הרי אי אפשר בלי טעות מביכה
כל עוד אתם לא מקיאים, מתעלפים או מתים – תמשיכו
המאמנת ג'יליאן מייקלס
אז המשכנו…
התיישבנו בשולחן הקבוע שלנו, ב-Fact Café.
ידעתי בדיוק מה אני עומדת להזמין לעצמי. ארוחת הבוקר כאן מפנקת במיוחד. ריר מילא את פי כשחשבתי על הבננה שייק, סלט הפירות המתוק, החביתה והלחם הטרי.
מבטי שוטט על חפצי האומנות היפים המעטרים את המקום, הציורים מרהיבים. עיניי לא שבעו מלהביט בהם. את בית הקפה הזה, מצא לנו כפיר ביום השני להגעתנו לעיר. הוא הצמיד את פניו לחלון הראווה הענק ואמר בצחוק "אמא תראי, היא מצלמת אותנו".
"מי?" שאלתי. "המונה ליזה, עם טלפון סלולרי."
מה שנראה ממבט ראשון כגלריה לאמנות התברר כבית קפה איכותי במיוחד.
הצוות כבר הכיר אותנו, הם חייכו לעברינו בחמימות. אולם לא מיהרו לגשת אלינו. "הם חייבים לעשות משהו עם השרות במקום הנפלא הזה". חלפה מחשבה במוחי. לפתע נכנסו למקום שלושה תיירים, הם ניגשו לדלפק, הזמינו ארוחה, שילמו והתיישבו. הבטתי בתיירים, הבטתי בצוות החייכן שעמל וטרח בהכנת ארוחת הבוקר שזה עתה הוזמנה. מבטי פגש את מבטה של הצעירה והיא סימנה לי בראשה לגשת. בסמוך אליה, הבחנתי לראשונה בשלט באנגלית, עיני רפרפו על הכתוב. המבוכה שיתקה אותי. ישבתי לרגע בכורסה הרכה עם חיוך קפוא. אזרתי אומץ וניגשתי אליה. "טוב, אני מבינה שלמעשה בכל הימים האלה הייתי אמורה לגשת אליך, לבצע הזמנה, לשלם ורק אז להתיישב" אמרתי בנימה מתנצלת, חיוכה החמים הפך לצחוק עליז. עד מהרה גם שני חבריה מעבר לדלפק ואני הצטרפנו לצחוקה.
במהלך השבוע נכנסנו מדי בוקר לבית הקפה, התיישבנו וחיכינו בסבלנות רבה, עד שניגשו אלינו, המקום כל כך יפה ונעים אז שירות איטי, לא ישבור אותנו! חשבנו בחיבה. לבסוף ניגשו אלינו, לקחו הזמנה, יחסם היה נעים כל כך ועמד בניגוד גמור לעובדה שלקח להם המון זמן לגשת. גם היה מוזר מעט כשלפני שהגישו את האוכל הציגו לנו את החשבונית לתשלום אבל זרמנו. כעת הסתבר שמי שאיטי זה אנחנו ומי שזרם זה הם.
נפרדנו בחמימות מצוות Fact Cafe "בואו לבקר אותנו שוב" ביקשה הצעירה.
הנסיעה לפאי – צפון תאילנד
הנסיעה לפאי התארכה. הדרך המתפתלת בהרים, גבתה מאתנו מחיר כבד. כפיר הקיא מיד עם העצירה להפסקה. אני התמודדתי אך בקושי עם הבחילות, שחף שלרוב הקשוחה בחבורה דיווחה על כאב ראש ובחילה ורק איציק, עמד בגבורה במשימה.
פאי
לקראת חמש אחר הצהריים הגענו לכפר קטן ושוקק חיים. עד מהרה התמקמנו ב- Rim Pai Cottage, עטינו בגדי ים והתפנקנו בבריכת המלון הממוקמת על גדת הנהר. שם מול הנוף הקסום, אני עשיתי לאיציק טיפול ווטסו מפנק.
מאוחר יותר אנו יצאנו לסייר בכפר. בשעות הערב, דוכני אוכל רחוב נפתחים, וחפצי אומנות נפרסים על המדרכות. שחף וכפיר שוטטו בין הדוכנים ורכשו לעצמם מבחר מטעמים.
כאשר שבנו למלון, שחף ואני התפנקנו לנו על ספסל בגינת המלון. לגמתי משייק הבננה הטעים והבטתי בגינה המטופחת. "אמממם אמא", שחף אמרה, "כלב לקח לך את הכפכף". כלבה גדולת ממדים, מוזנחת למראה, החזיקה בפיה את הכפכף שלי וברחה בשובבות לכיוון הרחוב. קרטעתי אחריה ברגל אחת יחפה בעוד שחף שהתגלגלה מצחוק רצה אחרינו. לבסוף הכלבה נעצרה, הניחה את הכפכף שלי על הרצפה, ליקקה אותו בחיבה וכשכשה בזנבה בשמחה. בכל פעם שהושטתי את ידי לקחת את הכפכף היא הגינה עליו בחירוף נפש. לבסוף תיירת אמיצה נחלצה לעזרתי. בעודה מעסיקה את הכלבה השבתי לעצמי את הכפכף. שחף צחקקה כל הדרך חזרה.
טיול רגלי למקדש Wat Phra That Mae Yen
ביום שאחרי החלטנו לצאת לטיול רגלי באזור. צעדנו בטור עורפי בצד הדרך, איציק בראש, שחף מאחוריו, כפיר מאחוריה ואני דשדשתי לי באטיות במאסף, הקשבתי לפטפוט הבלתי נלאה של כפיר על הא ועל דה. לפתע בלי שום הכנה מוקדמת, איציק נעצר, שחף שחלמה לה, מיד נכנסה בו, כפיר אינו מספיק לעצור ונכנס בה. לרגע קל הם עמדו על מקומם מבולבלים. כפיר צחקק "אבא, גרמת לתאונת שרשרת"
בהלת כלבת
חלפנו על פני שדות אורז מוריקים. פרפרים צבעוניים רפרפו בקלילות סביבנו. על אף מזג האוויר החם, כל כך נעים לטייל. החלנו מטפסים במעלה השביל אל התצפית הבודהה הלבן, השמיים היו בהירים, הנוף הנשקף לנגד עיננו מרהיב. כשירדנו חזרה עיני צדה זחל יפה על האדמה. כיוונתי את עדשת המצלמה וכרעתי על האדמה בניסיון לצלם תמונה מיוחדת. דרך עינית המצלמה דמותו של הזחל נראתה מטושטשת. מחשבה מצחיקה חלפה בראשי "הוא שונא להצטלם, ממש כמוני" בעודי מחייכת לעצמי הרגשתי טעם דוחה בפי, משהו חם ליקק וחדר בעיקשות לפי, פגש את לשוני, הסרתי את המצלמה במהירות והדבר היחיד שראיתי בתקריב זה גוש שחור מדובלל. ריח מצחין עלה באפי. נאבקתי לקום. לרגע, התנדנדתי על רגליי והחזרתי לעצמי שיווי המשקל. איציק גירש את הכלב ואני התחלתי לירוק בגועל. "לא הספקנו לומר לך" הם צייצו זה אחר זה. "אני התנשקתי כרגע 'צרפתית' עם כלב משוטט?"
אם זה לא היה אזור מוכה כלבת, אני מניחה שהייתי צוחקת עד דמעות, אבל נבהלתי.
מאוד.
הבטתי בילדים, "איזה מזל שזה קרה לי ולא להם".
את הדרך חזרה לפאי העברנו בדממה. כפיר הרבה לחבק אותי, "אני לא רוצה שתמותי", אמר לפתע, "אין לי תוכניות כאלו", עניתי וכרכתי את זרועותיי סביבו, "אני עוד מתכננת לטייל עם הנכדים שלי" קרצתי לו בחיוך. אבל בלב הרגשתי מבוהלת.
כשגרתי ברמת הגולן ננשכתי על ידי כלב משוטט, בעקבות אותה נשיכה קיבלתי סדרת זריקות נגד כלבת, זאת הייתה חוויה לא נעימה כלל וכלל.
הגענו למלון. הבחורה בקבלה, המליצה להגיע בהקדם לבית החולים להתייעצות עם רופא. הילדים חיכו לנו בחדר הצטיידתי בפנקס החיסונים, בית החולים נמצא במרחק הליכה קצר.
בית החולים בפאי
בית החולים בפאי קטן ונעים. את פני קבל אח, הוא סרק אותי במבטו ושאל היכן הפציעה.
הסברתי לו את סיבת הגעתי ומבטו מרצין. "חשבתי שנפלת מאופנוע, רוב התיירים מגיעים בגלל תאונות דרכים", האח בצע את סדרת הבדיקות השגרתיות והפנה אותי לרופא. זה היה די מביך לתאר לרופא איך הגעתי למצב שכלב משוטט תוחב את פיו לתוך פי ומלקק אותי. הרופא חקר אותי על המצאות פצעים פתוחים או חתכים כלשהם אפשריים בפי, בהיתי בו בשאלה.
"מגע רוק של נשא כלבת בפצע פתוח, מסוכן", הוא הסביר בסבלנות.
שתקתי ומשכתי בכתפי בחוסר אונים. הוא האיר לתוך פי בעזרת פנס ובחן אותו ביסודיות בניסיון לאתר פצע פתוח נסתר מהעין. אחר כך הוא עיין בפנקס החיסונים שלי, פתר אותי מחיסון אנטי טטנוס, ראה את שני מנות החיסון של כלבת שקיבלתי בטרם יציאתי מהארץ במרפאת המטיילים והחליט לתת לי מנה נוספת של חיסון נגד כלבת.
שבנו לחדר. הילדים רצו אלינו, מחבקים אותי במשך דקות ארוכות, "אני אחיה" צחקתי לעבר כפיר, התחלתי לנבוח בעליצות ושברתי את המתח שהצטבר. לאחר מכן יצאנו ביחד לדוכני המזון, התנחמנו במטעמים הטעימים ועד מהרה מצאנו הרפתקה חדשה למסע שלנו.
טראק לשבט קארן
באחת מסוכנויות הטיולים הרבות הפרוסות ברחוב הראשי פגשנו את צ'ה, בן לשבט הקארן.
הוא סיפר לנו שהוא מוציא קבוצות לשלושה ימי טרק בין כפרי השבט, כשבלילה הראשון, הלינה בבית אמו ובלילה השני הלינה במחסה בלב שדות חקלאים הנושקים לג'ונגל.
הילדים גילו עניין רב. החלטנו, יוצאים לטרק הראשון שלנו.
בבוקר הבא, צ'ה אסף אותנו, העמסנו את הציוד בארגז הטויוטה ןיצאנו לדרך. נסיעה קצרה הובילה אותנו לנקודת תצפית על האזור, במקום יש "גלגל ענק" עם נדנדות, מתקן מפחיד למדי מבחינה בטיחותית, חורק ומקרטע אבל הילדים התלהבו וקשה היה לנתק אותם מהמקום.
לאחר כשעתיים נסיעה בדרך הררית משובשת להחריד, הגענו לכפר הראשון ממנו יצאנו למסלול הליכה קשוח ובוצי. חלפנו על פני שדות אורז רבים, שדות תירס ושדות בוטנים. לאחר עיקול הנהר, צ'ה פנה לשביל בין סבך עצים והוביל אותנו למעמקי יער עצי במבוק מרשימים בגובהם.
היה חם ולח כל כך, ייחלתי לטיפות גשם שיצננו מעט את האוויר.
צ'ה עצר לפתע. "הפסקה" הוא הכריז. במיומנות רבה הוא קצץ בעזרת מצ'טה גזעי במבוק והבעיר מדורה. בתוך רגעים הוא ייצר כוסות שתייה מגזע במבוק אחר, ובעזרת גזע נוסף יצר מעין "קומקום" להרתחת מים לתה. בעודנו לוגמים מהתה, טיפות גשם קטנות החלו לרדת.
יצירתיות בטבע
כפיר הביט על גזעי הבמבוק המפוזרים סביבו והחליט לייצר לעצמו כיסא. הוא תכנן, קצץ גזעים לגודל המתאים, חבר את הגזעים בטכניקה שצ'ה הדגים לו ובתוך דקות אחדות, התיישב על כיסא מעשה ידיו. את ארוחת הצהריים הקלילה, הוא זלל כשהוא ישוב על הכיסא ורגע לפני שהוא מסיים לאכול, היצירה התפרקה וכפיר נחת על הקרקע לקול צחוקינו הפרוע. הוא הביט בי, עיניו בורקות משמחה.
ארזנו את חפצנו והמשכנו בהליכה לעבר הכפר בו אנו עתידים לבלות את הלילה הראשון. צעדנו כברת דרך זה לצד זו. כפיר להג ללא הפסקה. לפתע עצר על מקומו והביט בי. "אמא, אני חושב שאני צריך להיות יותר בהרים, בטבע, אני ממש נהנה!" חייכתי אליו בשמחה. "אמא" הוא הוסיף, "אני מתחיל לראות את עצמי מטייל כך שנה", כף ידו הלחה והחמימה אחזה בידי. הוא הביט בי, מבטו רך ואוהב. ברגע הבא הוא כבר קפץ בין העצים ונעלם מעיני.
התחלתי לחוש בכאב עמום בגבי. משקל התרמיל נתן את אותותיו כשצ'ה הצביע לעבר קבוצת בתים במורד הדרך, נשמתי לרווחה. עד מהרה הגענו לכפר. צ'ה הוביל אותנו בין בתי עץ על כלונסאות עד שהגענו לבית אמו ואחותו.
לאחר מקלחת מים קרים, ארוחת ערב טעימה. לקחנו בלונים שהבאנו אתנו ויצאנו לרחוב הכפר. אימהות עם ילדיהן ישבו על רצפת עץ נמוכה, שוחחו בניהן בשקט.
שחף וכפיר הראו את הבלונים לאימהות, הן חייכו והנידו בראשן בחיוב.
הם חילקו לילדים הגדולים את הבלונים ולקטנים ניפחו, קשרו והגישו. תוך דקות החצר הפכה למסיבת בלונים שמחה. הם שיחקו ביחד עד שירדה החשיכה.
האימהות הזמינו אותי לשבת עמן, כיבדו אותי במטעמים מתוקים. אחת הנשים הצעירות סיפרה לי שהיא מורה שהגיעה ממיאנמר ללמד את ילדי בית הספר בכפר.
"אני מלמדת שיעורי שפה", "שפה?" אני שואלת, "שפת הקארן" היא עונה.
רציתי לשאול אותה עוד המון שאלות אבל מחסום השפה היקשה, ישבנו בחשכה המתגברת, מצחקקות תוך ניסיונות להבין האחת את רעותה. כשהעייפות הכניעה אותי נפרדתי ממנה, מצאתי את דרכי חזרה.
חדרינו כבר היה מוכן לשינה. על ריצפת העץ הונחו שמיכות צמר עבות. וכילה ענקית נגד יתושים הודקה בקפדנות מעל המזרנים.
התכרבלנו ביחד, פטפטנו בעליצות על אירועי היום שחלף, על הילדים המתוקים ששיחקנו אתם ואט אט נכנענו לשינה המתוקה.
היה זה לילה קשוח במיוחד.
כאב חד פילח את גבי. התפתלתי במקומי מנסה להטיב את תנוחתי. פקחתי את עיני, מנסה לראות מבעד העלטה ללא הצלחה. כעבור זמן נרדמתי שוב, שנתי טרופה. לפתע נשמעה קריאת תרנגול בקולי קולות, זינקתי בבהלה, לרגע אחד הייתי בטוחה שהוא בחדרינו.
בקצה הרחוק של הכפר ענה לו תרנגול אחר. התרנגול שלנו לא וויתר והמשיך לקרוא בזעם. עד מהרה תרנגולים נוספים החלו לקרוא מכל עבר.
"רצחתי את התרנגול…" מהדהד במוחי השיר שכפיר שר מתוך פרודיית מיינקראפט. שנאתי כשהוא שר את השיר הזה, המילים זעזעו אותי בכל פעם מחדש.
התרנגול המשיך לקרוא בקול זועף, תוך שהוא מגיע לדציבלים בלתי נסבלים.
התיישבתי על מקומי ופצחתי במילות השיר "רצחתי את התרנגול…" שחף התיישבה גם היא, שתינו שרנו בלהט את מילות השיר בעוד איציק צוחק עד דמעות וכפיר ישן שנת ישרים.
התרנגול וחבריו נרגעו. חזרנו להתכרבל, צמודים בחשכה, הקור חודר לעצמות וקולות הלילה הרמים מקשים על ההרדמות. לבסוף נרדמנו שוב והתעוררנו לקול, איך לא? קריאת התרנגול!
היום השני של הטרק
את היום השני פתחנו בביקור במערת נטיפים. הצטיידנו מבעוד מועד בפנסי ראש והשארנו את הציוד מחוץ למערה. הטיפוס בתוך המערה אתגרי למדי, צ'ה הוביל אותנו בין נטיפים וזקיפים היוצרים צורות מיוחדות. יצאנו מהמערה, אספנו את ציודנו והמשכנו בדרכנו.
צעדנו כברת דרך. החום היה בלתי נסבל. השמים התקדרו בעננים כבדים.
שחף וכפיר דלגו בקלילות בשבילים. איציק האט קצב, הושיט לי את ידו. צעדנו כך יד ביד.
כף ידי הזיעה בכף ידו אבל לא רציתי לשחרר את אחיזתנו.
טויוטה חבוטה קרטעה לא רחוק מאתנו. צ'ה שאל אם נרצה לעצור טרמפ, כדי להגיע למחסה לפני הגשם הכבד.
"בטח" אני עונה בשמחה, מלאת תקוה. הרכב חלף על פנינו. לאחר חילופי מילים אחדות עם צ'ה, הרכב המשיך בדרכו. הוא חייך למראה מבטי המאוכזב. "הם נוסעים לכיוון אחר". הוא הסביר.
המשכנו בצעידה. הכאב העמום בגבי הדהד ביתר שאת כעת. טפטוף דקיק התחיל לרדת. לפתע צ'ה שאג בקול, שעט קדימה ונעלם. עמדנו רגע על מקומנו. "מה קרה פה עכשיו?" ניסיתי להבין.
צ'ה חזר בריצה, על פניו הבעת פנים מרוצה. "בואו" הוא אמר. "בן דוד שלי ייקח אותנו, חלק מהדרך". חצינו בזהירות קטע דרך מוצף במים ועלינו אל הדרך הראשית.
טויוטה חבוטה נוספת הגיעה לעברינו. בן דודו של צ'ה האט נסיעתו ועצר לידנו. טיפסנו בזריזות אל ארגז הרכב, ברכנו לשלום בחור שישב על הדופן. שחף נעמדה לצדו, אחזה בחוזקה, כפיר נעמד לשמאלה וצ'ה נעמד משמאלו. איציק ואני התיישבנו על רצפת הארגז, ניסנו למצוא תנוחה נוחה לישיבה בן התרמילים שלנו והשקים הגדולים שהועמסו ברכב.
שחף חייכה באושר. תוך שניות אחדות, חיוכה התחלף בבהלה. את המשך הנסיעה היא תבלה בניסיונות נואשים לחמוק מרסיסי היריקות של הבחור מימינה. כשהרכב עצר לבסוף היא נמלטה כל עוד רוחה בה.
את הקילומטר האחרון שנותר לנו עד ההגעה למחסה, סיימנו בהליכה תוך כדי חציית שדה תירס. ברקים החלו להאיר את השמים. רעמים התגלגלו מעלינו בעוצמה. הספקנו להגיע למחסה רגע לפני שממטרים עזים החלו לרדת.
במחסה, הממוקם בלב שדות חקלאים הגובלים בפאתי יער גדול, כבר המתין לנו אחיו של צ'ה. כשנכנסנו למחסה הבנוי מבמבוק, הוא עמל על הכנת ארוחת הערב שלנו.
השמיים החשיכו, לרגע ברק האיר את היער מולנו ורעם מחריש אוזניים הבהיל אותנו. הגשם ירד במטחים עזים.
"איזה מזל שקיצרנו את המסלול עם הטרמפ, לא הייתי רוצה לצעוד עכשיו בגשם". נשמתי לרווחה.
לאחר ארוחת הערב, כפיר לבש בגד ים ויצא לעשות "מקלחת" בגשם השוטף.
הוא חזר מלא מרץ, התיישב לסדנת גילוף בעץ במבוק, בהדרכתו של צ'ה.
במהרה ייצר לעצמו חרב קטנה. צ'ה הפתיע אותו והכין לו מצ'טה מבמבוק. כפיר נרגש ובקש מצ'ה לחרוט את שמו בתאילנדית על להב המצ'טה. צ'ה חרט עבורו את שמו בכתב תאילנדי: สิงโต. אחר כך למד את כפיר לבטא את השם כראוי: "S̄ingto".
הלילה יורד, שוב התכרבלנו אחד בתוך השני כדי להתגבר על הקור. ריצפת הבמבוק הדקה, זעה תחת כובד משקלנו. מידי פעם אור ברק האיר את אפלת המחסה וקולות הרעמים המתנפצים העבירו צמרמורת במורד גבי. קיוותי שהמחסה יחזיק מעמד במהלך הסערה המשתוללת בחוץ.
העייפות השתלטה על מחשבותיי ואני נרדמתי. כעבור זמן התעוררתי, הגשם כבר פסק, וקולות לילה רמים נשמעו מהג'ונגל הסמוך. "לפחות אין כאן תרנגול", חייכתי לעצמי באפלת החדר.
היום השלישי בטרק
התעוררנו לבוקר שטוף עננים כבדים, בעודנו מתארגנים ליציאה החל טפטוף קל יורד. בוססנו בבוץ העמוק, צלחנו את שדות התירס והבוטנים. כפיר מאושר בחרב שהכין ובמצ'טה שקיבל, נלחם באויבים דמיוניים. איציק וצ'ה פסעו בראש, כפיר ושחף התרוצצו בשבילים ואני, עיניי גמעו את הנוף המרשים.
יד חמימה החליקה אל כף ידי. עצרתי את נשמתי לרגע. מגעה רך ונעים. "חשבתי שזה מביך אותך" לא התאפקתי. "תשתקי ותיהני" היא צחקה. "זה לא יחזור על עצמו" המשיכה בהקנטה.
צעדנו כברת דרך זו לצד זו. עד שהכפר ממנו יצאנו לטרק נגלה לנגד עיננו. טיפסנו לארגז הטויוטה, השמים התבהרו, בדרכנו חזרה עצרנו במפל Mor Paeng Waterfall. המקומיים גלשו במגלשות הסלע הטבעיות, אנחנו הסתפקנו בטבילת רגלינו במים הקרים.
התקבלנו במאור פנים על ידי הצוות ב- מלון Rim Pai Cottage, מדהים איך מיד הרגשנו כאילו שבנו הביתה.
בשלושת הימים הבאים התפנקנו בבריכת המלון ויצאנו לטייל באזור.
שכרנו רכב, וביקרנו בכפר הסיני הסמוך Santichon Village, המקום יפה ומטופח, משמש כאתר תיירותי בלבד.
משם משכנו ל- Sai Ngam Hot Spring שמורת טבע יפיפה עם מעיינות מים חמימים. טמפרטורת המים כ- 34 מעלות ובשעות הבוקר המקום ריק למדי. את רוב היום בילינו שם (עלות כניסה לשמורת הטבע 200 באט למבוגר, 100 באט לילד, עבור הרכב התבקשנו להוסיף 30 באט ובמעיינות עצמן, עלות כניסה 20 באט למבוגר, ילדים נכנסים בחינם).
היה קשה לעזוב אולם החלטנו לבקר במערת נטיפים מקסימה Lod Cave. על מנת לבקר במערה, נדרש שייט ברפסודת במבוק. השייט אורך כעשר דקות אל תוך המערה (התשלום בכניסה כולל שייט והדרכה).
בחזרה לצ'אנג מאי
יכולנו להישאר בפאי לנצח. הפיתוי רב אולם הדרך קראה לנו ואנו שבנו אל המסע.
חזרנו ל- Chiang Mai. שהינו לילה נוסף ב- The Corner inn 2. בעל המקום שמח לקראתנו והוביל אותנו לחדרנו הקודם.
יצאנו לבלות את הערב בעיר העתיקה של Chiang Mai. שוב אפליקציית MAPS.ME נתקעה וסבכה אותנו בסמטה נטושה וחשוכה למדי. מקק עצום ממדים יצא לקראתנו מתוך אחת מאבני המדרך, תחילה הוא פנה לכיוונה של שחף, היא צרחה ורצה הצידה, מיד הוא פנה לכיוונו של כפיר שמזנק הצידה באימה, "ג'ון בריון" צעק כפיר, המקק המכוער התקרב לעברי. קפצתי כדי להתרחק ממנו, המקק הסתובב על מקומו ופנה לעבר איציק.
אנו נפוצים לכל עבר בגועל.
"מי אויבו הקשוח של המקק"? צעק כפיר בשאלה ומיד ענה "הכפכף!". עצרנו מיד על מקומנו.
נראה שג'ון בריון הבין שהמשחק משתנה לרעתו והוא מיהר להיעלם לתוך אבני המדרך מהן הופיע. יצאנו מהסמטה החשוכה, מצחקקים איך מקק אחד מכוער ואימתני הצליח לגרום לכזאת מהומה! לבסוף מצאנו את דרכינו ללא עזרתה של האפליקציה הסוררת.
עיירת הגבול Mae Sot
הנסיעה התארכה וכפיר הרגיש רע מרגע לרגע.
במהלך הנסיעה ניגשה אלינו הדיילת, היא אינה דוברת אנגלית אולם היא הבחינה בחיוורון פניו של כפיר. היא הגישה לו מקלון טבול בחומר כלשהו כדי שיריח ויפחית בעזרתו את הבחילה, בנוסף היא ציידה אותו בשקית הקאה. מידי פעם הגיעה לבדוק מה שלומו.
סוף סוף הגענו למחוז חפצנו. כפיר ירד ראשון מהאוטובוס והקיא את נשמתו. הוא כל כך חיוור.
המתנו רגע לצדו מניחים לו להתאושש.
הבטתי סביב, המקום נראה שומם. אחרוני הנוסעים התפזרו לתוך רכבי songthaew (מונית שרות בצורת טנדר), בדרכם אל גבול תאילנד-מיאנמר.
אישה נגשה אלי ובאנגלית רהוטה היא מורה לי לעלות לרכב. "50 באט לאדם, אתם ארבעה?" היא שאלה ומבלי להמתין לתשובה, המשיכה "זה יעלה לכם 200 באט, הרכב יוצא עכשיו".
"תזדרזו" היא הוסיפה כשלא הגבתי.
הבטתי ברכב עליו היא הצביעה. מספר תרמילאים ישובים ממתינים לצאת ההסעה.
מבט נוסף בכפיר והיה ברור לי שאנחנו נשארים בעיירה ומחכים שיתאושש. הגברת לא תכננה לוותר. הודתי לה, הצבעתי על כפיר והסברתי לה שאין בכוונתי לחצות היום את הגבול. בינתיים איציק ליווה את כפיר לשירותי הגברים, להתרענן מעט.
"כמה תעלה לי מונית לעיר הקרובה?", פניתי אליה בשאלה.
"200 באט" ענתה. "עדיף שתיסעי עכשיו לגבול ותשני שם במלון, בבוקר תלכי ברגל למעבר. אם תיסעי לעיר זה יעלה 200 באט, זה רחוק מאוד" היא מדגישה "ומחר תשלמי עוד 200 באט לגבול, זה יצא לך יותר יקר! 400 באט כל הסיבוב לעיר ובחזרה לגבול. לא כדאי לך!" היא שלפה את הטלפון הנייד שלה והראתה לי תמונה של מלון בגבול. "תזדרזו, הרכב רוצה לנסוע!" היא המשיכה ללחוץ.
"עדיף שתצאו לדרך, ייקח לנו זמן להתרענן ולהחליט מה אנו עושים" עניתי.
בעודי ממתינה לבנים שישובו מהשירותים, חיפשתי את המלון שהסדרנית המליצה לנו. סקרתי את תמונת החדר. הוא נראה מעופש.
איציק וכפיר חזרו. בעצה אחת עם איציק החלטנו לקחת מונית לעיר.
מצאתי חדר למשפחה ב- T-House Maesot Hotel דרך אתר Booking.com, החדר נראה מפנק. אם כפיר מפתח משהו, עדיף שיהיו לנו תנאים נוחים וקרבה למרפאה.
כעת תחנת האוטובוס הייתה נטושה למעט אנשים בודדים הישובים בכיסאות מרוחקים, ממתינים לאוטובוס לילה לבנגקוק.
תרתי בעיניי אחרי אותה סדרנית, ניגשתי אליה.
"החלטנו לנסוע לעיר".
"זה יעלה לך 300 באט". אני מחייכת אליה "לפני דקות ספורות אמרת לי שמונית לעיר תעלה לנו 200 באט"
"נכון", היא אמרה, "עכשיו זה יעלה לכם 300 באט!" מבטה קר.
היא הביטה בכפיר, ישוב על כיסא ראשו נח על כתפו של איציק. הבטתי בה עדיין מחייכת. "תודה לך" אומרת בקלילות וחזרתי למקום מושבם של איציק וכפיר.
"מה קורה?" איציק שאל ואני סיפרתי לו.
כפיר עובר להתכרבל בזרועותיי. "אני יוצא לסיבוב קטן, נראה מה קורה מחוץ לתחנה".
האישה נעמדה בהתרסה מולי, המשיכה להביט בנו במבטה הקר.
ליטפתי את שערו של כפיר. "איך אתה מרגיש?" בדקתי, "כואב לי הגרון". הוא ענה בקול חלש.
איציק חזר "הכל נטוש!" הוא הכריז. "נטוש?" הקשתי. "כן, חוץ ממשרד – Tourist information בצד השני". "מעולה!", זינקתי בעליצות על רגלי. "כבר חוזרת…"
ניגשתי לעמדת המידע. באשנב יושב בחור ידידותי. בדקתי אתו מהן האפשרויות שלנו להגיע לעיר. "מונית פרטית ממוזגת, תעלה לך 150 באט", הוא הנמיך את קולו "אל תיסעי דרכה, מצביע לעבר הסדרנית, את יכולה לצאת לעבר הכביש, יש שם הרבה מוניות", מצביע בידו על הכביש הסמוך. בו ברגע, מונית נעצרה לידנו. נוסעים מקומיים ירדו.
"חכי רגע" הוא קם מכיסאו. יצא ממשרדו וניגש לנהג המונית. הצביע עלי ושאל משהו. הנהג הנהן בראשו.
הבחור חזר אלי. "הוא פנוי אם את רוצה".
הודיתי לו בשמחה וכיוונתי את נהג המונית לעבר איציק והילדים. הושבתי את כפיר במונית הממוזגת. איציק העמיס את שני התרמילים הגדולים, בתא המטען. שחף הכניסה את תיקי היד והתיישבה ליד כפיר. אני הסתובבתי והבטתי לעבר הסדרנית בחיוך. היא נתנה בי מבט נרגז. התיישבתי ליד מושב הנהג. הבחור חביב וגמע את שלושת הקילומטרים למלון בנסיעה זהירה.
הצלחנו לשמור על חוש הומור
במלון כבר המתינה לנו גברת מפחידה למראה. היא הובילה אותנו במעלה מדרגות מתפתלות אל הקומה השנייה. הראתה לנו את חדרינו. החדר רחב ידיים, המיטות גדולות ומפנקות, אולם הקשר בין התמונות באתר- Booking.com, נדיר ומקרי בהחלט. את הקירות עיטרו שתי מסגרות ישנות של תמונות ללא התמונות ואנו תהינו אם זה קטע עיצובי כי החדר רחוק מלהיות מעוצב.
"מים חמים במקלחת, ארוחת הבוקר כלולה", היא הכריזה תוך כדי שהיא מדליקה את המזגן והניחה את השלט על השידה. "תיהנו!" אמרה ונעלמה.
כפיר היה מוטל שפוך על המיטה. כאב הגרון הלך והתעצם. הצעתי להתקלח עם מים חמים ולהתרענן.
איציק סייע לו להתארגן למקלחת. הוא ניסה לכוון את המים החמים ללא הצלחה. "אין מים חמים" הוא מדווח מהשטח.
הוא ירד לקבלה והסביר לגברת מפחידת המראה שאין לנו מים חמים במקלחת. היא הניחה את כפות ידיה על לחייה ובמבט מודאג שלחה אתו את החדרנית לבדוק מה מקור הבעיה. החדרנית אינה דוברת אנגלית, היא קדה קידות בהתנצלות, חלצה את נעליה ונכנסה בעקבות איציק לחדרינו תוך כדי שהיא קדה לכל אחד ואחד מאתנו. היא נכנסה לחדר המקלחת. הדליקה את מכשיר החימום, פתחה את ברז המים והמתינה מעט. מבטה התחלף למבט מודאג. היא סגרה את ברז המים. יצאה מחדר המקלחת. חזרה שוב על ריטואל הקידות, תוך כדי שהיא מתנצלת "sorry" (היא מבטאת: סולי) עד שיצאה מפתח הדלת.
הבטנו זה בזו.
אמרתי באופטימיות שבטח היא הלכה לקרוא למישהו לתקן את הבעיה.
המתנו.
רבע שעה חולפת… האופטימיות התחלפה בפסימיות.
אף אחד לא הולך להגיע…
ירדתי לקבלה. הגברת מפחידת המראה ישבה ליד השולחן. בחדר מאחוריה, החדרנית, מציצה בי במבטים מבוהלים. היא ישבה וקיפלה ערימת מגבות.
"אין מים חמים במקלחת", הגברת בקבלה מעמידה פנים שאינה מבינה את דברי ומדברת איתי בשפתה. הצבעתי על החדרנית "אין מים חמים במקלחת", חזרתי על דברי בעקביות, "היא הייתה בחדרינו, תשאלי אותה!"
הבטתי לעבר החדרנית שנראה היה כאילו מתכווצת ומתקפלת לתוך ערימת המגבות הענקית שמולה.
רגע ארוך עבר. נדמה לי שלעולם לא אזכה לתגובה. לפתע הגברת מפחידת המראה, פנתה למישהו שעמד בדממה מאחורי. התפתחה ביניהם שיחה ערנית. ניסיתי לעקוב כדי להבין אם השיחה נוגעת אלי או לא.
לפתע שניהם פנו אלי בחיוך ובקידות. החדרנית הזדקפה והציצה מהחדרון מבטה מלא תקווה כעת. הגברת מפחידת המראה חזרה לדבר אנגלית, "הוא יגיע לחדר לבדוק" הצביעה על הבחור.
הבטתי בו. הוא הביט בי בחיוך והסתובב לכיוון היציאה.
"מתי?", "חמש דקות", הגברת מפחידת המראה ענתה.
עליתי במעלה המדרגות המתפתלות לקומה השנייה. "מה קורה?" איציק קידם את פני,
"Five minutes", עניתי באנחה.
"כפיר שוב הקיא". שחף דיווחה.
כפיר שפוך כולו על המיטה. "אני מרגיש שגוש גדול חוסם לי את הגרון". הוא אמר בקול חלוש.
התחלתי לחפש מידע באינטרנט על מרפאה באזור. דפיקה על דלת חדרינו קטעה את חיפושי.
הבחור עמד מחוץ לדלת חדרינו הפתוחה, השיל את נעליו והניח אותן במסדרון, סמוך לדלת. הוא חמוש בידיו במברג גדול. חייכתי לעברו בשמחה, הוא נכנס תוך כדי קידות ואמירת "sorry" עד שנעלם בחדר המקלחת. איציק עמד בפתח המקלחת מביט במעשיו. מבטו המשועשע התחלף במהרה במבט מזועזע. הוא עזב את עמדתו ליד פתח המקלחת, "טוב שחף, כנראה שתוכלי להתאמן בהחייאה הרבה יותר מהר ממה שחשבת".
"מה קרה?" היא שאלה מודאגת.
"הבחור מתעסק עם חשמל בלי לנתק את המתג הראשי כשהוא יחף והמים זורמים".
כעבור זמן מה, הבחור יצא מחדר המקלחת. הניד ראשו בשלילה. פניו מביעות התנצלות
"Five minutes" הוא אמר וסמן לנו בידיו לא לדאוג. עזב את חדרינו ונעלם.
"טוב, לפחות את לא צריכה לעשות החייאה לעת עתה". שחף הביטה בי במבט מאוכזב.
דלת חדרינו נותרה פתוחה, כעת הציץ דרכה ראש, "sorry", חייכתי אליו, מהנהנת בראשי.
בחור צעיר נכנס לחדר, רגליו יחפות, בידו מברג קטן, מאחוריו משתרך עוד בחור צעיר, יחף בידיו מברגה, ועוד אחד נוסף גם יחף, צינור ארוך בידו, ועוד אחד, מבוגר עם תיק כלי עבודה גדול, והאחרון, מיודענו הבחור אשר הגיע ראשון לזירת האירוע, עדיין אוחז במברג הגדול.
חמישתם נכנסו בזה אחר זה לחדרינו, תוך כדי קידות ואמירת "sorry" הצעירים יותר צחקקו במבוכה. המבוגר בעל ארשת פנים רצינית. בעל המברג הקטן נכנס לחדר המקלחת. הארבעה הנותרים הצטופפו ליד פתח המקלחת. איציק לא עמד בסקרנות ונגש גם הוא לפתח המקלחת. הם מפנים לו מקום בניהם וכך כולם עומדים ובוהים רגע אחד במעשה הבחור.
בין החמישה התפתח דיון ערני. לפתע נשמעו קריאות שמחה רמים. הבחור עם המברג הקטן יצא בארשת ניצחון מחדר המקלחת. "יש מים חמים" איציק הכריז. בעוד הם נכנסו בזה אחר זה לחדר המקלחת שלנו, פתחו את ברז המים ווידאו שאכן יש מים חמים. כשחמישתם סיימו לוודא זאת הם הסתובבו אלי בשמחה. אמרו משהו בשפתם קדו ויצאו בזה אחר זה מחדרינו.
"מעשה בחמישה מהנדסים…" איציק התגלגל מצחוק.
"את מבינה שהצעיר בחבורה לחץ עם המברג שלו על כפתור בתוך המכשיר ופתר את העניין בתוך שנייה!"
לאחר המקלחת, כפיר הראה סימני התאוששות.
המלון שלנו ממוקם בסמטה מוזנחת למדי. יצאנו לעבר הרחוב הראשי, זכרתי שבמהלך הנסיעה, ראיתי בית מרקחת קרוב. אולי אוכל להתייעץ עם הרוקחת איפה ישנה מרפאה לילדים בסביבה. הגענו לבית המרקחת ועמדנו בתור. פנתה אלי עובדת בית המרקחת והציעה את עזרתה.
פתחתי בשאלה אולם היא אינה דוברת אנגלית וסימנה לי להמתין בתור לרוקחת. המתנו בסבלנות כשהגיע תורינו הרוקחת הביטה בחמלה בכפיר ויצאו אלינו ממקומה שמאחורי הדלפק. שאלה את כפיר איך הוא מרגיש. הראתה לו תמונה גדולה ובה משורטטת מערכת הנשימה: דרכי נשימה עליונות ודרכי נשימה תחתונות, כולל הסבר מפורט באנגלית. היא בקשה ממנו שיצביע על מיקום כאב הגרון. כפיר הצביע על נקודה בגרון הדמות. היא ליטפה ברכות את ראשו.
"הוא סובל מאלרגיות?" היא שאלה, "כן" פירטתי.
"יש לך משאף?" שאלה את כפיר. הוא הראה לה את המשאף שהוא נושא בכיסו. הרוקחת בחנה את הכיתוב על המשאף והנהנה בראשה. "כדאי שתיקח שאיפה מהמשאף כעת", היא הביטה בי, "לפי איך שאת מתארת לי הוא חווה תגובה אלרגית". כפיר שאף מהמשאף ואמר לי "אני חושב שהיא צודקת, הרגשתי רע ממש כשישבתי על הכיסא המרופד באוטובוס, היה שם הרבה אבק" היא המשיכה והסבירה לי את ההבדל בכאב הגרון כתוצאה מאלרגיה לעומת דלקת גרון, את הסבריה מלווה בתמונות המדגימות את מבנה הלוע במצבים השונים.
"אתם מתכננים לעבור את הגבול למיאנמר?" היא בררה. "רק אחרי שכפיר ירגיש טוב" עניתי.
"בסדר גמור, מערכת הבריאות כאן הרבה יותר מתקדמת, אם יתברר שזאת דלקת גרון ויעלה לו החום, כדאי שיעשה בדיקות מקיפות ויטופל בתאילנד". בנוסף היא הסבירה לי על קדחת הדנגי שהתפרצה ביתר שאת באזור. היא הסבירה על דרכי מניעה מעקיצות יתושים וסימנים מזהים למחלה, חשוב לה שנהיה מודעים ולא נסתבך חלילה.
הודיתי לה בחום, היא לטפה שוב את ראשו של כפיר, "תרגיש טוב, Handsome boy" היא ברכה אותו בחיוך, "אם תזדקקו לי, אני אהיה פה שוב מחר".
בסמוך לבית המרקחת, שחף מצאו לנו מסעדה יפנית מפנקת, התיישבנו לאכול וחזרנו לחדרינו.
לשמחתנו, עבר על כפיר לילה שקט, למחרת הוא התעורר שמח ושובב כהרגלו, לכאב הגרון אין זכר.
"אז, חוצים את הגבול?" שאלתי.
ארזנו בזריזות את חפצינו ויצאנו אל היום החדש. השמיים בהירים, האוויר כל כך נעים.
שום דבר לא הכין אותנו לבאות…
