבהם בגילה של בתי, הנער מושיט ידיו לקחת את התרמיל. אני מסרבת בנימוס. הוא כל כך צעיר. המחשבה על המשא הכבד על גבו מצמררת אותי. אני רוצה לשלם עבור החדר אולם קים דוחקת בי קודם לעלות לחדר לנוח מעט ולרדת בהמשך לשלם. הנערים מושיטים ידיהם שוב בחיוך לעבר התרמילים. מבט חטוף לעבר המדרגות ואני מבינה שכדאי שאניח להם להתמודד עם המשא. אני לוחשת לאיציק שיכין כסף לטיפ, קים מודה לי על נדיבותי, "אין צורך להשאיר טיפ, זהו חלק מהשרות", גם הנערים מסרבים בחיוך. בקלילות הם מדלגים במעלה המדרגות בעודי מתנשפת מאחור. אנו מובלים לעבר הקומה השלישית. יצאנו מגרם המדרגות לתוך מרפסת גג נפלאה המשקיפה לעבר לגונה יפה, הרים טובלים ירוק עז, עננים סמיכים מכסים את פסגתם. בזהירות שמא נחליק על רצפת הקרמיקה הרטובה מהגשם, אנו חוצים את הגג. החדר בסיסי אך מרווח. מוקף כולו חלונות המשקיפים אל הלגונה הנפלאה. אני מתרפקת על המיטה מנסה להבין מה בדיוק קרה לי עם התאריכים בלוח השנה, פותחת את הדרכונים ובודקת את חותמות הכניסה. סופרת ימים בלוח שנה. המממ… סופרת שוב. הוויזה שניתנה לנו בשגרירות מיאנמר בישראל היא וויזת תייר לעשרים ושמונה ימים. בחותמת הכניסה בדרכונים קיבלנו אישור שהייה לעשרים ותשעה ימים. "עוד מישהו היה מבולבל היום" אני צוהלת!

הגשם החל דועך. השמש מציצה מבין העננים. הרחוב החל חוזר לחיים ועמו גם הסקרנות שלי לצאת ולהכיר את המקום החדש. אני זונחת את הרעיון של "דבר ראשון, מקלחת" ומשכנעת את כולם לצאת. הרעב מתחיל לתת את אותותיו. מעט הכסף שהמרנו בגבול כבר אזל. בהמלצת קים החלטנו להמיר כסף בבנק, שם לדבריה בטוח יותר, אולם הגענו באיחור. "הבנק נסגר לפני שעה". מתנצל השומר ומצביע על מכשיר ATM. ארבעתנו נדחקים פנימה. מתענגים על מיזוג האוויר, לרגע שוכחים לשם מה התכנסנו בתא הקטן. אני מכניסה את כרטיס האשראי מביטה במסך. הכל כתוב במיאנמרית. מתעשתת ומחליפה שפה. שחף מציעה למשוך כמה שיותר כסף. כפיר מסכים אתה. אני מביטה בחלקו השמאלי של המסך. בתחתית הרשימה מופיע סכום של 30,000 MMK. בתחושת ניצחון אני לוחצת בזריזות על המקש, מאשרת עמלה בסך 6,500 MMK אוספת את הסכום ומרגישה עשירה. שחף עדיין מחזיקה בדעה שצריך למשוך כמה שיותר. אני בוהה בה. "זה בדיוק מה שעשיתי כעת!" כפיר מחזק את דבריה. "היה שם סכום של 200,000 MMK" הוא אומר. "אתה בטוח?" אני שואלת בחוסר אמון, "כן!" עונה בביטחון מלא. אני בודקת באפליקציה של המרת כספים. "יכול להיות שמשכתי כרגע 69 ש"ח בעמלה של 15 ש"ח לבנק המיאנמרי, וחברת האשראי שלי תגבה בנוסף עמלה של 3.2 אחוז?!" שלושתם מביטים בי ועונים במקהלה: "כן!". רגע של מבוכה וארבעתנו פורצים בצחוק מתגלגל.

בדרכנו חזרה אנו רוכשים כרטיסי סים עבור הטלפונים הניידים שלנו. איזה תחושה נפלאה להיות מחובר לאינטרנט. החיים הרבה יותר קלים כשיש אינטרנט. המוכר בחנות דובר אנגלית רהוטה. הוא מתגלה כאיש שיחה מעניין, מספר לנו על העיר ועל הסביבה. מתעניין בנו. מציע לי לטעום מהעלים הירוקים והחומר האדום. שחף שונאת את הרעיון "שלא תעזי!" היא מאיימת "אני לא אתן לך לנשק אותי לעולם!" אני טועמת בכל זאת חתיכה קטנה. לועסת מעט. הבחור מהחנות מזהיר אותי לא לבלוע את החומר. רק ללעוס ולירוק. מגיש לי שקית ניילון ליריקות. הטעם מתקתק. גם הריח נעים. אני לועסת מעט ויורקת. "זה מצוין לעוררות" מסביר הבחור, "זה גורם למוח שלנו להיות חד יותר". אני שוב יורקת. שחף וכפיר מביטים בי בזעזוע. אנו נפרדים מהמוכר הידידותי ופונים לדרכנו, השמש שקעה זה מכבר ועלטה החלה אופפת את הרחובות. אני מדליקה את הנייד שלי ומכוונת את אפליקציית MEPS.ME, מבט נוסף במסך הנייד, הסוללה על שלוש אחוז. תוך רגעים אחדים, הנייד נכבה. אנו מוצאים עצמנו, לבד בחושך, בלי שמץ של מושג איפה המוטל נמצא. כמה נפלא כשיש אינטרנט זמין רק בהחלט כדאי שתהיה סוללה בנייד.

אנו מגששים את דרכינו בעלטה, מנסים לא ליפול לאחד מפתחי הביוב הרבים הפתוחים, או למעוד בשל המדרכות הסדוקות. לאחר זמן אני מזהה מרחוק אורות מסגד "בכיוון הזה" אני מורה לכולם, אנו פוסעים במהירות לעבר האורות. ככל שמתקרבים הרחוב הופך יותר ויותר מלא חיים. אנו חולפים על פני המסגד הממוקם בצדו השני של הרחוב המתפתל אל המוטל שלנו. "מעולם לא חשבתי שאשמח כל כך למצוא מסגד" אני לוחשת לאיציק בהומור.

"ראשון במקלחת" מכריז כפיר בנחישות. הוא מתארגן במהירות ומסתגר בחדר המקלחת. זרם המים נפתח ואנו שומעים קולות חנוקים בוקעים מגרונו. "הכל בסדר?" אני שואלת בבהלה. דממה. "כפיר?" אני מנסה שוב. הדלת נפתחת בתנופה. כפיר מכריז בקול דרמתי "המים קפואים!"

תחושת Déjà-vu ממלאת אותי, מילותיו של פאולו קואלו בספרו "האלכימאי" מהדהדות בראשי,

מה שקורה פעם אחת אינו יכול לקרות שוב, אבל מה שקורה פעמיים,

יקרה גם בפעם השלישית.

צמרמורת חולפת במורד גבי.

איציק מזנק לחדר המקלחת, חדור מוטיבציה לבדוק את הסוגיה. לפתע יוצא מהחדר. כעבור דקות אחדות חוזר ובפיו הבשורה "הם צריכים להדליק את המתג של הדוד כדי שיהיו לנו מים חמים, יש דוד אבל אני לא מצליח למצוא את המתג הנכון". הוא יורד שלוש קומות כדי לבקש את עזרתם. חוזר בליווי של אחד הנערים. בחיוך מתנצל, הנער נכנס ומבקש לחכות עשר דקות. הוא פותח את זרם המים במקלחת וממתין. מידי פעם מציץ לחדר ומסמן בנחישות בידו שכבר המים יתחממו. איציק משועשע, "זה לעולם לא יקרה, כל עוד הוא לא מדליק את המתג של הדוד!". הוא מנסה להסביר לנער אולם הנער בשלו, חיוך מתנצל ומבקש רק עוד עשר דקות. לרגע נדמה לי שזה המשפט היחיד שהוא יודע באנגלית. עשר הדקות חלפו להן כבר מזמן ואיתן הסבלנות שלנו. לפתע נכנס לחדר נער נוסף, מתנצל בחיוך ומסמן שהוא בדרכו למקלחת שלנו. אני מהנהנת בראשי בחיוב ובהכרת תודה. בין השניים מתפתחת שיחה ערה. אין לנו מושג מה נאמר שם. הנער שזה עתה הגיע יוצא מהחדר בעוד הנער הראשון מסמן לי בשמחה לבוא להרגיש את המים. באופטימיות אני מזנקת לעבר המקלחת.  איציק אומר בעקביות "אין סיכוי".

אני מניחה למים לשטוף את זרועי. המים קפואים. "Yes?" הנער שואל הבעת פניו מרוצה. "No!" אני משיבה. "Yes, Yes!" ממשיך הנער בשמחה. "No!" כעת מבטו מופתע "No?" אני מנידה בראשי "לא!" בשלב זה שיחת ה"כן, לא" מתחילה להתיש אותי. אני יורדת שלוש קומות למשרד הקבלה. בטרם סיימתי את גרם המדרגות האחרון, קים מרימה מבטה לעברי בשאלה.

"הנער באמת חמוד ורוצה לעזור" אני מתחילה לומר. קים מחייכת לעברי "הוא לא פתח את הדוד" היא ממשיכה את המשפט. היא מתנצלת על אי הנוחות שנגרמה לנו ובעלה מתלווה אלי לחדרנו בקומה השלישית. הוא לוקח את הנער בחיבוק אבהי לעבר החדר האחורי על הגג ומראה לו היכן נמצא המתג לחימום המים. הנער נבוך מעט.

איציק נכנס להתקלח. "יש מים חמים" הוא מכריז.

אני מזנקת בעליצות לחדר המקלחת.

מים חמים ונעימים שוטפים את תלאות היום הארוך.

דפיקה על דלת החדר. קולות דיבור ברקע. אני מרוכזת מידי בזרם החמים והנפלא ששוטף את גופי.

זרם המים החמים החל מתמעט, מים קרירים, מים קרים, מים קפואים.

"ממי" אני קוראת בבהלה, "המים קפואים!"

ראשו של איציק מופיע בדלת, הוא מצחקק ונרגע רק כשמבחין במבטי הזועף. "את לא מאמינה" הוא אומר, "הנער חזר פניו מקושטות בלבבות. הוא התעניין אם הכל בסדר, העיניים שלו חיפשו משהו בחדר, נראה לי הוא מתעניין בשחף" בשלב הזה פרץ שוב בצחוק. "נו" אני אומרת "מה זה קשור עכשיו? המים שוב קפואים" איציק ממהר לאסוף את עצמו. "אני כבר חוזר"…

כעבור רגע שוב חוזר זרם המים החמים. "הוא כיבה את הדוד" נשמע קולו של איציק מחוץ לדלת המקלחת. "אחרי ששאל אם הכל בסדר, הוא פשוט כיבה את הדוד!"

עצמתי את עיני, מניחה שוב לזרם החם והנעים לשטוף את גופי.

התעוררתי עם קרני השמש הראשונות. יצאתי אל המרפסת והבטתי אל הנוף הנפלא של האגם וההרים. הרחוב מתחתי התעורר לחיים ומשהו בתוכי התעורר עמו.

לאחר ארוחת בוקר טעימה, יצאנו לסיור מאורגן מטעם Galaxy Motel

בורות רבים נפערו בעקבות הגשמים הרבים וגורמים לנסיעה להיות מאתגרת. הנוף שובה את העין ומפצה על תנאי הדרך הקשים. נהג הטוק טוק על אף שאינו מדבר אנגלית, חייכן וידידותי, משתדל שנחוש בנוח.

Kaw ka Taung Cave:

הראשונה מבין המערות הרבות בהן ביקרנו במהלך הסיור. בכניסה למערה מוצבים פסלי בודהה ועד מהרה נגלה שבכניסה לכל מערה, מוצבים פסלי בודהה ומוקמים בהן מקדשים. המיוחד במערה זו, שבצדי הדרך המובילה אליה ניתן לראות פסלים רבים של נזירים בודהיסטים בגלימות אדומות, הפסלים נראים כצועדים אל תוך המקדש.

Lumbini Buddha Garden:

פסלי בודהה רבים מרוכזים באזור מיוער, המקום מזכיר מעט בית קברות.

Sadan Cave:

מערת נטיפים גדולה, עמוקה ויפה. בכניסה נדרשים לשלם 1,000 MMK לאדם, לילדים הכניסה חופשית. כשמסיימים את המסלול בתוך המערה קיימות 2 אפשרויות ליציאה, האחת לסוב על עקבותיכם ולשוב באותה דרך החוצה. השנייה, עליה אני ממליצה עליה בחום, לצאת מתוך המערה ולקחת שייט דרך נקיקי הסלע המוביל לנהר ומשם חזרה לנקודת המפגש עם נהג הטוק טוק. עלות השייט לכל נוסע ללא קשר לגילו, 2,000 MMK.

Waterfall Village:

למעשה זוהי בריכה. הכניסה לבריכה חופשית, ניתן לשכור אבובים תמורת תשלום נוסף. מסביבה, מסעדות מקומיות בהן ניתן לאכול ארוחת צהרים. כשהגענו לשם ירד גשם חזק, הסתפקנו בישיבה במסעדה בעודנו מביטים במקומיים העליזים, משתוללים להנאתם.

Kyauk Ka Lat Pagoda:

פגודה יפיפייה בנויה על סלע אבן גיר עצום, צר וגבוה, המזדקר מעל אגם מלאכותי.

Kaw gun Cave:

הכניסה בתשלום: 3,000 MMK למבוגר, גם כאן ילדים פטורים מתשלום. בסביבת המערה חיים קופים רבים, אחד הנזירים המתגורר באזור מאכיל אותם בפירות. הוא מכה בפעמון, להקה עצומה של קופים יורדת מהעצים הסמוכים וממדרונות ההר. הם מצטופפים סביב הנזיר ומחכים לפירות שהוא משליך לעברם. מאוחר יותר כשטיפסנו במדרגות הרבות לעבר נקודת התצפית בראש ההר, הקופים מלווים אותנו בדרכנו, זכר האלפא חושף שיניים אימתניות לעבר זכר צעיר הקורא עליו תיגר. בעל כורחנו אנו נקלעים למריבה המתגלעת בין השניים, נעמדים בדומיה על מקומנו בתקווה שהרוחות תרגענה במהרה. לשמחתנו הצעיר הסורר מתקפל לאחר סידרת נשיכות שחטף. כעת, זכר האלפא נשכב אפרקדן על המדרגות עדיין חוסם את דרכינו, בעוד שתי נקבות מזדרזות לפלות כינים מפרוותו. הוא מביט בנו באיום. לאט לאט עוצם את עיניו מתמסר למגען. אנו מבצעים התגנבות יחידים ונמלטים על נפשנו במעלה המדרגות.

Bat cave:

למערה חשוב להגיע סמוך לשעת השקיעה, למערה עצמה אין אפשרות להיכנס, הפתח הוא מעין סדק צר בגובה רב. ישנה אפשרות לעלות לנקודת תצפית על האזור, הטיפוס בסולם ברזל תלול. חשוב להצטייד בפנס כיוון שהדרך למטה נעשית בחשכה מוחלטת. מעט לאחר השקיעה רבבות העטלפים החיים במערה יוצאים במעוף מרהיב לעבר העצים בצדו השני של הנהר. במחזה המרהיב ניתן להביט מקרוב גם בחלק התחתון של ההר, ממש מתחת לפתח המערה, בתקווה שלשלשת העטלפים לא תנחת על ראשכם. אנו חטפנו מהפינוק הזה!

ביום המחרת, אנו מגלים שכל הכרטיסים לאוטובוס ה- VIP היוצא בשעת לילה לכיוון ינגון כבר נמכרו, ככה זה כשהטיול כל כך ספונטני. באין ברירה אחרת אנו מחליטים לקחת אוטובוס מקומי לינגון, אנו מושבים במושב האחורי באוטובוס, איפה שכל "המקובלים" יושבים, ממש טיול שנתי. האוטובוס יוצא מידי יום בשעה 9:00 בבוקר מהכיכר ליד השעון, עלות 6,000 MMK לנוסע. ההגעה לינגון בסביבות השעה 16:00. מסתבר שזאת הייתה החלטה לא רעה בכלל, הנסיעה הייתה נוחה בהחלט והמקומיים מגלים בנו עניין רב.

מונית ה- Grab שהזמנו מתחנה מרכזית ינגון, צולחת את פקקי התנועה הקשים ועוצרת לנו בסביבות 18:00, בכניסה ל- Hood Hostel, את פנינו מקבלות שתי נערות נרגשות, הן מדקלמות ביחד "ברוכים הבאים ל- Hood Hostel" אחת מהן מסבירה לנו שעצם שהותנו במקום ממן את לימודי המלונאות שלהן ומודה לנו על כך. היה זה יום ארוך, אני עייפה מאוד ולא מרוכזת, אני מגייסת כוחות ומחייכת אליה "אני כל כך שמחה לשמוע!", "מה את לומדת?" היא מביטה בי במבט של "מה לא היה ברור?!" ושוב מדקלמת את נאום הפתיחה החגיגי. הצעירה, יפה וחייכנית, היא כובשת את לבי. "בהצלחה" אני מאחלת לה. מסביבנו מתאספים עובדים צעירים נוספים גם הם לומדים בפרויקט Studyhood, הם מתעקשים לקחת את חפצינו, מלווים אותנו אל חדרנו ונפרדים בחיוך חמים. קבלת הפנים הלבבית מאוששת אותי. לאחר התארגנות קלה אנו יוצאים לתור אחר ארוחת ערב. החושך כבר ירד על העיר. אנו מחפשים אחר בתי התה עליהם המליצו לנו בהוסטל. יש לנו כישרון מיוחד במינו לאבד את דרכנו על אף אפליקציות הניווט הרבות שהורדנו לנייד. איכשהו משהו תמיד משתבש, אנו מגיעים לשוק לילה שבוחן את יכולות העמידה שלנו בריחות באושים, נמלטים על נפשנו לעבר הרחוב הראשי. שם אנו מוצאים מסעדה הודית הומת אדם, אפופת עשן סיגריות. אנו מתיישבים ומזמינים מנות לפי תמונות מתפריט שומני למגע. במהרה מגיעות המנות. אנו נועצים מבטינו בצלחות. הרעב מנצח, אנו טועמים. השמן נוטף. אני מנקרת מעט במנה, חוטפת בחילה ומוותרת. גם איציק והילדים מוותרים. בדרכנו חזרה להוסטל, שחף מוצאת דוכן שבו שני ילדים כבני גילה מוכרים מין מאכל המזכיר במראהו מלווח, עליו מפזרים כמות נדיבה של סוכר. אנו מתנחמים במאכל המתוק וחוזרים לחדרינו.

את בוקר המחרת אנו פותחים בסיור רגלי בעיר, הכי כיף ללכת לאיבוד ברחובות לא מוכרים. בתחילת המסע כולם נלחצו מהמנהג הזה שלי, לא לתכנן יותר מידי מראש. "ביצת קינדר" אני נוהגת לצחקק ולומר להם בקול מרגיע. "אתם יוצאים בבוקר, חושבים שאתם הולכים לבלות את יומכם בדרך מסוימת ועד הערב אתם מגלים שעשיתם משהו אחר לגמרי, פשוט כי החיים מזמנים לכם חוויות מיוחדות, ממש כמו לפתוח ביצת קינדר, אי אפשר לדעת לאיזו הפתעה לצפות". בסיור הרגלי שלנו אנו מגיעים לשוק יום מקומי, קונים ארטיק וניל, טועמים ומגלים שלרוע מזלנו מדובר בכלל בארטיק בטעם דוריאן (פרי גדול ממדים, עם קליפה קוצנית, אזור תפוצתו בדרום מזרח אסיה, שם זוכה למעמד "מלך הפירות" בעל ריח מצחין המזכיר ריח קיא), קשה להתגבר על הבחילה, אנו מוצאים פח ונפטרים מהארטיקים. נכנסים לבית תה, ומחליפים את הטעם הנורא בפינו על ידי טעימת מאכלים מקומיים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם, נו, איך נאמר זאת, פחות, הרבה פחות!… השירות בבית התה, מדהים אותנו. אני לא חושבת שאי פעם זכינו לשירות כה טוב כמו שאנו זוכים ברחבי מיאנמר. בצאתנו מבית התה, אנו חולפים על פני פסי רכבת ישנים, ומוצאים עצמנו מול שני בתי ספר מקומיים. "אמא, תראי!" כפיר ושחף מתחלחלים, "בית הספר שלהם נראה כמו בית כלא!" הם ממהרים לצלם ולשלוח את התמונות לחבריהם. בהמשך הרחוב איציק, ששערו החל נראה פרוע, מוצא לשמחתו מספרה מקומית. הוא נכנס להתעניין בתספורת, הספרית מבינה את הנחיותיו ומגלחת את שערו, לראשונה בחייו הוא מתהדר בתספורת קצוצה מאוד, הוא נראה כאילו עשה קרחת. התספורת הולמת אותו והוא נראה חתיך במיוחד. כולנו מרוצים מהתוצאה וכפיר מיד מתיישב על כיסא המספרה, נותן הנחיות מדויקות לספרית המקסימה. גם הוא יוצא מרוצה מהתוצאה. או אז אני תופסת אומץ ומחליטה בחיל ורעדה לבקש ממנה לצבוע את שערי. שם כבר החל דיון בין הבנות העובדות במספרה על איך לצבוע את שערי. בזהירות רבה אחת מהן מערבבת את מרקם הצבעים על מנת להגיע לגוון הצבע המדויק שאיתמר הספר שלי מהארץ, צובע את שערי. בעדינות ובקפידה היא צובעת כל שערה ושערה. אני נושמת עמוק ומתפללת שלא אצטער על הרגע. עוצמת את עיני. "ביצת קינדר" אני מרגיעה את עצמי. מאוחר יותר היא מזמינה אותי לחפוף את שערי. אני משתרעת אפרקדן על מיטת החפיפה. ידיה רכות, חופפות בעדינות. כשאני בטוחה שהנה היא סיימה לחפוף, היא מתחילה לעסות את קרקפתי, צווארי, והשכמות שלי. אני מתמסרת למגעה הנפלא! בחלוף חצי שעה, היא מסיימת את העיסוי ומזמינה אותי ליבוש שיערי. אני מביטה במראה, אוהבת כל כך את התוצאה. היא מסרבת לקבל טיפ. נראתה כמו נעלבת מהרעיון. אני פותחת את זרועותיי לרווחה, שואלת "וחיבוק את מרשה לי לתת לך?" עוד בטרם סיימתי את דברי היא מזנקת לתוך החיבוק שלי, מרוצה מהמחמאות הרבות שהעתרתי עליה, משיבה לי בחיבוק ארוך ואמיץ משלה. אנו מצטלמות. בכלל במיאנמר, כולם אוהבים להצטלם. בנות הצוות נעמדות לצילום קבוצתי. כל אחת בתורה מצלמת אותנו בנייד שלה למזכרת.

TONY EL & PHYO, Hair Beauty Center. No. 259, Ground Floor, Bo Myat Htum Road. Botahtaung Township, Yangon, Myanmar. Ph: 09 5004718, 095131543

"ערב ללא מסכים!" אני מכריזה לאחר שסיימתי תכתובת WhatsApp עם מדריך מקומי בשם זאייר, אשר הומלץ לנו רבות להכרת העיר ינגון, בסיור מושם דגש גם על הכרת התרבות המקומית, מאכלים מקומיים ועוד. אני נרגשת שהצלחתי ליצור עמו קשר ולארגן סיור ליום המחרת. רבים מלינים על כך שקשה להשיג אותו.

הילדים מביעים מחאה אולם אני כחומה בצורה, עומדת איתנה מולם. התארגנות מהירה, מתכרבלים במיטות, משחקים ביחד במשחקי קופסה, כיבוי אורות, בחשיכה אנחנו נזכרים בכל הרגעים הכי מצחיקים שקרו לנו במסענו עד כה. לכפיר יש חוש הומור שגורם לי לפעמים לגעות בצחוק. זמן מה אחר כך הלחיים כבר כואבות. "היה זה הערב הכי משפחתי, כיפי ומיוחד מאז שיצאנו לדרך". אני נרדמת כשאני חושבת בסיפוק רב.

חמימות נעימה על לחיי. אני מתמכרת לרגע לתחושה המתוקה. "אמא" קול חלוש בעלטה. אני פוקחת את עיניי, ממצמצת בניסיון לראות. "אמא" שוב קול חלוש, אני מתיישבת במהירות. ידי מגששת באפלת החדר אחר מתג התאורה. אני מביטה בו, "הוא לא נראה טוב", אני חושבת, בתוך כך נוגעת במצחו. הוא לוהט. עיניו כבויות. "הראש כואב לי, הגרון שלי בוער". הוא מדווח בחולשה. "רק לא Dengue Fever" אני מתפללת בלבי. אני מתכרבלת אתו במיטה, מלטפת ומחבקת. עד שהוא מצליח להירדם תחת השפעת כדור להורדת חום.

בשעת בוקר מוקדמת אני מבטלת את הסיור עם זאייר, הוא עצמו מתנצל ומעדכן שבכל מקרה הסיור לא יצא לפועל בשל מחלת המדריך. הוא מקסים כל כך, שולח לי מיד בהודעה לינק למרפאה בינגון. במהלך היום הוא יוצר עימי קשר ומציע את עזרתו, מתעניין בשלומו של כפיר.

אומנם לבסוף לא עשינו את הסיור עם זאייר אולם אין לי ספק שהוא אדם מקסים ומרתק לכן אני מצרפת את מספר ה- WhatsApp שלו: 959797298159+

בארוחת הבוקר, מביעים התעניינות מדוע כפיר אינו אוכל. ברגע שהם מבינים שהוא אינו מרגיש טוב. כולם מתגייסים לעזרתנו. מביעים אמפתיה ודאגה. מכינים לו ארוחה ומאפשרים לנו לקחת לחדר מעט אוכל עבורו. Kevin אחד המנהלים במקום מגיע לחדרנו עם כוס תה חמה עתירה בלימון ובדבש. מרגע לרגע הרגשנו מוקפים במשפחה אכפתית דואגת ועוטפת. במהלך היום אני פוגשת את Aung, "אחותי רופאה, תרצי שאזמין אותה לכאן שתבדוק את כפיר?" הוא מציע. אני מתלבטת עם איציק, ביחד אנחנו חושבים שזה רעיון טוב, אולי עדיף מאשר לטרטר את כפיר, לשמוע חוות דעת ראשונית ואז להחליט מה עושים. Aung משוחח עם אחותו, היא שואלת אותו מספר שאלות וממליצה שנגיע לבית החולים להיבדק אצל רופאת ילדים. דאגתם של Aung ו- Kevin כה כנה ואנו מחליטים לסמוך על עצתם ולבחור בבית החולים בו אחותו של Aung עובדת.

הם מציעים לקחת אותנו. אני ניגשת לחדר בזריזות, עוזרת לכפיר להתארגן. מצטיידת בכרטיס אשראי, דרכונים, פנקסי חיסון, והמון מזומן שיהיה… מתעכבת לדבר עם איציק לגבי מה ואם נצטרך להישאר לילה בבית חולים עם כפיר ואנו מחליטים להתפצל. אני אקח את כפיר והוא נשאר עם שחף ומחכה לעדכונים. בעודנו מדברים, שחף מסייעת לכפיר להגיע לגרם המדרגות התלולות להפחיד. הוא מסוחרר והיא כורכת את זרועו סביב כתפיה ומסייעת לו לרדת מדרגה אחת, בטרם היא מספיקה להמשיך למדרגה הבאה, אחד הסטודנטים כבר מגיע אליהם, מרים בעדינות את כפיר ומוריד אותו את יתר המדרגות, מכניס אותו בזהירות לרכב. אני מתיישבת ליד כפיר. הוא מניח את ראשו על רגלי, מנומנם. אנו יוצאים לכיוון בית החולים. Aung נוהג, Kevin מנווט באמצעות אפליקציה, נסיעה של עשרים דקות, הופכת לנסיעה של שעה וחצי בשל פקקי התנועה הקשים.

במהלך הנסיעה אני מתוודעת למיזם המדהים של Aung ו- Kevin. השניים הכירו באוניברסיטה במלזיה והפכו לחברים טובים. Aung מגיע ממינאמר ו- Kevin ממלזיה. לפני כחמש שנים הם החלו רואים את התמורות החיוביות שחלות במיאנמר וחשבו כיצד הם יכולים לתרום לעתידם של הצעירים המקומיים. הם חשבו על הצעירים שיש להם פוטנציאל להצלחה אולם מסיבות שונות לא התקבלו לאוניברסיטה. הוריהם הרימו את ידיהם בייאוש בשל דאגה לעתיד בניהם או בנותיהם הלוטה בערפל. כך נולד לו המיזם החברתי הקמת בית ספר למלונאות Study Hood, המאפשר לסטודנטים לעבוד תוך כדי הלימודים באכסניה לרכוש הכשרה ומעט ניסיון לפני היציאה למקומות עבודה במלונות ברחבי מיאנמר. אכסניית HOOD HOSTEL בה אנו מתארחים, היא המקום בו הסטודנטים מתנסים תחת עיניהם הפקוחות של צוות מוריהם. כל ההכנסות ממנות את לימודיהם. המבנה נתרם על ידי עיריית ינגון, בחזון שלנגד עיניהם, תוקם בעתיד הקרוב חנות למכירת חפצי אמנות מעשה ידי הסטודנטים ההכנסות גם הן תהינה לטובת מימון צרכי הסטודנטים, כמו כן הם עמלים על גיוס תקציב לפתיחת מסעדה לשרות אורחי האכסניה. במסעדה יוצב שולחן ארוך, המעניק הזדמנות לתיירים ממדינות שונות לשבת זה לצד זה, להכיר, לשוחח וליצר חברויות.

הנסיעה מתקדמת לאיטה וככל שאני שומעת עוד ועוד פרטים על חייהם וחזונם אני מתמלאת אושר שזכיתי להכיר אותם, אני מרגישה שאני רוצה לתרום במשהו. "נשמח מאוד, יום אחד כשהמסעדה תוקם, אם תוכלו ללמד את הצוות שלנו מעט מתכונים ישראלים", "בשמחה!" אני אומרת. "איציק מבשל מעולה! גם יש לו ניסיון בהדרכה", אני חושבת בלבי גאה בבן זוגי המהמם. אני כבר אמצא בבוא היום איך לתרום את חלקי…

אני מביטה מהחלון, מבנה עצום ממדים ומטופח ניצב לנגד עיני ה- ArYu International Hospital, הרכב מחליק לאטו לכביש הגישה לבית החולים. השומר מסמן בידו לעבר החניה, Kevin מחליף עמו מספר מילים. מסתובב אלי, "אנחנו נרד פה. Aung יחנה את הרכב". הוא פותח את הדלת האחורית ומרים בקלילות את כפיר. מודעת היטב למשקלו אני מנסה להביע מחאה. אולם הוא מחייך ברכות, "בואי נלך, אל תדאגי". בכניסה כבר ממתינים לנו אחותו של Aung ובעלה. היא סיימה את משמרתה זה מכבר אולם חיכתה לנו. סניטר עם כיסא גלגלים נוטל את כפיר מזרועותיו של Kevin ומושיב אותו בעדינות בכיסא. אני מביטה בו, הוא נראה קטן כל כך בכיסא הגדול הזה. כנראה שהבעת פני אמרה את מה שהרגשתי. Kevin אומר לי בקולו השקט והרך "אל תדאגי, את לא לבד". כל הפמליה נכנסת לקבלה שם מקבלות את פנינו בחיבה אחיות. כפיר עוטה על פניו חיוך חלוש. הן מתמוגגות. מלטפות את שיערו. המקום מפואר, אני תוהה בלבי איך המקומיים מסוגלים לממן טיפול רפואי במקום כזה. כאילו קרא את מחשבותי Kevin מסביר שממשלת תאילנד הקימה את בית החולים. תהליך הרישום עבר בזריזות, לאורך כל התהליך המזכירה מסבירה כל דבר לכפיר ומבקשת את רשותו לצלם אותו לצורך הנפקת כרטיס מטופל, כמו גם את רשותי. היא עונדת לו צמיד זיהוי ואנו מובלים למחלקת ילדים.

רופאת הילדים כבר ממתינה לנו, היא מקבלת את כפיר בחיבה רבה, שואלת אותו שאלות ואני מתרגמת. לאחר סידרת בדיקות היא ואחותו של Aung מסבירות לי את המצב. החשש הכי גדול שלהן מ- Dengue Fever, עדיין מוקדם מידי לומר, העובדה שלא הופיעה פריחה האופיינית למחלה והחום במגמת ירידה. מעיד על דלקת גרון. היא מבקשת שנדחה את נסיעתנו ביום המחרת ל- Kalaw ונתחיל במתן אנטיביוטיקה, "אם החום אינו יורד בשלושת הימים הקרובים או שמופיעה פריחה בגוף חשוב שיגיע אלי לבדיקות דם וטיפול מתאים". היא מחייכת אליו.

הרופאה משלימה עבורי את הדוח הרפואי, עליו מבקשת שאשמור היטב למקרה הצורך. מנחה את כפיר להתרחק ממזונות קרים כמו גלידה, להקפיד על שתייה מרובה. מנחה אותי בכללי הזהירות להימנע מעקיצות יתושים, מציינת תסמינים של מחלות הנפוצות באזור בהם נטייל ועוד. היא נפרדת ממנו בחיוך חמים ובטון פוקד "תרגיש טוב! handsome boy"

מחוץ לחדרה, אני מעדכנת את Aung ו- Kevin, אני מודעת לכך שחדרינו בהוסטל מוזמן כבר, אני מדוכדכת מהמחשבה שנאלץ לעזוב למקום אחר. שוב Kevin מחייך אלי. "הדאגה הראשונה שלנו זה לדחות את הנסיעה שלכם ל- Kalaw במינימום הפסד כספי". הוא לוקח פיקוד. הוא משוחח עם Aung, הלה מתקשר לחברת האוטובוסים ומשוחח איתם ארוכות. "מאחר והנסיעה הייתה אמורה להיות מחר הם דורשים לשלם קנס כספי על שינוי התאריך", "ברור" אני אומרת. "אחד הסטודנטים ייגש לסדר את הנושא עבורך", אני מנסה להביע מחאה. כל כך לא נעים לי מהם. "זאת הזדמנות עבורם ללמוד, איך לעזור לאורחים במצבים שונים בהם יתקלו במהלך חייהם". אני מביטה בכפיר, "שמחתי לעזור" אני חושבת בעצב.

אנו שמים פעמינו לעבר קופת התשלום על הביקור בבית החולים. בעודי ממתינה בתור, Kevin מניח בקבוק מים קר בידי, Aung משגיח על כפיר. אחותו של Aung פוגשת שוב את בעלה וחוברת אל אחיה וכפיר.

אני מביטה סביב, הכל מפואר כל כך, נקי ומסביר פנים. ריח נעים ממלא את אפי. אני נזכרת במחלקת הילדים, היא נראתה כה נעימה צבועה בצבעי פסטל רכים, גם שם הריח היה נעים נעדר כל ריח המאפיין בתי חולים. האחיות פונות ברכות לילדים הבודדים שהיו שם. אני מביטה על דלפק התשלום ותוהה כמה עומד לעלות הביקור. "כמה?" אני שואלת שוב, מנסה להיות בטוחה שאני שומעת נכון. Kevin עוזר לי להבין את החשבון. ניכר בו שגם הוא המום. אני משלמת. עדיין לא בטוחה שהבנתי נכון את החשבון. "את צריכה דוח לביטוח הרפואי שלו?" האישה שואלת. אני מהנהנת בחיוב בראשי.

אני נגשת לבית המרקחת רוכשת את האנטיביוטיקה וכדורי הסטרפסילס. הרוקחת מציעה לי לרכוש בנוסף אבקה למהילה במים עתירת מינרלים לחיזוק. Aung לוחש לי שבבית מרקחת בעיר יעלה לי יותר זול מאשר בבית החולים.

אני מגישה מנה ראשונה של אנטיביוטיקה לכפיר, נפרדים מהצוות ואחותו של Aung ובעלה. יורדים במעלית לחניון הריק כמעט ממכוניות, החניון מאוורר, בנוי כמילה האחרונה ברשת מותגים של חניונים. הרכב כבר ממתין לנו, Aung מניח בצניעות מעט כסף לידו של הסניטר שמושיב בעדינות את כפיר במושב האחורי. עיני קלטה זאת אך במקרה, אני מופתעת כי למיטב ידיעתי לא נהוג לתת במיאנמר טיפים, אולי אני אמורה לשלם לו ואני לא יודעת?! אני אומרת ל- Kevin שאני רוצה לשלם. הוא מסרב, מסביר לי בחיוך שזה רק מעט כסף שהוא נתן לו, לעזור לו בלימודיו. "מלאך!" אני חושבת בלבי "אני פגשתי שני מלאכים".

אנו מגיעים חזרה להוסטל, הפעם Kevin נוהג ומחנה את הרכב, בעוד Aung מסייע לכפיר לצאת מהרכב, הוא נושא אותו על גבו, ואיציק ממהר לקחת אותו ממנו ולהעלותו לחדרינו. אני נפרדת מהם, לא מצליחה למצוא את המילים כדי להודות להם על טוב לבם.

בחדר אני מעדכנת את איציק באירועי אחר הצהריים. "איך זה יכול להיות שהביקור בבית החולים המפואר, בדיקות רופאת הילדים והתרופות עלו בסך הכל 69 ש"ח?!" אנחנו המומים.

דפיקה עדינה על הדלת, אחד הסטודנטים מניח בידי את התוסף עליו המליצה הרוקחת, סירב לענות מהי עלות התוסף, נעלם במורד המדרגות. Aung שלח אותו לקנות, "זה שום דבר אמר לי יותר מאוחר, כשרציתי להחזיר לו את עלות התוסף, כל מה שאת צריכה, אל תהססי לבקש".

למחרת בבוקר עודכנתי על ידי אחת הסטודנטיות ש- Aung כבר טיפל בכל ואין צורך שנפנה את חדרינו, נוכל להישאר ככל שנידרש. אני ממהרת לשלם את החשבון ומחפשת אותו כדי להודות לו שוב. הוא מתעניין בשלומו של כפיר. "הלילה היה שקט יותר, החום עולה אבל יורד עם מתן התרופה להורדת החום" בצהריים כפיר כבר מבקש מרק כמו של אבא "איציק ושחף ממהרים אל השוק, חוזרים עם סל עמוס בכל טוב ועומדים להתקין ארוחה כיד המלך, הסטודנטים מבשלים ביחד איתם, עוזרים להם עם הסברים על התבלינים המקומיים, שחף עורכת שולחן ומגיעה לקרוא לנו. אנו אוכלים בכיתת הלימוד המרווחת וכפיר נראה מאושש מעט. לקינוח איציק ושחף הכינו מלבי, הם הכינו כמות גדולה שתספיק לכבד גם את הסטודנטים המהממים!

במהלך הימים שאנו שוהים בינגון, הכביסה המלוכלכת עולה על גדותיה. אנו מותירים את שחף עם כפיר בהוסטל בהשגחתם של חברינו החדשים. ויוצאים למכבסה הסמוכה. את הכתובת מאתרת עבורנו באינטרנט, Mo עובדת הקבלה המתוקה.

WASH'N DRY-No.140, 46th Street, Botahtaung Toenship, Yangon-open daily 7:00 am-9:00 pm

כהרגלנו אנו משתמשים באפליקצית MEPS.ME, וצועדים עם שק עמוס בכביסה המלוכלכת ברחובות ינגון. אנו מנסים לחצות כביש, הרחוב עמוס לעייפה ברוכלים החוסמים את המדרכות. בכביש נוסעים בפראות נהגי מוניות ורוכבי אופנועים. "בוא" אני אומרת לאיציק, נחצה דרך הגשר להולכי רגל. אנו מטפסים במדרגות. איציק מדלג בקלילות, בעודי מדשדשת בכבדות מעלה. "מה נסגר עם המדרגות במדינה הזאת?!" אני מהרהרת, "למה כל מדרגה חייבת להיות כל כך גבוהה?". אני מרימה את מבטי, איציק כבר סיים לטפס והחל מאט הליכתו, הוא מביט סביבו ספק מתפעל, ספק מזועזע מההמולה הפרוסה לנגד עיניו. אני מבחינה בגבר שעלה בסמיכות אליו במדרגות, גם הוא כמו איציק מאט לפתע את הליכתו, מתקרב יותר ויותר לאיציק, זרועו מחליקה לאט לכיוון גופו של איציק. איציק מתקדם מעט קדימה על הגשר. אני סוגרת בשקט ובמהירות את הפער שנוצר בינינו, מתגנבת אל מאחורי הבחור ומכחכת בגרוני בקול רם הישר לתוך אוזנו של הבחור. מרימה את האגרוף שלי, לכל מקרה שאצטרך, הוא נרתע בבהלה. מביט בי במבט של "אני? מה אני עשיתי?" ומתאדה. "הרגשתי שהוא נצמד אלי יותר מידי" איציק אומר בהפוגות הצחוק שלו, "הבחור לא מבין עם מי הוא הסתבך", תוך שהוא מביט בי בגאווה. אנו ממשיכים בחציית הגשר הארוך. מולנו מתנוססת ברוב הדר Sule Pagoda. אנו נהנים מהמראה הנפלא שלה ויורדים מהגשר. למטה, שוטרים עוצרים מספר אנשים, נראה שהאזור מלא כייסים. אנו ממשיכים לצעוד מרחק מה ומבחינים שמשהו בניווט לא תקין. שוב אנו מאבדים את הכיוון הנכון. מסתבר שהלכנו בכיוון הפוך ממה שהיינו אמורים, כך מצאנו את עצמינו חוזרים את כל הדרך חזרה, מגיעים לבסוף מיוזעים למכבסה בשירות עצמי. מעולם לא חשבתי שאהנה כל כך ממלאכת כיבוס. המכבסה גדולה, מוארת ומרווחת, בעל המקום מציע לנו שתייה, והעובדת החביבה, מכניסה עבורינו את סבון הכביסה והמרכך. אנו מוזמנים להמתין במקום. אני שוקעת להנאתי במושב הרך מול מסך הטלוויזיה והמזגן הנייד שכוון לעברינו. כעבור 40 דקות אנו חוזרים להוסטל עם כביסה מכובסת נקייה וריחנית. עומדים תוהים איפה תולים אותה. Keving ו- Aung מציעים שנתלה את הכביסה על גג ההוסטל, מיד החבורה הצעירה מתגייסת לעזרתנו, על אף מחאתנו, הם עוזרים לנו לתלות כביסה. אחד הצעירים נוטל מידי חולצה שהייתי עסוקה בתלייתה. "לא כך" מסביר לי "עליך להפוך את החולצות", הוא הופך בזריזות את החולצה. "בגלל השמש החזקה, כדי שלא ידהו לך הבגדים". אני מביטה בנער הצעיר בהשתאות. אני לא בטוחה שנערים בארץ בקיאים ברזי תליית כבסים.

כשאנו חוזרים לחדר שחף מדווחת שכפיר התעורר, שתה הרבה מים וללא חום. נראה שהוא מתחיל להתאושש סוף סוף.

למחרת כפיר מאושש, ההחלטה נפלה. ניסע באוטובוס ללילה ל-Kalaw ננוח שם שלושה ימים במלון מפנק ולאחר שנתאושש נצא לטרק המכונה: Inle Lake, מסע רגלי בן שלושה ימים שמתחיל ב- Kalaw עובר בדרכים הרריות, נוף מרהיב, לינה בבתי כפרים.

את יומנו האחרון בינגון אנו מנצלים לסיור ב- Sule Pagoda, בשוק המקומי אנו רואים את הנזירות בוורוד עוברות מדוכן לדוכן, ממלמלות טקסט החוזר על עצמו בקולן המונוטוני, בעלי הדוכנים מניחים בקערותיהן המושטות קמצוץ אורז או שטרות כסף מקומטים. בנוסף אנו מבקרים בבית הכנסת הסמוך לשוק. בימים אלו, הוא משמש כמעין מוזיאון להנצחת הקהילה היהודית מימים עברו.

אנו נפרדים מחברינו/משפחתנו בינגון. "לעולם לא נשכח אתכם!" אנו מבטיחים זה לזה. מצטלמים, חיבוקים. הפרידה קשה לכולנו בחמשת הימים שלנו בינגון נקשרנו אליהם. נהג המונית שלנו, אביה של אחת הסטודנטיות כבר ממתין לנו מחוץ להוסטל, תרמילנו מועמסים בתא המטען של רכבו. כפיר רץ לחיבוק קבוצתי אחרון עם כל הסטודנטים. הם יוצרים מעגל חיבוק גדול כשהוא במרכזו. צחוק מתגלגל ממלא את אולם הקבלה הגדול. עכשיו הוא פונה אל Aung ו- אל Kevin מודה להם על עזרתם "יום אחד, תהיו האורחים שלנו, בבית שלנו בישראל" הוא אומר ומחבק כל אחד מהם ארוכות. אני נפרדת מ- Aung ומ- Kevin ללא מילים, אך בקושי שולטת בדמעה אחת חצופה. "אם משהו קורה ואת צריכה עזרה, תתקשרי אלינו, יש לנו חברים רופאים בעיר הסמוכה ל- Kalaw, אתם לא לבד". אנו יוצאים מלווים על ידי כולם אל המכונית, הנוסעת לאיטה, כולם מלווים את הרכב ומנפנפים בידיהם אנו ממשיכים להביט דרך החלון האחורי, הם שם כולם ממשיכים לנפנף בידיהם, עד שאנו מתרחקים והם נעלמים מעיננו… "הרגשנו כמו גיבורי טלנובלה מיאנמרי"

אביה של הסטודנטית נוהג בזהירות, צולח את פקקי התנועה הרבים, במילים בודדות שהוא יודע באנגלית, הוא מספר לי שהוא כל כך גאה ומאושר שבתו לומדת ועובדת ב- Hood Hostel. כשאנו מגיעים לתחנה המרכזית העצומה בגודלה של ינגון, הוא מנווט במיומנות רבה בין כל חברות האוטובוסים, אני מביטה מחלון המונית, המקום כה עצום בגודלו.

לבסוף הוא מאתר את חברת האוטובוסים JJ, מוריד אותנו בסמוך למשרדם. JJ היא חברת האוטובוסים הכי נחשבת ברחבי מיאנמר, רוב התיירים מעדיפים לשלם סכומי כסף בפערים משמעותיים ובלבד שיסעו בשירות ה- VIP שלהם. בדיעבד, אני חושבת שהם Overrated.

אנו מעמיסים את תרמילנו בתא המטען של האוטובוס, מתיישבים מלאי צפייה והתרגשות לקראת Kalaw.

לא מודעים לכך שאנו נוסעים אל הלא נודע…

ויזה למיאנמר (המידע המפורט מטה נכון לחודש אוגוסט 2019, לבעלי דרכון ישראלי)
למיאנמר לא ניתן לקבל ויזה בעת ההגעה למעברי הגבול השונים, יש להצטייד בוויזה בטרם ההגעה.
הנפקת ויזה בשגרירות מיאנמר בישראל:
הוויזה ניתנת ל- 28 ימים בלבד, תוקפה 90 יום מרגע הנפקתה. מרגע הכניסה למיאנמר, נספרים 28 ימים. לא ניתן להאריך את הוויזה במדינה עצמה.
עלות הוויזה 40 דולר במזומן. ויזה עבור ילדים: חשוב לברר עם הנציג/ה בשגרירות מה נדרש עבור הנפקת ויזה לילדים.
בעת הגשת הבקשה לוויזה נדרשים להגיש:
דרכון בתוקף מינימום חצי שנה קדימה.
2 תמונות דרכון עדכניות.
2 טפסים לכל מבקש: חשוב למלא את 2 הטפסים בכתב יד ובאותיות גדולות, את הטפסים ניתן להוריד באתר שגרירות מיאנמר בישראל.
הזמנה למלון ביעד הראשון אליו מגיעים, יש להדפיס את ההזמנה.
כרטיס טיסה יוצא מהמדינה.
לשמחתי בשגרירות גילו הבנה כשהסברתי שמשפחתנו יוצאת למסע ארוך במזרח הרחוק, מסע שמתחיל בטיסה לתאילנד ומשם מתוכננים מעברים קרקעיים אל המדינות הסמוכות. נדרשנו לכתוב מכתב בקשה באנגלית עם פירוט מעברי הגבול הקרקעיים המתוכננים, במקום להגיש כרטיסי טיסה. לשמחתי בקשתינו התקבלה ללא קושי.
שימו לב: כשנכנסים למיאנמר יש להציג את הטופס אותו מקבלים בעת ההגעה למדינה ממנה מתכננים להיכנס למיאנמר. שמירת טופס זה חוסכת עמידה בתורים ובזבוז זמן למילוי הטופס במעבר הגבול עצמו. כמו כן בעת הכניסה למדינה, מקבלים טופס עליו חשוב לשמור כיוון שנדרשים למסור אותו בעת היציאה מהמדינה.
מעבר גבול יבשתי: Mae Sot —– Myawaddy Land Border Checkpoint
ישנה אפשרות להוציא e-visa. בכל מקרה טרם ההגעה לשגרירות, יש ליצור עמם קשר ולוודא שאין שינויים בדרישות. מצ"ב אתר הקונסוליה בתל אביב: https://www.metelaviv.org/