כל עוד אתם לא מקיאים, מתעלפים או מתים – תמשיכו

(המאמנת ג'יליאן מייקלס)

אז המשכנו…

אנו מתיישבים בשולחן הקבוע שלנו, ב- Fact Cafe. אני יודעת בדיוק מה אני הולכת להזמין לעצמי. ארוחת הבוקר כאן מפנקת במיוחד. ריר ממלא את פי כשאני חושבת על הבננה שייק, סלט הפירות המתוק, החביתה והלחם הטרי. מבטי משוטט על חפצי האומנות היפים המעטרים את המקום, הציורים מרהיבים. עיניי לא שובעות מלהביט בהם. את בית הקפה מצא לנו כפיר ביום השני להגעתנו לעיר. הוא הצמיד את פניו לחלון הראווה הענק ואמר בצחוק "אמא תראי, היא מצלמת אותנו". "מי?" שאלתי, "המונה ליזה, עם טלפון סלולרי", מה שנראה ממבט ראשון כגלריה לאמנות התברר כבית קפה איכותי במיוחד.

הצוות כבר מכיר אותנו, הם מחייכים לעברינו בחמימות. אולם אינם ממהרים לגשת אלינו. "הם חייבים לעשות משהו עם השרות במקום הנפלא הזה". חולפת מחשבה במוחי. לפתע נכנסים למקום שלושה תיירים, ניגשים לדלפק, מזמינים ארוחה, משלמים ומתיישבים. אני מביטה בתיירים, מביטה בצוות החייכן שעמל וטורח בהכנת ארוחת הבוקר שזה עתה הוזמנה. מבטי פוגש את מבטה של הצעירה והיא מסמנת לי בראשה לגשת. בסמוך אליה, אני מבחינה לראשונה בשלט באנגלית, עיני מרפרפות על הכתוב. המבוכה משתקת אותי. אני יושבת לרגע בכורסה הרכה עם חיוך קפוא. אוזרת אומץ וניגשת אליה. "טוב, אני מבינה שלמעשה בכל הימים האלה הייתי אמורה לגשת אליך, לבצע הזמנה, לשלם ורק אז להתיישב" אני אומרת בנימה מתנצלת, חיוכה החמים הופך לצחוק עליז. עד מהרה גם שני חבריה מעבר לדלפק ואני מצטרפים לצחוקה.

במהלך השבוע נכנסנו מדי בוקר לבית הקפה, התיישבנו וחיכינו בסבלנות רבה, עד שניגשו אלינו, המקום כל כך יפה ונעים אז שירות איטי, לא ישבור אותנו! לבסוף ניגשו אלינו, לקחו הזמנה, יחסם היה נעים כל כך ועמד בניגוד גמור לעובדה שלקח להם המון זמן לגשת. גם היה מוזר מעט כשלפני שהגישו את האוכל הציגו לנו את החשבונית לתשלום אבל זרמנו. כעת הסתבר שמי שאיטי זה אנחנו ומי שזרם זה הם.

נפרדנו בחמימות מצוות Fact Cafe, "בואו לבקר אותנו שוב" ביקשה הצעירה.

הנסיעה לפאי התארכה. הדרך המתפתלת בהרים, גובה מאתנו מחיר כבד. כפיר מקיא מיד עם העצירה להפסקה. אני מתמודדת אך בקושי עם הבחילות, שחף שלרוב הקשוחה בחבורה מדווחת על כאב ראש ובחילה ורק איציק, עומד בגבורה במשימה.

לקראת חמש אחר הצהריים הגענו לכפר קטן ושוקק חיים. עד מהרה התמקמנו ב- Rim Pai Cottage, עטינו בגדי ים והתפנקנו בבריכת המלון הממוקמת על גדת הנהר. שם מול הנוף הקסום, אני עושה לאיציק טיפול ווטסו מפנק.

מאוחר יותר אנו יוצאים לסייר בכפר. בשעות הערב, דוכני אוכל רחוב נפתחים, וחפצי אומנות נפרסים על המדרכות. שחף וכפיר משוטטים בין הדוכנים ורוכשים לעצמם מבחר מטעמים.

כשאנו שבים למלון, שחף ואני מתפנקות לנו על ספסל בגינת המלון. אני לוגמת משייק הבננה, מביטה בגינה המטופחת. "אמממם אמא", שחף אומרת, "כלב לקח לך את הכפכף". כלבה גדולת ממדים, מוזנחת למראה, מחזיקה בפיה את הכפכף שלי ובורחת בשובבות לכיוון הרחוב. אני מקרטעת אחריה ברגל אחת יחפה ושחף מתגלגלת מצחוק רצה אחרינו. לבסוף הכלבה נעצרת, מניחה את הכפכף שלי על הרצפה, מלקקת אותו בחיבה ומכשכשת בזנבה בשמחה. בכל פעם שאני מושיטה את ידי לקחת את הכפכף היא מגינה עליו בחירוף נפש. לבסוף תיירת אמיצה נחלצת לעזרתי. בעודה מעסיקה את הכלבה אני משיבה לעצמי את הכפכף. שחף מצחקקת כל הדרך חזרה.

ביום שאחרי אנו מחליטים על טיול רגלי באזור. אנו צועדים בטור עורפי בצד הדרך, איציק בראש, שחף מאחוריו, כפיר מאחוריה ואני מדשדשת לי באטיות במאסף, מקשיבה לפטפוט הבלתי נלאה של כפיר על הא ועל דה. לפתע בלי שום הכנה מוקדמת, איציק נעצר, שחף שחלמה לה, מיד נכנסת בו, כפיר אינו מספיק לעצור ונכנס בה. לרגע קל הם עומדים על מקומם מבולבלים. כפיר מצחקק "אבא, גרמת לתאונת שרשרת"

אנו חולפים על פני שדות אורז מוריקים. פרפרים צבעוניים מרפרפים בקלילות סביבנו. על אף מזג האוויר החם, כל כך נעים לטייל. החלנו מטפסים במעלה השביל אל התצפית בבודהה הלבן, השמיים בהירים, הנוף הנשקף לנגד עיננו מרהיב. כשאנו יורדים חזרה עיני צדה זחל יפה על האדמה. אני מכוונת את המצלמה וכורעת על האדמה בניסיון לצלם תמונה מיוחדת. דרך עיינית המצלמה דמותו של הזחל מטושטשת ומחשבה מצחיקה חולפת בראשי "הוא שונא להצטלם, ממש כמוני" בעודי מחייכת לעצמי אני מרגישה טעם דוחה בפי, משהו חם מלקק וחודר בעיקשות, פוגש את לשוני, אני מסירה את המצלמה במהירות והדבר היחיד שאני רואה בתקריב זה גוש שחור מדובלל. ריח מצחין עולה באפי. אני נאבקת לקום. לרגע, מתנדנדת על רגליי ומחזירה לעצמי את שיווי המשקל. איציק מגרש את הכלב ואני מתחילה לירוק בגועל. "לא הספקנו לומר לך" הם מצייצים זה אחר זה. "אני התנשקתי כרגע 'צרפתית' עם כלב משוטט?"

אם זה לא היה אזור מוכה כלבת, אני מניחה שהייתי צוחקת עד דמעות, אבל נבהלתי.

מאוד.

אני מביטה בילדים, "איזה מזל שזה קרה לי ולא להם".

את הדרך חזרה ל- Pai העברנו בדממה. כפיר מרבה לחבק אותי, "אני לא רוצה שתמותי", אומר לפתע, "אין לי תכניות כאלו", אני עונה וכורכת את זרועותיי סביבו, "אני עוד מתכננת לטייל עם הנכדים שלי" אני קורצת לו בחיוך. אבל בלב אני מבוהלת, כשגרתי ברמת הגולן ננשכתי על ידי כלב משוטט, בעקבות אותה נשיכה קיבלתי סדרת זריקות נגד כלבת, זאת הייתה חוויה לא נעימה כלל וכלל.

אנו מגיעים למלון. הבחורה בקבלה, ממליצה להגיע בהקדם לבית החולים להתייעצות עם רופא. הילדים מחכים לנו בחדר ואני מצטיידת בפנקס החיסונים, בית החולים נמצא במרחק הליכה קצר.

בית החולים ב- Pai קטן ונעים. את פני מקבל אח, הוא סורק אותי במבטו ושואל היכן הפציעה. אני מסבירה לו את סיבת הגעתי ומבטו מרצין. "חשבתי שנפלת מאופנוע, רוב התיירים מגיעים בגלל תאונות דרכים", האח מבצע את סדרת הבדיקות השגרתיות ומפנה אותי לרופא. זה די מביך לתאר לרופא איך הגעתי למצב שכלב משוטט תוחב את פיו לתוך פי ומלקק אותי. הרופא חוקר אותי על המצאות פצעים פתוחים או חתכים כלשהם אפשריים בפי, אני בוהה בו בשאלה, "מגע רוק של נשא כלבת בפצע פתוח, מסוכן", הוא מסביר בסבלנות. אני שותקת, ומושכת בכתפי, הוא מאיר לתוך פי בעזרת פנס ובוחן אותו ביסודיות, בניסיון לאתר פצע פתוח נסתר מהעין. אחר כך הוא מעיין בפנקס החיסונים שלי, פותר אותי מחיסון אנטי טטנוס, רואה את שני מנות החיסון של כלבת שקיבלתי בטרם יציאתי מהארץ במרפאת המטיילים ומחליט לתת לי מנה נוספת של חיסון נגד כלבת.

אנו שבים לחדר. הילדים רצים אלינו, מחבקים אותי במשך דקות ארוכות, "אני אחיה" אני צוחקת לעבר כפיר, מתחילה לנבוח בעליצות ושוברת את המתח שהצטבר. לאחר מכן אנו יוצאים ביחד לדוכני המזון, מתנחמים במטעמים הטעימים ועד מהרה מוצאים הרפתקה חדשה למסע שלנו.

באחת מסוכנויות הטיולים הרבות הפרוסות ברחוב הראשי אנו פוגשים את צ'ה, בן לשבט הקארן. הוא מוציא קבוצות לשלושה ימי טרק בין כפרי השבט, כשבלילה הראשון, הלינה בבית אמו ובלילה השני הלינה במחסה בלב שדות חקלאים הנושקים לג'ונגל.

הילדים מגלים עניין רב ואנו מחליטים, יוצאים לטרק הראשון שלנו.

בבוקר הבא, צ'ה אוסף אותנו, אנו מעמיסים את הציוד בארגז הטויוטה ויוצאים לדרך. נסיעה קצרה מובילה אותנו לנקודת תצפית על האזור, במקום יש "גלגל ענק" עם נדנדות, מתקן מפחיד למדי מבחינה בטיחותית, חורק ומקרטע אבל הילדים מתלהבים וקשה לנתק אותם מהמקום.

לאחר כשעתיים נסיעה בדרך הררית משובשת להפליא, אנו מגיעים לכפר הראשון ממנו אנו יוצאים למסלול הליכה קשוח ובוצי. אנו חולפים על פני שדות אורז רבים, שדות תירס ושדות בוטנים. לאחר עיקול הנהר, צ'ה פונה לשביל בין סבך עצים ומוביל אותנו למעמקי יער עצי במבוק מרשימים בגובהם. חם ולח כל כך, אני מייחלת לטיפות גשם שיצננו מעט את האוויר.

צ'ה עוצר לפתע. "הפסקה" הוא מכריז. במיומנות רבה הוא מקצץ בעזרת מצ'טה גזעי במבוק ומבעיר מדורה. בתוך רגעים הוא מייצר כוסות שתייה מגזע במבוק אחר, ובעזרת גזע נוסף יוצר מעין "קומקום" להרתחת מים לתה. בעודנו לוגמים מהתה, טיפות גשם קטנות החלו לרדת.

כפיר מביט על גזעי הבמבוק המפוזרים סביבו ומחליט לייצר לעצמו כיסא. הוא מתכנן, מקצץ גזעים לגודל המתאים, מחבר את הגזעים בטכניקה שצ'ה מדגים לו ובתוך דקות אחדות, מתיישב על כיסא מעשה ידיו. את ארוחת הצהריים הקלילה, הוא זולל כשהוא ישוב על הכיסא ורגע לפני שהוא מסיים לאכול, היצירה מתפרקת וכפיר נוחת על הקרקע לקול צחוקינו. הוא מביט בי, עיניו בורקות משמחה.

אנו אורזים את חפצנו וממשיכים בהליכה לעבר הכפר בו אנו עתידים לבלות את הלילה הראשון. אנו צועדים כברת דרך זה לצד זו. כפיר מלהג ללא הפסקה. לפתע עוצר על מקומו ומביט בי. "אמא, אני חושב שאני צריך להיות יותר בהרים, בטבע, אני ממש נהנה!" אני מחייכת אליו בשמחה. "אמא" הוא מוסיף, "אני מתחיל לראות את עצמי מטייל כך שנה", כף ידו הלחה והחמימה אוחזת כעת בידי. הוא מביט בי, מבטו רך ואוהב. ברגע הבא הוא כבר מקפץ בין העצים ונעלם מעיני.

אני מתחילה לחוש בכאב עמום בגבי. משקל התרמיל מתחיל לתת את אותותיו כשצ'ה מצביע לעבר קבוצת בתים במורד הדרך, אני נושמת לרווחה. עד מהרה אנו מגיעים לכפר. צ'ה מוביל אותנו בין בתי עץ על קלונסאות עד שאנו מגיעים לבית אמו ואחותו.

לאחר מקלחת מים קרים, ארוחת ערב טעימה. אנו לוקחים בלונים שהבאנו אתנו ויוצאים לרחוב. אימהות עם ילדיהן יושבות על רצפת עץ נמוכה, משוחחות בניהן בשקט. שחף וכפיר מראים את הבלונים לאימהות, הן מחייכות ומנידות בראשן בחיוב. הם מחלקים לגדולים את הבלונים ולקטנים מנפחים, קושרים ומגישים. תוך דקות החצר הופכת למסיבת בלונים שמחה. הם משחקים ביחד עד שיורדת החשיכה. האימהות מזמינות אותי לשבת עמן, מכבדות אותי במטעמים מתוקים. אחת הנשים הצעירות מספרת לי שהיא מורה שהגיעה ממיאנמר ללמד את ילדי בית הספר בכפר. "אני מלמדת שיעורי שפה", "שפה?" אני שואלת, "שפת הקארן" היא עונה. רציתי לשאול אותה עוד המון שאלות אבל מחסום השפה היקשה, ישבנו בחשכה המתגברת, מצחקקות תוך ניסיונות להבין האחת את רעותה. כשהעייפות מכניעה אותי אני נפרדת ממנה, מוצאת דרכי חזרה. חדרינו כבר מוכן לשינה. על ריצפת העץ הונחו שמיכות צמר עבות. וכילה ענקית נגד יתושים הודקה בקפדנות מעל המזרנים.

אנו מתכרבלים ביחד, מפטפטים בעליצות על אירועי היום שחלף, על הילדים המתוקים ששיחקנו אתם ואט אט נכנעים לשינה המתוקה.

כאב חד מפלח את גבי. אני מתפתלת במקומי מנסה להטיב את תנוחתי. אני פוקחת עיני מנסה לראות מבעד העלטה ללא הצלחה. כעבור זמן נרדמת שוב, שנתי טרופה. לפתע קריאת תרנגול בקולי קולות, אני מזנקת בבהלה, לרגע אחד הייתי בטוחה שהוא בחדרינו. בקצה הרחוק של הכפר עונה לו תרנגול אחר. התרנגול שלנו לא מוותר וממשיך לקרוא בזעם. תרנגולים נוספים מתחילים לקרוא מכל עבר.

"רצחתי את התרנגול…" מהדהד במוחי השיר שכפיר שר מתוך פרודיית מיינקראפט. אני שונאת כשהוא שר את השיר הזה, המילים מזעזעות אותי בכל פעם מחדש.

התרנגול ממשיך לקרוא בקול זועף, מגיע לדציבלים בלתי נסבלים. אני מתיישבת על מקומי ופוצחת במילות השיר "רצחתי את התרנגול…" שחף מתיישבת גם היא, שתינו שרות בלהט את מילות השיר בעוד איציק צוחק עד דמעות וכפיר ישן שנת ישרים.

התרנגול וחבריו נרגעים. אנו חוזרים להתכרבל, צמודים בחשכה, הקור חודר לעצמות וקולות הלילה הרמים מקשים על ההרדמות. לבסוף אנו נרדמים שוב ומתעוררים לקול, איך לא? קריאת התרנגול!

את היום השני פתחנו בביקור במערת נטיפים. הצטיידנו מבעוד מועד בפנסי ראש והשארנו את הציוד מחוץ למערה. הטיפוס בתוך המערה אתגרי למדי, מוביל אותנו בין נטיפים וזקיפים היוצרים צורות מיוחדות. אנו יוצאים מהמערה, אוספים את ציודנו.

צעדנו כברת דרך. החום בלתי נסבל. השמים מתקדרים בעננים כבדים. שחף וכפיר מדלגים בקלילות בשבילים. איציק מאט קצב, מושיט לי את ידו. אנו צועדים כך יד ביד. כף ידי מזיעה בכף ידו אבל אני לא רוצה לשחרר את אחיזתנו. טויוטה חבוטה מקרטעת לא רחוק מאתנו. צ'ה שואל אם נרצה לעצור טרמפ, להגיע למחסה לפני הגשם הכבד. "בטח" אני עונה בשמחה, מלאת תקוה. הרכב חולף על פנינו. לאחר חילופי מילים אחדות עם צ'ה, הרכב ממשיך בדרכו. הוא מחייך למראה מבטי המאוכזב. "הם נוסעים לכיוון אחר". הוא מסביר. אנו ממשיכים בצעידה. הכאב העמום בגבי מהדהד ביתר שאת כעת. טפטוף דקיק מתחיל לרדת. לפתע צ'ה שואג בקול, שועט קדימה ונעלם. אנו עומדים רגע על מקומנו. "מה קרה פה עכשיו?" אני מנסה להבין. צ'ה חוזר בריצה, על פניו הבעת פנים מרוצה. "בואו" הוא אומר. "בן דוד שלי ייקח אותנו, חלק מהדרך". אנו חוצים בזהירות קטע דרך מוצף במים ועולים אל הדרך הראשית. טויוטה חבוטה נוספת מגיעה לעברינו. בן דודו של צ'ה מאט נסיעתו ועוצר לידנו. אנו מטפסים בזריזות אל ארגז הרכב, מברכים לשלום בחור שישב על הדופן. שחף נעמדת לצדו, אוחזת בחוזקה, כפיר נעמד לשמאלה וצ'ה נעמד משמאלו. איציק ואני מתיישבים על רצפת הארגז, מנסים למצוא תנוחה נוחה לישיבה בן התרמילים שלנו והשקים הגדולים שמועמסים ברכב. שחף מחייכת באושר. תוך שניות אחדות, חיוכה מתחלף בבהלה. את המשך הנסיעה היא תבלה בניסיונות נואשים לחמוק מרסיסי היריקות של הבחור מימינה. כשהרכב עוצר לבסוף היא נמלטת כל עוד רוחה בה.

את הקילומטר האחרון שנותר לנו עד ההגעה למחסה, אנו מסיימים בהליכה תוך כדי חציית שדה תירס. ברקים מתחילים להאיר את השמים. רעמים מתגלגלים בעוצמה. אנו מספיקים להגיע למחסה רגע לפני שממטרים עזים מתחילים לרדת.

במחסה, הממוקם בלב שדות חקלאים הגובלים בפאתי יער גדול, ממתין לנו אחיו של צ'ה. כשאנו נכנסים למחסה הבנוי מבמבוק, הוא כבר עמל על הכנת ארוחת הערב שלנו. השמיים מחשיכים, לרגע ברק מאיר את היער מולנו ורעם מחריש אוזניים מבהיל אותנו. הגשם יורד עתה במטחים עזים. "איזה מזל שקיצרנו את המסלול עם הטרמפ, לא הייתי רוצה לצעוד עכשיו בגשם". אני נושמת לרווחה.

לאחר ארוחת הערב, כפיר לובש בגד ים ויוצא לעשות "מקלחת" בגשם השוטף. הוא חוזר מלא מרץ, מתיישב לסדנת גילוף בעץ במבוק, בהדרכתו של צ'ה. במהרה הוא מייצר לעצמו חרב קטנה. צ'ה מפתיע אותו ומכין לו מצ'טה מבמבוק. כפיר נרגש ומבקש מצ'ה לחרוט את שמו בתאילנדית על להב המצ'טה. צ'ה חורט עבורו את שמו בכתב תאילנדי: สิงโต. אחר כך מלמד את כפיר לבטא את השם כראוי: "S̄ingto".

הלילה יורד, שוב אנו מתכרבלים אחד בתוך השני כדי להתגבר על הקור. ריצפת הבמבוק הדקה, זעה תחת כובד משקלנו. מידי פעם אור ברק מאיר את אפלת המחסה וקולות הרעמים המתנפצים מעבירים צמרמורת במורד גבי. אני מקווה שהמחסה יחזיק מעמד במהלך הסערה המשתוללת בחוץ. העייפות משתלטת על מחשבותיי ואני נרדמת. כעבור זמן אני מתעוררת, הגשם כבר פסק, וקולות לילה רמים נשמעו מהג'ונגל הסמוך. "לפחות אין כאן תרנגול", אני מחייכת לעצמי באפלת החדר.

אנו מתעוררים לבוקר שטוף עננים כבדים, בעודנו מתארגנים ליציאה החל טפטוף קל יורד. אנו מבוססים בבוץ העמוק צולחים את שדות התירס והבוטנים. כפיר מאושר בחרב שהכין ובמצ'טה שקיבל, נלחם באויבים דמיוניים. איציק וצ'ה פוסעים בראש, כפיר ושחף מתרוצצים בשבילים ואני, עיניי גומעות את הנוף המרשים.

יד חמימה מחליקה אל כף ידי. אני עוצרת את נשמתי לרגע. מגעה רך ונעים. "חשבתי שזה מביך אותך" אני לא מתאפקת. "תשתקי ותיהני" היא צוחקת. "זה לא יחזור על עצמו" ממשיכה בהקנטה. אנו צועדות כברת דרך זו לצד זו. עד שהכפר ממנו יצאנו לטרק נגלה לנגד עיננו. אנו מטפסים לארגז הטויוטה, השמים מתבהרים כעת, בדרכנו חזרה אנו עוצרים במפל Mor Paeng Waterfall. המקומיים גולשים במגלשות הסלע הטבעיות, אנחנו הסתפקנו בטבילת רגלינו במים הקרים.

אנו מתקבלים במאור פנים על ידי הצוות ב- מלון Rim Pai Cottage, מדהים איך מיד אנו מרגישים כאילו שבנו הביתה. בשלושת הימים הבאים אנו מתפנקים בבריכת המלון ויוצאים לטייל באזור.

אנו שוכרים רכב, מבקרים בכפר הסיני הסמוך, המקום יפה ומטופח, משמש כאתר תיירותי בלבד. משם אנו ממשיכים ל- Sai Ngam Hot Spring שמורת טבע יפיפה עם מעיינות מים חמימים. טמפרטורת המים כ- 34 מעלות ובשעות הבוקר המקום ריק למדי. את רוב היום בילינו שם (עלות כניסה לשמורת הטבע 200 THB למבוגר, 100 THB לילד, עבור הרכב התבקשנו להוסיף 30 THB ובמעיינות עצמן, עלות כניסה 20 THB למבוגר, ילדים נכנסים בחינם). היה קשה לעזוב אולם החלטנו לבקר במערת נטיפים מקסימה Lod Cave. על מנת לבקר במערה, נדרש שייט ברפסודת במבוק. השייט אורך כעשר דקות אל תוככי המערה (התשלום בכניסה כולל שייט והדרכה).

יכולנו להישאר ב- Pai לנצח. הפיתוי רב אולם הדרך קוראת לנו ואנו שבים אל המסע. אנו חוזרים ל- Chiang Mai מבלים לילה נוסף ב- The Corner inn 2, בעל המקום שמח לקראתנו ומוביל אותנו לחדרנו הקודם. אנו יוצאים לבלות את הערב בעיר העתיקה של Chiang Mai. שוב אפליקציית MAPS.ME נתקעת ומסבכת אותנו בסמטה נטושה וחשוכה למדי, מקק עצום ממדים יוצא לקראתנו מתוך אחת מאבני המדרך, תחילה הוא פונה לכיוונה של שחף, היא צורחת ורצה הצידה, מיד הוא פונה לכיוונו של כפיר שמזנק הצידה באימה, "ג'ון בריון" צועק כפיר, המקק המכוער מתקרב לעברי, ואני מקפצת כדי להתרחק ממנו, המקק מסתובב על מקומו ופונה לעברו של איציק. אנו נפוצים לכל עבר בגועל, "מי אויבו הקשוח של המקק"? צועק כפיר בשאלה ומיד עונה "הכפכף!", אנו עוצרים מיד על מקומנו. נראה שג'ון בריון מבין שהמשחק משתנה לרעתו והוא ממהר להיעלם לתוך אבני המדרך מהן הופיע. אנו יוצאים מהסמטה החשוכה, מצחקקים איך מקק אחד מכוער ואימתני הצליח לגרום לכזאת מהומה! לבסוף אנו מוצאים את דרכינו ללא עזרתה של האפליקציה הסוררת.

בבוקר למחרת אנו מתקדמים לעיירה האפורה Mae Sot, במטרה לחצות משם את הגבול למיאנמר.

הנסיעה מתארכת וכפיר מרגיש רע מרגע לרגע. במהלך הנסיעה ניגשת אלינו הדיילת, היא אינה דוברת אנגלית אולם היא מבחינה בחיוורון פניו של כפיר, מגישה לו מקלון טבול בחומר כלשהו כדי שיריח ויפחית בעזרתו את הבחילה, בנוסף היא מציידת אותו בשקית הקאה. מידי פעם היא מגיעה לבדוק מה שלומו.

סוף סוף אנו מגיעים למחוז חפצנו, כפיר יורד ראשון מהאוטובוס ומקיא את נשמתו. הוא כל כך חיוור, אנו ממתינים רגע לצדו מניחים לו להתאושש. אני מביטה סביב, המקום נראה שומם. אחרוני הנוסעים מתפזרים לתוך רכבי songthaew (מונית שרות בצורת טנדר), בדרכם אל הגבול. אישה נגשת אלי ובאנגלית רהוטה היא מורה לי לעלות לרכב. "50 THB לאדם, אתם ארבעה?" היא שואלת ומבלי להמתין לתשובה, ממשיכה "זה יעלה לכם 200 THB, הרכב יוצא עכשיו", "תזדרזו" היא מוסיפה. אני מביטה ברכב עליו היא מצביעה, מספר תרמילאים ישובים ממתינים לצאת ההסעה. מבט נוסף בכפיר וברור לי שאנחנו נשארים בעיירה ומחכים שיתאושש. הגברת אינה מוותרת. אני מודה לה, מצביעה על כפיר ומסבירה לה שאין בכוונתי לחצות היום את הגבול. בינתיים איציק מלווה את כפיר לשירותי הגברים, להתרענן מעט.

"כמה תעלה לי מונית לעיר הקרובה?", אני פונה אליה. "200 THB" היא עונה. "עדיף שתיסעי עכשיו לגבול ותשני שם במלון, בבוקר תלכי ברגל למעבר. אם תיסעי לעיר זה יעלה 200 THB, זה רחוק מאוד" היא מדגישה "ומחר תשלמי עוד 200 THB לגבול, זה יצא לך יותר יקר! 400 THB כל הסיבוב לעיר ובחזרה לגבול. לא כדאי לך!" היא שולפת את הטלפון הנייד שלה ומראה לי תמונה של מלון בגבול. "תזדרזו, הרכב רוצה לנסוע!" היא מתחילה ללחוץ. "עדיף שתצאו לדרך, ייקח לנו זמן להתרענן ולהחליט מה אנו עושים" אני עונה.

בעודי ממתינה לבנים, אני עושה חיפוש למלון שהסדרנית כרגע המליצה לנו, מביטה בתמונת החדר, נראה מעופש. איציק וכפיר חוזרים. בעצה אחת עם איציק אנו מחליטים לקחת מונית לעיר, אני מוצאת חדר למשפחה ב- T-House Maesot Hotel דרך אתר Booking.com, החדר נראה מפנק. אם כפיר מפתח משהו, עדיף שיהיו לנו תנאים נוחים וקרבה למרפאה.

כעת התחנה נטושה למעט אנשים בודדים הישובים בכיסאות מרוחקים, ממתינים לאוטובוס לילה לבנגקוק. אני תרה בעיניי אחרי אותה סדרנית, ניגשת אליה. "החלטנו לנסוע לעיר". "זה יעלה לך 300 THB". אני מחייכת אליה "לפני דקות ספורות אמרת לי שמונית לעיר תעלה לנו 200 THB", "נכון", היא אומרת, "עכשיו זה יעלה לכם 300 THB!" מבטה קר. היא מביטה בכפיר, ישוב על כיסא ראשו נח על כתפו של איציק. אני מביטה בה עדיין מחייכת. "תודה לך" אומרת בקלילות וחוזרת למקום מושבם של איציק וכפיר. "מה קורה?" איציק שואל ואני מספרת לו. כפיר עובר להתכרבל בזרועותיי. "אני יוצא לסיבוב קטן, נראה מה קורה מחוץ לתחנה". האישה עומדת בהתרסה מולי, ממשיכה להביט בנו במבטה הקר.

אני מלטפת את שערו של כפיר. "איך אתה מרגיש?" אני בודקת, "כואב לי הגרון". הוא עונה בקול חלש. איציק חוזר "הכל נטוש!" הוא מכריז. "נטוש?" אני מקשה. "כן, חוץ ממשרד – Tourist information בצד השני". "מעולה!", אני מזנקת בעליצות על רגלי. "כבר חוזרת…", אני ניגשת לעמדת המידע. באשנב יושב בחור ידידותי. אני בודקת אתו מהן האפשרויות שלנו להגיע לעיר. "מונית פרטית ממוזגת, תעלה לך 150 THB", הוא מנמיך את קולו "אל תיסעי דרכה, מצביע לעבר הסדרנית, את יכולה לצאת לעבר הכביש, יש שם הרבה מוניות", מצביע בידו על הכביש הסמוך. בו ברגע, מונית נעצרת לידנו. נוסעים מקומיים יורדים. "חכי רגע" הוא קם מכיסאו. יוצא ממשרדו וניגש לנהג המונית. מצביע עלי ושואל משהו. הנהג מהנהן בראשו. הבחור חוזר אלי. "הוא פנוי אם את רוצה". אני מודה לו בשמחה ומכוונת את נהג המונית לעבר איציק והילדים. אני מושיבה את כפיר במונית הממוזגת. איציק מעמיס את שני התרמילים הגדולים, בתא המטען. שחף מכניסה את תיקי היד ומתיישבת ליד כפיר. אני מסתובבת ומביטה לעבר הסדרנית בחיוך. היא נותנת בי מבט נרגז. אני מתיישבת ליד מושב הנהג. הבחור חביב וגומע את שלושת הקילומטרים למלון בנסיעה זהירה.

במלון כבר ממתינה לנו גברת מפחידה למראה. היא מובילה אותנו במעלה מדרגות מתפתלות אל הקומה השנייה. מראה לנו את חדרינו. החדר רחב ידיים, המיטות גדולות ומפנקות, אולם הקשר בין התמונות באתר- Booking.com, נדיר ומקרי בהחלט. את הקירות מעטרות שתי מסגרות ישנות של תמונות ללא התמונות ואנו תוהים אם זה קטע עיצובי כי החדר רחוק מלהיות מעוצב. "מים חמים במקלחת, ארוחת הבוקר כלולה", היא מכריזה תוך כדי שהיא מדליקה את המזגן ומניחה את השלט על השידה. "תיהנו!" ונעלמת.

כפיר שפוך על המיטה. כאב הגרון הולך ומתעצם. אני מציעה לו לעשות מקלחת חמה להתרענן.

איציק מסייע לו להתארגן למקלחת. הוא מנסה לכוון את המים החמים ללא הצלחה. "אין מים חמים" הוא מדווח. הוא יורד לקבלה ומסביר לגברת מפחידת המראה שאין לנו מים חמים במקלחת. היא מניחה את כפות ידיה על לחייה ובמבט מודאג שולחת אתו את החדרנית לבדוק מה מקור הבעיה. החדרנית אינה דוברת אנגלית, היא קדה קידות בהתנצלות, חולצת את נעליה ונכנסת בעקבות איציק לחדרינו תוך כדי שהיא קדה לכל אחד ואחד מאתנו. נכנסת לחדר המקלחת. מדליקה את מכשיר החימום, פותחת את ברז המים וממתינה מעט. מבטה מתחלף למבט מודאג. היא סוגרת את ברז המים. יוצאת מחדר המקלחת. חוזרת שוב על ריטואל הקידות, תוך כדי שהיא מתנצלת "sorry" (היא מבטאת: סולי) עד שיוצאת מפתח הדלת.

אני מביטים זה בזו. באופטימיות אני אומרת שבטח היא הלכה לקרוא למישהו לתקן את הבעיה.

ממתינים. רבע שעה חולפת… האופטימיות מתחלפת בפסימיות. אף אחד לא הולך להגיע…

אני יורדת לקבלה. הגברת מפחידת המראה יושבת ליד השולחן. בחדר מאחוריה, החדרנית, מציצה בי במבטים מבוהלים, יושבת ומקפלת ערימת מגבות. "אין מים חמים במקלחת", הגברת בקבלה מעמידה פנים שאינה מבינה את דברי ומדברת איתי בשפתה. אני מצביעה על החדרנית "אין מים חמים במקלחת", אני חוזרת על דברי בעקביות, "היא הייתה בחדרינו, תשאלי אותה!". אני מביטה לעבר החדרנית שנראה היה כאילו מתכווצת ומתקפלת לתוך ערימת המגבות הענקית שמולה.

רגע ארוך עובר. נדמה לי שלעולם לא אזכה לתגובה. לפתע הגברת מפחידת המראה, פונה למישהו שעמד בדממה מאחורי. מתפתחת שיחה ביניהם. אני מנסה לעקוב כדי להבין אם השיחה נוגעת אלי או לא. לפתע שניהם פונים אלי בחיוך ובקידות. החדרנית מזדקפת ומציצה מהחדרון מבטה מלא תקווה כעת. הגברת מפחידת המראה חוזרת לדבר אנגלית, "הוא יגיע לחדר לבדוק" מצביעה על הבחור. אני מביטה בו. הוא מביט בי בחיוך ומסתובב לכיוון היציאה. "מתי?", "חמש דקות", הגברת מפחידת המראה עונה.

אני עולה במעלה המדרגות המתפתלות לקומה השנייה. "מה קורה?" איציק מקדם את פני, "Five minutes", אני עונה באנחה.

"כפיר שוב הקיא". שחף מדווחת, כפיר שפוך כולו על המיטה. "אני מרגיש שגוש גדול חוסם לי את הגרון". הוא אומר בקול חלוש. אני מתחילה לחפש מידע באינטרנט על מרפאה באזור. דפיקה על דלת חדרינו קוטעת את חיפושי. הבחור עומד מחוץ לדלת חדרינו הפתוחה, משיל את נעליו ומניח אותן במסדרון, סמוך לדלת. הוא חמוש בידיו במברג גדול. אני מחייכת לעברו בשמחה, הוא נכנס תוך כדי קידות ואמירת "sorry" עד שנעלם בחדר המקלחת. איציק עומד בפתח המקלחת מביט במעשיו. מבטו המשועשע מתחלף במהרה במבט מזועזע. הוא עוזב את עמדתו ליד פתח המקלחת, "טוב שחף, כנראה שתוכלי להתאמן בהחייאה הרבה יותר מהר ממה שחשבת", "מה קרה?" היא שואלת מודאגת. "הבחור מתעסק עם חשמל בלי לנתק את המתג הראשי כשהוא יחף והמים זורמים". כעבור זמן מה, הבחור יוצא מחדר המקלחת. מניד ראשו בשלילה. פניו מביעות התנצלות "Five minutes" הוא אומר ומסמן לנו בידיו לא לדאוג. עוזב את חדרינו ונעלם. "טוב, לפחות את לא צריכה לעשות החייאה לעת עתה". שחף מביטה בי במבט מאוכזב.

דלת חדרינו נותרה פתוחה, כעת מציץ דרכה ראש, "sorry", אני מחייכת אליו, מהנהנת בראשי. בחור צעיר נכנס לחדר, רגליו יחפות, בידו מברג קטן, מאחוריו משתרך עוד בחור צעיר, יחף בידיו מברגה, ועוד אחד נוסף גם יחף, צינור ארוך בידו, ועוד אחד, מבוגר עם תיק כלי עבודה גדול, והאחרון, מיודענו הבחור אשר הגיע ראשון לזירת האירוע, עדיין אוחז במברג הגדול. חמשתם נכנסים בזה אחר זה לחדרינו, תוך כדי קידות ואמירת "sorry" הצעירים יותר מצחקקים במבוכה. המבוגר בעל ארשת פנים רצינית. בעל המברג הקטן נכנס לחדר המקלחת. הארבעה הנותרים מצטופפים ליד פתח המקלחת. איציק לא עומד בסקרנות ונגש גם הוא לפתח המקלחת. הם מפנים לו מקום בניהם וכך כולם עומדים ובוהים רגע אחד במעשה הבחור. מתפתח דיון ערני בין החמישה, לפתע נשמעות קריאות שמחה רמים. הבחור עם המברג הקטן יוצא בארשת ניצחון מחדר המקלחת. "יש מים חמים" איציק מכריז. בעוד הם נכנסים בזה אחר זה לחדר המקלחת שלנו פותחים את ברז המים ומוודאים שאכן יש מים חמים. כשחמשתם מסיימים לוודא זאת הם מסתובבים אלי בשמחה. אומרים משהו בשפתם קדים ויוצאים בזה אחר זה מחדרינו.

"מעשה בחמישה מהנדסים…" איציק מתגלגל מצחוק. "את מבינה שהצעיר בחבורה לחץ עם המברג שלו על כפתור בתוך המכשיר ופתר את העניין בתוך שנייה!"

לאחר המקלחת, כפיר מראה סימני התאוששות.

המלון שלנו ממוקם בסמטה מוזנחת למדי. אנו יוצאים לעבר הרחוב הראשי, אני זוכרת שבמהלך הנסיעה, ראיתי בית מרקחת קרוב. אולי אוכל להתייעץ עם הרוקחת איפה ישנה מרפאה לילדים בסביבה. אנו מגיעים לבית המרקחת ועומדים בתור. פונה אלי עובדת בית המרקחת ומציעה את עזרתה. אני פותחת בשאלה אולם היא אינה דוברת אנגלית ומסמנת לי להמתין בתור לרוקחת. אנו ממתינים בסבלנות כשמגיע תורינו הרוקחת מביטה בחמלה בכפיר ויוצאת אלינו ממקומה שמאחורי הדלפק. היא שואלת את כפיר איך הוא מרגיש. מראה לו תמונה גדולה ובה משורטטת מערכת הנשימה: דרכי נשימה עליונות ודרכי נשימה תחתונות, כולל הסבר מפורט באנגלית. היא מבקשת ממנו שיצביע על מיקום כאב הגרון. כפיר מצביע על נקודה בגרון הדמות. היא מלטפת ברכות את ראשו. "הוא סובל מאלרגיות?" היא שואלת, "כן" ואני מפרטת. "יש לך משאף?" היא שואלת את כפיר, כפיר מראה לה את המשאף שהוא נושא בכיסו. הרוקחת בוחנת את הכיתוב על המשאף ומהנהנת בראשה. "כדאי שתיקח שאיפה מהמשאף כעת", היא מביטה בי, "לפי איך שאת מתארת לי הוא חווה תגובה אלרגית". כפיר שואף מהמשאף ואומר לי "אני חושב שהיא צודקת, הרגשתי רע ממש כשישבתי על הכיסא המרופד באוטובוס, היה שם הרבה אבק" היא ממשיכה ומתארת לי את ההבדל בכאב הגרון כתוצאה מאלרגיה לעומת דלקת גרון, את הסבריה היא מלווה בתמונות המדגימות את מבנה הלוע במצבים השונים. "אתם מתכננים לעבור את הגבול למיאנמר?" היא מבררת. "רק אחרי שכפיר ירגיש טוב" אני עונה. "בסדר גמור, מערכת הבריאות כאן הרבה יותר מתקדמת, אם יתברר שזאת דלקת גרון ויעלה לו החום, כדאי שיעשה בדיקות מקיפות ויטופל בתאילנד". בנוסף היא מסבירה לי על קדחת הדנגי שהתפרצה ביתר שאת באזור. היא מסבירה על דרכי מניעה מעקיצות יתושים וסימנים מזהים למחלה, חשוב לה שנהיה מודעים ולא נסתבך חלילה. אנו מודה לה בחום, היא מלטפת שוב את ראשו של כפיר, "תרגיש טוב, Handsome boy" היא מברכת אותו בחיוך, "אם תזדקקו לי, אני אהיה פה שוב מחר".

בסמוך לבית המרקחת, שחף מוצאת לנו מסעדה יפנית מפנקת, אנחנו מתיישבים לאכול וחוזרים לחדרינו.

לשמחתנו, עובר על כפיר לילה שקט, למחרת הוא מתעורר שמח ושובב כהרגלו, לכאב הגרון אין זכר.

"אז, חוצים את הגבול?" אני שואלת.

אנו אורזים בזריזות את חפצינו ויוצאים אל היום החדש. השמיים בהירים, האוויר כל כך נעים.

שום דבר לא הכין אותנו לבאות…