ניקרגואה

!However long the night, the dawn will break

African Proverbs

התעוררנו למה שעמד להיות אחד הימים הכי ארוכים ומאתגרים מאז יצאנו למסע באוגוסט 2019. יומנו נפתח בהפלגה חזרה ליבשת. בשעה 8:00 הגענו ל- La Ceiva, בכניסה לנמל, כבר המתין לנו עובד מטעם חברת הנסיעות ועצר עבורנו מונית (ללא תשלום נוסף), לנקודת האיסוף בקניון הסמוך. נהג הוואן העמיס את המוצ'ילות, על גג הרכב. לשמחתי שמרו לנו מקומות ישיבה בקדמת הוואן. למודי ניסיון מהדרכים הארוכות והפתלתלות, אנו מקפידים לבקש את המושבים הקדמיים ולהתפלל לטוב.

הנסיעה עברה בנעימים. במהלך הנסיעה, פתחתי את הנתב האלחוטי הנייד לשיתוף יתר המכשירים הניידים שלנו, היה זה רעיון חכם כשהגענו להונדורס והצטיידנו בכרטיס סים של Claro, עם תכנית גלישה של 25 גיגה לחודש. כך יכולנו להעביר את הזמן בגלישה באינטרנט, צפייה בסרטים ובכל מה שמעלה חיוך על פניהם של שני המתבגרים שלנו.

מעבר הגבול הונדורס – ניקרגואה

הערב כבר ירד כשהגענו לעיר הסמוכה לגבול, המעבדה לבדיקות PCR, עמדה לסגור את שעריה. למזלנו הספקנו לבצע את הבדיקה. בזמן ההמתנה מילאנו את הטפסים הנדרשים. ג'סיקה עברה ביננו ווידאה שאין טעויות שעלולות לגרום לעיכובים מיותרים. היא הציעה שנכתוב שהיעד שלנו הוא קוסטה ריקה כדי למנוע מצב בו נאסר עלינו להיכנס לניקרגואה. חשבתי על זה רגע ארוך אחד. באמת הערכתי את רצונה לעזור לנו, יחד עם זאת, זה לא הרגיש לי נכון לכתוב את זה בצורה הזאת. אמרתי לה שאני מעדיפה לכתוב שפנינו מועדות לניקרגואה. היא חייכה אלי "אוקי" אמרה "בואי ננסה, אני אהיה שם כדי לעזור במידה ודברים יסתבכו."

לפני שנסענו לגבול, היא הנחתה את כולם לגבי התהליך במשרדי ההגירה. הרגשתי כמו בטיול מאורגן היטב, זה היה נחמד שמישהו אחר לוקח אחריות עלינו ויכולתי לנוח מהצורך לארגן את כל זה בעצמי.

בשלב זה הנהגים התחלפו. איזה הקלה! חווינו כל כך הרבה נסיעות שהנהג נסע במשך שעות ארוכות ולמעט עצירות קצרות לארוחה ולהתפנות, המשיך לנהוג.

המשכנו בדרכנו אל הגבול ולאחר כשעת נסיעה, נהג הוואן האט את נסיעתו. הבטתי בסקרנות מעבר לחלון, תור ארוך של משאיות חסם את נתיב נסיעתנו. הנהג החל לעקוף אותן, יורד מידי פעם לשול הדרך הצר בנתיב הנגדי כדי לאפשר לנהגי המשאיות המגיעים ממולנו לעבור בנתיבם. ליבי צנח ממקומו, זה היה מפחיד למדי.

תחילה הגענו למשרד ההגירה של הונדורס. צעדנו בעקבות הנהג שלנו, מוצאו מהונדורס והוא בקי בהליך הבירוקרטי. המתנו לתורנו בתור הארוך.

פקיד ההגירה הביט בחותמת אשרת השהיה שלנו בפליאה. הנהג מיהר לעדכן אותו בפרטים, ג'סיקה הצטרפה אלינו. פקיד ההגירה הביט בי.

חייכתי אליו והתעניינתי בשלומו "¡Buenas noches! ¿Cómo estás?" הוא חייך וענה "¡Bien, gracias!"

הם החלו משוחחים ביניהם באריכות. שאל מעט שאלות וביקש ממני טביעות אצבעות, בדק אי אלו פרטים במחשב שלו והזמין אותנו בזה אחר זה לעבור את מסדר הזיהוי. שחף, כפיר ואיציק חייכו אליו בתורם וברכו אותו לשלום. כבר עמדנו לצאת ממשרד ההגירה כאשר הוא קם מכיסאו וקרא לג'סיקה לגשת אליו. הם הסתודדו מעט ביניהם תוך כדי שהם מגניבים מבטים לעברינו. תהיתי מה קרה?

היא סימנה לי לגשת אליהם. "הוא שואל אם יש לכם אזרחות נוספת?" הבטתי בו, הוא חייך אלי. חייכתי חזרה "לא, אנחנו ישראלים". הוא סימן לי להמשיך בדרכי.

ג'סיקה חזרה אלינו מחויכת. "הכל בסדר?" שאלתי אותה בסקרנות.

"הוא אמר שעוברים בגבול הזה המון ישראלים וזאת פעם ראשונה שהוא פוגש ישראלים שמחייכים אליו ומתעניינים בשלומו." הבטתי בה מופתעת. היא המשיכה ואמרה שלדעתו עלולים לעשות לנו בעיות בגבול בצד של ניקרגואה, מבחינת משרד ההגירה בהונדורס, אין בעיה. הם קיבלו את החלטת משרד ההגירה באל סלבדור. "בואי ננסה. מקסימום יקראו לך לבדוק את העניין."

חצינו בנסיעה קצרה את המעבר למשרד ההגירה בצד של ניקרגואה. שם נדרשנו להוציא את חפצינו ולהעבירם בשיקוף. לאחר מכן, ג'סיקה והנהג אספו את דרכוננו, תשלום מס כניסה לניקרגואה בסך 16 דולר לאדם ונתנו לנו הוראה לא להתרחק מסביבות הוואן, בעיקר לא להסתובב עם טלפונים או כסף באזורים החשוכים הסמוכים לשירותים הציבוריים שלמרבה הצער היו סגורים. "לפני שבוע כיוונו אקדח לראש של נהג משאית שיצא להתפנות בין השיחים, שדדו אותו!"

הבטנו סביב. באזור שאמור להיות הכי מוגן במדינה, איזו אירוניה! "ברוכים הבאים לניקרגואה."

דקות ארוכות חלפו, ג'סיקה והנהג חזרו. הם הגישו את הדרכונים של כל נוסעי הוואן "עכשיו נמתין, אני מאמינה שהתהליך ייקח כשעתיים" הכריזה.

הטבע קרא לנו וניצח. השארנו בתיק נעול את חפצי הערך ויצאנו אל בין השיחים. המחשבה שאולי מישהו אורב בין הצללים הלחיצה מעט.

השעות נקפו, היינו מותשים ורעבים. מלאי המזון הלך ואזל. החום העיק. יתושים עקצו ללא רחם. ג'סיקה נקראה לשוב למשרד ההגירה. הם בחנו את דרכוננו ורצו לקבל הבהרה בגינם. היא שבה לעוד דקות ארוכות של המתנה. לבסוף היא קיבלה לידיה את הדרכונים.

היא הביטה בי בחיוך "ברוכים הבאים למדינה שלי, תיהנו מהביקור!" אמרה והושיטה לי את ארבעת הדרכונים. נטלתי אותם מידיה בהקלה. "אל סלבדור אישרו, הונדורס אישרו אז הם החליטו לאשר, תשמרו היטב על הפתק המצורף כדי שלא יהיו לכם בעיות ביציאה." היא הצביעה על הפתקים שהוטמנו בין דפי הדרכונים.

המשכנו בנסיעה לעבר León.

León

כמעט חצות. היה זה יום ארוך כל כך והוא עמד סוף סוף להסתיים.

ההסעה נעצרה מול Lazybones Hostel, אוסבלדו שומר הלילה הביט בנו באהדה.

"בואו, אראה לכם קודם כל את חדרכם, אחר כך תחזרי אלי עם הדרכונים לבצע chek-in."

הוא הוביל אותנו לחדר משפחה קטן בעל שתי קומות. בקומה התחתונה, חדרון קטן ואפל עם נדנדת עץ ומטה זוגית מעליה מדפי עץ דקים, לצידה טחובה שידת לילה חומה קטנה, ממש בצמוד מופרד באמצעות וילון היה חדר השירותים, מואר היטב וגדול יותר מהחדר עצמו.

בשעות הבאות הקריאות "אמאל'ה ג'וק" ישמעו מתוכם אין ספור פעמים. מערכת הביוב של המקלחת וחוקי מרפי, סיפקו לנו אורחים כל אימת שאחד הילדים נכנס אליהם.

לקומת הגלריה הובילו מדרגות עץ צרות. הגלריה חולקה לשני חדרים. בכל אחד מהם מיטה ומאוורר. הם לעומת הקומה התחתונה היו מרווחים.

במקלחת זרמו מים קרים בלבד. אני שונאת להתקלח במים קרים. אני כל כך שונאת את זה! עמדתי ובהיתי בזרם המים הקרים הקולחים בניסיון לשכנע את עצמי להתקלח. העייפות ניצחה את ההתלבטויות. זינקתי פנימה כדי לסיים עם זה ודי. אחר כך צנחתי באפיסת כוחות אל המיטה הלא מפנקת.

"העיקר שיש קורת גג מעל ראשינו." חשבתי. עיני התרגלו במהרה לאפלוליות החדר. האזנתי לטיפות הגשם הנוקשות על גג המבנה ותהיתי עד כמה בטוחה גלריית העץ מעל לראשי.

התעוררנו לבוקר שמשי ויצאנו לחקור את ליאון.

"אני לא אוהבת את ניקרגואה!" סיננה שחף בשפתיים קפוצות.

"תני לה הזדמנות, אנחנו פה פחות מיממה" ביקשתי בחיוך. היא השמיעה נהמה.

אני מצאתי את העיר לנעימה ומעניינת. שוטטנו ברחובות הקולוניאליים חולפים על פני הקתדרלה והפארק. חלפנו על פני דוכני אמנות מקומית. בתי הקפה הקטנים היו עמוסים לעייפה בתיירים מקומיים וזרים. אווירת סופשבוע הורגשה באוויר.

Cerro Negro Volcano Boarding

דרך Via Via Hostel, יצאנו ל- Cerro Negro Volcano Boarding עלות הטיול 30 דולר ותמורת 5 דולר נוספים פורטר העלה את הגלשן הכבד לנקודת הגלישה. הסיור כלל אלכוהול למבוגרים, מיץ לילדים, פירות וחולצה מגניבה. טיפוס קליל לפסגת ההר ארך כארבעים דקות. כשעמדתי בקצה והבטתי למטה, החלתי לחשוש. הרעיון להתרסק ולהתגלגל בצורה לא מחמיאה ואולי כואבת התחיל לנקר במוחי. המדריך הרגיע את פחדי. "המהירות לגמרי תלויה בגולש!" והסביר את טכניקת הגלישה. מאוחר יותר כשגלשתי, הבנתי כמה קשה לפתח מהירות, ניסיתי בכל כוחי להגביר קצב אולם הרגשתי שאני גולשת בהילוך איטי. נהניתי כל כך והחוויה הסתיימה מהר מידי. שחף גלשה באלגנטיות כהרגלה. כפיר גלש במהירות רבה, כשנפגשנו למרגלות ההר סיפר לי שבשלב כלשהו נשבר לו מוט האחיזה. איציק גלש במהירות עצומה וזכה לתשואות הקהל.

Nicaragua's dark history

אחר הצהריים, יצאנו דרך Via Via Hostel ל- Dark History Tour, בארגון והדרכתו של המדריך הכי טוב שהיה לנו אי פעם! Said. הסיור, יוצא אך ורק בימי ראשון, מתחיל בשעה ארבע אחר הצהרים ונמשך עד אחרי שעת השקיעה.

עלינו עם קבוצה גדולה למדי של חבר'ה צעירים מאירופה וארצות הברית למשאית ונסענו במשך כעשרים דקות בדרכי עפר רצופות בורות עמוקים. לבסוף הגענו ל- "El Fortín de Acosasco".

לאחר שהסתובבנו מעט באתר הוזמנו לקחת את כוס האלכוהול הראשונה שלנו ולהתיישב מול המדריך. בשלוש השעות הבאות הקשבנו מרותקים להיסטוריה העקובה מדם שהתרחשה באתר.

דיקטטור ושמו טאצ'ו

המבצר, נבנה בין השנים 1889-90 על ידי Roberto Sacasa, נשיא ניקרגואה. מיקומו האסטרטגי, בראש גבעה המשקיפה על העיר León ודרכי הגישה אליה וממנה, שמש את הנשיא כמגן מפני התקפות מכיוון חוף הים. בשנות השלושים המבצר ננטש עד שנות השישים, אז חזר לשימוש תחת הדיקטטור Anastasio Somoza Debayle, המכונה “Tachito”. הסיור התרכז בעיקר סביב תקופה שלטונו האפלה והעקובה מדם. Said העביר את האירוע ההיסטורי הטעון בצורה מקצועית, מרגשת כל כך; היו רגעים שצחקנו ורגעים שניגבנו דמעה חמקנית. איש לא נותר אדיש. השקיעה הסתתרה מאחורי ענני גשם אפורים, השמים נצבעו באדום ובאפור והוסיפו נופך דרמתי לסיפור הטראגי.

במשך 43 שנה נשלטה ניקרגואה ע"י משפחת Somoza. תחילה נטל לידיו את השלטון הדיקטטור Anastasio Somoza García המכונה "Tacho", שלטונו של העריץ נמשך עד שנת 1956. אופי שלטונו המדכא כלכלית, פוליטית וצבאית הוביל להתנקשות בחייו באולם אירועים בעיר León. המתנקש Rigoberto López Pérez, היה משורר צעיר בן 27, אינטלקטואל שמאלני.

שגריר ארצות הברית Thomas Wheaton, בתמיכת הנשיא Dwight D. Eisenhower, דאג להטיסו לבית חולים צבאי אמריקני בפנמה אולם שם נקבע מותו.

"Tacho" הותיר אחריו אישה, בת ושלושה בנים (הבכור José R. Somoza, נולד טרם נישואיו מיחסיו עם משרתת בביתו).

בנו השני Luis Somoza Debayle, שלט תחתיו והמשיך בשלטון דיכוי החל משנת 1956 ועד שלקה בליבו ומת בשנת 1967.

לאחר מותו של אחיו, Anastasio Somoza Debayle, שכונה "Tachito" (צעיר בניו של Anastasio Somoza García האב), כיהן כנשיא משנת 1956 ועד שנת 1979.

בתקופת שלטונו, שופץ "El Fortín de Acosasco", המבצר הנטוש והוסב לבית מעצר לכל מי שסומן על ידי שלטון הדיקטטור כחתרני. בית המעצר הפך במהרה להיות מקום ממנו איש לא שב בחיים. העצירים עברו חקירות תחת עינויים קשים והוצאות להורג, בשיטות מזעזעות באכזריותן.

כאשר נכנסנו למבנה הכלא, המדריך ביקש מתנדב מהקהל, רצוי בחור אתלטי צעיר כדי לעזור לו בהדגמת חקירה אכזרית שעברו ה"עצירים" במתקן. הוא הביט בכפיר והזמין אותו להשתתף.

Said הניח מטבע על רצפת תא הכלא. אחר כך, הוא ביקש מכפיר להתכופף, להניח אצבע על המטבע ולהתחיל להסתובב סביבה. הוא שינה את טון קולו והחל לירות לעברו שאלות.

"מה שמך?"
"כפיר"
"בן כמה אתה?"
"שלוש-עשרה"
"מה אתה עושה פה?"
"מטייל"
"כמה זמן אתה מטייל?"
"קרוב לשלוש שנים"
"עם מי אתה מטייל"
"אמממ… עם המשפחה"

בשלב זה, Said עצר את "חקירתו". כפיר כבר היה מסוחרר מעט מהסיבובים סביב המטבע כשגופו כפוף כלפי הרצפה. הוא הסביר לנו שכאשר הנחקרים היססו במתן תשובה, החקירה הייתה נעצרת והם הואשמו בקשירת קשר לבגידה.

אחר כוס “Nica Libre” נוספת, הובלנו אל תאי המעצר, שם זכינו "להצצה" לחיי העצירים. כתלי המבצר הינם עדים דוממים לאכזריותם הבלתי נתפסת של המתרחש באותם ימים.

ווילאם ווקר ומלחמת האזרחים

בהמשך קיבלנו טעימות ממעלליו של William Walker, אמריקאי, רופא, עורך דין, עיתונאי ושכיר חרב שנשכר ע"י כוחות המורדים של ניקרגואה במהלך מלחמת האזרחים שהתחוללה באותה עת. לימים הכריז על עצמו כנשיא ניקרגואה לאחר קיום בחירות לא חוקיות בהן היה המתמודד היחידי. Walker כיהן כנשיא בשנים 1865-1857. הוא תכנן לכבוש את גוואטמלה, אל-סלבדור, הונדורס ובליז. תחילה זכה לתמיכת שלטונות ארצות הברית ולחברת Vanderbilt's Accessory Transit Company, של אייל הספנות  Cornelius Vanderbilt בעל אינטרס כלכלי באזור. סופו היה שאיבד את תמיכת השלטונות בארה"ב. בשנת 1860 הוא נלכד על ידי הצי המלכותי הבריטי אשר חשש מאי יציבות כלכלית ופוליטית באזור בו היה להם אינטרס. הוא הוסגר לידי רשויות החוק בהונדורס, שם נשפט והוצא להורג.

אם חשבנו שבכך תמו תלאותיה של המדינה הרי שהתבדינו. ניקרגואה ידעה אירועים הסטורים מטלטלים. הוזמנו לכוס “Nica Libre” וחזרנו למסע בזמן… הפעם על שבטי המאיה באזור.

אומרים שילדים ושיכורים אומרים את האמת

יותר מאוחר כאשר הסתיים הסיור. עמדנו והשקפנו לעבר אורות העיר המרצדים במרחק. שוחחנו על השפעת יחסי הון-שלטון על המדינה הפצועה. בחור צעיר ניגש אלינו. הוא התעניין במסע שלנו. סיפרנו לו בקצרה על הרפתקאותינו באסיה וכעת. עיניו נפערו לרווחה.

הוא חייך ואמר "אתם יודעים, אומרים שילדים ושיכורים אומרים את האמת" חייכנו אליו.

"אני כבר לא ילד אבל אני כל כך שיכור! אני הולך להגיד לכם את האמת ואני מקווה שזה בסדר!"

הוא הפנה את דבריו לכפיר "אני יודע, שלפעמים בגיל שלך ההורים יכולים ממש להציק. אני מאמין שרק כאשר תגדל תבין כמה הם אוהבים אותך ותעריך את המסע הזה שיצאתם אליו. אני בן עשרים וארבע, מטייל חודשיים בפעם הראשונה בחיי. הלוואי שההורים שלי היו עושים דבר כזה למעני"

הוא המשיך בדבריו ונראה היה שדיבר מדם ליבו. "אתה לא מבין את זה עכשיו, זה בסדר. אבל יבוא יום ואתה תבין כמה ההורים שלך אוהבים אותך."

הוא המשיך ודיבר ולפתע הבנתי שהחמימות הזאת על פני אלו הדמעות שזלגו להן במורד לחיי. לאחרונה לא היה לאיש מאתנו קל. גיל ההתבגרות היכה בנו ללא רחם. הבטתי בו. הוא הביט בי כאילו הוא ידע מה עבר עלינו לאחרונה.

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"אוריין" הוא ענה.

"מאיפה אתה" המשכתי בסקרנות.

"מבלגיה"

"אוריין מבלגיה, אני יכולה לתת לך חיבוק?"

הוא פתח את זרועותיו לרווחה "בטח" ענה.

עמדנו חבוקים רגע אחד ארוך מאוד. הוא התכרבל בזרועותיי כמו ילד המבקש לו נחמה.

"תודה רבה על המילים שלך" לחשתי לאזנו בשקט.

עשינו את דרכינו אל המשאית. במהלך הנסיעה עוד ועוד צעירים אמרו לנו שזה מדהים שאנו מטיילים כל כך הרבה זמן כמשפחה.

למחרת, כפיר אמר לפתע "אתם יודעים, הסיור אתמול גרם לי לחשוב על החיים שלי מחדש. אני באמת מעריך אותם הרבה יותר עכשיו". הזיק חזר לעיניו הכבויות והוא נראה הרבה יותר מאושר לאחרונה.

המשך המסע שלנו בניקרגואה, היה בדיוק כמו John Lennon שר:

…Life is what happens to you while you're busy making other plans

Beautiful Boy – John Lennon

Granada

כדי להגיע מ- León ל- Granada, יש לנסוע לתחנה המרכזית: Terminal de Buses Comarcales ולעלות על אוטובוס ל- Managua בירת ניקרגואה. נהג האוטובוס הוריד אותנו במיקום של תחנת האוטובוס ל- Granada וכעבור כשעת נסיעה נוספת כבר נחתנו בעיר היפה השוכנת על שפת ימת ניקרגואה. התמקמנו ב- Hotel Secret Garden. מלון קטן ויפה במרחק הליכה ממרכז העיר וזינקנו לבריכה לפני ששוב ירד גשם.

שינוי בתכניות – אין ברירה אלא לגלות גמישות

אחר הצהריים נסענו ל- Volcán Masaya, גשם החל לרדת. בכניסה לשמורה הסבירו לנו שהפסגה מכסה בעננים והסיכוי לראות לבה קלוש. החלטנו לשוב על עקבותינו ולנסות להגיע ביום אחר. הגשם נמשך גם למחרת ולמעט הליכה קצרה לאחת המסעדות הסמוכות, לא יכולנו לצאת מפתח החדר.

כפיר התלונן על כאב ראש, הוא היה חסר תאבון ושקט מהרגיל. למחרת חום גופו טיפס וחצה את 39 מעלות. הארכנו את שהותנו במלון כדי לאפשר לו לנוח.

הגשם ירד ללא הפוגה במשך ארבעה ימים ושיבש את תכניותינו לבקר ב- Laguna de Apoyo וב- Volcán Masaya. לבסוף החלטנו לשחרר ולהמשיך דרומה ל- San Juan del Sur.

נסענו במונית לתחנת האוטובוס. נהג המונית נסע במהירות, חתך מימין, חתך משמאל והחסיר לי פעימות לב רבות מידי. הבטתי בו בזעף. "האוטובוס עומד לצאת" הסביר בהתנצלות "אתם עלולים לחכות שעתיים והאזור לא נעים להמתנה." כשהגענו לצומת הסמוכה לתחנה, הוא פתח את חלון הרכב וצעק לאחד הבחורים שיעצרו עבורנו את האוטובוס. אולם היה מאוחר מידי. האוטובוס כבר הספיק להתרחק. הוא הביט בי בצער. "לא נורא, אנחנו נסתדר." אמרתי לו.

בפינת הרחוב, עמד אדם חנוט בחולצה מכופתרת שחורה עם נקודות, חגורה הדקה את מכנסיו הגדולות מעט ממידותיו. נעליו מחודדות. את פניו עיטר שפמפם מאפיר. אתם צריכים אוטובוס ל- San Juan del Sur? שאל ולא המתין לתשובתי "בואו, אנחנו יוצאים לשם עכשיו, אוטובוס ישיר, יעלה לכל אחד מכם 100 קורדובה, בואי אעזור לך לקחת את המוצ'ילה". הוא ליווה אותנו בעודי מנסה לנער אותו מעלינו.

"אין אוטובוס אחר" המשיך. הסתובבתי אליו חסרת סבלנות.

אוטובוס נעצר לידינו וירד ממנו בחור צעיר "אין אוטובוס עד מחר" צעק לעברי בחיוך.

"אין בעיה אנחנו נחכה פה עד מחר" עניתי בחיוך. הוא פרץ בצחוק ואמר "אל תאמיני לשום מילה שלו!", "אין לי שום כוונה כזאת" הפעם עניתי בעברית.

הגבר בחולצת הנקודות, לא הרפה והאיץ בי לטפס על האוטובוס החונה בצד הדרך.

"תראי, תשלמו לי מאה לכל אחד והילדים חמישים" עדיין לא הגבתי. "מאה לך, מאה לו" הסביר לאט תוך כדי שהוא הצביע על איציק ועלי. הוא הביט בנו כאילו אנו מתקשים להבין את דבריו.

הנדתי בראשי בשלילה. "אתם משלמים מאה לכל אחד כי יש לכם מוצ'ילות גדולות ואתם צריכים לשלם עליהן" הבטתי בו בשקט ועדיין סירבתי להגיב.

נהג האוטובוס פתח את הדלתות והאנשים החלו לעלות לאוטובוס. עלינו והנחנו את המוצ'ילות בחלקו האחורי של האוטובוס במקום המיועד למטען. הוא התעקש להעלות לנו את המוצ'ילות לגג האוטובוס. סירבתי בכל תוקף. הוא נרתע מעט.

"תשלמי לי עכשיו" דרש. "עוד מעט" עניתי בשלווה. בינתיים עלה לאוטובוס אדם מבוגר עם תיק גדול. "שמונים קורדבה" לחש לו בשקט מיודענו.

"לא, זה יקר מידי!" האזנתי לשיחתם.

הוא שילם לו חמישים קורדובה והתיישב בכיסא לפני.

מיודענו ניגש אלי ודרש תשלום שוב. "כשהאוטובוס יצא לדרך אשלם לנהג". "את צריכה לשלם עכשיו". "אני לא בורחת לשום מקום, אשלם כשהאוטובוס יצא לדרך." השבתי בנחת.

הוא התרחק מעט. ניגשתי לבחור צעיר ושאלתי אותו האם באמת משלמים על מוצ'ילות. כפיר הסב את תשומת ליבי שזהו בנו של הבחור. מבט מעמיק בפניו וגילתי שכפיר צודק. הוא אכן דמה לו. נאנחתי, זה כל כך מתאים לי לפספס.

נהג האוטובוס עלה וסרק את המושבים. שאלתי אותו מתי הוא יוצא לדרך ומה יעד נסיעתו. כפי שכבר ידעתי, היה עלינו להמתין שעתיים והאוטובוס מגיע עד Rivas בלבד, שם נחליף אוטובוס ונמשיך ל- San Juan del Sur. עלות הנסיעה חמישים קורדובה ואין צורך לשלם עבור המוצ'ילות.

איציק ניצל את זמן ההמתנה להצטייד בפירות בשוק הסמוך. בינתיים הגבר במושב הקדמי פתח בשיחה. עד מהרה למדתי מפיו שהוא בן 69 ומתמודד עם פוסט טראומה בעקבות פעילות של הגרילה בשנת 1989. שאלתי אותו בעדינות אם אפשר לשאול על קורותיו בתקופה ההיא. הוא נענה בחיוב, הוא הראה לי את זרועותיו המצולקות וסיפר על שלושה כדורים שפילחו את גופו ואיך ניצל בנס. הוא נלקח אל ההרים ואולץ להשתתף בלחימה שלא רצה ליטול בה חלק, אולם פחד להתנגד. הוא הוכה ועבר עינויים קשים ותיאר איך בלילות קולות הנפץ העזים רודפים אותו.

נהג האוטובוס התניע, אחרון הנוסעים עלה. הגבר בחולצת הנקודות החל גובה כסף מהנוסעים. הכנתי 200 קורדובה וכשהגיע אלי הגשתי לו אותם. "חסר 100 קורדובה, על שתי המוצ'ילות" הוא דרש. הנוסעים הפנו מבטם בהתעניינות. שניים מהם סימנו לי בראשם "לא". אחד מהם לחש לי "אל תשלמי".

"בדקתי עם הנהג, אין צורך לשלם עבור המוצ'ילות" עניתי בשלווה.

"הנהג לא קובע שום דבר!" הרים מעט את קולו. "אני בעל האוטובוס הזה ואני קובע מי משלם וכמה".

"אוקי, אם כך בוא ניגש לנהג ונברר את העניין הזה". עניתי. האיש שלחש לי דקות ספורות קודם לכן. סימן לי מאחורי גבו שלא אאמין למילה היוצאת מפיו.

"אני בעל האוטובוס הזה!" חזר האיש בחולצת הנקודות על דבריו. "אנחנו לא הולכים לשאול את הנהג ואת תשלמי לי 100 קורדובה עכשיו!"

עוד אנשים הנידו בראשם מאחורי גבו. חלקם הביטו בי בהתנצלות אולם איש לא פצה פיו מולו.

"תסתכל לי בעיניים" אמרתי בשקט. "אתה יודע ואני יודעת שאתה משקר!" הוא בהה בעיניי בלי למצמץ. "שילמתי עבור הנסיעה בדיוק כמו שכל אחד מהנוסעים האחרים פה שילם".

"אם לא תשלמי לי, את תישאי בהשלכות מעשיך" אמר בטון מאיים.

"אני לא אשלם, ואשא בהשלכות מעשי" חייכתי.

הוא הסתובב וחזר לקדמת האוטובוס.

הגבר המבוגר לידי לחש לי "אל תדאגי, לא יקרה כלום!"

"אני לא דואגת" חשבתי "אנחנו מספיק זמן בדרכים כדי להבין כשמרמים אותנו במצח נחושה."

איציק הבין את מרבית השיחה. "מה יקרה אם כשנרד מהאוטובוס תמתין לנו המשטרה?" שאל.

"לא יקרה… ואם כן, אשא בהשלכות מעשי." הוא הסתכל לעבר המוצ'ילות שלנו. הבן שלו נעמד לידן. האוטובוס חלף על פני מחסום משטרתי.

נוסעים אחדים ירדו ואחרים עלו. בנו המשיך לעמוד ליד המוצ'ילות שלנו. כפיר הציע שאתחלף אתו במקומות הישיבה, במידה ונצטרך לחלץ את המוצ'ילות שלנו בכוח. "החיים והמוות ביד הלשון" עניתי.

פניתי לבנו "אתה הבן שלו?" שאלתי בהתעניינות.

"כן" חייך אלי הבעת פניו הייתה ילדותית מעט.

"ואתה עובד עם אביך?" הוא נמלא גאווה וענה בחיוב.

"איך קוראים לך?" שאלתי, "כריסטיאן" ענה בשמחה. "נעים להכיר, שמי גל" לחצנו ידיים. "אתה נראה כל כך צעיר, כריסטיאן". "אני כבר בן עשרים וארבע" שיתף את גילו בשמחה.

פניתי חזרה לכפיר "הילד אינו מזיק, רק אביו חלאה" כפיר הנהן בראשו.

"אני חושב שהוא לא ממש מבין את הסיטואציה" אמר "אביו בטח מצפה שהוא ישתף אתו פעולה אבל הוא ממש נחמד אלינו."

הצצה בגוגל מפות לימדה אותנו שאנו מתקרבים ל- Ribas. הרמתי את מבטי. עיניי פגשו את עיניי הגבר בחולצת הנקודות. הוא דיבר בטלפון הנייד שלו והביט בי בקור. דקות אחר כך, עיני הנהג והגבר בחולצות הנקודות הציצו בנו דרך מראת האוטובוס הפנימית.

לפתע האוטובוס נעצר, הדלת האחורית נפתחה לרווחה. גבר בחולצת תכלת הציץ פנימה.

"הנוסעים ל- San Juan del Sur, נא לרדת". הבטתי בקור בפניו. הוא הביט בי וסימן לי לרדת. בצד הדרך המתין רכב. "אנחנו נוסעים ל- Ribas" עניתי. הוא הביט בי מבולבל. "רציתם לנסוע San Juan del Sur, הטקסי ייקח אתכם לשם." הוא הצביע על הרכב בצד הדרך.

התעלמתי ממנו.

"הגעתם ל- Rivas!" הוא שינה אסטרטגיה.

"כריסטיאן, האם הגענו ל- Rivas?" הפתעתי את הנער ליד המוצ'ילות שלנו בשאלה. הוא נראה נבוך ומבוהל "תניחי לנער" חשבתי בחמלה.

הנוסע לצדי אישר את מה שכבר ידעתי, עדיין לא הגענו לעיר.

כריסטיאן סגר ללא אומר את דלת האוטובוס האחורית. כעבור דקות נסיעה ארוכות הגענו לתחנה המרכזית ב- Ribas.

הנער סייע לי להוריד את המוצ'ילה "תודה כריסטיאן" אמרתי לו בשקט.

הוא חייך שוב את חיוכו הילדותי. הגבר בחולצת התכלת כבר המתין לנו ליד האוטובוס. "ל- San Juan del Sur, בואו איתי" חסם את דרכנו.

קרצתי לאיציק ולילדים "אנחנו הולכים לאכול" עניתי.

בזווית עיני כבר הבחנתי באוטובוס ליעדינו. "בואו אחרי" אמרתי. הגענו לאוטובוס ונדחקנו פנימה ביחד עם יתר הנוסעים. האוטובוס החל בנסיעתו מבעד לחלון הבחנתי בבחור בחולצת התכלת. מבטנו הצטלבו. הוא נראה המום.

הנסיעה ל- San Juan del Sur ארכה כארבעים דקות. שחף עמדה לצדי ונראתה חיוורת. "את בסדר?" שאלתי בדאגה. נגעתי במצחה, היא בערה מחום. "תחזיקי מעמד עוד קצת" לחשתי לה.

תחילה, עצרנו בבית חב"ד. הצטיידנו בחלות שבת חמות וטריות, עצרנו מונית ונסענו לדירת ה- Airbnb שהזמנו. הדירה יפה ומפנקת אבל מיקומה מעבר לנהר הקשה על הניידות אליה. הגשמים העזים הרסו את הדרכים ונהגי מונית רבים נרתעו לנסוע לשם, למעט נהג אחד, Oscar, הוא הציע שניקח את מספר הטלפון הנייד שלו ובכל פעם שנזדקק למונית, נעזר בו.

במשך שלושה ימים רצופים שחף קדחה מחום גבוה, איציק הכין מרק עוף טעים והיא לגמה ממנו בשקיקה. ביום הרביעי חזרה לעצמה. ניצלנו את ההתאוששות שלה לצעוד לתצפית Cristo de La Misericordia.

ביום החמישי עברנו למלון קטן בעיר, חשבנו שאולי אם נשהה במרכז העיר, יהיה לנו יותר מעניין. אולם איכשהו, זה לא עבד. שוב החלטנו לשחרר ולעבור לקוסטה ריקה. חברתי הטובה מאז נעוריי היגרה ל- Tamarindo וכבר המתינה לביקורינו.

מעבר הגבול Peñas Blancas: ניקרגואה – קוסטה ריקה

כשהחלטנו לנסוע ל- Peñas Blancas, מעבר הגבול עם קוסטה ריקה, Oscar שהפך לנהג הבית שלנו. הציע לקחת אותנו ב- 25 דולר בלבד (מחיר מונית לגבול 30 דולר).

ליצירת קשר: Oscar +50583293313 (נהג אמין מאוד וגבה מאתנו מחירים הוגנים. דובר ספרדית בלבד).

ביציאה מניקרגואה, נדרשנו לשלם מס יציאה ומס מקומי כלשהו בסך 4 דולרים לאדם. תשלומי המיסים, נעשים במזומן בלבד, רצוי להצטייד בסכום מדויק.

כשיצאנו מניקרגואה וחצינו לעבר קוסטה ריקה, תחושת עליצות מילאה אותי. התחלתי להתרגש לקראת המפגש המחודש עם חברתי האהובה משכבר הימים.

קוסטה ריקה, הנה הם באים ימים של אושר!