Ciudad de México
"אמא, את מתרגשת?" כפיר שאל, מבטו חקר את פני.
היססתי לרגע. מזה שעות אחדות תחושת בטן מבשרת רעות העיקה עלי.
"אני מניחה שאתחיל להתרגש כשנעבור את משרד ההגירה." עניתי בשקט.
דלתות המטוס נפתחו, פילסנו דרכינו החוצה ונעמדנו בתור קצר המיועד לזרים. עד מהרה הגיע תורינו. קצין ההגירה הביט בנו בקשיחות.
הוא בירך אותנו "Bienvenido" ומיד התחיל בחקירה ארוכה ומתישה. תחילה, שאל מהי מטרת ביקורינו, "טיול" עניתי לו בספרדית. בהמשך, הוא שאל אותי שאלות לגבי מסלול הטיול שלנו. פירטתי את תכנית הטיול שהכנתי מבעוד מועד. הוא הנהן בראשו ולפתע שאל אותי איך זה שאני מדברת ספרדית והאם גם בני משפחתי דוברי ספרדית. הוא סקר אותם במבט רציני והחל לבדוק את דרכוננו בקפדנות. בביקורינו האחרון בארץ, חידשנו דרכונים. הדרכונים שבידו חדשים והוא נראה מוטרד. הוא שאל אותי האם יש לנו דרכונים קודמים, הנהנתי בחיוב. הוא ביקש לראותם. הושטתי לו את הדרכונים הישנים. בליבי ברכתי על כך שביקרנו בארצות הברית ולקחנו אתנו את הדרכונים הישנים עם הוויזה בתוקף לארצות הברית. הוא דפדף בהם והתעכב על חותמות אחדות. התאפקתי לא לפלוט אנחה קצרת רוח. הייתי כל כך עייפה מהטיסות וההמתנה הארוכה בדאלאס וכל מה שרציתי זה מקלחת חמה ולהתכרבל במיטה. הוא לעומת זאת לא וויתר והמשיך ושאל, כמה זמן נרצה לשהות במקסיקו. "שלושה חודשים" עניתי בתקווה. "יש לכם כרטיסי יציאה ממקסיקו?" הוא שאל. הושטתי לו את מכשיר הנייד שלי, על הצג כרטיסי הטיסה. ליבי הלם בפראות. ממש קיוויתי שלא יעמיק בבדיקה. הוא בחן את מסך הנייד זמן ארוך. ארוך מידי. הוא הגיש לי אותו. כמעט פלטתי אנחת רווחה אולם אז הוא ביקש לראותו שוב. חשבתי לעצמי 'פוקר פייס, פוקר פייס' והגשתי לו שוב את הנייד עם הכרטיסים על הצג. הוא בחן מחדש את הכרטיס ואני גייסתי חיוך רגוע ככל האפשר. "למתי הטיסה חזרה?" הוא ירה לפתע שאלה. לרגע הופתעתי ועניתי בגמגום את התאריך. התחננתי בליבי שאני לא טועה. הוא ציין שהתאריך על הכרטיס לעוד חודש וחצי. הסברתי שאפשר לשנות את התאריך של הכרטיס במידה ונקבל ויזה לתקופה ארוכה יותר. שוב חייכתי ואמרתי ברוגע, שמקסיקו כל כך גדולה ויפה וחודש וחצי לא יספיקו לנו ואני זוכרת שבביקורי הקודם קיבלתי ויזה למשך מאה ושמונים יום. לראשונה מאז תחילת שיחותינו, הוא חייך והנהן בהסכמה. קולו התרכך. הוא ציין שבחודשיים האחרונים שינו את המדיניות וכבר לא ניתן לאשר ויזות לתקופה של מאה ושמונים יום באופן אוטומטי כבעבר. השמעתי קול אכזבה וניסיתי את מזלי שנית. "אני ממש אשמח לקבל ויזה לשלושה חודשים." הוא ביקש ממני להמתין ונעלם למשרד עם חלונות זכוכית גדולים. בפנים ישבו קצינים המשגיחים על הנעשה באולם הגדול. הוא ניהל עימם שיחה ערנית. בסוף הוא חזר. בפיו בשורה, אישרו לנו שישים ושניים ימים בלבד. הודיתי לו. 'יכול היה להיות גרוע יותר.' חשבתי בליבי. הוא סיים את ההליך הבירוקרטי והגיש לנו את הדרכונים וטופסי הוויזה חתומים.
מהרנו לאולם איסוף הכבודה. התחושה מבשרת הרעות שוב העיקה על ליבי.
האולם שקט מאוד אחרוני הנוסעים כבר עשו את דרכם לעבר היציאה. המסוע הריק הסתובב לו בעצלתיים, משמיע צליל חריקה, כל המזוודות כבר נאספו.
אין מוצ'ילות.
"אני לא מאמינה! זה קורה לי כבר פעם שלישית!" אמרתי לכפיר. הוא מצידו לא מאבד תקווה ומנסה לתור בעיניו אחר המוצ'ילות.
"לפני עשרים שנה כשטסתי למקסיקו, המוצ'ילה שלי נשלחה בטעות למונטריאול. כששבתי לישראל, היא שוב הועברה למונטריאול!" סיפרתי לכפיר. הוא סימן לאחד העובדים שיש לנו בעיה.
הופניתי למחלקת אבדות של חברת הטיסה. האחראי על מחלקת האבדות כבר המתין לי, הוא התנצל ואמר שהוא יודע שהחבר'ה שלו אמרו לנו שהמוצ'ילות שלנו יגיעו ישירות למקסיקו. "הם טועים הרבה בעניין, אני שוב ושוב מדריך את הצוותים שלנו ועם זאת כל פעם ישנן טעויות כאלו" אמר לי בכנות מפתיעה. הוא המשיך ונתן לי טיפ: "תמיד בטיסות קונקשיין, תבדקו שהכבודה עברה, הכל ממוחשב ותוכלו לוודא שהכל תקין." מילאתי את הטפסים הנדרשים והתבשרתי שהמוצ'ילות אמורות להגיע בטיסה, ביום המחרת. קבענו להיפגש במשרדו באחת עשרה בבוקר ויצאתי לבשר לילדים על מצבינו.
"איפה המוצ'ילות?" שאלו שניהם בדאגה.
"נשארו בדאלאס, הן תגענה בטיסת הבוקר" עניתי. חייכתי למראה הבעת פניהם. "לפחות חסכנו מעצמנו לסחוב אותן!" צהלתי וברכתי על ההחלטה שקיבלתי על עצמי, ימים אחדים קודם לכן, כשהזמנתי מלון בתוך שדה התעופה עבור הלילה הראשון. בעקבות ניסיון העבר שהיה לי עם אי הגעת המוצ'ילה שלי ליעד, אני תמיד אורזת בתיקי היד ציוד חיוני לכל מקרה, כך שלא נגרם לנו נזק ניכר.
גמאתי בקלילות את המטרים הבודדים למלון Courtyard by Marriott Mexico City Airport. עד מהרה נפלנו לשינה עמוקה.
למחרת המוצ'ילות הגיעו בשעות הבוקר המאוחרות.
ברוכים הבאים למדינה הכי שמחה וצבעונית בעולם כולו!
דירת ה- airbnb שהזמנו בשכונת Polanco, קטנה אך מאוד נוחה ובמיקום מצוין. בעל הבית Conrado, התעדכן במצבנו וברגישות רבה הכין עבורנו את הדירה לפני מועד הכניסה הרשמי, על מנת להקל עלינו. בנוסף סייע לנו רבות במידע.
שכונת Polanco מאוד נעימה, הרגיש לנו מאוד בטוח להסתובב בה גם בשעות הלילה המאוחרות. בשעות אחר הצהרים היא מתמלאת חיים, מסעדות עמוסות בסועדים ונדמה שהחיים פה נמשכים עם ועל אף הקורונה. בערב הראשון בעיר, החלטנו לנסות את אחת המסעדות המומלצות באזור וזכינו לערב מושלם. La Unica השרות, כמו לבני מלכים, אוכל טעים ואלכוהול משובח.
הניידות בעיר מקסיקו באמצעות שרות UBER, קלה, זמינה, פשוטה וזולה. הבטתי בתמונה של הנהג שאמור לאסוף אותנו "יש לו פרצוף של רוצח סידרתי" אמרתי בדאגה. כולם תחבו את פניהם לצג הנייד שלי. אולם לפני שהספיקו לחוות את דעתם. הרכב נעצר לידנו. Juan הביט בי, עיניו טובות ופניו חרושות קמטים. "ברוכים הבאים" הוא אמר לי בקולו העייף.
"פרצוף של רוצח סידרתי!" קול צחוקה המתגלגל של שחף מלא את חלל הרכב. "נו באמת, אמא!"
חואן, איש שיחה לבבי. כשהבין שאנו מישראל, עיניו נפקחו לרווחה. "הגעתם מרחוק!" הוא התעניין בשלומנו ושתף במצב הקשה שעבר על מקסיקו בימי שיא המגיפה. הוא עצמו איבד חברים ומשפחה.
התנועה כבדה מאוד. "יש לכם מזל", אמר לי חואן. "היום המצב יחסית סביר, ישנם ימים שבגלל ההפגנות סוגרים את דרכי הגישה ל- Zucalo".
"אם תזדקקי לי אי פעם, תשלחי הודעה לנייד שלי. אשמח לעזור!" הוא אמר לי כשנפרדנו.
את הביקור בעיר הגדולה התחלנו ב- Zucalo, זוהי כיכר רחבת ידיים ובמרכזה מונף בגאון דגלה עצום הממדים של מקסיקו. ממול מתנשאת Metropolitan Cathedral, זוהי קתדרלה רומית קתולית, הגדולה והעתיקה ביותר באמריקה הלטינית. המקום מרשים אולם משהו בביקור השאיר אותנו בתחושה אפרורית. עם צאתנו חזרה לכיכר, זיהיתי בהתרגשות את Palacio Nacional. מהרנו לעבר הארמון, תוך כדי הצעידה תיארתי למשפחתי את ציורי המורלים-ציורי הקיר, פרי יצירתו של דייגו ריברה. "הציורים נושאים אופי פוליטי חברתי, והם מפארים את קירות הארמון הנשיאותי, הוא צייר אותם במהלך עשר שנים ו…" קול קריאות רמות עצר את שטף דיבורי. הרמתי את מבטי והבחנתי בקומץ מפגינים מול שער הכניסה הסגור.
"למרבה הצער, הארמון סגור בגלל המגיפה." התנצל בפני אחד השוטרים שעמד בסמוך והביט בפני המאוכזבות.
פנינו משם לעבר Museo del Templo Mayor. חלפנו על פני שוק מקומי. הסוחרים שידלו אותנו להביט בסחורות המונחות על יריעות פרוסות על הרצפה. לפתע שמענו צעקות עולות מכל עבר "Apúrate". בן רגע, כולם קיפלו את מרכולתם אל תוך היריעות ונעלמו לתוך הבניין הסמוך. ניכר היה שהם מתורגלים בנוהל.
בתוך המהומה נשכחה על שפת המדרכה תינוקת יפיפה, נמה בשלווה בעגלת פעוטות, גדולה מידי למידותיה. ברחוב השתררה דומייה מתוחה. עמדנו שם לבדינו רגע ארוך אחד, המומים. "הם השאירו את התינוקת." אמרתי בדאגה. "בואי," אמר לי איציק. "תהיי בטוחה שאמא שלה רואה אותה." הוא הביט לקצה הרחוב, "בואי נעוף מפה לפני שהמשטרה תגיע."
"אני לא עוזבת את התינוקת הזאת ברחוב עד שאמא שלה תשוב!" עניתי נחרצות. ונעמדתי קרוב יותר אליה, הילדים הצטרפו אלי.
לפתע חריקת דלת עץ נשמעה. מעבר לדלת הכבדה, ראש הציץ. זוג עיניים חומות סקרו את הרחוב הריק. אישה יצאה בחשש ואז צעדה ונעמדה לידי, סוקרת אותי בסקרנות.
"אתם חושבים שזאת אמא שלה?" תהיתי.
"זה לא נראה כך!" ענו לי שלושתם מהר מידי.
האישה, הסתובבה ונעמדה במרחק מה מאתנו ומהתינוקת. מבטה בוחן את הרחוב. רגע אחר כך, יצא בחור, בידיו מכשיר ווקי טוקי ישן. הוא ירה לתוכו הוראות. והקשיב בתשומת לב לתשובות. הבעת פניו התרככה. הוא הניף ידו למעלה וברגע החלו לצאת במהירות הרוכלים ולפרוס את מרכולתם על הרצפה. התינוקת פקחה את עיניה ופרצה בבכי. נערה צעירה מיהרה לאסוף אותה אל חיקה. שוב הרחוב שקק חיים.
צעדנו משם לבקר ב- Museo del Templo Mayor. במקום התגלו שרידי "המקדש הגדול". היה זה המקדש המרכזי של האצטקים. בבירתם Tenochtitkan. המקדש הוקדש לשני אלים: האחד, אל המלחמה, Huitzilopochtli והשני אל הגשם והחקלאות, Tlaloc. האתר היה מרכז פוליטי ודתי.
המשכנו ל- Museo nacionl de las Culturas del Mundo, כשנכנסנו, אחד השומרים הסתקרן לגבי מוצאינו. כשאמרנו לו שאנו מישראל, עיניו נתחו לרווחה. "הגעתם מרחוק " ציין, על פניו חיוך חמים. הוא התעניין בשלומנו ובנעשה בישראל.
במהלך הביקור באחד האגפים לכדה את תשומת ליבי, העתק קלף ממגילות קומראן. הוא הונח הפוך, וניכר היה שהאדם אשר סידר את המוצג לא הבין את הכיתוב בעברית עתיקה.
כשיצאנו, פגשתי שוב את השומר. הוא שאל אם נהנו וסיפרתי לו על העתק קלף המגילה שהונח הפוך. הוא ביקש שאמתין רגע וחיפש את האחראי על התערוכה. הוא חזר עם אחד מעובדי המוזיאון, ביחד ליוו אותי לאגף וביקשו שאסביר להם מהו הכיוון המתאים על מנת לסדר זאת. הם הופתעו שבעברית כותבים מימין לשמאל והתרגשו כשהצלחתי להקריא כמה מילים מתוך הטקס הצפוף. נפרדנו מהם, ושמנו פעמינו למסעדת El Cardinal, במהלך הארוחה, נכנסו למסעדה נגני מריאצ'י והנעימו את זמננו בנגינתם.
ביום המחרת, צעדנו רגלית מהדירה ששכרנו לעבר Av. Paseo de la Reforma y Calzada Gandhi s/n Col. ביקרנו ב- Museo Nacional de Antropología. שוטטנו במשך שעות בין האגפים הרבים, והתערוכות המרתקות.
מאוחר יותר, כשיצאנו מהמוזיאון. התקיימה הופעה בפארק הסמוך, קבוצת צעירים לבושים בבגדי הילידים, טיפסו על עמוד גבוה, קשרו חבל על קרסוליהם ובתזמון מושלם החלו יורדים מהעמוד בתנועה סיבובית. ראשיהם נוטה כלפי הקרקע.
Teotihuacán
ניתן לבקר בעיר האצטקית המרוחקת כ- 40 ק"מ ממקסיקו סיטי, באופן עצמאי. יש להגיע ל- Central de Autobuses del Norte. חשוב לרכוש כרטיסי נסיעה הלוך ושוב. את הרכישה מבצעים בשער 8, ועלותם 104 פזו לאדם (הלוך ושוב). האוטובוס מגיע ישירות לאתר. תחנה ההורדה, משמשת גם כתחנת החזרה לעיר מקסיקו. מומלץ להגיע לביקור ב- Teotihuacán, בשעות הבוקר המוקדמות, כשמזג האוויר עדיין נעים ובנוסף, להימנע מכמויות עצומות של מבקרים.
השטח הפתוח לביקור הציבור משתרע על 264 דונם. באתר מרוכזים מתחמים עיקריים של מבנים מונומנטליים: המצודה, מקדש נחש הנוצות (el Templo de la Serpiente Emplumada), דרך המתים (la Calzada de los Muertos), מתחמי מגורים שמאגפים אותה, פירמידת השמש ופירמידת הירח (las Pirámides del Sol y la Luna), ארמון קצאלפאפלוטל (el Palacio de Quetzalpapálotl) ועוד.
פירוש השם Teotihuacán משפת ה- Náhuatl, "מקום בו נוצרו האלים." לא הרבה ידוע על ההיסטוריה העתיקה של העיר ועל מייסדיה. המבנים הראשונים נבנו בשנת 200 לפני הספירה והפירמידה הגדולה, פירמידת השמש הושלמה בשנת 100 לספירה.
העיר הגיעה לשיאה בין השנים 150 ל- 450 לספירה והייתה אחד המרכזים העירוניים הגדולים בעולם העתיק. התושבים ב- Teotihuacán עבדו אלים רבים. העיקרי שבהם, האל קצאלקואטל – נחש עטוי נוצות. העיר נחשבה למרכז דתי חשוב, ולכוהני הדת היה, כוח פוליטי רב. בעיר הקריבו קורבנות אדם: גופות בני אדם ובעלי חיים נחשפו במהלך חפירות בפירמידות בעיר. משערים כי הקורבנות הוקרבו לרגל הרחבת מבנים. לרוב, הקורבנות היו שבויי מלחמה, אשר הובאו לעיר והוקרבו במטרה להביא לשגשוגה של Teotihuacán. ראשם של חלק מהם נערף, לבם של אחרים הוסר, והיו כאלה שהומתו על ידי מספר מכות בראשם או נקברו בעודם בחיים. חיות שנחשבו למקודשות וייצגו כוחות מיתיים וצבאיים נקברו אף הן בחיים, אך בתוך כלובים: פומות, זאבים, נשרים, בזים, ינשופים ואף נחשים ארסיים.
בעיניי מקסיקו סיטי היא עיר מרתקת. יש בה מגוון עצום של מוזיאונים. מוזיאון נוסף שממש אהבנו: Museo Soumaya, מוזיאון אמנות. המוזיאון נמצא בשכונת Nuevo Polanco. הוא נבנה לזכרה של Soumaya, אשתו של קרלוס סלים, איש עסקים מקסיקני. הכניסה למוזיאון חינמית והמבקרים מתבקשים להפקיד תיקים בשמירת חפצים. בסופי שבוע, רצוי להגיע בשעות הבוקר המוקדמות שכן התורים הארוכים מתמשכים בחוץ בשמש הקופחת.
לצערנו הרב, לא הצלחנו לבקר במוזיאון פרידה קאלו, הציירת האהובה עלי. לו רק ידעתי שחשוב לתאם מועד ביקור באתר האינטרנט, הייתי נרשמת מספיק זמן לפני הגעתנו למקסיקו סיטי. במיוחד בסוף נובמבר, העיר הייתה עמוסה בתיירים. התורים הזמינים היו שבועיים קדימה ולא יכולנו להתעכב. שחף התאכזבה, לאחרונה ההתעניינות שלה בציור הולכת וגוברת.
Oaxaca de Juárez
במקסיקו סיטי יש מספר תחנות מרכזיות, מהן יוצאים אוטובוסים ליעדים שונים. האוטובוס ל Oaxaca, יוצא מ- Terminal de Autobusses de Pasajeros de Oriente.
כשהגענו ל- Oaxaca, השמש כבר נטתה לשקוע. צעדנו ברחובות השקטים והמטופחים של העיר הקטנה, לעבר Na Na Vida Hotel Boutique. באחת הסמטאות נשמעה מוזיקת סלסה קצבית. השיר הישן והאהוב עלי שהתנגן ברקע, גרם לי לחצות בזריזות את הכביש. מבעד לחלון העצום נשקפו דמויותיהם של צעירים וצעירות, לומדים לרקוד סלסה. לרגע אחד, נשאבתי שלושים שנה אחורה במן מנהרת זמן, הרגשתי שאני עומדת בכניסה למועדון הפורטו לוקו, בנמל תל אביב.
"את רוצה להיכנס?" הפריע כפיר את מחשבותיי. חייכתי, כמי שנתפסה בקלקלתה. "אני חושבת שעדיף שנמהר למלון." עניתי.
קיבלו את פננו בסבר פנים יפות. קיבלנו הסבר על המלון, על האמנות שבו ונתנו לנו מתנה סבון עבודת יד, ושתי אריזות קפה מקומי בארומה מטריפת חושים שאפילו אני שאיני חובבת קפה, רחרחתי בהנאה צרופה.
פירוש שמו של המלון: “¡Qué bendición!” – איזו ברכה! ואכן המקום הזה, בהחלט ברכה להתארח בו. למען האמת, ממש במקרה מצאתי את המלון הזה, עד מהרה הוא התגלה כאחד ממקומות הלינה היותר מיוחדים אליהם הגענו. למרבה הצער היה בו רק לילה אחד פנוי עבורנו וכך ביום המחרת יצאנו לחפש מקום לינה שיאפשר לנו לשהות מספר ימים.
חיפוש בגוגל הניב המלצה על Casa Esmerlda Hotel. עד מהרה עמדנו מול דלתות עץ עצומות. צלצלנו בפעמון והמתנו. הדקות חלפו. נראה היה שאין קול ואין עונה, כבר פנינו ללכת משם כשלפתח נפתח הדלת לכדי חריץ קטן. רוסריו, סקרה אותנו רגע אחד ומיד פתחה את הדלת לרווחה. היא אפשרה לנו להציץ בכל החדרים ולבסוף בחרנו בחדר בקומה העליונה, החדר ממוקם בטראסה גדולה המשקיפה על נוף נפלא.
רוסריו המליצה לנו ללכת לאכול ב- Mercado 20 de Noviembre הנמצא במרחק הליכה קצר. בשעת צהרים השוק עמוס בסועדים מקומיים. בימים אלו, גם בשוק זה כבמקומות רבים, נדרשים הנכנסים למרחב הסגור לעשות בדיקת חום ולחטא את ידיהם. איציק, כפיר ואני צועדים פנימה וכשמגיע תורה של שחף לחטא את ידיה אני מסבירה לנער בכניסה שהיא אינה יכולה לחטא את ידיה, עורה רגיש. היא מראה לו את ידיה. הוא אינו מתרגש ואומר לי באטימות. היא חייבת לחטא או שלא תוכלו להיכנס. אישה קשישה מביטה בנו. אומרת לו משהו בשקט. הוא ממשיך בעקשנות לסרב לתת לנו לעבור. היא חצצה בינו לביננו ושוב אמרה לו משהו בשקט. לרגע, הוא התרצה ופינה את המעבר. בעודי מודה לו. נער אחר הגיע מאחוריה וריסס במהירות את ידיה בחומר החריף. היא פלטה קול זעקה. החומר שרף את עורה הדק והפצוע. עיניה התמלאו דמעות כאב. הבטתי בזעם בנער וצרחתי עליו לבל יעז להתקרב אלינו שנית. האישה הקשישה מיהרה אליה עם מים נקיים ועזרה לה לשטוף את ידיה. מרחתי את ידיה בקרם להרגיע את הבעירה. "הבורות, אין דבר גרוע ממנה!" חיבקתי אותה אלי חזקה עד שהסדירה את נשמתה. הנער השפיל את מבטו. נכנסנו לשוק האוכל. הדוכנים רבים והמבחר מפתה. לבסוף מצאנו דוכן בו קנינו בשר על האש, בדוכן סמוך הכינו לנו סלטים לפי בחירתנו. נער נמרץ הגיש לנו שתיה. האוכל הטעים פיצה על החוויה הקשה בכניסה.
לשוק מסתבר, כניסות רבות. בפעמים הבאות שהגענו לסעוד נכנסנו בכניסה אחרת. לשחף היה בקבוק מים קטן ומיוחד למראה שקיבלנו באחד המלונות בהם ביקרנו. כשהגיע תורה לחטא את ידיה, הסברתי שהיא לא יכולה בגלל מצבו הקשה של עורה ושיש לה חיטוי משלה. משהבחינו בבקבוק שבידיה שאלו אותי האם זה החומר שמחטא את ידיה. "כן" עניתי במהירות קורצת לשחף בהיחבא. וכך בפעם אחר פעם, 'שערי גן עדן' נפתחו בפנינו כשהצגנו את "חומר החיטוי" הייחודי שלה.
ב- El Vega, קונדיטוריה באחד הרחובות הסמוכים לשוק, מצאנו את הקינוחים הכי טעימים שניסנו עד כה במקסיקו.
Monte Albán
האתר הארכיאולוגי Monte Albán, נמצא במרחק של כ- 8 ק"מ מהעיר Oaxaca. במקום נמצאו שרידי עיר מהתקופה הפרה-קולומביאנית, אשר הוקמה על ידי התרבות הזפוטקית. העיר שגשגה במשך כאלף שנה, כמרכז חברתי-פוליטי וכלכלי. שמה המקורי אינו ידוע מאחר וההיא ננטשה מאות שנים לפני תיעוד כתוב של ההיסטוריה המקומית.
הגענו למקום במונית. בעודנו מסיירים באתר, ברך אותי איש מבוגר לבוש בגדים מסורתיים וניכר היה שהערה לקרבו כמות לא מבוטלת של mezcal (אלכוהול מקומי). הוא היה חביב וידידותי והחלנו משוחחים. הוא הפגין את גאוותו הרבה בהיותו צאצא זפוטקי. מששמע שאנו מישראל – Tierra Santa, נפקחו עיניו הגדולות לרווחה. הוא נפל על ברכיו והצטלב מולנו בהדרת כבוד. "!Israel" קרא שוב ושוב בהתרגשות לבסוף הניח עת כף ידו על לוח ליבו ונשם עמוקות. "איזה כבוד." חייכתי אליו. הילדים היו המומים מתגובתו הנרגשת.
בעבר כשטיילתי במדינות הלטיניות נתקלתי בתגובות שונות; חלקתן נרגשות, של נוצרים אוהבי ישראל וחלקן מאשימות, על היותי יהודייה, שייכת לעם שהרג את ישו. לשמחתי אלו האחרונות היו מועטות.
את הדרך חזרה עשינו בקולקטיבו מקומי. הנסיעה עברה בכפרים ושוב מצאנו את עצמנו עומדים מול סקרנותם של המקומיים לגבי מוצאנו.
יום הולדתי החמישים ושתיים התקרב. הבטתי בנוף ההרים מולי וחייכתי לעצמי, יצאתי למסע הזה כמתנת יום הולדת לגיל חמישים והנה אני חוגגת יום הולדת נוסף במסע הזה שבו אני צומחת ומתפתחת ומדייקת לעצמי איך אני רוצה לחיות את חיי. לנדוד ולא להכות שורשים. לא להביט לאחור…
רוסריו הפתיעה אותי בעוגת יום הולדת, פתחנו בקבוק אייריש קרים והשקנו כוסיות לחיים. היא הוציאה אריזה קטנה ובה מזכרות אמנות שקנתה לי. בימים האחרונים היו לנו שיחות ארוכות ומרגשות. הבטתי בה וחשבתי איך זה שבכל יום הולדת במסע הזה אני פוגשת אנשים מיוחדים לחוות איתם את היום המשמעותי הזה שלי.
אם יש עיר לחגוג בה אירוע חגיגי, זאת ללא ספק העיר Oaxaca. היא צבעונית, נקייה, שלווה ויש בה אווירה מהפנטת. קירותיה הצבעוניים, מעוטרים בציורי קיר יפים.
התעוררתי לצלילי תזמורת מקומית וזיקוקים. עד מהרה התברר לנו שזוהי עונת החתונות. בסופי שבוע מגיעים חוגגים רבים לעיר וטקסי חתונה מתקיימים בזה אחר זה. החוגגים יוצאי מהכנסיות בתהלוכות עליזות, ריקודים מסורתיים והאווירה מחשמלת.
מריה, העובדת במלון סיפרה לי על מנהגי החתונה המקומיים שעדיין נפוצים בחלק מהכפרים בסביבה. מתחילים בתהלוכה חגיגית אל בית החתן. "החתן לוקח את הנערה הצעירה המיועדת להיות כלתו אל חדרו. בעוד הוריו ממתינים מעבר לדלת ביחד עם שאר האורחים. כעבור זמן, נפתחת הדלת, החתן מראה לאמו את הסדין. אם הנערה בתולה האם תניף את ידה האחת אל על ותוריד אותה במחיאת כך חזקה, ובה בעת תכריז בשמחה "!Que siga la fiesta" (שתמשך החגיגה) משם הזוג ימשיך לטקס הנישואין.
היא הביטה בי בעיניה החומות, פניה חרושות קמטים עמוקים והמשיכה בקול שקט, "אם הנערה אינה בתולה, האם תכריז "Que pare la fiesta" (עצרו את המסיבה) החוגגים יתפזרו אל ביתם. והנערה תוחזר אל בית הוריה בבושת פנים." היא הנידה בראשה שוב ושוב ואמרה בטון חומל "אני לא אוהבת את המנהגים האלו! כל כך חבל שהם עדיין מתקיימים באזורים מסוימים."
חשבתי על הנערות המסכנות שחוו השפלה כזו קבל עם ועדה. "ומה אם הנערה נאנסה בעברה? ומה אם הנערה בתמימותה התמסרה לאת שאהבה נפשה ורומתה…?"
בנוסף לשיטוט ברחובותיה היפים של העיר, ביקור במרכז ההיסטורי ובכנסיות הרבות והעתיקות בעיר. ניתן לבקר בגלריות, בשוק האמנים, לטעום Mezcal בחנויות אלכוהול ולשבת במסעדות ובתי הקפה הרבים בעיר.
אחד האתרים המיוחדים בעיר הינו, El templo de Santo Domingo. הוא בנוי בסגנון הבארוק, מהמאה ה-16. בתוכו עיטורים מזהב, ציורי קיר ותקרה מרשימים. זוהי פנינה ארכיטקטונית יפיפייה.
באחד הבקרים נסענו באוטובוס מקומי ל- El Árbol del Tule. המקום סגור בגלל המגיפה, הזהירו אותי המקומיים. אולם לא וויתרנו והחלטנו שכדאי לנסות את מזלנו בכל זאת.
העץ הענקי ממוקם בכיכר המרכזית של סנטה מריה, הוא בעל קוטר הגזע הגדול בעולם. בעבר סברו שמדובר במספר עצים מחוברים, אולם בדיקות DNA הוכיחו שמדובר בעץ יחיד. על פי הערכות שונות, העץ בן מעל 2,000 שנה.
נהג האוטובוס הוריד אותנו ברחוב הראשי של הכפר והצביע לעבר מיקום העץ. הפארק הגדול שבתוכו ממקום העץ אכן סגור, ולא ניתן לעמוד בסמוך לעץ ולגעת בו. אולם ניתן להיכנס למרכז החנויות הסמוך ומשם לתצפת על העץ. בנוסף ישנה אפשרות להקיף את הפארק ולהגיע מהצד האחורי ומשם ישנה נקודת תצפית טובה אף יותר.
אהבנו את Oaxaca מאוד, נפרדנו ממנה בצער רב.
הנסיעה הקשה אל סאן קריסטובל
בשעת ערב עלינו על האוטובוס ל- San Cristóbal de las Casas. שחף התמקמה במושב לצדי. היא הייתה שקטה מאוד. הנהג החל בנסיעתו. התנועה הייתה כבדה. התחלתי לנמנם. התעוררתי בבהלה כשהרגשתי שהאוטובוס מטלטל מצד לצד. הבטתי מבעד לחלון. הדרך מפותלת והנהג נסע בפראות. "אמא, אני צריכה שקית." שחף לחשה לי. לפני שהצלחתי לזוז, היא הקיאה את נשמתה עלי, עליה, על תיקי היד שלנו ולמרבה הזוועה על מגבעתו של הבחור שישב לפניה.
דמעות ירדו מעיניה היפות. חיבקתי אותה, מתגברת אך בקושי על הבחילה שתקפה אותי. הבחור מלפנים, שלף גליל נייר טואלט, החל לנקות את עצמו. הסתובב אלי והגיש לי את הגליל. "בשביל בתך" הוא אמר עם מבט חומל בעיניו. נטלתי את הגליל מידיו בהכרת תודה והתחלתי לנקות את פניה, ידיה ובגדיה. היא הייתה חיוורת ונבוכה כל כך. לאחר כשעת נסיעה, נהג האוטובוס עצר סוף סוף למנוחה. דילגתי החוצה ובקשתי סמרטוט לנקות את המושבים שלנו. לא יכולתי לדמיין את עצמי נוסעת עד שעות הבוקר כשאני יושבת בתוך העיסה המצחינה והדביקה. מיד קיבלתי דלי מים, מגב וסמרטוט. וכך מצאתי את עצמי בעשר בלילה שוטפת אוטובוס מקומי: רצפה, מושבים, חלון ותוהה '"למה מגיע לי כל הטוב הזה?!"
"אני מצטערת" יבבה שחף באוזני כשחיבקתי אותה שוב. "הכל בסדר! זה קורה! חוץ מזה, בזכותך הנהג בטוח לא יירדם בנסיעה, הריח בהחלט ישאיר אותו ער." תגובתי גרמה לה לצחוק ולבכות בו זמנית. לבסוף היא נרדמה חבוקה בזרועותיי. הבטתי בה, פניה החיוורות היו רגועות. חשבתי לעצמי כמה היא השתנתה במסע הזה… כמה השתנתי אני במסע הזה…
מתישהו העייפות הכניעה אותי.
