"Good Morning, Vietnam"
נסיעה מהגיהינום
ממעבר הגבול קמבודיה-וייטנאם, מעבר Ha Tien Border Crossing, נסענו במונית לעיר Ha Tien.העיר מוזנחת מאוד. חיפוש מעמיק אחר אוטובוס לעיר Cần Thơ שבדלתת המקונג העלה חרס בידינו. מצאנו וואן חבוט ומקרטע והצטופפנו בו ביחד עם מקומיים ושתי תיירות מדנמרק.
הנסיעה הייתה ארוכה וקשה. נהג הוואן נהג בפראות, עקף בצורה חסרת אחריות וכמעט התנגש ברכבים המגיעים ממולו. הוא צפר ללא הרף. המקומיים הביטו בו בחשש ובנו במבט מתנצל. אמרתי לאחת הנשים שתבקש ממנו להירגע. היא לא הבינה את דברי. סימנתי לה בתנועות ידיים. היא הסתובבה אליו ואמרה משהו בשפתם. הוא האט מעט והזדחל דקות ארוכות בנתיב הימני, מאחורי משאית עמוסה. לבסוף איבד את סבלנותו וחזר לסורו.
ככל שהתקרבנו לעיר והכביש היה עמוס הוא התפרע יותר. מידי פעם שיגר צרחות מקפיאות דם לאוויר. אחד המקומיים הבחין במבטו המבועת של כפיר ואמר לו "אל תסתכל" תוך שהוא מסמן לו לעצום עיניים.
תהינו אם נגיע בחיים ליעד. לבסוף הגענו למחוז חפצינו. זכר צפירותיו הדהד באוזנינו במשך שעות ארוכות אחר כך.
Cần Thơ
התאכסנו ב- Stay house המנוהל ע"י משפחה מקומית לבבית במיוחד. הם עשו ככל יכולתם כדי להנעים את זמננו. מאחר והגענו בשעת ערב מאוחרת, ובגלל מחסום השפה לא ידענו שניתן לצאת דרכם לסיור מודרך לשוק הצף בנהר המקונג. עשינו טעות ויצאנו אל הנהר לחפש אחר סוכנות טיולים.
האווירה בעיר המוארת הייתה נעימה. שוק לילה היה עמוס בדוכנים עם מאכלים מסקרנים וצבעוניים. אהבנו מאוד את שיפודי הטלה עטוף בעלה בננות, Yam cake ו- Rice cake taro.
הסתבר לנו שהיו אלו הימים האחרונים של פסטיבל אשר התקיים בדלתת המקונג. הנהר הואר וקושט ורבבות אנשים פסעו על גדותיו.
עוקץ סיור זריחה על נהר המקונג
ציידות תיירים הסתובבו בין ההמונים. הן הציעו סיורי זריחה על נהר המקונג. התנהגותן הייתה תוקפנית. אחדות טפחו על כתפינו באגרסיביות. אחרות דחפו פניהן מול פנינו בלי לכבד את המרחב האישי שלנו, במטרה לשדל אותנו לצאת לסיור אותו שיווקו. הראיתי לאחת מהן את כרטיסי הביקור שבידי "תודה" הודיתי לה, "אני כבר מסודרת". היא חטפה אותם מידי וצרחה עלי "לא! אל תצאי איתם, תצאי איתי!" תוך שהיא מכה על בית החזה שלה. הייתי המומה מתגובתה. המשכתי בדרכי.
חברנו למרטה, תיירת נחמדה מספרד וביחד אתה נפלנו בפח לחיוכה הנחמד של ציידת תיירים אחרת. היא דיברה אנגלית רהוטה והציגה את עצמה בשם Tuirx. היא סיפרה לנו שבעלה ייצא אתנו כי היא כבר הוזמנה לסיור עם קבוצה אחרת. היא הבטיחה שגם בעלה דובר אנגלית ומוביל סיורים. קבענו לצאת לסיור זריחה.
"סיור זריחה?!" שחף הזדעקה באימה. משכתי בכתפי, נאנחתי והמתנתי לבאות. היא רטנה. בעיקר בינה לבין עצמה.
השעה 4.30 לפנות בוקר. כיביתי את השעון המעורר.
שחף התארגנה והייתה מוכנה לפני כולנו.
פסענו ברחובות החשוכים לעבר הנהר. השדרה המובילה לנהר הייתה עמוסה במתעמלים. ברמקולים הושמעו בקול מחריש אוזניים שירי לכת מקומיים. צעדנו לקצב המוזיקה ועד מהרה הגענו. מרטה כבר המתינה לנו עם Tuirx. היא ליוותה אותנו אל אחת הסירות בנהר. היא הציגה את "בעלה" ונעלמה אל האפלה. הסירה הייתה רעועה. השייט לא הבין מילה באנגלית. הוא השיט את הסירה על נהר המקונג תחילה לצפות בזריחה, בהמשך אל השוק הצף הגדול המתעורר. דקות אחר כך המשכנו ל"גן עדן". בגלל מחסום השפה הוא דילג על ביקור במפעל ממתקים. משם הוא השיט את הסירה חזרה לכיוון העיר. ניסנו להבין מתי נגיע למפעל המובטח. הוא חייך והתעלם מאתנו.
התעקשנו לקבל את הסיור שהובטח לנו והוא השיט את הסירה לאתר כלשהו. ירדנו מהסירה בהיסוס. למרבה המזל, פגשנו צעירה מקומית דוברת אנגלית ובעזרתה הצלחנו להבין את מקור אי ההבנה. מסתבר שכאשר אמר לנו שהגענו לארוחת צהריים הוא התכוון שהגענו אל מפעל הממתקים, רק שלא ידע לומר זאת באנגלית. כשהבין את מורת רוחנו החליט לפצות אותנו ולקחת אותנו לביקור במפעל לייצור נודלס הסמוך לעיר.
משיחתנו עם הצעירה, הבנו שאין לו רישיון מטעם המדינה לעסוק בתיירות. "אשתו" היא למעשה "מתווכת" שמשלמת לו מעט מאוד כסף עבור השייט ולוקחת את רוב הכסף לעצמה.
הסיור במפעל לייצור הנודלס היה מעניין ולמרות שפנטזנו על מתוקים, נהנינו.
כדי להגיע לעיר Ho Chi Minh, נסענו באוטובוס סליפר של חברת Futa. האחיינית של הבעלים ב- Stay house, עזרה לנו לקנות כרטיסי נסיעה. היא בחרה עבורנו מיטות בקומה העליונה ובסמוך לחלון. הייתה זאת נסיעה מושלמת. באוטובוס סיפקו רשת wifi, לכל תא היה וילון על מנת לשמור על פרטיות הנוסע. הנהג נהג בצורה רגועה. בהחלט חוויה מתקנת לחוויה היום הראשון שלנו בוייטנאם.
Ho Chi Minh
איך לעזאזל חוצים כביש בעיר הזאת?!
קפאנו למראה הכאוס השולט בכבישי העיר. בכל נתיב היו אלפי אופנועים, מכוניות, אוטובוסים ומשאיות. הם אינם עוצרים ברמזור אדום ומתעלמים מהולכי רגל במעברי חצייה. הם נוהגים עם כיוון התנועה, נגד כיוון התנועה ועל המדרכות.
ביום הראשון לשהותנו בעיר, אחרי שהמתנו בייאוש ליד מעבר החצייה, הבנו לפתע שאם לא ננסה לחצות את הכביש, אף אחד לא יעצור לנו למרות שהרמזור מראה אור ירוק לטובתנו.
הילדים נזכרו בסצנה מהסרט (Mulan (1, כשהסבתא עוצמת עיניה, אוחזת בכלוב עם צרצר המזל שלה וביחד הם חוצים את הכביש. "מה שטוב לסבתוש, טוב גם בשבילנו" הכרזתי.
הצטופפנו ביחד. שילבנו את ידינו בחוזקה. המתנו שהאור ברמזור להולכי הרגל יתחלף שוב לירוק. עצמנו עיניים ופשוט חצינו את הכביש הרחב. צפירות חזקות נשמעות מכל עבר. פקחנו את העיניים רק כשרגלינו נתקלו במדרכה. התנדנדו כדי לבלום את הנפילה.
השמענו אנחת רווחה. "זה ממש לא היה רעיון טוב!", צמרמורת חלפה במורד גבי.
ביום השני בחרנו באסטרטגיה אחרת. היא זכתה לשם "ריקוד החצייה". הנחנו רגל זהירה על הכביש, התחלנו להתקדם ועצרנו "צעד לפנים, שניים אחורה, סקובידו" אופנועים ורכבים עקפו אותנו מלפנים ומאחור, צופרים בחוסר סבלנות.
ביום השלישי נקטנו באסטרטגית "מציאת הקורבן". איתרנו מקומיים שמתכננים לחצות את הכביש ופשוט נדבקנו אליהם בעת החצייה.
ביום הרביעי חצינו בריצה הסטרית.
ביום החמישי חצינו באדישות.
זהו! הסתגלנו, Ho Chi Minh אנחנו בהחלט מוכנים לקראתך! האם את מוכנה לקראתנו?!
התאכסנו בדירת Airbnb נחמדה. הגענו לדירה בשעות הערב המאוחרות אחרי ימי סיור רגליים ארוכים בעיר המרתקת הזאת, Saigon mon amour.
זיכרונות מהעבר
עמדתי ברחוב Han Thuyen Street. מולי התנשאה Notre Dame Cathedral. הקתדרלה אפרורית. רובה מכוסה בפיגומים לרגל עבודות שיקום. בתקופת השיפוצים נאסרה הכניסה למבקרים שאינם נמנים על קהילת המתפללים הקבוע.
24 בדצמבר, 1993
ערב חג המולד.
העיר חשוכה למעט אזור Notre Dame Cathedral המוארת ומקושטת. קריר מעט. אורלי ואני פסענו ברחוב לעבר המסעדה של קים. עשרות בודדות של תיירים כבר ישבו ליד שולחן ארוך, ערוך בחגיגיות. התיישבנו ליד השולחן ופטפטנו עם התיירים שסביבנו. קים ניגשה אלינו בשמחה "טוב לראות אתכן שוב". היא פיזזה מסביב לשולחן. מבטי ליווה את דמותה "הנערה הזאת כל כך יפה" חשבתי לעצמי.
חריקת בלמים פתאומית קטעה את מחשבותיי. שוטרים חמושים ירדו במהירות מהמשאית. משאיות נוספות נעצרו מאחוריה. השוטרים נגשו למסעדה הסמוכה. לפתע נשמעו צעקות, חפצים נזרקו באוויר. "מה קורה?" מישהו לידי שאל בבהלה. אחת התיירות הוציאה מצלמה והתחילה לצלם. הפלאש הסב את תשומת לבו של אחד השוטרים והוא ניגש לשולחננו במהירות. הוא חטף מידי התיירת שיושבת מולי את מצלמתה. היא צרחה "זאת המצלמה שלי" הוא רכן מעליה באיום והיא התריסה כנגדו "זאת המצלמה שלי!" הוא צרח עליה משהו בעוד היא הושיטה את ידיה לעברו, מתחננת שישיב לה את מצלמתה. הוא הוציא את הפילם והשמיד אותו. אחר כך, השליך בבוז את המצלמה אל עבר השולחן. הסתובב לחברתה שישבה בסמוך חטף גם מידיה את המצלמה והוציא את הפילם.
הבטנו המומים.
בינתיים במסעדה ממול השוטרים התחילו להעמיס שולחנות וכיסאות על אחת המשאיות. הבחנתי בקים ואחיה הצעיר מתחילים לגרור במהירות את הכיסאות הפנויים לתוך המסעדה. לא הבנתי מה קורה, אבל התעשתי במהירות והתחלתי לסייע להם.
אחיה הצעיר ואני גררנו את שולחן העץ הכבד ביחד. השוטר הבחין במעשינו. הוא התקרב אלינו במהירות. ניצלתי את הרגע שהם דיברו ודחפתי במהירות את השולחן לתוך המסעדה. כשיצאתי חזרה החוצה כדי להמשיך לעזור בהכנסת הציוד, הבחנתי בשוטר מנסה לגרור את הנער בכוח. מיהרתי אליו, בניסיון לדבר על ליבו. לפני שהספקתי לדבר, הנער מעד ונפל. השוטר הניף את אלתו והכה באכזריות בגבו ובראשו שוב ושוב. טיפות דם ניתזו על נעלי.
קפאתי במקום. דומה היה שהרעש סביבי נדם.
רציתי לצרוח "דיייי, הוא רק ילד" אך המילים נעתקו מפי. גופי רעד. הנער היה מוטל שם לרגלי ללא ניע.
לאט לאט התכופפתי לעברו. מבטי הצטלב עם מבטו הקר של השוטר.
"הנה את" זרועי נמשכה בחוזקה לאחור. "הוא…" התחלתי לומר. היא קטעה אותי "בואי נסתלק מכאן!" אורלי לא המתינה לתגובתי וגררה אותי רחוק מהכאוס, אל הסמטה החשוכה המובילה אל המלון שלנו. היא הדפה אותי בחוזקה לתוך המעלית החורקת.
עלינו בדממה. נכנסנו לחדר, מגיפות אחרינו את הדלת הישנה. הורדתי לאט את הנעלים, מביטה בטיפות הדם.
"את חושבת שהוא מת?" הרמתי את מבטי אליה, "אני יודעת שכמעט מתתי מדאגה כשנעלמת לי" היא ענתה.
התכרבלנו מחובקות. מקשיבות לרעש העולה מהרחוב הסמוך.
שתיקה ארוכה.
השעה הייתה שתיים לפנות בוקר כשהרעש נדם סוף סוף. ללא מילים נעלנו את נעלינו ויצאנו אל הלילה החשוך. צעדנו בחשש בסמטה חזרה לעבר המסעדה.
קים ישבה על שולחן שבור. כתפיה שמוטות, גופה שחוח, עיניה היפות היו עצובות כל כך. עמדנו בשקט מולה, נראה היה כי אינה מבחינה בנו.
"השוטרים פינו אותו לבית חולים" היא אמרה לפתע, "הוא חזר להכרה אבל לא הניחו לי להיכנס אליו, הוא במעצר" קולה נשבר.
כרכנו את זרועותינו סביבה בחיבוק. היא מיררה בבכי שעה ארוכה, מניחה את ראשה על כתפי. "מה יקרה עכשיו?" שאלתי לבסוף.
"נצטרך עורך דין טוב". היא שתקה רגע ארוך "זה לא יהיה פשוט, מאשימים אותו בתקיפת שוטר במילוי תפקידו.
"זה לא נכון" הזדעקתי. הבטתי בטיפות הדם על נעלי. היא הביטה בהן והבינה. זרם דמעות נוסף שטף את פניה.
הוצאתי כסף מהארנק. "לא הספקנו לשלם על הארוחה" אמרתי בהתנצלות, היא הנידה בראשה "אף אחד לא שילם בגלל מה שקרה" היא הביטה בי בחיוך עצוב. "כבר אין צורך, זה בסדר, תראי איבדנו הכל". היא הצביעה על המסעדה מאחוריה.
נשמתי נעתקה. הכל היה הרוס, שבור ומנופץ.
אספתי את אגרופיה הקפוצים אל כף ידי. ליטפתי אותם ברכות, פתחתי אותם והנחתי את שטרות הכסף המקופלים. "קים", לחשתי "עכשיו תצטרכו יותר, בשביל אחיך".
13 בדצמבר, 2019
עמדתי בגבי אל Notre Dame Cathedral, מבטי נדד לעבר הרחוב. "הנה בית הדואר General Post Office – GPO מרשים בדיוק כמו אז. הרחוב הומה אדם. ילדים מפזזים בשמחה ליד הכיכר. כולם עושים סלפי. הרחובות מקושטים. בתי קפה עמוסים בתיירים. כבר אין פחד ברחובות. עכשיו כולם עסוקים בהכנות לחג הקרב ובא".
פסענו לעבר Nguyen Hue Street. הערב כבר ירד, מוזיקה עולה מהמזרקה. מלווה במופע אורות מרשים. תחושת חופש נפלאה. לרגע תהיתי מה עלה בגורלם של קים ואחיה. "האם היא חלפה זה עתה על פני וזכרה בדיוק כמוני את אירועי אותו לילה מפחיד?"
סיור יום Tay Ninh ו- Cu Chi Tunnel
אמנם לשני האתרים ניתן להגיע באופן עצמאי, אולם אנחנו העדפנו לצאת לסיור מודרך, דרך אחת מסוכנויות הטיול הרבות הממוקמות ברחובות הסמוכים ל- Backpacker's area.
לאחר סקר מחירים, בחרנו בסוכנות: Travel Service: 144 Bui Vien Street, District 01
בשמונה בבוקר עלינו לוואן ממוזג ונוח ויצאנו ליעד הראשון: מפעל שיקומי לנפגעי מלחמת וייטנאם-ארה"ב ואנשים עם צרכים מיוחדים.
במפעל התקיימה הדרכה על התהליך הארוך והייחודי של יצירת חפצי אומנות יפיפיים, העשויים בטוב טעם ובאיכות משובחת. ההכנסות ממכירתם מהוות מקור פרנסה עיקרי האמנים העובדים במפעל. רכשנו תמונות, וקופסת תכשיטים קטנה למזכרת.
המשכנו למקדש Tay Ninh. המקדש שמסמל את מקום היווצרות דת ה- Cao Dai, Holy See. זוהי דת מיוחדת, שמורכבת מבודהיזם, טאואיזם וקונפוציוניזם. הגענו דקות אחדות לפני שהמאמינים התאספו לקיים את טקס התפילה המיוחד. את הטקס מותר לצלם מהקומה העליונה בלבד. המבקרים נדרשים להתלבש באופן צנוע כנהוג במקום קדוש. הכניסה חינם.
אחר ארוחת צהריים מקומית, נסענו לגולת הכותרת של היום ה- Cu Chi Tunnel. מערכת מנהרות שהייתה פעילה בשנים 1960-1975. היא שימשה את אנשי ההתנגדות לצבא האמריקאי. זוהי מערכת מנהרות תת קרקעיות, מסועפת הנפרסת לאורך של יותר מ- 250 ק"מ. יש בה מספר מפלסים. מערכת המנהרות תפקדה כמקום מפגש ללוחמים, סיפקה מגורים, מטבח להכנת ארוחות, מקומות מסתור ויציאה ללחימה.
באחת המנהרות יכולנו לזחול ולחוות מקרוב את התחושה של תנועה במנהרות הוייטקונג.
באתר ישנם מייצגים המדגימים את חייהם המתוחכמים של אנשי ה- Viet Cong באותם שנים. בעזרתם ניתן להבין כיצד הם חמקו מהחיילים האמריקאים, השליטו אימה ושרדו.
המוטו של אנשי הוייטקונג היה:
…Cooking without smoke, Talking without sound, Going without tricks
ארמון האיחוד Reunification Palace
ארמון האיחוד Reunification Palace, נבנה בתחילת שנות ה- 60 כארמון הנשיאות של דרום וייטנאם. בשנת 1975 פרץ טנק את שערי הארמון והפך לסמל השלמת כיבוש סייגון על ידי צבא הצפון הקומוניסטי. הטנק ניצב בחניה. הארמון נשאר כפי שהיה ביום הכיבוש ונראה כמעין קפסולת זמן לאותה תקופה.
Zoo and Botanical Gardens
ביקור מומלץ ב- Zoo and Botanical Gardens.
Ho Chi Minh City Opera House
Ho Chi Minh City Opera House המבנה מרשים וניתן לצפות ב- Vietnam culture Shows.
בחרנו לצפות במופע המהמם AO Show. את הכרטיסים למופע רוכשים באתר האינטרנט, מקבלים אותם למייל, אותו יש להציג בכניסה לבית האופרה. עבור ילדים הם מספקים כריות הגבהה לכיסאות.
Ben Thanh Market
שוק Ben Thanh Market, היה מאכזב ביותר. בדוכנים מוצעים למכירה ביגוד והנעלה עם תוויות המותגים הנחשבים בעולם. הכל גזור עקום ומלוכלך. הם רודפים אחרי תייר פוטנציאלי, מתחילים במיקוח בלי שנשאלו, מורידים מרגע לרגע את המחיר עד למחירי רצפה ולא מבינים מה לא בסדר אתך אם אינך קונה.
טעות איומה הייתה לשבת שם באחד הדוכנים, לשתות כוס שייק פירות וקינוח פלאן. בתמונה זה היה נראה נפלא! במציאות קיבלנו עיסה בצבע דוחה, בתוך כוס חד פעמית שקופה ממוחזרת, על הגוש הונחו קוביות קרח ענקיות. שייק הפירות היה בעיקר עם מים, נטול חיים וצבע.
משיכה בכרטיס אשראי
ב- VPBank אפשר למשוך ללא עמלה סכומים של 5 מיליון דונג. ניתן עד 3 משיכות ברצף.
דאלאת – עיר קיט בהרים
מקומות לינה
אחר הצהריים, הגענו ל-Da Lat. נסענו ל- The One Homestay. המשפחה המנהלת את המקום אינה מדברת אף לא מילה אחת באנגלית. אולם הם המתינו לנו כיוון שהזמנו דרך Booking.
בבית גרים כולם ביחד. סבא רבא וסבתא רבתה, סבא וסבתא, הורים, ילדים ונכדים. כולם מציצים בנו בסקרנות.
סבא וסבתא ליוו אותנו לחדרנו. עברנו דרך חדר השינה המבולגן שלהם, יצאנו למרפסת צרה, ומשם לחדר נוסף. מיותר לומר שאין קשר בין התמונה ב- Booking למראה החדר שקיבלנו. החדר רטוב, לח וקר מאוד. הסב עמד בפתח הדלת, הורה בידו על נעלי בית ישנות וסימן לנו לנעול אותן. חייכתי והראיתי לו את כפכפי האצבע שלנו המשמשות אותנו בחדרי המקלחת. הוא לו וויתר. חיוכו התחלף במבט מבוהל, הוא המשיך להצביע על נעלי הבית. הבטתי בכפיר. הוא נראה חיוור.
סבא לא ילך מכאן עד שלא ננעל את נעלי הבית. מחשבה מבחילה עברה בראשי "כמה פטריות יש בתענוג הזה?" הכנסתי את כף רגלי העטויה בגרב לנעל הבית. עיניו אורו בשמחה. נעלתי את הנעל השנייה. הצבעתי על כפות רגליי בתקווה שילך, אולם הוא נשאר נטוע על מקומו.
"אוקי" אמרתי למשפחתי, "תנעלו את נעליי הבית אחרת לא תהיה לנו פה פרטיות לעולם".
כולם מיהרו לנעול את נעלי הבית שלהם. אולם סבא נשאר עוד קצת להשגיח. לפתע הדלת השנייה נפתחה. סבתא נכנסה ובידיה מגבות. "מה עם לדפוק על הדלת?" תהיתי. לבסוף הם הניחו לנו לנפשנו.
ילדי המשפחה נשארו ערים עד שעת לילה מאוחרת. הם רצו במדרגות הבית וצרחו בהתלהבות. הם התעוררו עם שחר והמהומה רבה. "מזל שהזמנו רק לילה אחד." חשבתי בהקלה כשארזתי את חפצינו בזריזות. "מעולם לא חשתי צורך להימלט כל כך מהר ממקום כלשהו.
עד שדירת ה- Airbnb שלנו תהיה מוכנה. המתנו בבית קפה מיוחד an cafe הוא ממוקם בכתובת: .Add: 63Bis, Ba Thang Hai street
Minh קיבל את פנינו בלבביות והוביל אותנו לדירתו החמימה ב- Ane Apartment. הדירה מעוצבת בטוב טעם ואנו שמחנו על הבחירה.
כפיר נראה ממש חיוור, הוא מקורר ושקט מתמיד.
"קללת דלאת פרק שני", חשבתי לעצמי.
קללת דאלאת
25 דצמבר, 1993
"עיר קיט בהרים…" אורלי הקריאה לי את הטקסט על דאלאת מתוך התנ"ך של התרמילאים הלונלי פלנט. "אוקי". עניתי בהתלהבות תוך כדי אריזת התרמיל.
מזג האוויר בעיר העיר היפה קר מאוד. לא היינו ערוכות לכך. כשטיילנו מעט בעיר, אורלי התחילה להשתעל באופן מדאיג. עד מהרה חום גופה האמיר מעבר ל- 40 מעלות. מדי פעם היא הזתה ודיווחה על כאב גרון שורט כסכינים.
ניסיתי לברר לגבי שרותי הבריאות בעיירה הקטנה. פערי שפה הקשו עלי את התקשורת. הגשתי לה כדור להורדת חום וכשהיא נרדמה לבסוף, יצאתי לרחוב לקנות לנו משהו לאכול. כשחזרתי לקבלה של המלון בו אנו התארחנו, התיישבתי על הספה בלובי והתחלתי לתכנן איך אני מוציאה אותה מעיר הקייט בהרים.
כעבור זמן הרגשתי זוג עיניים מתבוננות בי. הבטתי חזרה. "למה העיניים שלך עצובות?" הוא שאל אותי. "חברה שלי חולה מאוד, אני דואגת" עניתי. הוא המשיך בניסיונות לדבר אתי, האנגלית שבפיו דלה.
הוא הציג את עצמו כ- Nam והסביר שלשמו שני פירושים האחד דרום כמו במילה Viet Nam שמשמעותה אנשי הדרום ופרוש נוסף שמשמעותו גבר. חייכתי, "גם גבר וגם חתיך" חשבתי בסתר ליבי.
עליתי לחדרינו. "איפה היית?" אורלי תבעה לדעת בכעס, "יש לך מושג כמה דאגתי לך כשהתעוררתי?!", "הבאתי לנו אוכל", עניתי בעייפות והוספתי "את דואגת לי? מה כבר יכול לקרות?"
"כולם פה קומוניסטים רעים! אני לא סומכת עליהם! ראית מה קרה…",
"ששש…" הסתי אותה ודחפתי לפיה את המדחום. "יופי" יש מגמת ירידה בשרתי בשמחה. היא אכלה מעט, הסכינים בגרונה הקשו עליה.
בשעות הבאות החום עלה וירד חליפות. אורלי נראתה אפטית אך באחד מרגעי הצלילות אמרה "אני חושבת שעדיף שאחזור לתאילנד, שרותי הבריאות שם מתקדמים יותר", הנהנתי בראשי. "את צודקת!", עניתי בדכדוך.
"תמשיכי עם הבנים שפגשנו" היא אמרה.
"אל תחשבי על זה אפילו" עניתי לה בתקיפות.
"אני לא רוצה להרוס את החלום שלך…" היא התבכיינה.
"אנחנו עוד נחזור לכאן, ביחד" הבטחתי.
למחרת ניסיתי לברר לגבי תחבורה חזרה לסייגון.
"האוטובוס יוצא אחת לשבוע בחמש בבוקר", לא הייתי בטוחה שהבנתי נכון והתעקשתי לשאול שוב ושוב מתי יש תחבורה לסייגון.
לבסוף הבנתי שהאוטובוס המדובר יצא הבוקר. צנחתי על הספה בקבלה בניסיון לעכל את המידע. Nam נכנס, הניח על השולחן לידי את קסדת האופנוע שלו. "חיכיתי לך אתמול" אמר, "לא הגעת".
"לאן הייתי אמורה להגיע?" תהיתי. מסתבר שהוא הזמין אותי לארוחת ערב, כשהייתי טרודה במחשבותיי. התנצלתי והסברתי לו שחברתי חולה מאוד ואני חייבת לנסוע אתה לסייגון. הוא ביקש שאחכה לו רגע. "תבטיחי לי שלא תלכי". הנהנתי, תוהה מה קורה.
הוא בדק עם הנערה בקבלה, אם ניתן לארגן לנו מונית. היא סימנה לי להמתין ויצאה החוצה. Nam התיישב לידי. "אל תדאגי, חברתך תהיה בסדר. את לא לבד", הוא נטל את ידי בכף ידו ואני הרשתי לדמעות להתפרץ סוף סוף.
בחלוף זמן שהרגיש כנצח. היא חזרה עם בן דודה שלה. "הוא ייקח אתכן לסייגון" היא הצביעה על הצעיר לידה. "הנסיעה תעלה 50 דולר", הבטתי בה המומה. Nam יצא מכליו, "לא יותר מ-30 דולר" הוא סינן בכעס. השלושה התווכחו ביניהם, הטונים עלו.
"אין לי הרבה מזומן עלי" אמרתי, "השארתי את רוב כספנו בכספת בתאילנד", בלפתי. הנערה מהמלון ובן דודה התרצו, "30 דולר". עליתי לחדרינו, ארזתי במהירות את חפצינו. עזרתי לאורלי להתארגן.
כעבור דקות ירדנו למטה. Nam עזר לי להעמיס את החפצים על המונית. לקח אותי בשקט הצידה, הוציא את ארנקו, "כמה כסף תצטרכי עד שתגיעו לתאילנד?" הוא שאל. הבטתי בעיניו, מבטו רך וחמים.
"אין צורך" עניתי במבוכה. הוא התעקש שאקח את כספו. נהג המונית צפצף בחוסר סבלנות. אורלי מוטלת חלושה במושב האחורי.
"אני חייבת ללכת" לחשתי. "אני באמת אסתדר, אל תדאג".
הוא פתח עבורי את דלת המונית, מביט באורלי בחמלה "אולי פעם תחזרי" הוא אמר לי בשקט.
Nam נשאר עומד במקומו בעוד המונית התרחקה לאיטה. רציתי לצעוק לנהג שיעצור, לפתוח את הדלת ולרוץ לחבק אותו חזק אבל נותרתי דוממת, מביטה לאחור עד שדמותו נעלמה מעיניי לעד.
הגענו לסייגון בשעות אחר הצהריים. השארתי את אורלי בחדר במלון ומיהרתי לעצור נהג ריקשה. "לקונסוליה התאילנדית" אמרתי בבהילות.
הוא דיווש במהירות, עצר לי בפתח הקונסוליה ונשאר להביט בי בסקרנות. "שעת קבלת הקהל הסתיימה", הודיע לי השומר. התחננתי לעזרה. מנופפת נואשות בדרכונה של אורלי. "חכי רגע". הוא הורה לי. נהג הריקשה המשיך להמתין, בעודי ממתינה ליד שער הקונסוליה הגדול.
בינתיים ניגש אלי בחור צעיר "שעת קבלת הקהל הסתיימה, תחזרי מחר" הוא אמר נחרצות.
"אני ממש זקוקה לעזרה! "אני אזרחית ישראלית ואין לי למי לפנות כרגע". הוא הקשיב בסקרנות. סיפרתי לו על אורלי ועל מצבה שמחמיר מיום ליום. הסברתי לו שאני סומכת על שרותי הבריאות בתאילנד יותר מאשר על אלו של וייטנאם. הוא הנהן בהסכמה וסמן לשומר לפתוח לי את השער הגדול וללכת בעקבותיו.
פסעתי אחריו בתקווה. נכנסנו לבניין הקונסוליה והוא סימן לי להמתין. ליבי הלם בפראות.
"הקונסול יקבל אותך עכשיו, רק הוא יחליט אם תוכלי לקבל ויזה מידית עבור חברתך החולה".
"החיים והמוות ביד הלשון" מילותיה של אמי הדהדו בראשי.
הזדקפתי. גייסתי הבעה מלאת ביטחון עצמי ונכנסתי לחדר.
מולי ישב איש נעים סבר. הוא חייך אלי והזמין אותי לשבת. הוא הקשיב לדברי, שאל שאלות רבות ולבסוף חתמתי על הצהרה שאני האחראית הבלעדית לבריאותה של חברתי, מתחייבת לשלם את כל הוצאותיה הכספיות ועוד ועוד. חתמתי על כל מה שנדרשתי וקיבלתי את הויזה הנכספת בדרכונה של אורלי.
טסתי במורד המדרגות. נושמת לרווחה, נהג הריקשה עדיין שם, ממתין לי.
"מהר ל- Vietnam Airlines", בקשתי תוך שאני מטפסת בעייפות למושב. הנהג דיווש במהירות, חולף בסמטאות צרות, מגיע לכביש המהיר. הוא עצר לי ליד משרדי החברה. ירדתי במהירות ופניתי לדלת הכניסה.
"סגור" השומר סימן לי לעצור. "לא, לא, לא" התחננתי בייאוש. הייתי כל כך עייפה.
נהג הריקשה ירד והתקרב אלינו. הם דיברו ביניהם בשקט. השומר סימן לי בידו ללכת. נהג הריקשה הביט בי בצער. "בבקשה" הבטתי בו בתחינה. הוא הסתובב אל השומר וצעק עליו. לא הבנתי מה נאמר, אבל חילופי הצעקות בניהם הזעיק את אחד מעובדי המשרד החוצה. מיהרתי לנצל את ההזדמנות שנפלה בדרכי. "אני זקוקה לעזרה" אמרתי והסבתי את תשומת ליבו אלי. הוא דיבר אנגלית רהוטה, ואני הסברתי לו את הבהילות ברכישת כרטיסי טיסה לתאילנד. הוא הקשיב לי בשקט. "בואי איתי", סימן לשומר לפתוח עבורי את הדלת. הוא פנה לאחת העובדות הצעירות, היא הדליקה את המחשב. המתנתי. שעון הקיר תקתק בקול ומרט את עצבי.
הטיסה הקרובה תצא ביום המחרת בשעת בוקר מוקדמת. היא הניחה את הכרטיסים בידיי בחיוך.
יצאתי אל הרחוב. נהג הריקשה הביט בי במתח. סימן בידו "הצלחת?"
פרצתי בבכי, מהנהנת בראשי בחיוב ומראה לו את הכרטיסים. הוא עזר לי לטפס למושב במבוכה, נראה שהוא לא ממש יודע מה לעשות עם פרץ הדמעות שלי, אבל אני לא הצלחתי לעצור אותן.
נפרדתי מנהג הריקשה ונכנסתי למלון. וויתרתי על שירות המעלית האיטית והתחלתי לטפס בגרם המדרגות. בקומה השנייה אני קרסתי על אחת המדרגות, הצמדתי חזק אל ליבי את שני הדרכונים ואת שני כרטיסי הטיסה. הייתי זקוקה לרגע אחד עם עצמי לבד.
החדר חשוך.
"אור", לחשתי בחשש. אורלי פקחה את עיניה בתשישות. נגעתי במצחה, היא קודחת וחיוורת. השיעול שלה התחזק. היא חרחרה בכבדות.
"הצלחת?" היא שאלה בקושי רב. הנפתי מולה את הדרכונים וכרטיסי הטיסה בניצחון.
נחתנו בבנגקוק. לרגע אני הרגשתי כאילו חזרתי הביתה.
בעצתו של ישראלי, שהכרתי בטיסה וסיפר שמתגורר שנים אחדות בבנגקוק, בחרתי לנסוע לבית החולים עליו המליץ.
התהליך בחדר המיון עבר במהירות. אורלי אושפזה בחדר פרטי שנראה כמו סוויטה יוקרתית בבית מלון חמישה כוכבים. האחות הביטה בי בעיון "את נראית לא טוב, תישארי לישון פה. אדאג שיסדרו לך את הספה" הבטתי בה בהכרת תודה. המחשבה שעכשיו אצא לחפש לעצמי מקום לינה העבירה בי חלחלה.
הנחתי את תרמילי הגב הכבדים שלנו, בחדר הגדול ונכנסתי להתקלח.
"יואו, את לא מאמינה" צעקתי לאורלי, "חדר המקלחת ממש מפנק". כשיצאתי מחדר המקלחת עטופה במגבת גדולה, אורלי כבר שקעה בשינה עמוקה. היא נראתה כל כך קטנה ושברירית במיטה הגדולה. מחוברת לאינפוזיה, וכל מיני מכשירים.
שקעתי בספה הגדולה. "עוד רגע אקום להתלבש, רק אנוח רגע…" חשבתי בעייפות. כשהתעוררתי, אני גילתי שמישהו הלביש אותי בכותנת קלה, הניח כרית מתחת לראשי וכיסה אותי בסדין.
"בוקר טוב" אמרה אורלי, עיניה זרחו אלי. "ישנת שעות!"
שנה אחר כך, כששבתי מהטיול בדרום אמריקה, היא תספר לי שכאשר הגיעה לארץ והגישה לרופא המשפחה שלה את מסמכי בית החולים, הוא אמר לה שהיא ניצלה מחיידק טורף.
16 בדצמבר, 2019
קול שיעול צורמני העיר אותי משנתי. הבטתי בכפיר בדאגה, ממתינה לצפצוף המדחום. "אין חום" חשבתי בהקלה.
"אני רעב" צמד המילים נסך בי אושר. איציק ארגן ארוחת צהריים חמה. כפיר רק מקורר קצת, הרגעתי את עצמי. כפיר ואני נשארנו לנוח בדירה בעוד איציק ושחף יצאו להכיר מעט את העיר. הוא התאושש במהירות.
כשהוא התאושש יכולנו לנסוע לטיול איזיריידר בסביבות העיר דאלאת.
טיול אייזיריידר בדאלאת
Mr. Viet ונהגי האיזיריידר הגיעו לאסוף אותנו מהדירה ליום הסיור.
את הסיור פתחנו בביקור ב- Paradise Lake, משם המשכנו למסלול הליכה בהרים בדרגת קושי קלה, הטיפוס והירידה אורכים כארבעים דקות. בהמשך ביקרנו בכפרי מיעוט אתני ולמדנו על חייהם ומקורות פרנסתם: חממות גידול פרחים, חוות גידול ירקות, חוות גידול פטריות. משם המשכנו ל- Pongour falls המפלים הגדולים ביותר בדרום וייטנאם. נסיעה בדרכים כפריות הובילה אותנו ל- Elephant falls.
עצרנו לסעוד ארוחת צהרים במסעדה מקומית, היה עדיף לוותר.
המשכנו לביקור במפעל ביתי להכנת יין מאורז, מפעל מקומי להכנת סלי במבוק, מקדש בודהיסטי, מפעל לייצור בדי משי וסיימנו את יומנו The coffee Plantations ובמפעל קטן להפקת Weasel poop coffee.
איציק התגבר על הבחילה הראשונית שאחזה בו והחליט לטעום את הקפה בעל השם המפתה: Weasel poop coffee, "הממם…" הוא אמר כעבור רגע "טעים!" וגמע בשקיקה את שארית הקפה בכוס.
פסטיבל הפרחים
דאלאת הייתה מקושטת בפרחים לכבוד פסטיבל הפרחים הצפוי להתקיים בקרוב.
לא רצינו להחמיץ את הפסטיבל המתקיים אחת לשנתיים. המקומיים המליצו לנו בכל לב להישאר בעיקר לערב הפתיחה המיוחד הצפוי. החלטנו להישאר עוד יומיים. מאחר והדירה הוזמנה מראש לימי הפסטיבל, מצאנו מקום חדש ונחמד ממש בקרבת האגם House Uyên Thanh.
יצאנו נרגשים לעבר אירוע הפתיחה. הרחוב עמוס המון חוגגים. הייתה תחושת יום העצמאות באוויר. דוכני שערות סבתא, מוכרי בלונים בצורת פרחים, שרשראות פרחים מהבהבות, דוכני מזון שונים. חלק מרחובות העיר נסגרו לתנועה. עמדנו בתור הארוך המשתרך לאירוע הפתיחה. כשהגיע תורנו התבקשנו להציג הזמנה.
"אוי, לא ידעתי שצריך כרטיסים", אמרתי. את הפרט הזה איש לא טרח לציין. "איפה ניתן לרכוש כרטיסים?" שאלתי. השומר קרא למישהו דובר אנגלית. בחור צעיר מלא ביטחון עצמי נעמד מולי ואמר לי נחרצות שרק בעלי הזמנה רשאים להיכנס לאירוע.
הצבעתי על שלט הפרסום הגדול באנגלית הניצב לא רחוק מאתנו והסברתי לו שהסיבה שנשארנו בעיר היא כדי לראות את אירוע הפתיחה. על השלט לא כתוב שזהו אירוע סגור בפני תיירים. הוא הביט בי בחיוך שחצני "תיירים יכולים להצטלם עם הפרחים בחוץ". אמר. כעסתי. במהלך השבוע האחרון, סיפרו לי שוב ושוב כמה כדאי להיות בטקס החגיגי ועכשיו מסתבר שזהו תרגיל שיווקי לתיירים.
נזכרתי בדברי נהג האיזיריידר שלנו "תתרחקי מכאן בימי הפסטיבל, זה טוב לעסקים אבל לא לתיירים". הוא היה היחיד שדיבר בכנות מסתבר, עכשיו הבנתי למה התכוון.
"את יכולה לצפות בטקס בטלוויזיה" שמעתי בקולו גוון של זלזול. "או שתקני בשוק השחור כרטיסי הזמנה". הבטתי בפניהם המאוכזבות של הילדים. "אל תדאגו" אמרתי "בואו". הקפנו את המתחם הגדול. בדרך פגשנו תיירים נוספים מאוכזבים וכועסים.
באחד השערים, תושבים מקומיים ניסו לדבר על ליבו של השומר אולם ללא הזמנה לא הורשו להיכנס. בגדר הצדדית, בעלי הזמנות שכבר נכנסו למתחם הושיטו את ההזמנות שלהם לחבריהם ואלו הציגו את ההזמנה בכניסה. השומרים הבחינו בנעשה אולם בהסכמה שבשתיקה, הניחו להם להיכנס.
ניסינו את מזלנו בשערים השונים ונענינו בשלילה שוב ושוב. באחד השערים השומר אמר לי שנוכל להיכנס בסוף האירוע, בעשר בלילה כדי לראות את הזיקוקים. "כדי לראות זיקוקים אני לא צריכה להיכנס" רטנתי.
"מה נעשה?" שחף וכפיר שאלו. הבטתי בפניהם המאוכזבות.
"אנחנו לא הולכים לוותר, זאת הסיבה היחידה שנשארנו בעיר הזאת" אמרתי נחרצות. פסענו אל עבר השער האחרון. תיירים אחדים כבר היו שם מנסים את מזלם ונענים בשלילה.
עמדנו דקות אחדות מול השער ובהינו באנשים המעבירים לחבריהם את ההזמנות מול עיני השומרים. הם הציגו את ההזמנות והוכנסו למתחם האירוע. גבר מבוגר עם תג VIP כרוך בסרט סביב צווארו הופיע מולי, הוא מלווה בשלושה נערים.
"ערב טוב" פניתי אליו בחיוך. הוא חייך בשמחה.
"אתה יודע אולי איפה ניתן להשיג כרטיסים לאירוע?"
"חכי רגע, אברר לך" ענה. כעבור רגע חזר עם מבט מתנצל, אמר את מה שכבר ידענו.
הם הציגו את ההזמנה שלהם ונעלמו בין הקהל הרב.
"בואי נלך מכאן".
"חכו רגע" עמדתי בדממה. "רק עוד רגע".
"מעולם לא וויתרתי כשרציתי משהו בכל מאודי…"
לפתע, הגבר עם תג ה-VIP עמד לצדי.
"הבן שלי ביקש שאעשה הכל כדי לעזור לכם להיכנס פנימה". הוא הציץ בחשש מעבר לכתפו. הוא חילק את שלושת ההזמנות לשחף, כפיר ואיציק. הוריד את התג מעל צווארו והושיט לי אותו.
"פשוט תלכו אחרי בביטחון עצמי, אל תיצרו קשר עין עם השומרים". עשינו כדבריו. המחסום נפתח עבורנו לרווחה ואנחנו נכנסנו למתחם. הנערים קיבלו את פנינו בצהלות שמחה. הורדתי את התג מעל צווארי והודיתי לו מכל הלב. הם נעלמו שוב בין הקהל הרב.
הטקס היה מקסים ומושקע ואנו ברכנו על מזלנו הטוב.
קללת דאלאת נמשכת
למחרת איציק, שחף ואני התעוררנו חולים. כפיר התרוצץ בנינו כאחות רחמנייה, מושיט לנו סיוע ככל יכולתו. "אכן קללת דאלאת" חשבתי בליבי.
הבית המשוגע
מבנה מוזר Crazy House שנבנה ע"י אדריכלית מקומית בתו של אחד מגדולי האדריכלים בוייטנאם. המבנה נבנה בהשראת האדריכל הקטלוני אנטוני גאודי. יש בו חדרי אירוח מוזרים בצורת מערות, חיות וקורי עכביש. שמו המקורי הוא Hang Nga Guesthouse & Art Gallery
כתובת: Huỳnh Thúc Kháng, Phường 4
עלות כניסה למבוגר: 60,000 דונג, לילד-מתחת לגובה 130 ס"מ: 20,000 דונג.
Maze Bar
פאב הבנוי בצורת מבוך על צלע ההר. קונים קוקטייל בכניסה, לילדים הם מכינים קוקטייל נטול אלכוהול. נכנסים לתוך המבוך הבנוי בצורה מיוחדת, מטפסים עד שמגיעים למרפסת רחבה המציעה תצפית יפה על הסביבה.
כתובת:57 Phan Bội Châu, Phường 1
בסמוך לפאב, יש ATM של VPBank, משיכה של 5 מיליון VND ללא עמלה. ניתן למשוך 3 פעמים ברצף.
Hoi An
כדי להגיע לHoi An, נסענו בסליפר ל- Da Nang. הגענו לפנות בוקר והמתנו לאוטובוס המקומי שיוצא ב- 5:30AM ל- Hoi An. הנסיעה אורכת כשעה.
אחרי הליכה קצרה מתחנת האוטובוס הגענו בשעת בוקר מוקדמת ל- Backhome Hotel. התארגנו ויצאנו להכיר את העיר הכי מהממת בוייטנאם. העיר שתכננו לשהות בה שלושה ימים, כבשה את ליבנו ונשארנו בה שלושה שבועות!
חג המולד קרב ובא והעיר מקושטת ומוארת בצבעוניות עזה. הרובע העתיק המה תיירים מרחבי העולם. הייתה תחושת אושר נפלאה באוויר. הסתובבנו במשך שעות ארוכות בסמטאות הרבות. טעמנו מאכלים בשוק המקומי, נכנסנו לגלריות הרבות. התארחנו בבתי מקומיים בהם מדריכים דוברי אנגלית וצרפתית סיפרו על ההיסטוריה המשפחתית של דיירי הבית המארח. נכנסנו לחנויות אמנות מיוחדות. סעדנו במסעדות מערביות, בתי קפה ופאבים.
בשעות אחר הצהרים התקיים יריד אוכל מקומי ומיטב המסעדות של העיר הגישו מנות מיוחדות במחירים אטרקטיביים.
בשעות הערב הפליגו בנהר סירות מוארות בפנסים סיניים, צובעות את הנהר בבליל אורות ססגוני.
העיר העתיקה והציורית Hoi An השתמרה באופן יוצא דופן ומהווה דוגמא לנמל סחר בדרום מזרח אסיה המתוארך למאה ה- 15 עד המאה ה- 19. בנייניה ותוכנית הרחוב שלה משקפים את ההשפעות, הן של הילידים והן של הזרים, שהשתלבו בבניית אתר מורשת ייחודי זה.
העיר רשומה ב- UNESCO World Heritage מאז שנת 1999.
ניתן לרכוש כרטיס ביקור בבתים העתיקים ולקבל הדרכה על היסטוריית המשפחה המתגוררת בבית. לרוב המשפחות יש היסטוריה מתועדת של שמונה או שבע דורות.
סגנון הבנייה האדריכלי משולב בסגנון היפני, הסיני והוייטנאמי.
הכרטיס כולל כניסת מבוגר לחמישה מתוך כלל האתרים שבמתחם לפי בחירה. הוא עולה 120,000 דונג, לילדים כניסה חופשית.
White Rose
בביקור באחד הבתים ברובע העתיק, קיבל את פנינו סב המשפחה. הסבתא ובתה הכינו "White Rose". המתכון הסודי עובר במשך שלושה דורות במשפחה. זוהי מנה ייחודית ל- Hoi An והמשפחה מספקת את המנה לכל המסעדות בעיר. ה- "White Rose" מוגש עם שלושה סוגי רטבים חריפים.
אחד המקומות המיוחדים ברובע העתיק הוא ה- Japanese Covered Bridge, הגשר המקורה נבנה במאה ה- 18 בסגנון אדריכלי יפני, בשער אחד הוצבו פסלי שני כלבים ובשער השני הוצבו פסלי שני קופים, המייצגים את התחלת עבודת בניית הגשר בשנת הכלב וסיום עבודת הבניה בשנת הקוף. בגשר הוצב מקדש קטן.
בית ספר בהויאן
"אמא" אמר כפיר בוקר אחד, "אני ממש מתגעגע לחברת ילדים בגילי, לשגרה. אני סקרן איך זה ללמוד בבית ספר בחו"ל…" כעבור רגע הוא הוסיף ושאל "בדקת לגבי בית הספר ב- Hoi An? בית הספר שמקבל תלמידים זרים?"
עוד כשהיינו ב- Ho Chi Minh, התחלתי לבדוק לגבי אפשרויות להשתלב בבית ספר מקומי או בין לאומי בווייטנאם. קיבלתי מספר טלפון ממטיילת ששלושת ילדיה בילו חודש בבית ספר מקומי ב- Hoi An ולדבריה ממש נהנו.
יצרתי קשר עם מנהלת בית הספר אולם הסתבר שהם יצאו לחופשת חג המולד וישובו לפעילות רק בתחילת השנה החדשה.
סיפרתי לכפיר והוא הביט בי בתקווה "נוכל להישאר?" שאל. חייכתי אליו "כן, אבל רק לחמישה ימים, לא נוכל להתעכב יותר מכך". הוא הנהן בראשו בשמחה.
תאמנו את הגעתנו לבית הספר. מצאנו מקום מגורים סמוך לבית הספר הממוקם בחלקו המרוחק של העיר והמתנו בהתרגשות ליום הלימודים הראשון.
כפיר התעורר מוקדם בבוקר. התקלח ואכל את ארוחת הבוקר שלו. הוא ספר את הדקות בהתרגשות… ליווינו אותו אל יומו הראשון. הוא זרח מאושר.
במהלך השבוע הוא יצר חברויות חדשות, שיפר את האנגלית שבפיו, למד לשחק במשחק מקומי הנפוץ Badminton-כדור נוצה, וחזר עם שפע חוויות מרגשות.
"אני כבר לא מתגעגע לבית ספר בארץ, אני רוצה ללמוד רק כאן! המורים כאן אף פעם לא צועקים, חווית הלמידה מתוך התנסות ומחקר, אני כל כך אוהב את זה" הוא אמר בעצב כשהגיעה העת להיפרד.
סדנאות
בעיר מתקיימות סדנאות רבות, התמקדנו בנושאים האהובים עלינו.
סדנת Lantern, אצל The Lantern Lady
סדנת ציור Phap Gallery, Add: 495 Cua Dai Steet הגלריה נמצאת במרחק הליכה קצר מבית חב"ד.
סדנת Pottery ב- Thanh Ha Pottery Village
סדנת בישול חינמית התקיימה ב- Backhome Hotel, למדנו להכין ספרינג רול טעים.
מתכון להכנת ספרינג רול
הכנת המלית
סלסלת נבטים דקים.
אטריות אורז שקופות.
חותכים לרצועות דקות ומניחים בקעריות נפרדות: גזר, מלפפון, כרוב לבן
הכנת הרוטב
2 כפות קמח
2 כפיות סוכר
2-3 כפות מים (לפי הצורך)
4 כפות סויה
5 כפיות חמאת בוטנים
לערבב את כל החומרים ביחד.
לאחר מכן, לחמם מעט שמן במחבת, לטגן מעט שום כתוש, להוסיף את הרוטב למחבת, לערבב היטב, במשך כדקה. להעביר לקערית ולהניח לרוטב להתקרר מעט.
הכנת הספרינג רול
לטבול דף אורז עגול בקערת מים, להניח על צלחת כאשר החלק המחוספס של הדף פונה כלפי מעלה, להניח מעט ירקות חתוכים, נבטים ואטריות אורז בקצה הדף ולגלגל הדוק.
לפזר מעל מעט רוטב, אבקת צ'ילי גרוס, ובוטנים כתושים.
בתאבון.
מסעדות
ב- Hoi An מבחר נפלא של מסעדות, בשוק המקורה וברחוב הסמוך לו בעיר העתיקה, ישנו היצע של אוכל מקומי מעולה. בסמטאות העיר העתיקה ישנן מסעדות ובתי קפה מערביים, חלקם מוצלחים במיוחד.
מסעדה יוונית האהובה עלינו במיוחד: MIX ממוקמת בלב הרובע העתיק.
מסעדת בשרים Befor and now Add: 51 le Loi Street
מסעדת המבורג מעולה: Jim's Snackbar
מקומות לינה
בדקנו שלושה מקומות שונים:
צוות מקסים, חדרים נעימים, אווירה טובה, ארוחת בוקר סבירה Backhome Hotel
צוות חמור סבר, חדרים גדולים ומרווחים, ארוחת בוקר סבירה Thanh Binh Central
צוות מקסים, חדרים מהממים, ארוחת בוקר מפנקת, נוף מרהיב לשדות האורז, ממוקם בחלק המרוחק של העיר סמוך לבית הספר NGHT Garden Resort
מספרה וספא
סניף לגברים: Tom Toan For Man: Add: 11 Ba Trieu Street ממוקם סמוך ל- Backhome hotel.
סניף לנשים: Ton Toan Hair Beauty Salon: Add: 92 Thai Phien Street
OAT SPA – Add: 623 Hai Bà Trưng Street – Massage
Một Mí Beauty & Spa – Add: 96 Nguyen Du Street – Massage
Phong Nha
איסוף מהמלון הגיע למרבה ההפתעה כעשר דקות לפני הזמן. הוואן החבוט שראה ימים טובים יותר, קרטע לו לאיטו לעבר נקודת האיסוף שעל הכביש הראשי. עלינו לאוטובוס ובחרנו בארבע מיטות עליונות ליד החלון. "no wifi", אמר הנהג. איציק לא וויתר, הוא בדק, איתר את רשת האוטובוס וניסה את מזלו, הכניס בסיסמה את שם הרשת ובינגו אנחנו בפנים.
בדיוק בשעה 21:30 הגענו ל- Phong Nha.
פעם נוספת נפעמנו אל מול העמידה בזמנים.
הרחוב הראשי בעיירה, רחב ידיים. למעט אופנועים בודדים לא הייתה תנועה כלל. בתי הקפה היו ריקים ברובם למעט אחד שהיה עמוס בחוגגים מקומיים. הם שרו קראיוקי בוואליום בלתי נתפס. רמת הזיופים נסקה לגבהים ואנו מהרנו להתרחק משם.
מרחק הליכה של 600 מטר הוביל אותנו היישר אל Khách sạn Trung Đức. המלון חדש. Thi קיבל את פנינו בידידותיות.
Phong Nha Cave
למחרת בהמלצת Thi, פסענו כ- 100 מטר בהמשך הנהר והגענו למזח הנקרא Son River Ferry. הבחורה בקופה הציעה לנו להצטרף לזוג וייטנאמי ולעוד זוג תיירים ולחסוך בעלויות של השכרת סירה למערת Phong Nha Cave.
השכרת סירה בת 10 מושבים – 360,000 דונג, דמי כניסה למערה 150,000 דונג, ילדים מתחת לגובה 1.30 משלמים חצי מחיר.
יצאנו לסיור באחד האתרים היפים בהם ביקרנו עד כה במסענו.
המערה Phong Nha Cave התגלתה לראשונה בשנת 1899. במהלך מלחמת וייטנאם ארה"ב שימשה כבית חולים, וכמערות רבות נוספות שימשה כמקום מסתור לנשק ומקלט.
בשנת 1992, קבוצת מדענים בריטים ומדענים מאוניברסיטת Hanoi יצאו לחקור ולתעד את המערה.
בשנת 1995 נפתחה המערה למטרות תיירות.
השיט בנהר בגוון טורקיז כהה, מרשים. הערפל אפף את ההרים המיוערים והאוויר קריר מעט. ההפלגה אורכת כחצי שעה בסירת מנוע עד פתח המערה. בכניסה למערה, מפעילת הסירה דוממה את המנוע ועברה לקדמת הסירה על מנת לחתור במשוטים, חברתה נותרת בירכתי הסירה, גם היא חתרה במשוטים.
הבטתי בתצורות הסלע היפות ובנטיפים וזקיפים עצומים. מנסה להנציחם במצלמתי, אולם ללא הצלחה. לבסוף הנחתי את המצלמה ונצרתי בזיכרוני את המראות המרהיבים.
המערה Phong Nha Cave נחשבת למערה הרטובה הארוכה ביותר בעולם. נהר תת-קרקעי באורך 13,969 קילומטרים זורם דרכה. אורכה של המערה 7,729 קילומטרים. מבקרים מורשים להעמיק עד קילומטר וחצי בלבד.
הדרך היחידה להיכנס לעומק המערה היא באמצעות שיט על נהר. יחד עם זאת יש בה מספר אזורים יבשים שהמים אינם מגיעים אליהם. שם ניתן לרדת מהסירה, לטייל בהם רגלית ולצלם.
טיול יום
כדי להגיע ל- Phong Nha Botanic Garden ו- Paradise cave שכרנו מונית פרטית ליום שלם ב- 600,000 דונג.
הנהג נחמד וגובה מחיר הוגן, דובר אנגלית בסיסית ביותר עם זאת תקשורתי. ניתן ליצור עמו קשר ב- Pham Minh Tuan: WhatsApp +84813004004
Tam Coc
3:50 לפנות בוקר.
האור באוטובוס נדלק.
קולו העייף והמונוטוני של הסדרן הכריז על היעד "Tam Coc".
ירדנו בזריזות מהאוטובוס אל הרחוב החשוך והשקט. ערפל עטף את בתי העיירה ושיווה לה מראה מיסטי.
"לא היינו אמורים להגיע לכאן בשעה 5:00 לפנות בוקר?" רטנתי בשקט. פתחתי את ה- Google Maps ואיתרתי את מיקום המלון שלנו.
"400 מטר מכאן" אמרתי והעמסתי על גבי את התרמיל הכבד. הדאגה שוב כרסמה בליבי. שלחתי מייל למלון שנגיע בין בסביבות חמש לפנות בוקר אבל לא קיבלתי שום תגובה.
"האם שוב אעביר את משפחתי את השעות הקרובות בחשיכה ובצינת הבוקר?" חשבתי.
פסענו ברחוב השקט. התעכבנו מעט ליד האגם הקטן. היינו מאוד עייפים. שחף אמרה "אני כל כך מחכה להגיע לחדר, להתכרבל במיטה ולישון" ליבי התכווץ בבהלה.
אמרתי להם בשקט שעדיין לא קיבלתי תגובה למייל ששלחתי ויכול להיות שלא יהיה לנו חדר בשעות הקרובות. את המטרים האחרונים אל המלון, פסענו בדממה.
"אמא" שחף אמרה והצביעה בידה על שלט הכניסה למלון. "תראי יש פה מספר טלפון, בואי נתקשר". הבטתי בספקנות. המקום נראה. "אני לא בטוחה שיענו לנו בשעה כזאת, אבל ננסה".
שלחתי הודעת WhatsApp, כעבור רגעים בודדים נדלק אור. "אני מגיע" נכתב בהודעה.
בחור חייכן פתח עבורנו את החדר. הוא לא ביקש מסמכים, הוא פשוט הכניס אותנו לחדר ואחל לנו לילה טוב.
התכרבלתי במיטה הרכה. ריח המצעים היה נעים. מזמן לא הייתה לנו מיטה רכה ונעימה. שקעתי לשינה מתוקה.
ריח מעורר תיאבון הגיע לאפי. קולות רשרוש נשמעו. פקחתי עין והבטתי סביבי. איציק עומל על הכנת כריכים טעימים לארוחת הבוקר. "כבר הספקתי לחקור את העיירה, היא הרבה יותר נעימה מ- Phong Nha". הוא סיפר ועורר את סקרנותי.
"ממי, את לא מאמינה, בשוק מוכרים תרנגולות חיות, שולפים תרנגולת מהכלוב ופשוט אורזים בשקית ניילון, כמו חפץ" הוא אמר מזועזע.
סיור אל Thung Nham – Bird Valley
בהמלצת Minh, פתחנו את יומנו בצעידה של 4 ק"מ ל- Bich Dond Pagoda, על אף הערפל, הנוף יפה.
משם המשכנו בצעידה של 7 ק"מ ל- Thung Nham – Bird Valley. הכניסה כרוכה בתשלום של 100,000 דונג לאדם.
במרחק של כמאה מטר מהכניסה, ישנו שילוט למערת נטיפים Vai Gioi Vao. התחלנו לטפס במדרגות הרבות, לרגע נדמה שהן לא תגמרנה לעולם! לבסוף הגענו אל המערה.
המערה חשוכה לחלוטין, הארתי בפנס שבטלפון הנייד שלי את הכניסה. גרם מדרגות תלול המתין לנו בחשיכה המוחלטת השוררת במערה.
טיפסנו בחשיכה. חבטתי את ראשי בסלע הנמוך. הארתי על הסלע ולעינינו נגלים הנטיפים שבמערה. המשכנו לטפס והגענו למקדש קטן של בודהה.
"אמא, בואי מהר" שחף וכפיר קראו לי בבהילות. מיהרתי בעקבותיהם.
לנגד עיני נשקף נוף נפלא של העמק, פרוס תחתנו כשטיח מרהיב.
חזרנו על עקבותינו כדי לצאת מהמערה. ירדנו את כל המדרגות הבלתי נגמרות.
משם, צעדנו מרחק של 2 ק"מ נוספים אל תוך השמורה. פגשנו בדרכנו סנאים חמודים המתרוצצים על ענפי העצים. המקום יפה ומטופח. הביקור ב- Bird Garden, מרשים ובלתי נשכח.
ישבנו על שפת האגם. השמים החלו מאדימים לקראת שקיעה. צפינו בעשרות חסידות שנחתו למנוחת לילה על העצים. המשכנו לביקור במערת נטיפים נוספת Động tiên cá – Mermaid cave. המסלול במערה מעגלי, היא מונגשת ומוארת.
כשסיימנו את המסלול, יצאנו אל עלטה מוחלטת. השמש כבר שקעה והפארק היה נטוש.
התחלנו לצעוד לעבר שער השמורה. לשמחתנו הצלחנו לעצור טרמפ חזרה לעיר.
סיור יומי אל מרכזי שיקום בעלי חיים
למחרת אנו שכרנו מונית לביקור ב- Cuc Phuong National Park.
למבקרים בשמורה מומלץ לצאת בשעת בוקר מוקדמת. בנוסף, להצטייד בתרסיס נגד יתושים.
בשמורה ישנם מספר מסלולים וניתן לבחור את המועדפים עליכם. בחרנו במסלול הליכה עצמאי בג'ונגל כ- 7 ק"מ. זהו מסלול מעגלי, במהלכו ניתן לראות מערות, גזע עץ בן 1000 שנה. העץ עצמו נשרף. אחת הפניות מובילה למסלול לחמשת העצים הכי גבוהים וגדולים בשמורה.
משם נסענו ל- Endangered Primate Rescue Center ולמרכז לשימור צבים Turtle Conservation Center.
שני המרכזים הם פרויקטים שהוקמו לא למטרות רווח. הם מוקדשים לחילוץ, שיקום, גידול, מחקר ושימור של המינים בסכנת הכחדה בווייטנאם. הסכנות האורבות למגוון מינים ברחבי וייטנאם נובעות מסחר בלתי חוקי, למטרות רווח, אכילת בשרם ע"י ילידים עובדי אלילים או הפקת "תרופות" מאבריהם.
לרוע מזלם של זן צבים נדיר, רופאי אלילים מכינים מאבריהם "תרופות" נגד מחלת הסרטן. הריפוי המיוחל לא קורה ועדיין הם ממשיכים להאמין בכך. מחירו של צב האמיר ל- 5,000 דולר.
בווייטנאם נותרו פריטים בודדים בלבד.
סיור יום למקדשים ושייט בנהר
ביום השלישי ביקרנו ב- Bai Dinh Pagoda. זהו מתחם של מקדשים בודהיסטים ונחשב למתחם המקדשים הגדול ביותר בוייטנאם.
אחרי סיום הסיור במתחם המקדשים, נסענו ל- Trang An Boat tour.
ישנם 4 מסלולים לבחירה. הקופאית המליצה לנו לבחור במסלול מספר 1.
אישה מבוגרת ובתה הצעירה שמעו אותנו מתלבטים והחליטו להתערב בשיחה שלנו. האישה עמדה מולי וסימנה לי נחרצות בשום אופן לא לקחת את מסלול מספר 1. כשנדמה לה שאיני מבינה אותה היא עוברת לשפת סימנים ומסמנת איקס בעזרת ידיה על מסלול מספר 1. מסלול 2 הוא המועדף עליה. החלטנו להקשיב לעצתה.
אכן המסלול היה מהמם ביופיו.
בשעות הצהריים המאוחרות, הגענו ל- Mua Cave. מערת הנטיפים עצמה הרוסה ומוזנחת. טיפוס מאתגר במעלה 460 מדרגות אבן, הוביל אותנו לנקודת תצפית על הנוף המרהיב.
לינה ב- Tam Coc
מקום לינה מומלץ מאוד, חדש, נקי, שרות מהמם Tam Coc Minh Gia Homestay : WhatsApp:+84968029383
תחבורה ב- Tam Coc
נהג מונית: Mr. Khanh +84966687959, +84966687958
Cát Bà
מזג האוויר אפרורי וקר. החלטנו לצאת לסיור יום קצר מהאי Cát Bà. הסיור בסירה פרטית כולל ביקור באי הקופים, טיפוס אתגרי לתצפית מרהיבה, כפרי דייגים, שייט בקיאקים ושייט ב- Halong Bay. וויתרנו על קפיצה למים מהסירה ושחייה עם שנורקל במים הקרים. הטבח של צוות הסירה הכין ארוחת צהריים טעימה להפליא!
Hanoi
חג ה- Tết בפתח. ערב ראש השנה הסיני התקיים בתאריך 24 בינואר, 2020.למחרת הוכרז יום שבתון. שבוע לפני החג התחילו מקומיים רבים לנסוע לבתי משפחותיהם בכפרים השונים. ניתן היה לחוש את העומס בתחבורה הציבורית. בעיר הורגשה תכונה רבה.
החנויות היו עמוסות לעייפה בקונים. הם קנו בגדים חדשים לחג, מתנות, זרי פרחים ועוד. הרחובות מקושטים ומוארים ומידי ערב ליד האגם התקיימו אירועים.
בתי התושבים, מלונות ומסעדות היו מקושטים בצבעי אדום וזהב – צבעי המזל. הם הוארו באורות צבעוניים. בכל מקום הונחו פרחים ועץ ה- Tết המסורתי: עץ שקדייה או עץ אפרסק, מקושט בקישוטי נייר וברכות בצבעים אדומים וזהובים.
ההתרגשות דבקה גם בנו. החלטנו לשנות את תכניותינו ולהישאר בהאנוי בתקופת החג.
שכרנו דירת Airbnb מפנקת Hanoi Zodi Apartment 5a. רכשנו מצרכי מזון שיספיקו לנו לכל ימי החג. התורים בסופר היו ארוכים, לרגע זה הרגיש כמו תקופת החגים בארץ.
ערב החג הגיע. תכננו לצאת לצפות באירוע המרכזי ליד האגם.
ברקים האירו את השמיים. רעמים התגלגלו בקול נפץ. גשם זלעפות ירד. עמדנו בכניסה לבניין והמתנו שעה ארוכה. אולם הגשם סירב להיפסק.
ליבי נכמר על החוגגים המקומיים. כל כך הרבה הכנות הושקעו לכבוד הערב הגדול הזה ועכשיו ירד גשם. לבסוף, עלינו חזרה לדירה. איציק הכין מטעמים. התכרבלנו על הספה מול תכנית טלוויזיה. בחצות בדיוק על אף הגשם הכבד, השמים הוארו בזיקוקים. עשרים דקות שלמות של מופע זיקוקים במגוון צבעים וצורות.
!Chúc mừng năm mới! Happy New Year
בימים ההם, אכלנו את המטעמים הנפלאים שאיציק עמל וטרח באהבה עצומה במטבחנו. איזה כיף היה לאכול שוב אוכל ביתי ואהוב.
מידי פעם ביצענו גיחות למסעדות קרובות, סקרנים בכל זאת להכיר את המטבח המקומי.
המסעדה הנפלאה מכולן הייתה מסעדת סושי מעולה: Nobi, בכתובת: 146 Triệu Việt Vương, Hai Bà Trưng. כדאי להתעדכן באתר בשעות הפתיחה. Tel: +84967641146
בית תה מצוין Mrs.K Tea House – Add: 364 Pho Hue Street
ויזה ללאוס
ימים אחדים לפני החג, מיהרנו לשגרירות לאוס בהאנוי כדי להוציא ויזה ללאוס.
התהליך קצר ופשוט: מאתרים ב- Google Maps את כתובת שגרירות לאוס.
Embassy of Lao PDR, Add: 40 Quang Trung – Hoan Kien.
בשגרירות ביקשו מאתנו למלא טופס בקשה לויזה. בדקו שלדרכון שלנו תוקף לחצי שנה קדימה. הגשנו תמונות פספורט בגודל 3X4. שילמנו 35 דולר במזומן עבור ויזה מהירה. קבלנו את הויזה תוך שעתיים.
Sapa
נסיעת הלילה מ- Hanoi ל- Sapa עברה ללא תקלות.
האוויר הפך קר ככל שהתקדמנו בנסיעה. הדרך התפתלה בהרים. לבסוף הגענו לעיירה הקסומה.
בחוץ קר מאוד, ערפילי ומעט גשום. ירדתי לאיטי במדרגות האוטובוס. שאפתי לקרבי את האוויר הצח, עיני לוכדת את דמותה של נערה יפה לבושה בבגדים צבעוניים ומיוחדים. היא חייכה אלי במתיקות ושאלה אותי בעדינות ובנימוס אם אני זקוקה למקום לינה. משהו בה היה מוכר כל כך.
"כבר הזמנתי מקום בהוסטל ליומיים הקרובים" עניתי. תכניתי הייתה לאתר מבין שלל המאמות המומלצות, דווקא את אחת המדריכות הצעירות שהומלצו בקבוצת מטיילים ב- facebook לפני כשנה. משהו בהמלצה משך את תשומת ליבי ולכן החלטתי לנסות לאתר אותה. זאת ללא ספק קארמה כי הנערה שעמדה מולי, הסתבר לי מיד, זאת אותה נערה מההמלצה.
שמה Say Giang. מאז אותו פוסט המלצה. היא נישאה וילדה לפני שלושה חודשים תינוקת מתוקה. קבענו לצאת אתה ליומיים סיור ולינה של לילה אחד בביתה שבכפר Lau Chay.
כפרי שבט המונג
בכפר מתגוררים בני שבט ה- Mung, שמוצאם מסין לפני מאות שנים והם משמרים את שפתם ומנהגיהם. מסלול ההליכה אל הכפר היה מאתגר למדי בגלל הבוץ החלקלק. היא דילגה כאיילה בהרים והגישה לנו עזרה בקטעים הקשים, כשעל גבה במנשא, התינוקת היפיפייה שלה.
בעזרת הסכין הגדולה שלה, היא עיצבה לנו מקלות הליכה מבמבוק וחיממה אותם מעט במדורה על מנת שיהיה לנו נעים לאחוז בהם. בדרך היא הראתה לנו סוגי צמחים שונים והסבירה לנו על השימוש בהם. מידי פעם הצלחנו לראות מבעד הערפל הכבד את פריחת השקדיות הרבות בגווני וורוד ולבן.
"בשבוע הבא, אנו חוגגים את ט"ו בשבט, חג האילנות" סיפרתי לסאי בהתרגשות, היא הקשיבה בסקרנות כשסיפרתי לה על מנהגי החג וסיבותיו. היה לה מוזר לה קצת שאנחנו לא חוטבים את העצים, על מנת להציגם לראווה מקושטים בכניסה לבתים ולבתי העסק כנהוג בוייטנאם.
לאחר הליכה מאומצת, עצרנו לסעוד ארוחת צהרים במסעדה מקומית.
מאוחר יותר הגענו אל הכפר. הוא ממוקם גבוה בהרים.
בעלה והיא הקימו ביחד Home Stay חדש ומפנק אשר שומר על אורח חייהם המסורתי. הוא נקי ונעים. ממרפסת הבית נשקף נופם הנפלא של ההרים. מסביב למדורה הקטנה במרכז החדר, היא סיפרה לנו שאנו האורחים הראשונים שלהם בבית החדש.
הם סיימו לבנות את הבית לפני חודשיים ועד כה איש עדיין לא התארח אצלם. לאחר שהתחממנו מעט מול המדורה ושתינו תה חם ומתוק. היא הראתה לי את מיקום השירותים וחדרי המקלחת ויצאה עם בעלה אל השוק בכפר לקנות מוצרי מזון לארוחת הערב.
שחף ואני חזרנו ממקלחת במים חמים ונפלאים. "איפה זה?" שאל איציק .
"אתה יוצא מהמתחם, ממשיך ישר, חוצה את לול התרנגולות, מתבוסס בבוץ ליד דיר החזירים, תזהר לא לדרוך על הכלב ששרוע כמו סלע במרכז השביל ואתה כבר תראה את זה מימינך". ההסבר היה מדויק ובכל זאת איציק וכפיר הצליחו ללכת לאיבוד.
את ארוחת הערב בישלו סאי ואיציק, במטבח של הורי בעלה הגרים בשכנות. לארוחת הערב הצטרפו כל בני המשפחה. הייתה זאת ארוחת הערב המקומית הכי טעימה שהייתה לנו בכל החודשיים וחצי שלנו בוייטנאם.
בעודנו מתחממים סביב המדורה במרכז החדר, סאי סיפרה לנו על מנהגי השבט. היא דיברה על זוגיות, נישואין, לידה, אמונה ועוד. סאי ענתה בפתיחות לשאלות. גיסתה כיבדה אותנו ב-"happy water". לשמחתי הם לא השתכרו עד אובדן חושים. הם שתו מעט לשם הנאה. סאי עצמה מניקה ובעלה והיא נמנעו מאלכוהול.
הזוגיות והאהבה ביניהם ניכרת לעין וזה מקסים. זה היה כל כך שונה ביחס למה שראינו עד כה בוייטנאם. בשעת בוקר מוקדמת סאי הניחה עבורנו במרפסת קערת מים חמים לשטיפת פנים. שחף ואני שטפנו פנים מול נוף ההרים הנפלא. ערפילי הבוקר נסוגו מעט וניתן היה לראות את מורדות ההרים הירוקים. אחרי ארוחת בוקר מושלמת יצאנו לראות טקס בביתו של שאמן הכפר לכבוד השנה החדשה.
הטקס התבצע במשך שעות ארוכות. כל אנשי הכפר הגיעו להשתתף, לאכול, לשתות הרבה "happy water" ולעשן "באנגים". השאמן הקריב חזיר ותרנגול.
בני השבט מאוד ידידותיים ונעימים. הם קיבלו את פנינו בשמחה ובסקרנות.
בהמשך היום, טיילנו אל כפר אחר. הכפר שקק חיים. הצעירים לבשו את מיטב מחלצותיהם והסתובבו ברחוב הראשי בחבורות גדולות. סאי הסבירה לנו שמאחר ואלו הם ימי השנה החדשה, בני שבט המונג נוהגים לצאת מהכפרים למקומות מפגש וכך לייצר להם הזדמנות להכיר בני זוג.
כשהערפל התפוגג מעט הבחנו בשדות האורז המפורסמים של Sapa. "עוד מעט יתחילו לזרוע את האורז, כעת רואים רק עשב", מסבירה לנו סאי. "עדיין יפה פה כל כך" עניתי נפעמת.
ניתן ליצור קשר עם סאי בדף הפייסבוק Say Giang או לשלוח לה הודעה
Say WhatsApp: +84815697861
Eden Spa: 08 Thac Bac Street, Sapa Town, Tel: +84982066766 – Massage מומלץ מאוד
מלון מומלץ לשהייה בסאפה. המלון נוח ונקי, הצוות מקסים My Boutique Hotel & Spa
Hà Giang
לפני שעזבנו את המלון My Boutique Hotel & Spa ונסענו לתחנת האוטובוס, Quynh העובדת בקבלה, הניחה בידינו שקית עם ארבעה כריכים וארבעה בקבוקי מים. "זאת נסיעה ארוכה" אמרה, "שיהיה לכם לדרך". התרגשנו מהמחווה היפה. נפרדנו בחיבוק. צעדנו בזריזות לעבר תחנת האוטובוס. האוטובוס היה עמוס תיירים עליזים, הרגשנו כמו טיול שנתי. כל אחד מאתנו התמקם במיטה והתכסה היטב בשמיכה העבה.
"אתם חושבים שהם מכבסים את השמיכות מידי פעם?" אחת הבנות משיקגו שאלה בתמימות וגרמה לכולנו לפרוץ בצחוק מתגלגל. הנסיעה עברה בנעימים.
בשעה 4.00 לפנות בוקר, הגענו לעיירה המנומנמת Hà Giang. נהג האוטובוס הוריד אותנו בפתח המלון שלנו.
חשוך.
נקשתי בעדינות על דלתות הזכוכית הגדולות. בהודעת האימייל, נכתב שיש להם check in 24/7 כך שלא אמורה להיות בעיה.
נקשתי שוב והתרחקתי מעט לאחור.
"אמא" שחף אמרה לי בשמחה, "תראי, יש שם מישהו."
בחור מנומנם, דידה יחף לעברינו. הוא פתח את דלת הזכוכית הגדולה לרווחה. הוא אינו דובר אנגלית אולם יצא מגדרו לסייע לנו.
"רק חדר אחד מתוך השניים שהזמנת פנוי כרגע" הוא הוביל אותנו לחדר עם מיטה ענקית. תוך דקות התארגנו לשנת לילה ומיהרנו להתכרבל במיטה. על אף העייפות התחלנו לצחוק על כל שטות אפשרית שקרתה לנו במהלך המסע ועבר זמן רב עד שנרדמנו.
נקישה עדינה על דלת חדרינו העירה אותי.
הצצתי בשעון, השער עשר וחצי בבוקר. פתחתי את הדלת. "Sorry Miss" אמר לי בחור בחיוך גדול והושיט לעברי מפתח. "האורחים מהחדר שהזמנתם פינו מוקדם את החדר, ניקינו אותו במהירות כדי שתוכלו להיכנס" הודיתי לו על המחווה והערתי את החבורה העליזה ליום החדש.
חיפושינו אחר מסעדה פתוחה לארוחת בוקר העלו חרס. היה זה בוקר יום ראשון ונדמה שהכל סגור. בדקנו מסעדת רחוב מקומית אולם שום דבר בתפריט לא קרץ לנו במיוחד.
גררנו את רגלינו ברחוב. לפתע הבחנתי במסעדה של הוסטל. נכנסנו והזמנו ארוחת בוקר. בזמן שהמתנו בדקתי בקבוצות מטיילים בפייסבוק, המלצות למדריכים לטיול איזיריידר ב- Hà Giang Loop המפורסם.
אז מה היה לנו?!
"רק עם ביבי!", "לכי על ביבי!"
"קן הוא האיש בשבילכם!", "קן התותח"
"לופ עם זינג (איגל) מומלץ, מומלץ, מומלץ"
"ממליצים בחום על טין", "דיס המלצה על טין", "טין האחד והיחיד."
"האפי התותח"
טייגר המלך"
במי בוחרים? באחד והיחיד? אולי במלך? התייעצתי עם יובל וליאב, זוג ישראלים צעירים ומאוד חמודים שהחליטו להצטרף אלינו ללופ. ליאב הצחיק אותי, "מלך לא יאכזב!" הוא כתב לי.
נברתי בחביתה שלי והתלבטתי ארוכות. הרמתי את מבטי וראיתי פרסום על הקיר Loop with David, התחלתי לברר במי מדובר וגיליתי שהבחור הנחמד שהגיש לנו ארוחת בוקר הוא זה שגם מוציא סיורים. אחרי שקיבלנו מידע מפורט על הלופ, קבענו לצאת אתו לארבעה ימים בלופ.
מזג האוויר בעונה הזאת של השנה לא היה אידיאלי בלשון המעטה. עם זאת נהגי האופנועים, עשו כמיטב יכולתם לייצר לנו חוויה מקסימה.
את הבוקר פתחנו בארוחת בוקר משותפת. קיבלנו מסיכות לפנים להגנה מהקור, אמצעי מיגון לברכיים ולמרפקים, כפפות חמות וקסדות. אחרי תדריך אחרון לפני יציאה לדרך עשינו צילום קבוצתי למזכרת. ויצאנו לארבעה ימים קסומים וקפואים באזור הכי יפה בווייטנאם.
לופ הא ג'יאנג
היעד הראשון אליו הגענו מוכר בשם "שער גן עדן". האופנוע טיפס בכביש התלול אל נקודת התצפית. בבית הקפה הצופה אל הנוף, התחממנו עם כוס תה לימון חם ומתוק. את "גן העדן" לא הצלחנו לראות בגלל הערפל הכבד והסמיך. דויד משך בכתפיו במבוכה, "זה בסדר" צחקתי "נדמיין".
אחזתי בכוס תה הלימון החמה, הנחתי לאצבעותיי להפשיר מעט וחשבתי לעצמי שאם כל כך קר בגן עדן אני בוחרת להיות בגיהינום.
המשכנו בנסיעה, חלפנו על פני כפרים ונופים ציוריים, בעוד הערפל הוסיף נופך מיסטי לתפאורה.
ארבעת הימים חלפו מהר מדי ואנו נותרנו עם טעם מתוק של עוד.
יום אחד אולי נשוב, כשמזג האוויר יהיה מתאים יותר.
מסע בצל נגיף הקורונה
חזרנו ל- Sapa למלון המפנק שלנו My Boutique Hotel & Spa. העיר הייתה מתיירים וממקומיים. אנשים עטו על פניהם מסיכות ורוב המסעדות, בתי מלון וחנויות נסגרו מפחד נגיף הקורונה. שלטים גדולים הורו לאנשים לעטות מסכות. הרגשנו קצת מוזר בסיטואציה הזאת.
במלון שלנו היה כל כך כיף ונעים. החלטנו להישאר שבוע ימים. רק לנוח, להתפנק במסאז ולאגור כוחות לפני שנמשיך במסע.
פיניתי זמן איכות לכפיר ולי ויצאנו למסעדה רק שנינו. במשך שעתיים נפלאות, הוא סיפר לי את כל שעל ליבו. ישבתי שם מולו, מביטה בנער המקסים שגדל תחת ידי והרגשתי מלאת הודייה ואושר.
עוברים ללאוס
השבוע חלף במהרה, הגיעה העת לשוב לנדודים. נפרדנו בחיבוק מהצוות המקסים של My Boutique Hotel & Spa. נכנסתי למונית והבטתי לאחור בפעם האחרונה. היה כיף כל כך על אף מזג האוויר הקודר. איזה סיום נפלא לטיול בוייטנאם.
אז זהו שלא!
באותם רגעים עדיין לא ידעתי שסיום המסע בוייטנאם יהיה סיוט אחד גדול.
חוויה אלימה בדרך אל הגבול
השעה 5:45 אחר הצהרים.
המונית הגיעה בדיוק בזמן לקחת אותנו אל סוכנות הנסיעות. בעל הסוכנות לחץ את ידינו בחיוך. הוא ווידא שנוח לנו במונית. אמר שניפגש שוב בסוכנות וניפרד מאתנו.
בסוכנות הנסיעות המתנו עד שהאוטובוס יגיע.
בשעה 6:30 אחר הצהריים, האוטובוס עצר בפינת הרחוב הראשי ואחד מעובדי הסוכנות ליווה אותנו לאוטובוס. הוא ווידא שנקבל מיטות בקומה העליונה בקדמת האוטובוס כפי שביקשנו. עמדנו בתור, חלצנו את הנעליים כנהוג באוטובוס סליפר.
לתור התפרצו ארבע צעירות מקומיות. אחת מהן דחפה אותי בפראות ועלתה. אחרי חודשיים וחצי בווייטנאם כבר הכרתי את התופעה הדוחה הזאת. רוב המקומיים שפגשנו פשוט דוחפים כשהם חושבים שהזמן שלהם יקר מזה שלך. הם דוחפים גם כשלדעתם אתה חוסם את דרכם במדרכה, אז מה אם המדרכה רחבה דייה וניתן לעקוף מסביב?!
נהג האוטובוס הראה לנו את המיטות שלנו. הוא היה חסר סבלנות. כאשר שחף התקשתה להניף את תיקה הכבד לעבר המיטה ואני התעכבתי רגע כדי לסייע לה. התנצלתי בפניו וסימנתי לו שאני עוזרת לה ועוד רגע אשב במקומי.
הוא המשיך הלאה לסדר את מקומות הישיבה ואני כרבלתי אותם בשמיכות שלהם, "לילה טוב" לחשתי באהבה ופניתי להתמקם במיטה שלי.
כשיצאנו לדרך, הנהג הפעיל את המזגן והקפיא את האוטובוס. בזה אחר זה הנוסעים סגרו את פתחי האוורור האישיים. והטיבו את השמיכות על גופם.
כעבור שעתיים של נסיעה פראית למדי. האוטובוס עצר לפתע בחריקת בלמים. הוא התחיל לנסוע לאחור למרחק של כשלושה רחובות. הזדקפתי במיטתי וניסיתי להבין מה קורה פה?!
בצומת השלישי הוא תמרן את האוטובוס לתוך חנייה בסמוך למסעדה מקומית מעופשת. הוא עצר בתוך עץ וירד מהאוטובוס. בזה אחר זה ירדו הנוסעים והתיישבו ליד שולחנות המסעדה.
אחד הנוסעים שאל אותי בדאגה "?toilet?, food" הוא הצביע בידו לעבר המסעדה. חייכתי אליו "תודה". כפיר נשאר לישון בתאו, שחף, איציק ואני ירדנו מהאוטובוס. נתנו מבט אחד במנות המוגשות והחלטנו לוותר על ארוחת הערב.
הנסיעה המשיכה. ניסיתי להירדם אולם הנהג נהג בפראות ואני הייתי מוטרדת ומודאגת.
חריקת בלמים נוספת.
לאוטובוס עלו שתי משפחות גדולות עם ילדים. הוא מיקם אותם על רצפת האוטובוס. ניגש אלי, פתח את פתחי המיזוג מעל מיטתי. סימנתי לו שמאוד קר לי. הוא הרים את קולו עלי. אני לא מבינה מילה מדבריו סימנתי לו שוב שמאוד קר לי וישנם פתחי אוורור בצדי האוטובוס שאינם מכוונים ישירות מעלי. או מעל נוסע כלשהו.
הוא הרים את קולו חזק יותר והניף את אגרופו מול פני באיום.
ספטמבר 1975
כיתה א1. הצלצול המתריע על סיום ההפסקה נשמע ואני רצתי לתוך הכיתה. באותו רגע בדיוק, קובי רץ מהכיתה החוצה ואנו מסיימים את המפגש בחבטת ראשינו זה בזה. זה כאב נורא. קובי האשים אותי שעשיתי זאת בכוונה. הוא אסף חבורת בריונים מהכיתה ובכל יום במשך השנתיים הבאות הם רודפים אחרי בסיום יום הלימודים במטרה להרביץ לי.
היו אלו שנתיים בהן שבעה בריונים רצים אחרי ילדה אחת ששותקת ולא מספרת מילה לאיש. מפחד? אני לא ממש זוכרת.
שנאתי ללכת לבית ספר, סבלתי בהפסקות, שנאתי את המורה שלא הבחינה בנעשה ואולי בכלל התעלמה?
אני לא זוכרת איך זה נודע לאמי אבל בשנה השלישית נודע לה איכשהו, לעולם לא אשכח את דבריה. "אם מישהו מכה אותך, תכי בחזרה. זה יכאב לך אבל שיכאב גם לו!"
מאי 1978
ג1, הפסקה. קובי כהרגלו מתנכל לי, מתגרה. חבריו הקיפו אותי וצחקו. הם סימנו לי שוב סימן שחיטה בגרון, בסיום הלימודים. משהו צעק בתוכי חזק כל כך ובלי לחשוב פעמיים זינקתי לעבר שערותיו הארוכות של קובי, משכתי אותן בחוזקה. הורדתי את ראשו כלפי הרצפה. הוא ניסה להתנגד אולם אני לא הרפיתי, כל ניסיון כזה של התנגדות גרם לו לצרוח חזק יותר מכאב.
עד אותו רגע מעולם לא הלכתי מכות עם מישהו. ברגעי איום, הייתי עסוקה בלהימלט על נפשי, רצתי ממש מהר באותם ימים.
מישהו צעק "מכות, מכות" ומסביבנו התאספה חבורה של ילדים, מזיעים וצורחים "יאללה מכות, יאללה. ייקח אתכם אללה"
קובי ניסה לחבוט בי באגרופיו ואני התחלתי לחבוט עם כף ידי על ישבנו. חבריו צרחו בעידוד "קובי…, קובי…" בעודי ממשיכה לחבוט בו כשהזעם עולה וגואה ופורץ מתוכי. לבסוף הטחתי אותו חזק אל הרצפה. הוא בכה. הצלצול נשמע ואנו הובלנו אל משרד המנהלת.
כשהגעתי הביתה, הנחתי את הפתק בידיה של אמי. היא קראה אותו בעיון.
"כאב לך?" היא שאלה בשקט. אני הנהנתי בראשי בחיוב. "כאב לו?" שאלה, "כן" עניתי. "טוב מאוד!" היא ענתה ופנתה לעיסוקיה.
זאת הייתה הפעם האחרונה בחיי שקובי וחבריו הבריונים הציקו לי.
הבטתי באגרוף המונף מולי. הזדקפתי במיטה הגבוהה. הוא בדיוק בגובה כדי לחטוף בעיטה בראשו. איציק זינק מהמיטה ממול ואיים עליו שיתרחק ממני מיד. הנהג הופתע. הוא לא ציפה שאגיב בחוסר פחד ואיציק יגן עלי בפראות. הוא נרתע בפחד לאחור וחזר למקום מושבו ליד ההגה. איציק חיבק אותי חזק אליו וליטף את שערי ברכות.
השעה שתיים לפנות בוקר. הייתי מזועזעת מעצם החוויה, לא הצלחתי להירדם. חשבתי על שחף שהייתה עדה לאלימות שהופגנה כלפי אמה.
בשלוש לפנות בוקר האוטובוס עצר. בדקתי ב- Google Maps, עוד ק"מ בודדים נגיע לתחנה המרכזית ב- Điện Biên Phủ. הנהג דומם מנוע וכיבה את המזגן. המתנו במשך שעתיים באוטובוס חנוק.
כעבור שעתיים, המקומיים הזמינו מוניות ונסעו לדרכם. נותרנו באוטובוס לבד עם מעט מקומיים. תהינו מה עלינו לעשות. איש אינו דובר אנגלית, הנהג מטורף זה כבר ברור.
לפתע הוא הניע את האוטובוס ופתח בנסיעה איטית לעבר התחנה המרכזית. לבסוף הוא עצר על הכביש הראשי בכניסה לתחנה.
לאוטובוס עלה בחור צעיר הוא ניגש אלינו. "שלום חברים, אתם נוסעים איתי ל- Luang Prabang"? שאל.
"כן!" עניתי בהקלה.
