קמבודיה

מעבר גבול תאילנד – קמבודיה

על אף סיפורי עוקץ רבים המתרחשים במעבר הגבול בין תאילנד לקמבודיה. צלחנו את מעבר הגבול ללא קושי.

החלטנו לבצע את המעבר באופן עצמאי. למען האמת אני לא ממש מצליחה להבין מדוע תרמילאים מסתייעים בסוכנויות הממוקמות ב- Khao San road או במקומות אחרים בעיר. הדרך למעבר הגבול Poi Pet, ממש קלה ופשוטה.

רכשנו e.Ticket לאוטובוס באפליקציית 12GO Asia, הכרטיסים נשלחים לתיבת המייל. את הכרטיסים ניתן להדפיס בהוסטל בו מתארחים (ב- Ama Hostel לא ביקשו תשלום על הדפסתם). נסענו ב-grab לתחנה מרכזית Mochit Bus Terminal וביצענו check in בחברת האוטובוסים על פי הנחיות המתקבלות במייל.

הנסיעה באוטובוס של חברת Aran הייתה נוחה וארכה חמש שעות. נסענו עד Aranyaprathet, העיר הסמוכה למעבר הגבול בתאילנד.

בתחנה הסופית, צבאו עלינו נהגי טוק טוק רבים והציעו לנו הסעה למסוף הגבול. ויתרנו על שירותיהם ובחרנו ללכת את מרחק הליכה הקצר ברגל. בדרך עצרנו בבנק והמרנו את הכסף התאילנדי שנותר לנו, לשטרות של דולרים. הצטיידנו בחנות 7Eleven, בכריכים ושתיה לדרך.

משם המשכנו למשרד ההגירה התאילנדי. בקטע הליכה זה, תרמילאים רבים נתקלים בניסיונות עוקץ. לאורך הדרך נגשו אלינו אנשים בחליפות מחויטות, עונדים תגים "רשמיים". הם הציעו את עזרתם בהוצאת ויזה לקמבודיה. חלקם חייכו אלינו וחלקם ניסו להזהיר אותנו שבלעדי עזרתם לא נקבל ויזה. איש מאתנו לא יצר קשר עין או פיתח שיחה עם אותם אנשים. התעלמנו מהם בנחישות והמשכנו הישר אל משרד ההגירה התאילנדי. שם אנו מסרנו את דרכוננו כדי לקבל חותמת יציאה מתאילנד.

ממשרד ההגירה יצאנו למסלול הליכה מסודר המוביל למשרד שמצוין עליו בשלט גדול Visa on arrivel. במשרד זה יש צורך למלא טופס בקשה עבור כל דרכון בנפרד. לאחר מכן יש להגיש את הטפסים לדלפק ולהסדיר את תשלום הויזה בסך 30 דולר בלבד. רצוי להביא סכום מדויק.

מניסיוננו, חשוב לבדוק את תוקף הויזה שהוחתמה בדרכון ושאין שגיאת כתיב באיות שמכם, טרם עזיבת הדלפק.

לאחר סיום שלב זה, המשכנו למשרד ההגירה הסמוך. התבקשנו למלא שוב טופס זהה לזה שכבר מילאנו במשרד מבקשי הויזה. הגשנו את הטופס בדלפק, הפקיד מחתים את הדרכון. על אף שהצטיידנו בתמונת פספורט מבעוד מועד לא נדרשנו להגיש אותה. במעמד החתמת הויזה, צילמו אותנו ולקחו לנו טביעות אצבעות.

כשהמתנו בתור, הבחנו בשלט גדול המציין שאין צורך לשלם תשלום נוסף עבור שרות. התשלום היחיד הנדרש הוא תשלום הויזה. בשלט צורף מספר טלפון לתלונות.

תהיתי אם אכן מישהו עונה בצד השני של הקו. אולם מאחר והתהליך עבר באופן חלק, אני מניחה שאכן יש פיקוח על ההתנהלות במסוף הגבול. התהליך ארך פחות מעשר דקות וברוכים הבאים לקמבודיה!

Poi Pet

עיר הגבול הקמבודית Poi Pet, רכשה לעצמה עם השנים מוניטין הידוע לשמצה. בעיר בתי קזינו רבים המארחים מהמרים תאילנדים שיכורים. אלו נוהרים אליה מאחר ובתאילנד ההימורים אינם חוקיים. רבים המליצו לנו לא להתעכב ב- Poi Pet בשל העובדה שהעיר עלולה להיות מאוד לא נעימה עבור הילדים. הרגשתי שלשחף וכפיר יהיה נכון לעצור לנוח ולהתאקלם מעצם המחשבה ששוב עברנו מדינה. בדיעבד, הייתה זאת החלטה נכונה.

התאכסנו במלון V9, מלון מפנק ללא קזינו בתחומו. השעות האלו אפשרו לנו זמן הסתגלות. בקרבת מקום ישנה מסעדה תאילנדית. בעלת המקום לבבית, היא פינקה אותנו באוכל טעים. היא התאימה את המתכונים המקומיים לפי ההעדפות של הילדים.

בעיר Poi Pet ניתן להשתמש בדולרים ובמטבע תאילנדי. למעשה בכל מקום אליו הגענו מלון, סופרמרקט ומסעדות הייתה העדפה מובהקת למטבע התאילנדי.

התפתינו לצאת ולהכיר את המקום, כמו בכל עיר מעבר, גם פה ישנה המולה רבה ברחובות, האנשים מאוד נחמדים. למעשה חשנו כאילו אנו עדיין בתאילנד.

למחרת בעזרת צוות המלון, הזמנו מונית ב- 25 דולר ל- Krong Siem Reap.

ניתן להגיע ל- Krong Siem Reap, גם באמצעות אוטובוס מקומי היוצא פעם ביום, בשעה 6:00 בבוקר.

Krong Siem Reap

נהג המונית עצר לנו סמוך ל- Siam Rip Pub Hostel, מיקום ההוסטל מעולה אולם החדרים מעופשים למדי.

העיר קסומה ומרתקת. יש בה שילוב של היסטוריה מרשימה, עיר עתיקה ועיר מודרנית.

בשעות הבוקר המוקדמות היא מנומנמת, אחר הצהרים העיר מתחילה להתעורר לחיים, האווירה כל כך כיפית. רחוב Pub street והרחובות הסמוכים מתמלאים בתיירים, העיר מוארת ואנחנו התאהבנו בה לגמרי. החלטנו להישאר חמישה לילות.

בקמבודיה נהגי הטוק טוק יושבים בחבורות קטנות, משועממים מחוסר מעש. כשחולף לידם תייר הם קוראים לו ממקום יושבם ומנסים לשכנעו לנסוע לאתרים השונים בעיר. הדפנו בחיוך את ניסיונותיהם הנואשים.

סמוך לרחוב בו התאכסנו, ישב נהג טוק טוק ושיחק בטלפון הנייד שלו. הוא הרים את ראשו ומבטנו הצטלבו, הוא חייך ושאל אותי אם אנחנו צריכים טוק טוק. משהו במבטו מלא תקווה, הוא נגע לליבי. החלפנו מילים בודדות באנגלית. הוא ממש השתדל שנבין אותו, Ry Nan שמו. הצעתי לו להוריד אפליקציית WhatsApp וסייעתי לו להתקין אותה. הוא למד להשתמש בה במהרה והיה מרוצה כל כך.

הוא הציע לקחת אותנו לשני אתרים היסטוריים ובחזרה ולהמתין לנו כמה זמן שנצטרך תמורת 2 דולר בלבד.

מוזיאון המלחמה

היעד הראשון שלנו מוזיאון המלחמה. בכניסה לאתר ניתן להצטרף לקבוצה מודרכת או לסייר במקום באופן עצמאי. הסיור עם המדריך היה מרתק. המדריך שהיה ילד קטן בתקופת שלטונו של העריץ הקמרי Pol Poit, סיפר לנו על התהליכים שעברו על קמבודיה מאז ועד ימינו. הוא איבד את רוב משפחתו בשדות הקטל, מכל משפחתו שרדו סבו ואביו. דרכו למדנו לראשונה על השיטתיות המזעזעת ברצח העם הקמרי על ידי משטר הקמר רוז.

בקולו השקט, הוא סיפר "Pol Poit, החליט להוציא את תכניתו לפועל, ביצוע ריסטראט ויסוד מחדש של קמבודיה הקומוניסטית. כדי להצליח בתוכנית הזדונית, הוא הוציא הוראה לתושבי העיר להתרכז במחנות בכפרים הסמוכים לעיר. כדי שהם יסכימו ללכת מרצונם החופשי הוא הערים עליהם, "צפויה להיות מתקפה של צבא ארה"ב על העיר" הוא הודיע להם, "נפנה את העיר ליומיים שלושה ונשוב". תושבי העיר התפנו מרצונם לאזורי הכינוס בכפרים. כשהגיעו לשם, היה עליהם להצהיר על משלח ידם והשכלתם.

ראשית רצחו את כל המלומדים בעלי תארים והשכלה, גם אנשים שהרכיבו משקפי ראייה נחשבו בעיניהם מלומדים. בנוסף, רצחו את כל מי שלא יוכל לעבוד בחקלאות: קשישים, אומנים, אנשי רוח, עיתונאים, נרצחו חולים, אנשים עם צרכים מיוחדים וכל מי שנתפס בעיני אנשי ה"קמר רוז" כאנשים חלשים שלא יועילו לצרכי השלטון, מתנגדי שלטון או כאלו אשר עלה חשד קל שבקלים שיהוו מכשול לשלטון החדש. הורים הופרדו מילדיהם, נשים מבני זוגם. כאוס שלט בכל.

למרבה הזוועה, Pol Poit הגדיל לעשות ודאג בדרכי מרמה להחזיר חזרה לקמבודיה משכילים קמרים אשר היגרו בעבר למדינות המערב, במטרה לרצוח אותם וכך להבטיח שלא יישאר אף אדם בעל פוטנציאל להביע התנגדות למעשיהם".

הוא השתתק לרגע. בעוד אנו מעכלים את דבריו, הוא שאל "אתם יודעים איך הוא שכנע אותם לשוב?" המתנו בשקט לתשובתו. "הוא עשה זאת על ידי פרסום ידיעות כוזבות בעיתונות הבינלאומית, בהן קוראים לאנשי הרוח ואנשי המדע המשכילים לשוב למדינתם השסועה בשל המלחמה עם וייטנאם והמתקפות של צבא ארצות הברית. אנו זקוקים לכם לסייע לנו בשיקום המדינה, זעקו הכותרות בעיתונות הבינלאומית. Pol Poit ביקש והם, הם האמינו לו ושבו למולדתם מתוך נאמנות ורצון כנה לסייע בשיקום מולדתם. בשובם נאסרו ונרצחו בשדות הקטל".

"Pol Poit מעולם לא נשפט על מעשיו". שמעתי את הכאב בקולו, "למעשה עד היום בממשלה מכהנים, אנשים שהיו חברים במפלגת ה"קמר רוז", הם רק שינו נאמנות לכאורה, כעת הם נוהים אחרי המערב אולם בתפיסת עולמם הם עדיין קומוניסטיים". הוא המשיך וסיפר "הדור הצעיר לא לומד בבתי הספר על רצח העם. הגדולים יותר לומדים מה שהשלטון מכתיב להם. המבוגרים עסוקים בהישרדות כלכלית". לפני שנפרדנו, הוא סיפר לי שבחר לעבוד עם תיירים כדי לספר את סיפורה האמתי של קמבודיה. הסיפור שכל כך קל לשלטונות ארצו להדחיק אל תהומות השכחה. בקולו נימת כאב.

"אבל היום בעידן האינטרנט, אתה יכול לכתוב מאמרים ולהפיץ את המידע בקנה מידה עולמי" אמרתי. "אני פוחד" הוא ענה בכנות. "אני פוחד על עצמי ועל משפחתי".

הקשבנו לדבריו מזועזעים.

"את יודעת", הוא המשיך, "אני וחברי מסתכלים על מדינת ישראל כדוגמה עבורנו, המדינה שהוקמה לאחר העבר הטרגי וההיסטוריה העצובה שלכם", הוא חייך, חיוך נוגה "אולי יבוא יום וגם קמבודיה תשתקם כך". הוסיף בתקווה.

נפרדנו ממנו, ופנינו לשוטט במוזיאון. תרגמתי את הכיתוב לשחף וכפיר. בררתי את מילותיי בזהירות.

כפיר לחש לי "אמא אני לא יכול יותר, אני יוצא החוצה". הצעתי לשחף לצאת ביחד אתו. היא סרבה בכל תוקף "תתרגמי לי", היא ביקשה, "אני רוצה לדעת הכל".

את הביקור במוזיאון והחוויה העוצמתית, איציק ואני מנפנו לשיחה עם הילדים על זכויות אדם, חופש הביטוי, משמעותה של דמוקרטיה אמתית ועוד.

מוזיאון המלחמה War Museum פתוח מידי יום בין השעות 8:00 בבוקר ועד 5:30 אחר הצהריים. דמי כניסה למבקרים זרים: 5 דולר.

Wat Thmey-Killing Fields

משם נסענו ל- Wat Thmey-Killing Fields. הביקור במקום קשה.

באחד החדרים סדרת ציורים המתארת את סיפורו הטראגי של Sum Rithy שנכלא ועונה על ידי ה"קמר רוז". כשיצאנו לרחבת המקדש, עמד אדם בשנות השישים המאוחרות שלו, על פניו חרותים קמטים. הוא סימן לנו בידו לגשת אליו. הוא הצביע על עצמו ואמר משהו בקמרית. לצידו אישה מקומית. מאחוריו תלויים תצלומים מסדרת הציורים שראינו דקות מועטות קודם לכן. נגשתי אליו בסקרנות. האישהתרגמה לנו "הוא רוצה לספר לכם שהוא הניצול עליו מספרת התערוכה", הבטתי בעיניו, "תוכלי לומר לו, שאני כל כך כואבת את כאבו" בקשתי. היא תרגמה לו את דברי. הוא ענה "הוא רוצה שתדעו שהוא לא פוחד, הוא רוצה שהסיפור של העם שלו, לא ישכח" הוא הראה לנו תמונות ישנות של בני משפחתו. "כולם נרצחו!" ליבי התכווץ בכאב. היא המשיכה ותרגמה "בזמן שנכלא, הם עינו אותו בדרכים רבות. לילות שלמים היה קשור, בימים עבד בעבודות כפיה. לילה אחד שפכו עליו מים רותחים". הוא הראה לנו את זרועותיו.

הוא ניצל כיוון שהיה לו ידע במכונאות, ידע שהקמר רוז היו זקוקים לו.

לאחרונה העיד בבית המשפט נגד Khieu Samphan שהיה ראש המדינה בממשלת ה"קמר רוז" וכמי ששלט בשפות רבות יצג אותה בגזרה הבינלאומית ו- Nuon Chea שכונה "אח מספר 2 למנהיג Pol Pot", היה האידאולוג של התנועה ופיקד על גל הטיהורים הרצחני.

הקשבנו בדממה. הבטתי בפניהם המרצינים של שחף וכפיר. "לעולם לא נשכח אותך!" הבטחתי. הוא סימן לנו על המצלמה. "הוא מבקש להצטלם אתכם" תרגמה לנו האישה.

לפני שנפרדנו מ- Ry Nan, שאלתי אותו על עלות יום טיול אתו למקדשים. "15 דולר, אני אגיע לאסוף אתכם ב- 4:30 לפנות בוקר, משם ניסע לקנות כרטיסים ואז נצא לסיור בין האתרים" הוא מנה שמות של מקדשים שחשוב שנראה. "אל תדאגי", הוא אמר. "אני אחכה כמה זמן שתצטרכו".

"אין מצב!" שחף אמרה נחרצות.

נהג הטוק טוק הביט בנו בסקרנות. ניסיתי לשכנע אותה במתק שפתיים. על נערה מתבגרת זה לא ממש עובד. "ראיתי מספיק זריחות! זוכרת בטרק לסנטה קטרינה? מה עם הזריחה מעל האמזונס? עדיין לא שכחתי את הזריחה בטיול בירדן! אה, וגם הזריחה כשטיפסנו למצדה בטיול שנת בת מצווה!" היא השירה אלי את מבטה, עיניה היפות והגדולות הביטו בי בתקיפות. "אוקי", אני שיניתי טקטיקה "תישארי לישון, אנחנו נקום לראות את אחד האתרים המדהימים בעולם בשעת זריחה". היא התכנסה בזעף בתוך עצמה. "ב- 4:30 נהיה מוכנים" חייכתי אל נהג הטוק טוק שלנו.

עלינו במדרגות התלולות המובילות אל חדרינו.

מעבדים את חוויות היום

"איך היה לך היום?" שאלתי אותה. "קשה!" היא שאפה אויר מלוא ריאותיה והמשיכה בקולה השקט "עדיין, לא הייתי מוותרת על היום הזה בשום אופן". עיניה ברקו בדמעות עצורות. "למדתי המון על רצח העם שעברו אנשים חפים מפשע, הכי כאב לי לראות את שרידי העצמות של הילדים". היא עצרה רגע. הביטה בי בעיניה הגדולות והיפות, "התרגשתי לפגוש את הניצול, לשמוע מפיו על מה שקרה למשפחתו ולו. ראית איזה עיניים עצובות היו לו?" היא שאלה והמשיכה בלי להמתין לתשובה "העיניים שלו היו כבויות, אפשר לראות איך הכאב חרות על פניו".

היא נראתה מהורהרת לרגע. "העיניים שלו התעוררו לחיים כשאמרת לו שנכתוב ונספר את סיפור ההישרדות שלו משדות הקטל. אמא, אני לא אשכח אותו לעולם"

היא הניחה את ראשה על כתפי. היא נראתה כה שברירית, גופה נרעד לרגע. היא הרימה מבטה אלי, חייכה חיוך עצוב ופנתה לחדר המקלחת.

בזמן שהיא התקלחה, שאלתי את כפיר "איך היה לך היום?", "קשה!" הבטתי בו, שוקלת בזהירות את מילותיי. "אמא, אני לא מצטער שהלכנו למוזיאון, זה היה יום קשה אבל גם הייתה לי הזדמנות ללמוד המון דברים שבבית הספר בארץ בטח לא הייתי לומד. היה לי עצוב לשמוע שאנשים פוגעים בבני העם שלהם! בילדים שלהם! התרגשתי מאוד לדבר עם הניצול למרות שהיה קשה לדבר אתו כי הוא לא יודע אנגלית. גם התרגשתי כשהוא ביקש שנצטלם אתו, אני לעולם לא אשכח אותו".

"גם עלי עבר יום מטלטל". חשבתי בלבי על כך שאני זקוקה לזמן לעכל את גודל הטרגדיה של העם הקמבודי. ישנו הבדל עצום בין לקרוא על Genocide ולצפות בסרט "חומות של שתיקה", לבין לצעוד במוזיאון המלחמה המוזנח. לקרוא עדויות, לראות תצלומים ישנים ומתפרקים, להקשיב למדריך המספר את סיפורו הטראגי של העם הקמבודי, לשמוע את סיפורו המשפחתי, לעמוד בשדה קטל ולראות שרידי שלדים של משפחות שלמות, להביט בערימת הגולגולות העצומה שבמקדש, שם הונחו לאחר המלחמה, מתוך כבוד אחרון לנספים האנונימיים, לשמוע עדות מצמררת מאדם ששרד את הזוועות, ועומד מידי יום במתחם ההנצחה ומשמיע את קולו, ללא פחד. לראות ברחובות את קטועי הגפיים הרבים בעקבות דריכה על מוקש, הם מנסים לשרוד את ההווה ולתת סיכוי לעתידם. חלקם הגדול מוזיקאים, חלקם מקבצי נדבות. טלטלתי את ראשי, מנסה לגרש את המחשבות הכואבות.

"מחר, נצא לטיול הזריחה. נראה עוד צדדים בהיסטוריה של המקום" אמרתי, ספק למשפחתי ספק לי. שחף שיצאה מהמקלחת, נראתה קצת מאוששת, הנהנה בראשה כמשלימה עם מר גורלה. "אל תתפלאי אם אני לא אצליח להתעורר בזמן!" היא התרתה בי.

יצאנו לארוחת ערב במסעדה מקומית ב- Karo restaurant. רחובות Siem Rip מוארים והומי אדם, מוזיקה בוקעת בחוזקה מכל מסעדה. מי היה מאמין שלפני כארבעים וחמש שנה, השתולל הטירוף ברחובותיה.

במהלך הערב שחף זיכתה אותנו במבטים זועפים. היא אינה מחמיצה הזדמנות להראות לנו את מורת רוחה מעצם המחשבה על קימה לפנות בוקר.

צלצול השעון המעורר הגיע אלי ממרחקים. התהפכתי לצד השני, מכסה את ראשי בכרית. השעון אינו מפסיק לטרטר. לבסוף גיששתי אחריו בחשיכה, מצאתי אותו וכביתי בזעף. חיפשתי את שחף במיטה לצדי. המיטה ריקה. התיישבתי בבהלה במקומי. דלת המקלחת נפתחה. שחף הגיחה רעננה, מוכנה ליציאה. "בוקר טוב" היא אמרה וחייכה את החיוך הזה שלה, שגורם ללב שלי להחסיר פעימה. אותו חיוך בגינו אני מכנה אותה "שמש".

תוך דקות סיימנו להתארגן וירדנו להמתין ל- Ry Nan, הוא איחר ואני התחלתי לחשוש שמא שכח אותנו. לבסוף נשמע קול טרטור הטוק טוק שלו בדרך הגישה אל ההוסטל. "נרדמתי" הוא אמר במבוכה. בכביש הראשי טוק טוק רבים כבר עושים את דרכם אל המקדשים. Ry Nan עצר בקופת הכרטיסים.

רכישת כרטיסים לביקור במקדשים

תורים ארוכים של תיירים השתרכו אל הקופות הרבות. כשמגיע סוף סוף תורינו, עלינו להציג דרכונים. אנו מצולמים ומשלמים 37 דולר לאדם, חובת תשלום חלה מגיל 12 ומעלה. מתחת לגיל זה הכניסה חופשית אולם בחלק מהאתרים במקומות הכרוכים בעליה במדרגות תלולות, ילדים מתחת לגיל 12 לא יוכלו להיכנס. באתרים פקחים רבים האוכפים את חוקי המקום. חשוב להקפיד ולשמור על כרטיסי הכניסה. לאורך היום הצגנו אותם אין ספור פעמים.

בכניסה לאתר עצמו, שכרנו את שירותיו של מדריך מקומי דובר אנגלית, הסיור ארך כשעה וחצי ועלותו 15 דולר, במהלך הסיור המרתק, למדנו על ההיסטוריה של המקום.

עיר המקדשים Angkor Wat

"לך ל- Angakor ידידי, לחורבותיה ולחלומותיה"

Pierre Jeannerat de Beerski 1923

השחר הפציע מעל Angkor Wat, התיישבנו על חומת האבן הנמוכה התוחמת את הבריכה היפה המקיפה את Angkor Wat והבטנו בדממה במקדשים העתיקים.

העיר היפה מוקפת בריכה בצורת ריבוע מדויק להפליא. היקפה 5 ק"מ. רוחבה כ- 1.5 ק"מ, עומקה בסביבות 3-4 מטר.

את הבריכה חפרו במו ידיהם מיליון עבדים. המים אליה הוזרמו מהנהר הסמוך, במימיה שרצו תנינים רבים. פרחי לוטוס ופרחי לילי קישטו אותה מאז ועד ימינו.

את Angkor Wat בנו במשך 90 שנים. במחצית הראשונה של המאה ה- 12, יזם ותכנן את הקמתה של העיר, המלך Suryavarman II, לאורך 35 שנים נבנתה העיר עד ליום מותו. המלך מקדיש את המקדשים לאל וישנו (משמעות שמו ה"נצחי") הוא האל המגן , בעל ארבעת הזרועות האוחזות קונכייה, לוטוס, גלגל אש ואלה, שיווה – האל שאחראי להרס, בעל שש זרועות וברהמה – האל הבורא את היקום, בעל ארבע ראשים המופנים לארבעת רוחות השמים, ובעל ארבע זרועות.

מקור האמונה של העם הקמרי מהדת ההינדית, אשר התפתחה באזור פרס העתיקה והובאה להודו כ- 1,500 שנה לפני הספירה, רק במאות האחרונות הבודהיזם נוסף לאמונתם.

לאחר מותו של המלך Suryavarman II נעצרת תנופת הבניה בעיר המקדשים, הקמרים מתמודדים עם תקיפות של שבט ה- Cham המגיע מאזור בו נמצאת כיום וייטנאם, כאשר המצב מתייצב, המלך החדש Jayavaram VII ממשיך ובונה את המקדשים, בנייתם מסתיימת כעבור 55 שנה.

את האבנים לבנית המקדשים הביאו מאזור המרוחק כ- 50 ק"מ. עבדים חצבו בידיהם בעזרת יתדות, חורים בסלע ובעזרת מים ומקלות גרמו לסלע להתבקע. את הסלעים סיתתו לאבנים בגדלים שונים לפי דרישת המהנדסים, את האבנים שינעו לעבר העיר בעזרת פילים. לעבדים לא שולמה משכורת בגין עבודתם הקשה.

בכניסה למתחם ניצב ברוב הדר Naga, נחש בעל שבעת הראשים, שהגיע מגן עדן לשמור על העיר. לעיר הובאו אומנים על מנת שיעטרו את קירות המקדשים הרבים. הציורים מתארים אפיזודות מחיי בני משפחת המלוכה, המלך רכוב על פיל או על סוס ומוביל את חייליו למלחמות השונות, הנשים הרוקדות ועוד.

המקדשים הרבים עוטרו בפסלים גדולים ומרשימים של האלים וישנו, שיבא וברהמה ובפסלי בודהה, בתקופת שלטון Pol Pot מנהיג ה"קמר רוז", נערפו ראשיהם, ונכרתו ידיהם של הפסלים, במטרה לפגוע בסמלי וערכי הדת.

על קירות המקדשים, ניתן לראות את פגיעות קליעי הרובים, ופגזים שנורו בתקופת המלחמה האיומה שהתרחשה בין  השנים 1970-1975.

בתום הסיור, אנו נשארים עוד קצת להתרשם ולצלם. להקת קופים שובבים מגיעה למקום ומושכת את תשומת ליבנו.

Angkor Thom

העיר Angkor Thom נבנתה על גדתו המערבית של נהר סיאם ריפ. פירוש שמה מקמרית "העיר הגדולה". לעיר צורה של ריבוע. בחומה המקיפה את העיר, ישנם שערים גדולים, אחד לכל כיוון. כל שער מוליך לאחד משני הרחובות החוצים את העיר בצורת צלב.

הג'ונגל השתלט וכיסה את מרבית השטח בעיר. אולם מספר מבנים ומקדשים שרדו ביניהם מקדש Bayon המרשים ומבנה טרסת הפילים ששימשה למצעדים צבאיים וכשטח אימונים עבור הצבא.

הזמן חלף ובלי משים צעדנו במשך שעות ארוכות בין העתיקות.

ישבנו לנוח מעט בצל העצים הרבים, לאגור כוחות. הקופים התרוצצו ללא פחד בכל פינה. צווחו והתקוטטו, פולים כינים זה לזה והאמיצים שבהם, בחנו את התיירים הרבים בתקווה שאולי יהיה מי שינדב להם מעט מזון. אף אחד אינו מעוניין להתעסק עם הכנופיה הנשכנית.

לפתע שמעתי קול צריחה מוכרת "אמאל'ה", הסתובבתי והספקתי לראות קופיף קטן עף באוויר.

שחף רצה אלי מבוהלת וכפיר דידה אחריה, ספק צוחק, ספק מודאג. "קפץ עלי קוף" היא אמרה, חסרת נשימה. "הוא שרט אותך? נשך?" ובלי להמתין לתשובתה לקחתי אותה בזרועותיי והתחלתי לבדוק אותה בניסיון לאמוד נזקים. כפיר התגלגל מצחוק. עצרתי, מביטה בהם בחשדנות. כפיר מיהר להסביר "שחף ישבה על הסלע, ללא תנועה, כמו פסל של נסיכה ואחד הקופיפים פשוט קפץ עליה, התיישב לה בין הידיים, אבל היא כל כך נבהלה, היא פשוט העיפה אותו באוויר", הוא צחקק לרגע והמשיך ושר את מילות השיר: "I believe I can fly". הוא הצביע על הקופיף "את צריכה לבדוק אותו, לא אותה!" הקופיף כבר חזר לקפץ בין ענפי העץ. "הוא היה כל כך רך ונעים" שחף אמרה לפתע. "אז למה העפת אותו?" שאל כפיר. "נבהלתי" היא ענתה בצער.

את ארוחת הצהריים סעדנו באחת המסעדות המקומיות באתר. משם פנינו אל שוק מזכרות תיירותי.

נערה צעירה רצה לעברי בקלילות, רגליה יחפות, בגדיה בלויים, פניה יפות. "Señora comprame por favor", היא הניפה ערימת מגנטים מהוהים. "Gracias" עניתי, והמשכתי בדרכי. "Mira, muy barato" היא המשיכה. עברנו כברת דרך והיא המשיכה בניסיונות שכנוע בספרדית.

עצרתי, הבטתי בה בעיון. הרמתי את מבטי, לנגד עיניי התנשא מקדש יפיפה. היא נעמדה מולי, מביטה בי בסקרנות. היא כבר אינה מלהגת בספרדית. חייכתי אליה. "אני בקמבודיה או בקולומביה?" תהיתי. היא חייכה אלי. משכה בכתפיה וגררה את רגליה אל עבר תיירת אחרת, "Madam" היא פנתה אליה בצרפתית.

הבטתי בדמותה המתרחקת. "משהו בה…" הרהרתי "במקום אחר, בחיים אחרים, היא הייתה מגיעה רחוק…"

Ta Prohm Temple

מקדש Ta Prohm הוא אחד המבנים הראשונים שנבנו במתחם. הוא נבנה בסגנון מקדש Bayon. לאחר שננטש, החל הג'ונגל לכסות אותו. כשהתחילו עבודות השיקום במקדשי אנגקור, הוחלט להשאיר את מקדש Ta Prohm כפי שמצאו אותו. חבוי ונעלם בתוך הג'ונגל. המבקרים במקדש זוכים לחוויה ייחודית. לצעוד בין המבנים העתיקים כאשר שורשי עצים השתלטו על קירות מכוסי אזוב. המראה מעט סוריאליסטי ומציג מעין צדק פיוטי, תחילה האדם כבש את הג'ונגל על מנת לבנות את מונומנטים ובהמשך הג'ונגל כובש את המבנים ומשיב לעצמו את הגזלה.

המקדש הבודהיסטי נבנה בשנה 1186 והוקדש לאמו של המלך Jayavarman VII. כיום המקדש מוכר לרבים כאתר הצילומים של הסרט Tomb Raider.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות נפרדנו מהמקום הנפלא. היינו כל כך עייפים, עייפות מתוקה. הגוף כאב מהטיפוס במדרגות הרבות אל מרומי המקדשים. אבל הנפש מרוממת. הייתה זאת הצצה מרגשת אל פיסת היסטוריה מפוארת.

הטוק טוק עשה דרכו החוצה בדרך העפר מלאת המהמורות, הסבתי מבטי לאחור…

"לעולם אינך נפרד לשלום מ- Angakor, שכן הקסם ילך אתך בכל דרכיך, ויתכן שהאלים שלה יצבעו את מחשבותיך ומילותיך עד לרגע האחרון בחייך"

Cambodian Glory. By H. W. Ponder 1936

ביקור במוזיאון Angakor National Museum מעניין ומומלץ בהחלט. (כניסה: 12 דולר לאדם, 6 דולר לילד מתחת לגיל 12.

Mondulkiri Project

שמעתי על הפרויקט באמצעות המלצות בקבוצות המטיילים. העליתי את הרעיון לבקר במקום בפני המשפחה. "את מאמינה להם?" שאלו הילדים בחשדנות, "איך נדע שהמקום אמין והם לא מתעללים בפילים?" הבטתי בהם. ליבי מלא גאווה. "אני מקווה שזהו פרויקט אמין" אמרתי. "חקרתי עליו לעומק". הם לא השתכנעו. דרשו לשמוע עוד פרטים. "אני מניחה שרק כאשר נבקר במקום נוכל לראות במו עיננו. במידה ומשהו רע קורה שם לפילים, נוכל לכתוב על כך ולשתף את המטיילים". לאחר זמן מה הם השתכנעו לבדוק את הפרויקט.

Sen Monorom

בשעת ערב מאוחרת, הגענו לעיירה הקטנה והמנומנמת Sen Monorom. בחור צעיר אסף אותנו ונסענו בטנדר פתוח באוויר הקר אל Tree Lodge הממוקם באזור המרוחק של העיירה. נרשמנו לסיור היוצא יום למחרת בשעות הבוקר המוקדמות ונגשנו לבונגלו המשפחתי שלנו. מבנה העץ הרעוע שלנו, אכלס שלל חיות. על המיטות התרוצצו נמלים. עכבישים בנו מתחמים מפוארים. גללים החשודים כגללי עכברים או סממיות על אחת המיטות. איציק סימן לי בשקט, מנסה למנוע פאניקה. "אמא, יש גללי עכברים על אחת המיטות" שחף ציינה כבדרך אגב. "אני אשן אתך" היא המשיכה וארגנה את בגדיה. איציק ואני הבטנו בה המומים. "אין פאניקה?!", "אין צרחות?!". פששש…

איציק נכנס לחדר השירותים. "ממי, עץ גדל במקלחת". מיהרתי להביט. חדר השירותים אמנם בנוי בתוך החדר אולם הרגיש בטבע, על הקרקע הונחו מספר סלעים שטוחים, ועץ קטן צומח ביניהם. הכיור מט לנפול. "טוב, נעביר פה את הלילה איכשהו" לחשתי לו. באופן מפתיע המים היו חמים מאוד. על אף הנראות העלובה שלה, המקלחת הזאת אינה מתנכלת לי.

הרשתות המכסות את המיטות עשו עבודה טובה למדי. בבוקר קמנו ללא עקיצות יתושים. אחרי התארגנות מהירה יצאנו לדרך. את פנינו קידם נוף נפלא של ג'ונגל עבות.

אחרי נסיעה קצרה לעבר השמורה בטנדר הפתוח וירידה רגלית תלולה. הגענו אל מפגש בלתי נשכח עם בעל חיים מרשים בגודלו, עוצמתו ומלא תפארתו.

את פנינו קיבל מקומי בשם Mr Tree. ישבנו מולו בחצי גורן והוא סיפר לנו בקולו המלנכולי, על מטרות הפרויקט שיזם.

מטרות הפרויקט

מטרתו הראשית של הפרויקט היא הצלת היער מפני כריתת עצים. המקומיים כורתים עצים רבים לשם פרנסה. כריתת היערות פוגעת באוכלוסיית בעלי החיים אשר חלקם נמצאים בסכנת הכחדה. מטרתו המשנית, מתן מקלט לפילות. ההכנסות מתיירות הפרויקט מסייעות לאנשי הכפרים בסביבה. הן מספקות חינוך, שרותי בריאות לתושבים והגנה כלכלית.

הוא סיפר לנו על מצבם העגום של הפילים בקמבודיה. בטבע כמעט לא נותרו פילים. פילים שעבדו כל חייהם בעבודות שונות, בעיקר בהובלת עצים כרותים, מזדקנים. המקומיים אינם ששים להרבות אותם. הוא מספר לנו על מנהג הרווח בקרב המקומיים. כאשר מפגישים בין זכר ונקבה. הם עורכים טקס "נישואין". עלויות המסיבה גבוהות, הזכר מובא אל המשפחה המגדלת את הנקבה ומאפשרים להם תהליך הסתגלות האורך לעיתים חודשיים. בתקופה זאת הפילים אינם "עובדים". לעיתים קרובות, אין חיבה בין בני הזוג וההזדווגות המיוחלת אינה מתרחשת. בעלי הפילים מפסידים ממון רב בתקופה זו. בנוסף פילה מעוברת אינה כשירה לעבודות, משך הריונה ארוך ושוב, הדבר כרוך בהפסד כספי.

הימנעות מהפסד כספי, הוביל להתמעטות משמעותית של הפילים בקמבודיה.

גורם נוסף ומזעזע הקשור בהתמעטות הפילים בקמבודיה, קשור בציד פילים, עבור החטים והזנבות שלהם.

לאחר השיחה עם Mr Tree, מדריך הסיור שלנו, Dara סיפר לנו על הפילות בפרויקט. הוא חילק לנו מעט בננות להאכיל אותן ויצאנו לפגוש אותן ברחבי השמורה.

הפילה הראשונה שפגשנו הייתה Princess. הפילה בת הארבעים וחמש, הועבדה בתיירות, נשאה על גבה כיסא עץ כבד, עבור תיירים בסיורי פילים.

הפילה השנייה Comvine בת השלושים, חברתה הטובה של Princess. נראה היה כאילו הן אימצו זאת את זו ומתנחמות זו בחברתה של רעותה. היא הועבדה בטיולי תיירים אל המפלים באזור בו נולדה.

הפילה השלישית, Happy בת השלושים וחמש, פילה קטנת ממדים ועדינה.

הפילה Lucky בת השבעים. בשנים האחרונות, הועבדה בתיירות ב- Angakor Wat, בצעירותה הועבדה בהובלת עצים כרותים.

הפילה Sophie בת החמישים וחמש, הייתה הראשונה שהגיעה למקלט הפילים. היא הייתה בבעלות תשע משפחות והועבדה בהובלת עצים כרותים.

אחרי הליכה קצרה בסבך העצים. מצאנו את עצמנו עומדים מול 3 פילות סקרניות. עמדנו בשקט על מקומנו. אחת מהן ניגשה אלינו בסקרנות. היא גיששה בחדק שלה סביבנו. היא שמחה לבננה המושטת אליה. אפשרה ללטף אותה בעדינות. נשארנו מעט בחברתן ואחר כך המשכנו בביקור בשמורה.

שתי פילות נוספות נמצאות בחלק אחר של היער. חצינו את הנהר והגענו לשטחן. אחת מהן עברה התעללות אכזרית במקום ממנו חולצה. היא הועבדה בהובלת חומרים. באחת הפעמים שמן רותח נשפך על גבה והותיר כוויה כואבת בגופה והיא חוותה טראומה קשה. הנחו אותנו להישאר במרחק מה ממנה מאחר והיא רגישה מאוד. הבטתי בה. חיה כה גדולה ומרשימה ועדיין נראתה חסרת אונים.

מפעילי הפרויקט מתמודדים עם ניסיונות גניבה של הפילות. בנוסף המקומיים המאמינים באמונות תפלות וברפואה אלילית, מנסים להתגנב למקום ולחתוך את זנב הפילות לצרכים אלו. לאחרונה אחת הפילות עברה התעללות זאת. מאז שומרים לנים בשמורה בניסיון למנוע תופעות אלו.

המדריך סיפר לנו שנעשות פעילויות הסברה בכפרים וניסיונות לגייס את הקהילה לשימור הפילים אולם עקירת אמונות שבטיות, הינה תהליך ארוך וקשה מאוד.

לאחר ארוחת צהריים ומנוחה קלה חזרנו אל הנהר. בזאת אחר זאת, הפילות ירדו אל הנהר. אחת הפילות נכנסה למים והניחה לכפיר לשטוף אותה מעט. שאר הפילות השפריצו עליו מים קפואים בחדקן לקול צחוקו המתגלגל. אחר כך הן המשיכו לדרכן.

בסוף היום, Dara הקפיץ אותנו לעיירה.

תיירים חולפים בה רק לשם הגעה לפרויקט השימור והטרקים באזור. אנחנו מצאנו אותה לנעימה ונשארנו ללון בה 2 לילות ב- Avocado Guesthouse. העובדים במקום אומנם אינם דוברי אנגלית אולם הם ידידותיים. את ארוחת הערב אכלנו במסעדת ה-Guesthouse. הזמנו את מבוקשנו בעזרת תמונות בתפריט. המתנו זמן רב והתחלנו לתהות האם הבינו אותנו כהלכה. הבחור הצעיר התקרב לשולחננו, בידיו עיגולי בצל מטוגנים. אבל הזמנו צ'יפס ניסינו להסביר ללא הועיל. הוא הניח בחיוך את הצלחת ונעלם. כפיר אמר "לא נורא, אמא, זה טעים, אני אסתפק בזה". הוא הספיק לאכול מעט ואף לכבד אותנו. הבחור התייצב בשולחננו. לקח את הצלחת, הצביע על השולחן ליד במבוכה. ניגש לשולחן הסמוך והניח את הצלחת בחיוך. התיירת שאלה אותו בתדהמה "האם הם אכלו מהצלחת?" "לא, לא" הוא המניד בראשו. היא הביטה בנו. משכתית בכתפי. "כן" אמרתי, "חשבנו שהוא לא הבין את הזמנתנו".

"לא נורא" היא אמרה, "מחכים המון זמן להזמנה…"

לבסוף הגיעה ההזמנה שלנו. הקשר בין התמונות להזמנה היה קלוש ומקרי בהחלט. "אוקי המקום נעים לשהייה, אבל כדאי שנמצא מסעדה אחרת לסעוד בה את שאר הארוחות" חשבתי בקול רם.

למחרת באחד משיטוטינו ברחובות העיירה הגענו לבית הקפה Bunong Kitchen של Richard, בחור אמריקאי מקסים שעבר לגור בעיירה לפני שנים אחדות. במהלך השבוע, בשעת מנוחת הצהריים מגיעים אליו תלמידי בית הספר. הוא מלמד אותם בהתנדבות את השפה האנגלית. כשהגענו הם היו לקראת סיום לימודיהם. הוא התפנה והצטרף אל שולחננו. בשיחה הוא חשף אותנו לחיי העיירה, מנהגים מקומיים, מאכלים מעניינים ועוד. השיחה הייתה קולחת ומרתקת.

חזרנו לשם לארוחת ערב. בית הקפה היה עמוס. האוכל משובח. לפני שנפרדנו, הוא הציע להכין לנו ארוחת בוקר ולהקפיץ אותה ל- Avocado Guesthouse על מנת שלא ניסע ל- Phnom Penh על בטן ריקה.

קצת לפני שש בבוקר, Richard הגיע עם ארוחת בוקר מושקעת, ארוזה להפליא. אחת מארוחות הבוקר הטעימות שחווינו בקמבודיה.

Phnom Penh

הדרך ארוכה. לבסוף הגענו אל Phnom Penh. העיר השנואה על רבים מהמטיילים. ירדנו מהוואן מביטים בסקרנות. נהגי מוניות הציעו לנו הסעה למלונות שונים במחירים מופקעים. הם הציקו, נגעו בזרועותינו וכתפינו. היו חסרי כבוד למרחב האישי שלנו. החלטתי לצאת ממתחם הוואנים לרחוב. לפתוח Google Map, לנסות להתאפס על מקום המצאנו ולקבל החלטות.

השארתי את איציק והילדים להשגיח על הציוד.

הרחוב היה שקט, תנועה מועטה בלבד חלפה בכביש. התקדמתי מעט קדימה, חולפת על פני משרד סגור של חברת תעופה מקומית. שם ראיתי ספסל סמוך. צעדתי לעבר הספסל. הבחנתי בדמות גבר מעברו השני של הרחוב. לבושו בלוי, תסרוקתו מוזנחת, הוא התקדם לאט, גרר את רגליו. מבטנו הצטלבו. הוא הזדקף, חצה במהירות את הכביש. הוא התקדם לעברי כחיה המשחרת לטרף. אמדתי בעיניי את הרחוב במהירות. "שיט, אני לבד פה" הוא הגיח לידי. הזדקפתי וצרחתי עליו בעברית "תסתלק מפה". הוא עמד לרגע במקום. התעשת והושיט את ידיו לעברי. התרוממתי במהירות מהספסל, צרחתי עליו במלוא גרוני, תוך כדי נופפתי באגרופי באוויר "לך מפה, מיד". אופנוע האט את נסיעתו. שני צעירים הביטו בסקרנות אולם ם לא התערבו. הגבר היסס לרגע, אולם התקרב אלי, חסם את דרכי. צחנת אלכוהול עלתה ממנו. הצמדתי את פני לפרצופו. גייסתי את כל כוחי וצרחתי שוב "תסתלק מפה, מיד". לרגע הוא נראה מופתע מההעזה שלי, האמת שגם אני הייתי מופתעת מעצמי. הוא התרחק ממני מעט. צעד לאט לאחור. נראה כחוכך בדעתו. ניצלתי את ההזדמנות והתקדמתי נסערת בהליכה מהירה לעבר תחנת הוואנים.

האופנוע ושני רוכביו התרחקו בנסיעה איטית מהמקום. הבטתי לצידי. הוא עדיין הלך אחרי. נותרו לי מטרים בודדים והגעתי חזרה לתחנה. "איפה אבא" שאלתי את הילדים. "לא פגשת אותו?" הם שאלו בפליאה, "הוא לא הבין לאן נעלמת, יצא לחפש אותך". חזרתי לרחוב, הגבר עמד בצידו השני של כביש, משקיף לכיווני. לפתע הבחנתי באיציק מגיע מצידו האחר של הרחוב. "הנה את, לאן נעלמת? דאגתי לך" הצבעתי על הגבר שעמד והביט בנו. הוא הסתובב במהירות ונעלם במורד הרחוב.

"אני חושבת שמשהו רע כמעט קרה לי" אמרתי והסתובבתי חזרה לתוך תחנת הוואנים. חיבקתי את הילדים. החיבוק שלהם השיב את רוחי הנסערת. נכנסתי למשרד וסיפרתי לבחורה שעובדת שם על הגבר. היא הקשיבה בשקט ואמרה שהיה לי מזל. יתכן שניסה לחטוף מידי את הטלפון הנייד שלי. "אל תסתובבי עם חפצי ערך גלויים" היא אמרה.

נהג הטוק טוק הסיע אותנו לרחוב 258, הרחוב מכונה גם Guesthouse Street. תכננו למצוא שם חדר. אולם למרבה הצער, גילנו שאחד המקומות המומלצים נסגר לפני כחודשיים. מקום אחר מעופש ברמות בלתי סבירות. מקום נוסף הוא למעשה אתר בניה, מה שלא מונע מבעלי המקום לארח תיירים למרות זאת. במלון מפנק ויקר הנמצא מול אתר הבניה זמינים חדרים זוגיים בלבד. הם הציעו להניח מזרונים עבור הילדים על הרצפה המאובקת. נאנחתי . "אין לי Plan B" אמרתי בצער, "אבל אין סיכוי שאני מתפשרת כך". הצבעתי לעבר הרצפה. התחלנו לצעוד לאורך הרחובות. חלפנו על פני גן גדול והגענו לאזור אחר בעיר. לפתע איציק הבחין במקום נפלא הממוקם חבוי מעט ברחוב הראשי Casa Villa Phnom Penh.

שכרנו דירה קטנה ונעימה. בדירה שני חדרי שינה, שני חדרי שירותים, סלון, פינת אוכל ומטבח. המרפסת המקיפה את הדירה משקיפה אל מזרקת מים יפיפייה. איזה פינוק במחיר זול יותר מההוסטלים המרוטים שראינו. היינו מעט המומים אך בהחלט מרוצים.

תהליך בקשה לויזה עבור ביקור בוייטנאם

את שהותנו בעיר ניצלנו לשם הוצאת ויזה לוייטנאם.

התהליך פשוט למדי. בשגרירות וייטנאם, מקבלים טופס אותו יש למלא ולהגיש עם תמונת פספורט. נדרש דרכון בתוקף חצי שנה קדימה ותשלום בדולרים. שילמנו עבור כל דרכון, 60 דולר וקיבלנו ויזה לשלושה חודשים עם כניסה אחת. לאחר שלושה ימי המתנה, החזירו לנו את הדרכונים.

בדרכנו חזרה מהקונסוליה של וייטנאם, ראינו בחלון הראווה של בית קפה קטנטן מאפים מפתים. נכנסנו בסקרנות. נערה נרגשת, רצה בקלילות לעבר המטבח, חזרה עם Zara, בעלת בית הקפה. היא קבלה את פנינו בשמחה. ליוותה אותנו אל השולחן. האנגלית בפיה דלה, אך היא ידידותית ועשתה כמיטב יכולתה להבין אותנו ולהסביר את עצמה. היא גילתה חיבה עמוקה לילדינו. כיבדה אותם במטעמים טעימים והזמינה אותם אליה בכל עת שירצו. המאפים והשיקים שהכינה, הוגשו בצורה יפה ואסטטית. היא מקפידה על בריאות ולכן אינה משתמשת בממתיקים.

בית הקפה שלה Lady A הפך לביתנו השני. מידי יום הגענו לטעום מאפים שונים ולשתות את שייק הבית הנפלא. Zara ומשפחתה היגרו לקמבודיה מסין. היא ושותפה פתחו את בית הקפה לפני חודש בלבד ואנו התיירים הראשונים שנכנסו אליהם. ביום האחרון שלנו ב- Phnom Penh כשהגענו להיפרד היא הפתיעה אותנו במארז עוגות ומטעמים לדרך שהכינה מבעוד מועד עבורנו.

Tuol Sleng Genocide Museum

המוזיאון Tuol Sleng Genocide Museum, היה בית ספר תיכון בלב שכונת מגורים שהוסב בשנים 1970-1975 על ידי שלטונות ה"קמר רוז" לבית סוהר S21. בכיתות הלימוד ניבנו תאים קטנים וחשוכים, בהם נכלאו עצירים, אזוקים בשרשרת ברזל לרצפה. בכיתות אחדות נבנו מתקני עינויים אכזריים שרק מוח מעוות יכל לרקום כדוגמתם. לפי חלק מהגרסאות נכלאו במתקן זה כ- 17,000 עצירים. לפי גרסאות אחרות, מספר העצירים טיפס לכדי 20,000. איש אינו באמת יודע לומר בוודאות.

מרבית העצירים במתקן זה היו חיילים ומפקדים במפלגת ה"קמר רוז" או מקורבים שהואשמו בבגידה. הם נעצרו בהאשמות שונות והובלו ביחד עם כל בני משפחתם אל מתקן הכליאה. תוחלת החיים במתקן נעה בין שבועות בודדים לשנתיים. הרוב הגדול לא שרד את העינויים האכזרים, מי שרד הוצא לבסוף להורג. באחד האגפים מוצגות תמונות של האסירים שהוצאו להורג.

נהגו להושיב אותם על כיסא ולהצמיד את ראשם למתקן המאלץ אותם להישיר מבט למצלמה. הבטתי בצילומים הישנים. גברים, נשים, בני נוער וילדים. חלקם מביטים בבעתה קדימה, חלקם מחייכים בהתרסה, לחלקם הבעת פנים קפואה. רובם אנונימיים. ליד מעטים אלו שזהותם ידועה, נכתב שמם.

כשנכנסנו אל מסדרון בית ספר התיכון, דבר לא העיד על הזוועה המתחוללת בתוך חדריו. כיתות הלימוד הוסבו לתאי מעצר קטנים. באחד התאים, זיהנו טיפות דם שנספגו אל הריצוף.

הצעתי לילדים לחכות בחצר "בית הספר" ולא להיכנס לאגף האחרון. באגף מוצגת תערוכה לזכרם של החפים מפשע שנרצחו בכלא הידוע לשמצה.

תמונה אחת גרמה לי לעצור ולהתבונן באימה. תמונתה של צ'אן קים סרון, שהובאה לכלא הידוע לשמצה עם תינוקה. הוא היה בן חמישה חודשים כשרצחו אותו. הבטתי בדמותה חובקת את תינוקה ומשירה מבט עצוב אל המצלמה. ליבי התכווץ בכאב. זה היה כל כך מזעזע להבין שהיא מחבקת אליה את תינוקה ברגעיהם האחרונים.

תמונתה התפרסמה במגזין ברחבי קמבודיה. בת דודתה של צ'אן קים סרון זיהתה אותה. היא סיפרה לבתה סיי אשר הופרדה מהוריה כאשר הייתה ילדה צעירה. הוריה נשלחו אל הכלא ואל מותם והיא נשלחה למחנה עבודה ושרדה את הזוועה.

ביחד הן חקרו מה עלה בגורל הוריה ואחיה התינוק.

אביה היה חייל בארגון הקמר רוז, לפני מעצרו וחקירתו בעינויים, הוא התקדם בסולם הדרגות בצבא על מנת להיות מזכיר בדרום-מערב המדינה, בהנהגתו של טא מוק – אחד הקצינים הבכירים ביותר של פול פוט. במאי 1978 הוא נעצר ביחד עם אשתו ובנו התינוק והואשם בבגידה בארגון הקמר רוז. את הממצאים באשר לגורל הוריה ואחיה התינוק, אחסוך מכם קוראי היקרים, זהו סיפור קשה ומזעזע מכדי לתאר אותו. למרבה הזוועה, לבתו התברר גם הצד האפל מאוד בעברו של אביה.

ברגע ההוא החלטתי "לא עוד… אנחנו לא הולכים למוזיאון בשדות הקטל".

פגשתי את שחף וכפיר בחוץ. אימצתי אותם חזק אל ליבי. ברכתי על שנולדו במדינה חופשית, בתקופה אחרת…

בדרכנו החוצה הבחנו באדם מבוגר המשוחח בצרפתית עם שתי תיירות. הם עמדו ליד שולחן עמוס ספרים חדשים, בשפות שונות. מאחוריו התנשאה תמונה גדולה של חיילים המביטים בשני ילדים קטנים ערומים כביום היוולדם וחיילות הנושאות בידיהן פעוט ותינוק. הוא נפרד מהן לשלום ופנה אלינו בצרפתית. הצביע על דמות הילד בתמונה. "אתה מדבר אנגלית?" שאלתי במבוכה. "זה אני" הוא חזר על דבריו באנגלית. הבטתי בו, אחר כך בתמונה. "מה קרה לך?" כפיר שאל. הוא סיפר לו, שהוא ואחיו הצעיר נכלאו בכלא ביחד עם משפחתם. בתמונה הונצח יום השחרור שלהם מהכלא, עם נפילת משטר ה"קמר רוז". עמדנו בדממה. חששנו לשאול, את הברור מאליו. הוא, כאילו קרא את מחשבותינו, אמר "אתם יכולים לשאול אותי הכל, אני רוצה לספר. אני רוצה שכל העולם ידע, מה קרה כאן". הוא הצביע על הספרים הרבים, כתבתי את סיפור הישרדותי ותרגמתי אותו לשפות רבות. הוא הביט בי. "אמא" כפיר לחש לי, "תשאלי אותו איך הוא שרד?"

הוא התחיל לספר לנו את סיפור חייו ואני תרגמתי…

"הייתי בן תשע, אחי הצעיר היה בן שבע. הובאנו ביחד עם הורינו למעצר. הופשטנו מבגדינו ונאמר לנו לחכות. את הורי לא ראיתי יותר. הינו קטנים. היינו מבוהלים, התחבאנו מתחת לערימות בגדים וחיכינו לאימא שתחזור לקחת אותנו…"

בשלב זה של התרגום, הדמעות חנקו את גרוני.

"…אבל אמי מעולם לא שבה…"

לא הצלחתי להשתלט על הדמעות. הן זלגו. הסבתי במהירות את פני הצידה. "סליחה" לחשתי בשקט, מנסה לאסוף את עצמי.

"…מאוחר יותר נודע לנו שהיא ואבי נרצחו מיד עם אחרי שהגיעו לבית המעצר".

הוא עצר את שטף דיבורו והביט בעצב בכפיר "בן כמה אתה?" הוא שאל. "כפיר ענה לו "בן עשר".

"הייתי צעיר ממך בשנה, לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב להיות חזק בשביל אחי". הוא נראה מהורהר. "התחבאנו והצלחנו להחזיק מעמד כמה ימים ואז הגיעו כוחות השחרור, הם מצאו אותנו ערומים ופינו אותנו משם".

אחיו מעולם לא התגבר על הטראומה, "הוא עזב לוייטנאם ומעולם לא שב לקמבודיה. כשפנו אליו ואל אחיו על מנת שיעידו במשפט שהתנהל נגד מנהל הכלא. אחי סירב לשוב לקמבודיה מפחד שזאת מזימה והוא ימצא את עצמו שוב כלוא."

הוא הרים תמונה מהשולחן. בתמונה הוא מצולם עם אשתו וילדיו. נטלתי את התמונה מידיו. "זאת הנקמה שלך" אמרתי לו. "הם ניסו להשמיד את משפחתך ואותך, אבל ניצלת וניצחת, הנה ההמשך שלך ושל הוריך" הוא הנהן בראשו, חיוכו עצוב. "וזכית להעיד במשפט נגד מפקד הכלא. הוא יושב בכלא כעת" המשכתי ואמרתי בשקט.

הוא נטל דף, רשם עליו את המספר 6,000,000 והושיט לי אותו.

"העם היהודי, העם שלך עבר שואה". הוא אמר. "אני יודע, קראתי, זה חשוב שכולם ידעו על כך". לאחר רגע הוא הוסיף "אני רוצה שכולם ידעו על רצח העם הקמבודי". הוא הביט בילדים. "אני לא פוחד לדבר, אסור שדבר כזה יקרה שוב…"

נפרדנו ממנו והמשכנו בדרכנו החוצה. שורד נוסף ישב ליד שולחן. מתקשה לעמוד. הוא סיפר לנו ששרד את הכלא במשך שנתיים תמימות. הוא בין הבודדים ששרדו כל כך הרבה זמן את תנאי הכליאה הקשים והעינויים האכזריים. גם הוא כשורדים אחרים, כתב ספר שתורגם לשפות רבות והעיד במשפט נגד מנהל בית הכלא. הוא היה בחור צעיר באותם ימים. הוא ביקש מכפיר ומשחף להצטלם עמו. אחר כך, ביקש שלא ישכחו אותו ואת סיפורו לעולם.

בסוף היום, שחף אמרה "אמא, למרות הקושי הרגשי הרב בביקור במוזיאון, אני לא מצטערת על החשיפה לנושא הכאוב. הייתה לי הזדמנות ללמוד על היסטוריה של עם אחר. היסטוריה קשה ובלתי נתפשת של מנהיגים שהחליטו לחסל את העם שלהם. אני מזועזעת ללמוד שלא רק העם שלנו עבר רצח והשמדה. אני מזועזעת בעיקר מהעובדה שמנהיג העם הקמבודי רצח את העם שלו על רקע פוליטי". "היית ממליצה לבני גילך להגיע לסיור במוזיאון הזה?" שאלתי. היא שתקה רגע ארוך. "אני ממליצה לבני נוער שמבקרים בקמבודיה להגיע למוזיאון רק אם הם מספיק חזקים נפשית, כמוני".

Traditional Dance Show

המוזיאון הלאומי, מוזנח למדי. אולם בשעות הערב במתחם המוזיאון מתקיים מידי ערב Traditional Dance Show שמו: Earth and Sky. כרטיס הכניסה יקר אך המופע מומלץ מאוד. ניתן לקנות כרטיסים למופע בלבד, ללא תלות בכניסה למוזיאון.

בסוף השבוע אנשים רבים ממלאים את הפארקים, יושבים על המדשאות ועורכים פיקניקים, מותירים אחריהם כמות עצומה של זבל וכיעור. הטיילת שוקקת חיים, דוכני מזון, מוכרי בלונים ושערות סבתא, ילדים רצים, רודפים אחרי בועות סבון, אווירת קרנבל.

במתקני הכושר, חבורת צעירים מפליאה בביצועי תרגילי אקרובטיקה שלא מביישים ספורטאים אולימפיים, הקהל מוחא כפיים בהתלהבות.

כדאי לדעת

התאהבנו ב- Phnom Penh, חקרנו אותה רבות ומצאנו בה עוד דברים נפלאים…

מסעדת בשרים מעולה, יוקרתית ומפנקת, הבשרים איכותיים, המנות המוגשות גדולות וטעימות Pacow Beef BBQ Steak & Grill.

מסעדה צרפתית נפלאה, מנהל אותה בחור צרפתי חמוד שמתייחס לכל לקוח באופן אישי. ארוחות מושלמות וקינוח הסופלה שוקולד טעים כל כך Bistrot Langka.

בסמוך ל- Champei Massage spa המפנק והמומלץ, אפשר למצוא את ה- Sushi הכי טעים באזור The Sushi Bar.

ארוחת בוקר או ערב נפלאות, או קניית מבחר לחמים ומאפים לדרך ב- Eric Kayser.

בית קפה לארוחות בוקר מעולות Branch Norodom.

כשמתגעגעים לפיצה איכותית The Pizza Company.

ניתן לצפות בסרטים בבית הקולנוע, בקניון Aoen Mall.

מכבסה מומלצת: Power Clean Laundromat, כתובת: Street 302 #217, Sangkat BKKI סמוך ל- Mad Monkey Hostel.

Krong Kampot

את יום הולדתי הקרב ובא בחרתי לחגוג בעיירה הקטנה והשלווה Kampot. העיירה מוקפת "שדות מלח" ושדות פלפלים המוכרים כפלפלים הטובים בעולם. היא ממוקמת על גדת נהר Preaek Tuek Chhu. בחרנו להתאכסן ב- Our House Bungalow, המלון מנוהל ברמה מאוד גבוהה, חדש ונקי. צוות העובדים המקומי מקסים וקיבל את פנינו בלבביות. בעלי המקום הם משפחה תאילנדית.

בחדרנו המואר והמרווח יש חדר שינה, סלון ומטבח. החדר מוקף גינה יפה ומטופחת. סממיות גדולות ומתוקות נכנסות לחדרנו ומשמיעות קול המזכיר נשיקות המופרחות באוויר. הבטתי בהן בחיבה.

אני מפחדת לרכב על אופנים אבל לא מאפשרת לבתי לפחד

המקום מספק אופניים לרווחת האורחים, החלטנו לרכב אל העיירה המרוחקת כקילומטר וחצי משם. איציק וכפיר רכבו בקלילות על אופניהם, שחף הסתגלה מהר מאוד לאופניה. אני לעומתם קפאתי. לא הצלחתי להניע את רגלי על הדוושות. הם עודדו אותי, תמכו בי, יעצו לי, תיווכו לי בכל דרך אפשרית את רזי הרכיבה.

שכנים מהרחובות הסמוכים, חייכו לעבי בעידוד. אחת מהן ניגשה אלי והדגימה לי תנועת רגליים שעשויה לעזור לי. אבל אני קפאתי. זכר התאונה שעברתי בגיל עשרים ושלוש, הדהד באזהרה בירכתי מוחי. ירדתי מהאופניים. "אני מצטערת" אמרתי למשפחתי וזכיתי לחיבוקים אוהבים. "אני אלך, אתם תרכבו".

מנהל הקבלה במלון, הביט בי בעצב כשהחזרתי את האופניים למקומם. "כמעט הצלחת" הוא אמר. "אל תוותרי". משכתי בכתפי בחוסר אונים. "בוא, אני אקפיץ אותך לעיירה." אמר. איציק, שחף וכפיר רכבו על אופניהם בדרכים הכפריות, בעודי נוסעת בטוק טוק, מידי פעם הוא האט את נסיעתו, מוודא במראה שכולם מאחורינו. כשהגענו לעיירה, נפרדתי ממנו. הצומת הסמוכה מסוכנת. נהגי אופנועים, מוניות ומשאיות קטנות חוצים אותה בפראות.

אחד הנהגים צפר בזעם. שחף נבהלה ואבדה שליטה על אופניה. היא נפלה ונחבלה בברכה. רצתי אליה. "זה נראה כואב כל כך" חשבתי בדאגה, בעוד היא שוטפת את ברכה במים שנתן לה בחור מהחנות הסמוכה. היא התגברה על הדמעות שאיימו לפרוץ. "זה היה מפחיד" אמרה, "חשבתי שהמשאית תפגע בי". חבקתי אותה חזק אלי.

"את עולה על האופניים ונוסעת את הקטע האחרון שנותר לך" היא סירבה. רכנתי אליה, מביטה לתוך עיניה היפות. "את חייבת" אמרתי. "את חייבת כדי להתגבר, אם לא תעשי את זה עכשיו, אולי לא תעשי זאת לעולם" היא הריצה את אופניה, מהססת לרגע. "ואת?" היא שאלה.

"אני לא מצליחה" אמרתי בתבוסה.

היא עלתה על אופניה, מתארגנת. "את תצליחי! אנחנו נעזור לך!" היא רכבה קדימה לעבר אחיה ואביה הממתינים…

העיירה הקטנה מאוד יפה בזמן השקיעה. פסענו לאורך הטיילת שבגדת הנהר נפעמים מהנוף. כשחזרנו אל המלון, חצינו את כיכר Durian Roundabout. ה- Durian אויבו המושבע של כפיר, נמצא בדוכנים רבים בעיירה ובעיקר באזור הכיכר, ריחו הבאוש נפוץ לכל עבר.

אחרי הכיכר, הדרך חשוכה. שמחנו שהצטיידנו בפנסים. כעת כולנו צעדנו, מובילים את האופניים. היה מסוכן לרכב בחשיכה, הדרך רצופה מהמורות רבות.

נקישה נשמעה על דלת חדרינו. עובד הקבלה הושיט לנו קערת פירות מפנקת. "בעלת המקום שלחה לכם". רציתי לגשת להודות לה. אולם הסתבר שהיא מאושפזת בבית החולים בגלל בעיה בריאותית.

Bokor Mountain

למחרת, מדריך הטיולים הגיע בדיוק בזמן, על מנת לאסוף אותנו לסיור ב- Bokor Mountain. האתר מרוחק כ- 32 ק"מ מהעיר Kampot.

באזור מיוער ויפה ניצב פסלה העצום של (Yeay Mao (Grandmother Mao. האגדה מספרת שהיא הקריבה את חייה על מנת להציל את תושבי הכפר.

בסמוך נמצאים שרידי ה- Black Palace ארמון המלך Norodom Sihanouk. הארמון שנבנה ב- 1936, עומד כיום נטוש ומוזנח. דלתותיו ומשקופיו נעקרו, האריחים והרצפות מנותצים. עצי היער החלו מכסים חלקים ניכרים ממנו. על קירותיו צוירו ציורי גרפיטי מקסימים, המסתירים מעט את חורי הקליעים, עדות למלחמה שהשתוללה שם בתחילת שנות השבעים. עם זאת, עדיין ניתן להבחין בפאר וביופיו של הארמון.

לאחר תצפית יפה על האזור המשכנו ל- Wat Sampov Pram, הפגודה נבנתה ב- 1924 ונחשבת לגבוהה ביותר בקמבודיה. למרגלות הפגודה ניתן לקנות מיץ קני סוכר מרענן וטעים.

הסיור נמשך אל תצפית וכנסיה נטושה.

בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, הוקם ב- Bokor Mountain, אתר נופש ע"י מתיישבים קולוניאליים צרפתים. במקום נחנך בית מלון וקזינו.

בשנות הארבעים, האתר ננטש לראשונה. מאוחר יותר שוקם וננטש שוב לאחר שהקמר רוז השתלט עליו בשנות השבעים.

כיום עומדים במקום מבנים הרוסים המשווים למקום תחושת מסתורין.

במרחק של כ- 17 ק"מ משם נמצא Popokvil Waterfall. שם הסתיים הסיור וחזרנו ל- Kampot.

עלות הסיור: מדריך ורכב פרטי ממוזג 45 דולר (הזמנו את הסיור דרך Our House Bungalow)

לפני שנרדמנו, כפיר אמר "לילה טוב אמא, לילה טוב אבא, לילה טוב שחף" הוא הפנה מבטו אל הסממית שלנו, הפריח המון נשיקות באוויר לעברה "גם לך". היא הביטה בו בעיניה הבולטות והצחיקה את כולנו. הבטתי בהם, במשפחה האהובה שלי. מחר יחול יום הולדתי החמישים. מחר יגיע "יום אחד…"

1 בדצמבר, 2019 – יום הולדתי ה- 50

פקחתי את עיניי לצלילי השיר Dancing Queen של להקת Abba. פיזמתי באושר את הפזמון השיר…

You are the dancing queen
Young and sweet
Only fifty
Dancing queen
Feel the beat from the tambourine, oh yeah
You can dance
You can jive
Having the time of your life…

החדר היה מקושט בבלונים, "מתי זה קרה?" התפלאתי. "כשישנת" הם צחקו.

זינקתי לעבר המראה והבטתי בדמותי המשתקפת. "וואו, חמישים" חשבתי בקול. חיבוקים עטפו אותי מכל עבר. "יום אחד, זה כאן ועכשיו" חשבתי בסיפוק רב. התמסרתי לחיבוקים האוהבים. ברקע התנגנה השורה מהשיר …Having the time of your life

"יום הולדת שמח" קיבל את פני בשמחה צוות המלון. הם הגישו לי ארוחת בוקר מפנקת.

סיור יום

אכלנו בזריזות כדי לצאת בזמן לסיור שתכננו. נהג הטוק טוק כבר המתין לנו, הוא דובר אנגלית טובה והסביר לנו על היעדים אליהם הגענו. נסענו לראות את "שדות המלח". ביקרנו במפעל קטן וקבלנו הסברים באנגלית על תהליך הפקת המלח. בהמשך ביקרנו במערת הנטיפים Phnom Chhnork. טיפסנו בזריזות 200 מדרגות, המובילות למערה ובתוכה מקדש בודהיסטי קטן. בדרכנו למטה, החלו עולים, רבבות מאמינים להגיש מנחה לבודהה.

נסיעה בדרכים כפריות דרך שדות מוריקים ונופים ציוריים הובילה אותנו אל האגם The Secret Lake. ירדנו מהטוק טוק והבטנו באגם מולנו. "זהו אגם מלאכותי" הסביר לנו המדריך. "הוא נוצר בתקופת שלטון ה"קמר רוז"

"אתם יודעים מדוע קוראים לאגם The Secret Lake?" שאל אותנו בשקט.

התחלחלתי מעצם השאלה. כשמדובר במשהו שקרה בתקופת ה"קמר רוז" התשובה לא תהיה פשוטה. הוא הביט בנו בשתיקה. נראה היה שקשה לו. מבטו נדד אל נוף האגם. "האנשים שהועסקו בבניית הסכר שיצר את האגם, נרצחו וגופותיהם הושלכו לאגם. איש לא יודע כמה בדיוק גופות הוסתרו באגם". זיהיתי בעיניו כאב. "המשפחה שלך?" שאלתי. הוא הנהן בראשו. שפת גופו העידה שלא נוח לו לדבר על כך. הוא התכנס בשתיקתו. הנחתי לו.

לאחר תצפית על האגם, המשכנו בנסיעה אל- חוות הפלפלים La Plantation גולת הכותרת של היום.

בחווה מגדלים Kampot Pepper , זן פלפלים שנודעו בכל העולם באיכותם. הסיור בחווה חינמי, הוא כולל הדרכה בצרפתית או אנגלית, טעימות של סוגים שונים של פלפלים.

הסתובבנו בחנות החווה כמו "אליס בארץ הפלאות" איציק רכש סוגי פלפלים שונים ורקם במוחו תבשילים מתאימים. סעדנו ארוחת יום הולדת חגיגית במסעדה הצרפתית שבחווה. המנות מתובלנות בסוגי פלפלים שגדלים בחווה.

עלות הסיור כולל נסיעה בטוק טוק, נהג דובר אנגלית 25 דולר (הזמנו את הסיור דרך Our House Bungalow).

עוגה לכבוד יום הולדתי

נקישה עדינה על דלת חדרנו.

כפיר פתח את הדלת לרווחה. בעלת המלון, בעלה ובנה הקטן נכנסו לחדרינו. בידם עוגה ונרות. הם שרו לכבודי שיר יום הולדת. היא סיפרה שהשתחררה הבוקר מבית החולים ואפתה לכבודי את העוגה בבית הקפה שבבעלותה. "תביעי משאלה" היא האיצה בי. עצמתי את עיני והבעתי משאלה. התחבקנו "ריגשת אותי כל כך!" אמרתי.

Krong Kep

נסענו את המרחק הקצר אל Kep בטוק טוק. הגענו ל- The Beach House. על אף שהמקום ידע ימים טובים יותר, היינו מרוצים מחדרנו המרווח, מהנוף אל הג'ונגל הפראי וממיקומו בסמוך לחוף הים.

הטיילת הייתה עמוסה במבקרים מקומיים. הם ישבו משפחות, משפחות או חבורות צעירים, על גבי מחצלות גדולות, ערכו פיקניקים. האלכוהול נשפך כמים. מוזיקה רועשת בקעה מרמקולים ניידים. הם הותירו אחריהם ערימות זבל גדולות, לשמחתם הרבה של הקופים. פסענו לאורך הטיילת חומקים מכנופיות הקופים התוקפניות. הגענו אל שוק הסרטנים. מראה השוק אינו מזמין במיוחד. על המזח, עמלה אישה צעירה על הכנת ארוחת סרטנים ברוטב פלפל. הריח של האוכל היה מזמין. טעמנו, וואו! הייתה זאת ארוחת ערב מקומית הטעימה ביותר שאכלנו בקמבודיה.

רעש חזק וצריחות העיר אותי בשעת בוקר מוקדמת. יצאתי מהחדר לבדוק מה קרה. חבורת קופים, קיפצה על גג חדרינו בדרכה אל הג'ונגל הסמוך. אחד מהם התעכב רגע ליד בגדינו התלויים במרפסת "שלא תעז" צחקתי, הוא הביט בי לרגע ונעלם בין ענפי העצים.

אני לא מדברת צרפתית Je ne parle pas français

מאוחר יותר, פסענו לאורך הטיילת. מזג האוויר היה בהיר ונעים. בכל רגע, נעצר לידינו נהג טוק טוק והציע לנו טיול ל- La Plantation. בשלב מסוים זה כבר התחיל להעיק.

אחד מהם, האט את נסיעתו לקצב הליכתנו ופנה אלינו בצרפתית רהוטה, במשך דקות ארוכות, הוא סיפר לנו על נפלאות הטיול ולא עצר לברר אם אנחנו מבינים אותו.

חמדתי לצון. "…La Plantation?! magnifique! Alors" קטעתי את שטף דיבורו המהיר, והמשכתי לקשקש בעברית במבטא צרפתי כבד. "כבר היינו שם ואנחנו לא מעוניינים בטיול הזה" וקינחתי ב- "Merci".

הבטתי בו מתאפקת לא לפרוץ בצחוק. הוא טלטל את ראשו, הוריד לאיטו את משקפי השמש והניח אותן על ראשו, חייך במבוכה "אני מצטער" הוא אמר באנגלית. "הצרפתית שלי כנראה לא כל כך טובה".

"גם שלי" עניתי בחיוך והמשכתי לדרכי.

נפרדים מקמבודיה

הטוק טוק נסע בדרכי העפר הכפריות, בדרכינו אל גבול קמבודיה-וייטנאם. חבורת ילדים צעירים רצה אחרינו מנופפים בידיהם לשלום, קול צחוקם ליווה אותנו…