מ ת ח י ל י ם . . .

Bangkok

בנגקוק. אני אוהבת את בנגקוק, יש בה הכל ואני מוצאת אותה לקלה ונוחה להתמצאות.

את הימים הבאים בילינו בשוטטות ברחובות בנגקוק וחקירה של מאכלים חדשים, מקדשים, פיצוח ההתנהלות עם התחבורה המקומית: אוטובוסים מקומיים ומעברות שהן הדבר הכי כיפי בבנגקוק, מותירות מאחורינו את הפקקים המזעזעים!

כביש 4, צומת בית ליד לכיוון רעננה, שבע וחצי בבוקר, לעולם לא אדבר בך סרה, מבטיחה!

חציית כבישים בעיר עמוסת נתיבים, כשצריך בכל פעם להזכיר לעצמך שהתנועה מגיעה מכיוון הפוך ממה שהורגלת כל חייך, החסירה לי פעימות לב אחדות, אולם מהר מאוד התרגלנו ופיתחנו אסטרטגיות בתחום. למזלנו, רוב רובם של הנהגים התאילנדים אדיבים, סבלנים ומכילים אותנו, מאטים ומסמנים לנו בחמלה לחצות בבטחה.

במהלך היום אנו מבקרים באתרי תיירות שבחרנו ביחד ובשעות הערב אנו יוצאים להנות מחיי הלילה.

לכפיר קשה, הגעגועים העזים מתחילים לתת את אותותיהם, הוא מתגעגע לחבריו, לסבתו, למלבי – הקינוח האהוב עליו שסבתו מפנקת אותו בכל פעם כשהוא מבקר אצלה או היא אצלו. הוא משתוקק לערימות הלגו שהותיר ארוז במחסן. הוא מתגעגע לבית ולמיטתו, מרבה לדבר על הדברים שיעשה כשישוב. הוא נע בין אושר עצום לכאב תהומי.

כפיר מרבה ליצור קשר ב- WhatsApp, עם חבריו וסבתו ונרגע לפרקים. מידי פעם אומר לי "קשה לי, אמא, אני לא יכול להשתלט על הגעגועים" או "אני לא יודע איך אני אהיה רחוק מהבית שנה שלמה". אני מחבקת ומערסלת אותו אלי, מרגישה את ליבו פועם במהירות. לאט לאט גופו המתוח מרפה והוא מתכרבל בתוכי, מוגן ובטוח, אנו מרבים לדבר על רגשותינו בפתיחות. "תמיד אפשר לשוב הביתה" אני אומרת לו, "אפשר לקנות כרטיס טיסה בכל עת, אנחנו חופשיים לבחור מתי לשוב והיכן להישאר" אני מבקשת ממנו שניתן הזדמנות למסע שלנו, שזה טבעי להרגיש געגועים לכל מה שטוב ונפלא בחיים שלנו. בתוך תוכי אני מאושרת בשבילו, לדעת שהוא עטוף בחברים יקרים ללבו, אני שמחה כל כך שהוא מתגעגע אליהם, לראות עד כמה הם חשובים ומשמעותיים בעיניו, אני מקווה שהוא ימצא את נקודת האיזון.

אני לעומתו, לא מתגעגעת. אני מביטה על משפחתי, בן זוגי שלאט לאט לומד לשחרר, נכנס ל"מוד" טיול, בתי הבכורה הקשוחה שניראת כאילו נולדה לחיי נדודים ובני הצעיר הרגיש כל כך. הלב שלי יוצא אליהם. הם כל עולמי, לי ברור שבכל מקום בו אנו נמצאים ביחד, שם נמצא ביתי.

בימים שהגיעו הבנו מהר מאוד שלטייל עם כפיר זה כמו לטייל עם "פינת ליטוף", המקומיים מרבים לגלות חיבה כלפיו, מלטפים את ראשו, נעצרים על מקומם ומדביקים לו חיבוק פתאומי, פותחים בשיחות עמו. אנו משתדלים לווסת את רמת ההתלהבות סביבו, עם הזמן כפיר עצמו לומד להציב גבולות ברורים בכל נושא המגע.

מזג האוויר הפכפך, השמים מעוננים, חם ולח, מידי פעם יורד גשם שמצנן מעט את האוויר המהביל. באחד הימים, הגשם תופס אותנו לא מוכנים ואנו ממהרים למצוא מחסה, מצטופפים מתחת לאחת הסככות הצרות וממתינים שהגשם יפסק. הטיפות גדולות, מצליפות בחוזקה. אנו בוהים בשלוליות העצומות שנוצרו. "מה הכי אהבתם עד כה?" אני שואלת.

בראש המצעד, הזוכה המאושר "הבודה השוכב" שנמצא ב- Wat Pho (טוב לא בניתי מתח אני מודה, פשוט רמת ההתלהבות היא כזאת שעדיף פשוט לכתוב את זה).

הבודהה השוכב

אל "הבודהה השוכב" הגענו לאחר ביקור ב- Wat Arun. חצינו את Chao Phraya River במעבורת, עלות חצייה בלבד 4 BHT לאדם.
משם מרחק הליכה קצר עד ל- Wat Pho.
עלות כניסה לאדם: 200 BHT (נכון לתאריך 26.8.2019, גם ילדים משלמים).

http://www.watpho.com

במקום השני והמכובד: ארמון המלך The Grand Palace of Thailand

לארמון בחרנו להגיע בהליכה מ- Rd. Rambuttri בעזרת אפליקציית MAPS.ME, בדרכנו עמדנו לרגע במפגש רחובות שקטים ונטושים תוהים לאן לפנות, האפליקציה של MAPS.ME נתקעה. משום מקום נחת עלינו טיפוס חביב להפליא, "סבבה", "סבבה", חה חה חה חה, צעק בקול צווחני וצחקק בחביבות יתר (פה חשדתי). "מה אתם צריכים?" שאל באנגלית רצוצה. מתעלמת מקולות האזהרה בראשי, שאלתי מהו הכיוון לארמון המלך? "אוווווו המקום סגור כעת, יש חג, אז רק משעה 14:00 המקום יפתח, יש לי חבר שעובד שם", אמר ממשיך להנהן במרץ בראשו. כעת המנורות בראשי הבהבו באדום זועק. אני זוכרת בוודאות שאין שום חג בתאריך הזה. בגסטהאוס בו אנו מתארחים הראו לנו את הדרך על המפה ואמרו שכדאי להגיע מוקדם ככל האפשר לפני שיהיה חם ועמוס בתיירים. הבחור חייכן ונחמד, בינתיים עובד על יצירת חיברות: יש לו חברים שעובדים בישראל ובלה, בלה, בלה… אני מביטה בייאוש באפליקציה, היא עדיין תקועה. הוא מראה לנו מפה ומכין בזריזות הצעת הגשה לטיול מהמם בסביבה, "קחו טוק טוק, אל תשלמו יותר מ- 30 BHT לכולכם, אחרת זה יקר מידי". אני מסבירה לו בחיוך שאני לא מעוניינת בטיול מאורגן, הוא עומד על כך שזה לא טיול מאורגן רק מסלול מהמם שאנחנו פשוט חייבים לעשות, שוק צף מקומי לא מתוייר בכלל ואז מעבר ל- Wat Arun וחזרה. נספיק לשוב בזמן לארמון המלך שנפתח בשעה 14:00 כאמור בגלל החגיגות המיוחדות. בתזמון מושלם עובר לידנו טוק טוק והוא בלי להתבלבל עוצר אותו, "קח אותם ב- 30 BHT ליעד, לא יותר" הוא מנפנף באצבע המורה. הילדים מתלהבים, כן, הם רוצים לנסוע בטוק טוק וכבר הבטחנו להם נסיעה כזאת, אני מסכימה לנסיעה, מבהירה שהיעד שלנו ארמון המלך בלבד ואיכשהו אני מוצאת את עצמי נוסעת בטוק טוק היישר למלכודת תיירים מפורסמת סירה לטיול בשוק הצף! אנחנו יורדים מהטוק טוק בסמוך לסוכן נסיעות לטיולים מאורגנים ובאותו רגע כשמתחיל הלחץ לעלות מהר על סירת התיירים במחירים מופקעים בעליל. אני עוצרת את הכל. מסבירה לילדים במה מדובר. נהג הטוק טוק וסוכן הטיולים מנסים לייצר לחץ מסיבי אבל הם לא עומדים במבטים הזועפים שלנו ומניחים לנו. לשמחתנו האפליקציה חוזרת לתפקד, מרחק הליכה קצרצר מחזיר אותנו לארמון המלך, שעומד על תילו, פתוח, עמוס בתיירים ונפלא למראה.

בדרכנו הבחנו שלאורך כל הרחוב הראשי המוביל אל ארמון המלך יש חברה מקומיים "חביבים" שעוצרים תיירים ומספרים להם שהארמון סגור, והכי שווה לעשות את השוק הצף, הלא מתויר בכלל כמובן.
תובנות: כשמנורות אדומות נדלקות לא להתעלם מהן, כשתאילנדי חביב יתר פונה אליך מיוזמתו ומספר לך שאתר מסוים סגור ועדיף לך לעשות משהו אחר ומיד מגיש לך פתרון מושלם לדעתו לאיך תבלה את יומך, תחשוד.

https://www.royalgrandpalace.th

במקום השלישי: Bangkok National Museum  (ברחוב: Na Phra That  במרחק הליכה מארמון המלך).

שחף וחבר

עלות כניסה לאדם: 200 BHT (נכון לתאריך 29.8.2019, ילדים אינם משלמים).

http://www.virtualmuseum.finearts.go.th

במקום הרביעי מדשדש לו Wat Arun  (מקדש השחר). בשלב זה כבר התחלנו לחוש רווים במקדשים.

ובמעבר חד וטוויסט בעלילה, מצאנו את עצמנו מבלים ב- Siam center חוגגים סוף סוף לשחף את יום הולדתה במקום שכפיר מצא באינטרנט שבועות אחדים לפני הנסיעה. Mo & Moshi זוהי גלידריה הממוקמת בקומה הרביעית של הקניון, עם גלידות בממדים עצומים. אם מישהו היה אומר לי שיגיע היום ובו אזלול 10 טעמים שונים של גלידה בקערה עצומת ממדים עם חתיכות לחם ספוגי בתוכה, בתחתיתה מוס שוקולד ומוס כרמל (קשה משהו) ומעל כל זה עננת קצפת ומלא פררו רושה מעטרים את כל הכבודה, הייתי פורצת בצחוק רם.

כעשר דקות לקח לנו לפרק את כל ההפקה הזאת. כמו עייטים על טרף.

http://www.moandmoshi.com

קניון נוסף מהמם ביופיו EM-QUARTIER, נמצא בסמיכות לקניון EMPORIUM, בסוף שבוע בו ביקרנו בקניונים, הם שקקו חיים, בקומת הרחוב התקיים שוק אמנים ואוכל והאווירה הייתה נפלאה.

יום לפני נסיעתנו ל-Kanchanaburi, טיילנו בכיוון התחנה במטרה לרכוש כרטיסים מראש, בדיעבד הסתבר שאין צורך בכך, אולם מה שהתחיל בטיול קליל, הפך לאחד הימים המשונים שלנו. צעידה על גשרונים צרים מעל תעלות בחלק השקט של בנגקוק, בין בתים מתפוררים על קלונסאות, ראשים מציצים לעברינו בחיוך, מנופפים לשלום. מידי פעם ניגש מישהו לסמן לנו בידו את הדרך המתפתלת בין סבך התעלות והגשרונים. אנו מגיעים לבית הספר המקומי, בדיוק בשעת סיום יום הלימודים. ילדים מתוקים מתגודדים סביבנו בהתלהבות. אנו נעצרים ליד דוכני האוכל הרבים באזור וקונים סושי טעים, בעלת הדוכן קורנת מאושר כששחף וכפיר חוזרים לקחת מנה נוספת, היא מנסה לומר להם משהו אולם מחסום השפה מותיר אותם רק בשלב הקידות ההדדיות והצחקוקים.

המעבר לכיוון תחנת הרכבת למגיעים רגלית, נמצא בסמוך לשוק עמוס בדוכני פירות, ירקות ובשר. בצדו השני הדרך נטושה לאורך פסי הרכבת. בעודנו פוסעים בשביל הנטוש, לפתע אנו מבחינים בפאה יפה ומטופחת מונחת בקפידה על הגדר. ארבעתנו נעצרים ומביטים בפליאה, מה הפאה הזאת עושה פה, באמצע שום מקום? "לזכרה" פוסק כפיר בטון דרמתי ומצחיק אותנו.

מהשוק הסמוך עולים קולות מוזיקה מקומית, בעוד הדוכנים נסגרים בזה אחר זה, הצעירים מתגודדים, מטפסים על אחד הדוכנים ומתחילים לרקוד בהתלהבות. מהר מאוד ניתן להבחין במלך ומלכת השכבה, תופסים את מקומם במרכז המעגל ורוקדים בחושניות. אנו פונים חזרה לכיוון המעבורת לשוב חזרה.

ברקע נעימה מדוכדכת משהו עולה מכיוון הנהר. ככל שאנו מתקרבים אנו מבחינים בתכונה רבה סביב. מהר מאוד אנו מבינים שאין באפשרותנו לעלות על מעבורת, ישנו טקס כלשהו בנהר. אחד השוטרים, ניגש אלינו בחביבות, מנסה להסביר במה מדובר ומוביל אותנו לנקודת תצפית שווה על האירוע. בשלב זה כבר אנשים רבים צובאים על גדות הנהר ומצלמים.  מעבר לעובדה שמדובר בחזרות לטקס שיתרחש בחודש אוקטובר לכבוד המלך (בתקווה שהבנתי נכון את גוגל טרנסלט מתאילנדית) לא ממש הצלחתי לעקוב אחרי ההסברים. "שעתיים, ימשכו החזרות" אומר השוטר. בתום החזרות האזור מתרוקן לחלוטין. אנו פונים לעבר המעבורת על מנת לחצות את הנהר. "אי אפשר" אומר השוטר, הלילה תנועת הסירות בנהר הופסקה עד למחרת בבוקר. אני נאנחת, "לא יכולת לומר קודם?" אני חושבת בקול. איפה כל המוניות כשצריך אותן? איך זה שכולם התאדו?

Kanchanaburi

הגעה ל- Kanchanaburi אפשרית ברכבת מתחנת טנבורי בבנגקוק. לשוהים סמוך לאזור ה- Khao San Road רצוי לצאת לכיוון הרחוב הראשי לעצור מונית ולבקש הפעלת מטר. עלות כ-60 BHT. היתרון ביציאה לרחוב הראשי שניתן למצוא נהג מונית ערני ולא טרוט שינה או שתוי או כזה שחופר בנושא השוק הצף הלא מתוייר בכלל…

תחנת הרכבת טנדורי, מיוחדת ונראית כאילו נתקעה בזמן, הסדרן מכה בפעמון על מנת לסמן לקטר לעצור או לצאת לדרך. רצוי להגיע כחצי שעה לפני מועד יציאת הרכבת. הרכבת יוצאת בשעה 7:50 בבוקר, רכישת הכרטיסים מתבצעת באשנב הכרטיסים ואין צורך להזמין מקום מראש. הקרון הראשון הנו קרון "VIP" בעל מושבים מרופדים, בשאר הקרונות ישנם מושבי עץ. משך הנסיעה כשלוש שעות. למזלנו הצטיידנו במזון ושתייה לדרך. המבחר המוצע בקרונות על ידי נשים עם סלים גדולים אינו מעורר תיאבון במיוחד.

התארחנו במרחק הליכה קצר מתחנת הרכבת של Kanchanaburi ב- Siam Guesthouse, המקום קטן ונעים, 2 חדרים מרווחים המחוברים בניהם בדלת מקשרת. בעל המקום צעיר, ידידותי. במקום ישנה תחושה ביתית.

בסיור רגלי בעיירה השקטה, ביקרנו במוזיאון המלחמה, בגשר על נהר קוואי המפורסם, בבית העלמין הצבאי לזכר חיילים מהצבא הבריטי וההולנדי שנפלו בשבי היפני בעת מלחמת העולם השנייה. רובם מתו במהלך עבודות כפייה בעת בניית מסילת הרכבת המובילה לכיוון בורמה. "אמא" קורא לי כפיר בהתרגשות, "תראי, יש כאן מצבות של חיילים יהודים". אני מנצלת את היום לתת להם שיעור בהיסטוריה. מי אמר Homeschooling ולא קיבל? 

בערב כששבנו מהמסעדה חזרה למלון, אני קולטת לפתע ג'וק קרוב מידי לרגלו של כפיר, למודת ניסיון מיכולות הטיפוס המצוינים של הג'וקים בבנגקוק במעלה השוק שלי, זינקתי בהרואיות להציל את כפיר מגורל דומה. כפיר זינק מיד אחרי בצעקה ושחף ואיציק שלא הבינו במה מדובר זינקו ממקומם וצרחו גם הם, וכך במשך שניות אחדות אנו עומדים בפינת הרחוב מקפצים על רגלינו במקום וצורחים כשבעצם אף אחד חוץ ממני לא מבין על מה המהומה. כשאני מבחינה שהג'וק נעלם בעצלתיים באחד מפתחי הביוב. אני מפסיקה לקפץ ומיד כולם נרגעים. "מה קרה?" כולם שואלים בבהלה. "אהה, כמעט טיפס על כפיר ג'וק" אני עונה בשלווה, "אמא, עשית לנו הבהלת שרשרת" כפיר מצחקק.

האזור יפה, טובל בירוק. אנו עושים דרכנו לאחד המקומות היפים שראינו עד כה.

שמורת שבעת המפלים – Arawan Waterfalls, אנו שוכרים נהג Grab ומסכמים אתו שימתין לנו ארבע שעות בשמורה.

שבעה מפלים, מרהיבים בגוון טורקיז. רוב התיירים מתרכזים בשני המפלים התחתונים.
לא התעצלנו וטיפסנו על למפל השביעי ושם זכינו לגן עדן פרטי משלנו.

Chiang Mai

נסיעת הלילה עוברת עלינו בנעימים. אנו אף מצליחים לחטוף תנומה מידי פעם. אנו יוצאים מהתחנה המרכזית אל הכביש הראשי ועולים לאוטובוס מקומי בדרכינו למקום הלינה הבא שלנו – האכסניה The corner inn 2. את פנינו מקדם בברכה בעל המקום, בשורות טובות הוא אומר לי בחיוך. החדר פנוי ונקי, מוכן עבורכם. הוא מלווה אותנו לחדר, מניח עבורינו ארבעה בקבוקי מים במקרר ויוצא. האכסניה מתגלה כמקום נעים למדי על אף שהתמונות באתר Booking נוטות לה חסד.

"אני בודק הודעות" מכריז כפיר בשמחה. אני מחייכת אליו ופונה לארגן לעצמי בגדים לאחרי מקלחת.

"למה המסך של קיקי שבור?", לעולם לא אשכח את קולו מהול האימה של כפיר. אני מסתובבת לאט, מביטה במסך הטאבלט המנופץ לרסיסים. מבטו השבור של כפיר משתקף אלי מבעד לרסיסים. אני ממהרת לחבק אותו אלי, מעפעפת במהירות בעיני לגרש את הדמעות שהחלו מצטברות. מנסה לארגן את המחשבות המתרוצצות במהירות בראשי. גם אני לא מבינה מה קרה, קיקי הונח בחרדת קודש בתיקו. לא הורדנו ממנו עיין ונשאנו אותו בזהירות רבה לאורך כל המעברים.

קיקי נרכש כשנה לפני יציאתנו למסע. ביום קיץ חם החלטנו שחייבים לסדר פינה מוזנחת בגינתנו. שלושה אנשי מקצוע הגיעו לביתנו, נתנו הצעת מחיר, פתחו במלאכה ונעלמו תוך כדי מבלי לומר מילה ומבלי לקחת את כספם. בכל פעם כזו איציק ואני הבטנו זה בזו מבולבלים. אנו מוכנים לשלם כל סכום, דואגים לאוכל ולשתייה ויחס הכי טוב בעולם. למה אף אחד לא מוכן לקחת על עצמו את המשימה?! חסרי אונים החלטנו לפנות בעצמנו את השטח המדובר ועד מהרה התגלתה גודל הזוועה. מתחת לערימת האדמה הוטמן זבל בניין. החלנו מפנים בידינו את השטח, כפיר שראה את מעשינו מחלון חדרו, ירד במהירות לסייע לנו. במהרה אחותו הצטרפה. תוך שעות אחדות סיימנו למלא 4 בלות ולשגר אותן עם משאית למקום המיועד לפינוי זבל בניין. בחלק מהכסף שנחסך בעל כורחנו, החלטנו לצאת לחופשה, בחלק השני להתחלק בנינו. כשכפיר פנה לפנק אותנו בגלידה צוננת מהמקפיא, הסתודדנו עם שחף. "אנחנו מתכננים לקנות לכפיר טאבלט בכסף שנחלק בננו" אני משתפת אותה. "אני רוצה להשתתף" היא אומרת מהר, ללא היסוס.

אנחנו נוסעים לקניון. נכנסים לחנות מחשבים. "תבחר לך טאבלט" אנו מבשרים לו. הוא קורן מאושר, יוצא מהחנות חובק בזרועותיו טאבלט Asus, מסך טאץ שלימים יקרא שמו "קיקי". כפיר מוקיר את קיקי שלו באהבה רבה. הוא שומר עליו מכל משמר. סמוך לנסיעתנו אנו רוכשים כרטיס סים כדי לאפשר לו להתחבר ל- WhatsApp על מנת שבמהלך מסענו הוא ישמור על קשר עם חבריו.

אני דוהרת במורד המדרגות למטה. מתייעצת עם בעל המקום' היכן נוכל לתקן את קיקי האהוב. הוא מסמן על מפה שתי מעבדות שהוא מכיר וממליץ עליהן.

או אז מתחיל מחול שדים בניסיון למצוא מעבדה לתיקון הטאבלט. בשתי המעבדות מביטים בצער במסך. "אנחנו לא מתקנים Asus, תנסו במעבדה לתיקון Asus". ממהרים לתת לנו כתובת אחרת. המעבדה הרביעית אליה הגענו שייכת ל- Asus. אנו נוסעים אליה עם תקווה. כפיר נכנס בביטחון עצמי ומושיט את קיקי בשתי ידיו לטכנאי. הבחור מחייך אל כפיר. "חכה רגע" הוא אומר. אני לוחשת לו, "בבקשה, לא חשוב המחיר, רק תציל לנו את הטאבלט" ובלבי אני לוחשת, תציל לנו את החיוך של כפיר. הוא קד ונעלם לתוך המעבדה.

דקות ארוכות חלפו. הוא חוזר ובידיו קיקי שלנו. שפת הגוף שלו בישרה לי שהמצב קשה. הוא ניגש אל כפיר, רכן אליו ובזהירות הושיט לו את קיקי. "אני מצטער" אמר בקול שקט. הוא הרים את מבטו אלי "אני כל כך מצטער" לאחר רגע הוסיף, "אין לנו את הדגם הזה בתאילנד. ניסיתי לבדוק עם היצרן מה ניתן לעשות. תנסי אצלך במדינה, מאין אתם?". "מישראל" אני עונה. "אולי שם יצליחו לתקן", הוא מנמיך את קולו כדי שמשפט הבא יגיע רק לאוזני "עדיף לקנות חדש, אני חושב, התיקון יעלה הרבה יותר מרכישת מכשיר חדש". אני מודה לו ואנו יוצאים בלב כבד מהמעבדה. איך אפשר להסביר שלקיקי שלנו אין מחיר?

הגשם יורד ומתערבב בדמעות השקטות שזולגות על פניו. אני מציעה לו חיבוק והוא מתכרבל בתוכי. כעת גופו הצעיר רועד מבכי.

בשבוע שחולף, כפיר מתרסק מידי פעם בגעגועים עזים לקיקי. עד לרגע שבו הוא ניגש אלי ואמר "אני רוצה לעשות טקס פרידה". אנו מבקשים להיות שותפים לטקס. הוא מנפץ לרסיסים את מה שנותר מקיקי האהוב שלו. משאיר בידיו את כרטיס הזיכרון. יורד בנחישות אל אחד מפחי האשפה ברחוב ומשליך במהירות את השברים. לוחש משהו, אוסף את עצמו. מסתובב אלי מחייך חיוך עצוב.

אנו נוסעים למפלים הדביקים – מפלי Buathong ומבלים יום נפלא. כפיר עסוק בטיפוס על סלעי המפל. "החיוך חזר אליו". אני חושבת בהקלה.

בסמוך למקום מגורינו ישנו שוק לילה המציע מאכלים מקומיים טעימים להפליא. אנו נהנים להגיע בכל ערב מחדש ולבחור לנו מאכלים שונים. בעלי הדוכנים כבר מזהים אותנו בשמותינו ושמחים לקראתנו. השוק ממוקם ליד נהר פינג שעל גדותיו מפוזרים ספסלים. אני מתיישבת על ספסל, מושיטה את הארנק לילדים. "תפנקו אותי בתאי לוטי עם בננה" אני אומרת בקול מתחנחן. איציק והילדים פונים לדוכן הלוטי.

מול הנהר, אני שוקעת בהרהורים. את מחשבותיי קוטעת יבבה. אני מרימה מבטי. היא רצה אלי, פניה אדומות ושטופות דמעות. אני נעמדת על רגלי ופותחת את זרועותיי. היא מטיחה את עצמה בחוזקה לתוכי. "מה קרה?" אני שואלת בבהלה. קולה משתנק בבכי "עקצה אותי דבורה" היא מרימה את כף ידה. עקיצה גדולה ונפוחה מעטרת אותה. "אבא הוציא את העוקץ וכפיר הביא לי קרח מהדוכן ליד". שחף סיימה בשנה שחלפה חוג "רפואה בכירים" בטכנודע שבגבעת אולגה. במסגרתו עברה הכשרה של מע"ר. היא מבינה את הצורך להירגע במהירות ולהמתין כדי לוודא שאינה מפתחת תגובה אלרגית חמורה. היא נשארת מכורבלת בין זרועותיי. אני מחבקת אותה. שואפת אלי את ריחה המתוק, מבחינה בעליצות שממלאת את לבי. הבייבי שלי חזרה אלי. כמה התגעגעתי. שחף זועפת על הדבורה. אני מהנהנת בהסכמה. בסתר לבי אני אוהבת את הדבורה בכל נפשי. ארבעים דקות מאוחר יותר אנו חוזרים לחדרינו והרגע הקסום חלף.

לשמחתנו מעבר לכף יד נפוחה וכואבת במשך ימים אחדים אין תגובה אלרגית חריפה.

באחד הערבים אנו בוחרים לצעוד לשוק הלילה המרכזי. שוב נעזרים באפליקציה לניווט שנתקעת ומסבכת אותנו בסמטאות חשוכות. אנו מפתיעים בלי כוונה גבר שמטיל את מימיו בחסות החשיכה. כפיר ושחף פורצים בצחוק מתגלגל ומשוחרר, הראשון מזה זמן רב. רחמי נכמרים על הבחור. מהר מאוד קול צחוקם המדבק גורם לאיציק ולי לפרוץ בצחוק. אנו יוצאים מהסמטה החשוכה ומוצאים מחדש את דרכנו אל השוק.

כפיר מוחא את שפתיו במפית. "אמא, הצליח לך ביג טיים!" הוא אומר בהתלהבות. "אני מזמין עוד מגש" ופונה לדוכן. אני מביטה בו. נראה שהוא גבהה מעט לאחרונה. כאילו חש במבטי הוא מסתובב, מבטנו מצטלבים. הוא מסמן בידו "טודו בום" וחוזר לנהל שיחה עירה עם הנערה בדוכן. כעבור דקות חוזר עם מגש פיצה איטלקית בידיו. "נבוא לכאן שוב פעם!" הוא מבקש.

ב- Chiang Mai מצאנו קורס בישול. לאחר שיחה עם המדריכה בקורס, אני ששונאת בכל לבי לבשל, החלטתי ברגע אמיץ במיוחד להירשם לקורס הבישול. ביום שלמחרת, בשעת בוקר מוקדמת, פגשנו את תיקי המדריכה החייכנית והסבלנית שלנו, לבוקר הכירות עם מצרכי הבישול אותם רכשנו ביחד בשוק המקומי, לפי מנות שבחרנו להכין מבעוד מועד. משם המשכנו ליום לימודים בחווה אורגנית. תיקי פיזזה בין ארבעתנו מסבירה באנגלית רהוטה כל שלב ושלב בבישול ועד מהרה יוצאות תחת ידינו מנות יפות וטעימות להפליא.

היום חלף מהר כל כך, היה טעים וכיף לבשל. בסופו של יום, קיבלנו חוברת מתכונים. בחוברת רשימת מצרכים מדויקת לכל מתכון ומתכון, הסבר ברור, מלווה בתמונות מפורטות של כל שלב. אני רואה לרגע בעיני רוחי כיצד אני עומדת במטבח ביתי, מכינה מטעמים משובחים. טוב נו, לא באמת…

http://www.zabbeleecooking.com

אני מביטה בשעון, שעת לילה מאוחרת. עוד שעות אחדות אנו נפרד מ- Chiang Mai, התרמילים ארוזים למעט חפצים אחרונים שיוכנסו לאחר התארגנות בוקר מהירה. אני עוצמת את עיני, נושמת עמוק. רגע לפני שאני נרדמת, אני חושבת לעצמי שבמעט הימים שחלפו מאז יצאנו למסע, כל אחד מאיתנו בדרכו שלו התבגר קצת.

"אין מסע שלא משנה אותך מעט" מתוך ענן אטלס מאת דיוויד מיטשל

אני תוהה לאן עוד יוביל אותנו המסע…