בליז

קרלוס, נהג המונית שלנו הכיר את הבירוקרטיה הכרוכה במעבר הגבול. הוא חייך בהבנה כשהדגשתי שעלינו לעצור במשרד ההגירה המקסיקני על מנת לקבל חותמת יציאה בדרכוננו. הוא הנהן בראשו בהסכמה והסביר לי את המשך התהליך בצד הבלזי. "אם תמצאו חיוביים בבדיקה, יחזירו אתכם למקסיקו". "באמת?" נאנחתי בהקלה. מעט חששתי מתוצאות הבדיקה. כולם סביבנו חלו, ההתקררות מהימים האחרונים סירבה לחלוף.

דקות אחר כך, קרלוס עצר לי ליד משרד ההגירה המקסיקני.

"אני מקווה שנהניתם במקסיקו" ציינה האישה, תוך כדי שהיא מחתימה את דרכוננו.

"מאוד" עניתי בחדווה "זאת אחת המדינות הכי יפות ומיוחדות שביקרנו בהן". היא הרימה את מבטה בחיוך. "אני שמחה שנהניתם, אני מקווה שתחזרו לבקר אותנו שוב". הנהנתי במרץ. "תודה רבה". עניתי ובליבי חשבתי "מי יודע? אולי הרבה יותר מהר ממה שאת חושבת…"

מיהרתי החוצה. כולם חיכו לי במונית. נרגשים לקראת המעבר.

בשטח המפריד בין המדינות, עצרו אותנו לבדיקת הציוד שלנו. השוטרים במעבר הגבול קשוחים והבעת פניהם רצינית. הם החלו בבדיקה קפדנית של תרמיל הגב הגדול שלי. אחד מהם פתח את תיק התרופות והחל לקרוא את המרכיבים שעל גבי התרופה.

"תראי לו את כפות ידיך" לחשתי לשחף. בעוד היא מושיטה את כפות ידיה לפנים, אמרתי "אלו התרופות שלה. יש לה אטופיק דרמטיטיס." הוא המשיך לקרוא בעיון את תווית המרשם בניסיון להבין במה מדובר. השוטרת שעמדה לצדו הנהנה בהבנה ואמרה לו משהו בשקט. סוף סוף, הוא הניח לתרופות ואמר לי שאין צורך להמשיך בבדיקת יתר התיקים.

נסענו מרחק קצר עד לנקודת הגבול הבלזית. שם, נפרדנו מקרלוס. "תשמרו על עצמכם, תהנו במסע שלכם". ברך אותנו בחמימות.

"ברוכים הבאים לבליז" גבר כהה עור, גבוה ורחב, פנה אלינו במבטא קריאולי כבד. "בואו, תעמדו בצד הזה." הוא בדק את חום גופינו וביקש לחטא את ידינו. שחף הראתה לו את כפות ידיה. "היא אינה יכולה לשים את חומר החיטוי" הסברתי לו במהירות, "היא אלרגית." הוא הביט בה רגע ארוך אחד, מבולבל. "אז איך היא משתמשת בחיטוי?" שאל. "היא לא משתמשת בחיטוי, זה צורב את עורה ומזיק לה, היא שוטפת את ידיה בסבון מיוחד". תשובתי הניחה את דעתו בנושא. קרצתי לשחף, היצירתיות הנדרשת מאתנו בכל פעם מחדש במצבים כאלו… לכי תסבירי לזרים גמורים מהי האטופיק דרמטיטס.

נוסעים נוספים הגיעו למעבר והוא מהר לעברם. בדק את חום גופם, ווידא שהם משתמשים בחיטוי לאחר מכן כיוון אותם לתור.

הוא חזר אלינו וירה שאלות במהירות רבה, ניסיתי לעקוב אחריו ולענות בהתאם. אולם מבטאו היה כה כבד, לבסוף שאלתי אותו אם נוכל לדבר בספרדית. הוא חייך והאט את שטף דיבורו.

הוא החל את חקירתו שוב והפעם בספרדית.

"בימים האחרונים למשהו מכם היו סיפטומים של קוביד 19, האם משהו מכם חלה?

"לא." עניתי. "פוקר פייס, פוקר פייס" חשבתי.

"האם יש לכם הזמנות למלונות Gold standard?"

"כן" עניתי.

"מה היעד הראשון שלכם בבליז?"

"Corozal"

האם מישהו אמור לאסוף אתכם מהגבול?

"לא".

"אוקי סניורה, אנחנו נצמיד לכם נהג מונית שילווה אתכם את כל התהליך בגבול וייקח אתכם עד למלון. אל תדאגו, הנהג בקי בכל השלבים".

"תודה". עניתי. "כמה עולה הנסיעה?"

"אני לא יודע. אני רק מוודא שאתם מבינים את התהליך. לנהגי המוניות ישנם תעריפים קבועים."

מיד אחר כך הוא הפנה אותי למשרד ההגירה. שם המתינה לי פקידה נמרצת. היא פנתה אלי בקריאולית (אנגלית שבורה), הבטתי בה במבוכה. לא ממש הבנתי אותה.

"את לא אזרחית בליז?" שאלה מופתעת. הגשתי לה את הדרכונים שלנו.

היא הביטה בהם. "הם לא," הצביעה על איציק והילדים, "אבל את לא אזרחית בליז?" שאלה שוב. הנדתי בראשי בשלילה. תהיתי אם היא התבלבלה בגלל גוון עורי או בגלל האנגלית השבורה שלי.

היא בקשה לראות הוכחה להזמנת לינה במלונות. הצגתי לפניה את הלילה שהזמנו במלון ב- Corozal. אולם היא לא הסתפקה בכך ובקשה לראות הזמנה עבור לילות נוספים. "משם נמשיך לסן פדרו" עניתי לה והצגתי בפניה את ההזמנה למלון עבור שני לילות נוספים באי. "כמה ימים אתם מתכננים לשהות בבליז?" חקרה. "חודש" עניתי באסרטיביות. "אנחנו מתכננים לחצות לגוואטמלה במעבר גבול יבשתי ומשם נמשיך לשאר המדינות במרכז ודרום אמריקה."

היא הרימה מבטה, בחנה אותי במבט ארוך. "בואי, תעזרי לי להחזיק את הדרכונים שלכם. אני מצלמת אותם ומעבירה את הצילומים לבקרה בגבול. אם בדיקת האנטיגן שלכם תהיה שלילית. תוכלו להמשיך לקבלת חותמת כניסה. הם כבר יצפו לכם".

היא סיימה לשלוח הודעה והושיטה לי את הדרכונים. "תיהנו בטיול שלכם" אמרה בחיוך חמים. יכולתי לזהות בקולה נימת ערגה.

חוויאר, נהג המונית שהוצמד לנו. קיבל את פנינו בידידותיות רבה. הוא הסביר לנו את התהליך הצפוי לנו. תוך כדי נסיעה איטית. בתחנה הראשונה עצרנו למילוי טפסים עבור בדיקת אנטיגן מהירה ותשלום 50 דולר אמריקאי או 1,020 פזו מקסיקני לאדם.

הושטתי את הטפסים החתומים במשרד הסמוך והורדתי את משקפי הראיה שלי. "אני תוהה איך אוכל לעבור את הבדיקה". אמרתי בקול נכאים.

הבחור שקיבל את פנינו, הביט בפני החבולות ופער עיניו לרווחה. "וואו! את בסדר?" שאל בדאגה. "לא ממש", עניתי. "זה כואב מאוד". "מה קרה?" הוא שאל. "תאונה". הוא הביט בי באמפטיה. "אולי תרצי שניקח דגימה מהפה במקום מהאף?" ניסיתי לחייך, אולם פני התעוותו בכאב. "כן, תודה."

"היה עדיף לו ויתרתם לי לי על העינוי הזה" חשבתי בליבי. הוא פנה לדוגם וביקש ממנו לקח את הדגימה מגרוני ולהיות עדין איתי ככל האפשר ואכן הדוגם נהג בי ברגישות רבה.

כעשר דקות אחר כך, קיבלנו תשובות שליליות והוזמנו להמשיך בנסיעה לעבר משרד ההגירה עצמו.

התיישבנו במונית ונשמנו לרווחה. "אז מה שזה לא היה, זה לא היה קוביד!"

דקות אחר כך, כבר עשינו דרכנו לעבר העיירה Corozal, בדרכוננו חותמת לשהות של 31 יום. הכביש רחב וריק מתנועת רכבים. השמיים היו כה בהירים, התקשיתי לפקוח עיניים, פני כל כך כאבו. אבל משהו באווירה, ליבי הרנין בשמחה. היה מן ריח נעים באוויר. ריח של צמחיה ירוקה שלאחר הגשם. עד מהרה הים הקאריבי בצבעי הטורקיז שלו בהק מול עיניי. תחושת אושר עמוקה ומוכרת פגשה אותי שוב. הייתה זאת הפעם הראשונה מאז שבנו למסע שהרגשתי שוב את אותה תחושת אושר נפלאה.

"אני אוהבת את בליז" אמרתי בקול רם. "אני אוהבת אותה ממש".

במלון Sunshine View Hotel, קידמו את פנינו בשמחה. החדר היה נפלא, צופה אל הים האהוב עלי כל כך. עד מהרה יצאנו אל העיירה הקטנה והשלווה. קצת הצטערתי שלא הקדשנו למקום מעבר ללילה אחד. "תמיד נוכל לשוב לכאן", לחשה לי שחף וכרכה את זרועותיה סביבי בחיבה.

כדי להגיע לסן פדרו עיירה בחלקו הדרומי של Ambergris Caye, ניתן לקחת מעבורת היוצאת נכון לימים אלו, פעם ביום בשעה 7:00 בבוקר. עלות ההפלגה 26 USD והיא אורכת כשעתיים. אפשרות אחרת מרהיבה יותר, לטוס במטוס זעיר של 14 נוסעים בלבד. חברת Tropic Air מוציאה שלוש טיסות ביום, בימי שני עד שישי. שדה התעופה מרוחק כק"מ וחצי מהעיירה Corozal. עלות הטיסה 75 USD לאדם והטיסה אורכת כעשרים דקות. בחרנו בלי להסס באפשרות השנייה – טיסה. הזמנו כרטיסים לשעה 13:30 בצהריי יום המחרת, רק כדי לא לקום מוקדם בבוקר. למזלנו!

היה זה לילה סוער, שעות הבוקר גשומות והשמיים קודרים. אני מניחה שאם היינו טסים בטיסת הבוקר המוקדמת, הראות הייתה גרועה והיינו מחמיצים את כל החוויה. לקראת הצהרים, קרני השמש החלו מציצות מבעד לעננים. עד מהרה השמיים התבהרו. חצי שעה לפני הטיסה לא היה זכר לסופה שהשתוללה.

San Pedro – La Isla Bonita

נהג המונית עזר לנו להעמיס את המוצ'ילות הגדולות לתא המטען. הוא מקשיב לשיחתנו ותוהה באיזו שפה אנו מדברים. כשהוא מבין שאנו ישראלים. עיניו נוצצות בשמחה, הוא מניח את כף ידו על לוח ליבו ואומר לי בקול נרגש "ברוכים הבאים לבליז, אתם הישראלים הראשונים שאני מכיר."

הטיסה הייתה מרהיבה. הנוף הנפלא של בליז ניבט מתחתינו.

נחתנו באיחור של חצי שעה. רמון נהג המונית שנשלח על ידי המלון, חייך כשהתנצלתי בפניו. "אל תדאגי! הם תמיד מאחרים. אני רגיל לזה."

למלון Blue Tang Inn, יש רצועת חוף ים פרטית. הגישה למים דרך מזח עץ צר. פקידת הקבלה שקידמה את פנינו. הביטה בי בחיוך כשסקרתי את הים בהתלהבות. היא המליצה לנו להיכנס למים דרך המזח בלבד ולהקפיד לא לעבור את המצופים, בגלל סירות המנוע המשייטות שם. יש הרבה Stingrey במים וגם כרישים! דיווחה.

"האם אתם מכירים את החוקים בבליז?" שאלה לפתע.

"אמממ… אני לא בטוחה שאני מבינה למה את מתכוונת". עניתי.

"קיבלתם מידע לגבי העוצר?" היא הבחינה במבטי המופתע. "אף אחד לא עדכן אתכם כשהגעתם למשרד ההגירה?"

"לא". זכרתי ששמעתי תרמילאים מציינים שיש עוצר בבליז אולם לא ממש התעמקתי בפרטים.

"בימי ראשון עד שישי, יש עוצר משעה 11:00 בלילה ועד 4:00 לפנות בוקר. בימי שישי, שבת העוצר מתחיל משעה 12:00 בלילה ועד 4:00 בבוקר".

"מה קורה אם נתפסים בחוץ בזמן עוצר?" שאלתי משועשעת. "אפשר להיעצר ולהיזרק לכלא". היא ענתה. "באמת?" תהיתי בקול. רמון, הנהג מיהר לתקן אותה. "להיעצר עד תשלום קנס של 250 דולר אמריקאי".

"אל תדאגי אין לנו תכניות להתהולל כל הלילה". צחקקתי. "תמיד אפשר לשבת פה" היא הצביעה על שטח המלון. "לכאן הם לא יכולים להיכנס."

משהו בתחושה הראשונית כששומעים את המילה עוצר, מרתיע בהחלט. במהלך השנתיים האחרונות, טיילנו ומעולם לא ממש פגשנו איסורים כה חמורים הקשורים במגיפה. "אמא, תחשבי על היתרונות" אמר לי כפיר בעליצות. "יהיה לנו שקט בלילות. לא עוד שיכורים צורחים ברחובות, מוזיקה רעשנית מכל עבר". זכר הלילות ללא שינה ב- San Miguel de Cozumel וב- Playa del Carmen צף בראשי. "האמת, אתה ממש צודק! הלוואי שתמיד יהיה עוצר בשעות האלו". אמרתי בהלצה.

ביום המחרת, הגענו ל- Chuck & Robbie's Ambergris Caye Diving & PADI Scuba Instruction. המועדון שייך לרובי, בחור יהודי אמריקאי שגדל בבליז. עמדנו על המזח, והקשבנו להסבריו של רובי על אפשרויות הצלילה באזור. תוך כדי שיחה הוא הסב את תשומת ליבנו לשני Spotted Eagle Rays שחלפו במים הצלולים.

הצטיידנו בציוד השנורקל שלנו וקפצנו למים. עד מהרה הוקפנו בלהקה גדולה ומרשימה של Spotted Eagle Rays. היה מרתק לצפות בתנועות גופם, דומה היה שהם מרחפים במים.

מזג האוויר היווה אתגר רציני לתיאום צלילות. השמיים הבהירים התקדרו בעננים כבדים בן רגע, והים החלק כראי הפך גלי. רוחות עזות הצליפו בעצי הקוקוס על החופים הזהובים, וטיפות גשם גדולות ירדו כמסך אפור על האי.

ביום רביעי, מזג האוויר התבהר סוף סוף.

יוצאים לצלילה בשונית המחסום

יצאנו בהפלגה אל שונית המחסום (סידרה של שוניות אלמוגים שנמשכת מ- Cancun שבמקסיקו ועד הונדורס, זוהי מערכת השוניות השנייה בגדלה בעולם אחרי שונית אוסטרליה). דולפין בודד ליווה אותנו בדרכנו כברת דרך ונעלם לדרכו. מרגע שיצאנו מאזור הריף המוגן, הים היה סוער, הגלים הגבוהים טלטלו את סירת המנוע הקטנה. תחושת בחילה איומה החלה לזחול במעלה גרוני.

צלילה ראשונה

ניסיתי לעקוב אחרי תדרוך הצלילה, הדבר דרש ממני ריכוז ניכר. קיוויתי שנגיע סוף סוף ליעד ונכנס למים, מניסיון העבר, בעומק הרבה יותר קל. אז זהו שלא! ממש לא! לעולם לא אשכח את הרגע ההוא שבו התאמתי את מאזן הציפה על גופי, הרמתי את מבטי, לנגד עיני התנשא גל עצום, מאיים לשטוף את הסירה הקטנה. הסירה נישאה מעלה ורגע אחרי צנחה מטה. תחושת אימה כמו ברכבת הרים הציפה אותי. נאבקתי קלות להטיב את מסיכת הצלילה על פני. ניפחתי מעט אוויר במאזן ציפה, הנחתי בזריזות את יד ימיני על מסכת הצלילה והווסת שבפי בעוד ידי השמאלית מאבטחת את הרצועה מאחורי ראשי. הנפתי רגלי מעלה וצנחתי אל הים בגלגול לאחור. רגע אחד נאבקתי בגל הגבוה ששטף אותי. מיהרתי לרוקן אוויר מהמאזן ולשקוע אל העומק. "עוד רגע," חשבתי לעצמי, "תחזיקי מעמד רק עוד רגע אחד". שונית המחסום השנייה בגודלה בעולם נפרסה כשטיח עצום לרגלי. הבטתי במבנה המרשים של שונית האלמוגים הגדולה. היו שם אלמוגים קשים ואלמוגים רכים. אולם להפתעתי לא היה עושר בדגה.

מי הים כה צלולים. הייתה לי תחושה כאילו אני צוללת בתוך אקווריום עצום מימדים. לפתע לכדה את תשומת ליבי צללית אפורה שהלכה והתקרבה. סימנתי למדריך לצידי. הוא סימן לשאר חברינו לצלילה. הם שעטו בעקבות הכריש כדי לצלמו ואילו אני שהרגשתי פחות בנוח העדפתי להמתין במקומי.

לפתע הגיח מולי כריש Black Tip Sharks נוסף. הוא היה כה קרוב אלי. ליבי הלם באימה. מצאתי את עצמי פולטת לתוך הווסת "Oh my God". הבטתי בו מהופנטת. גופי קפא. "תמשיכי לנשום," נזפתי בעצמי. והתחלתי נושמת במהירות. "תירגעי!" חשבתי וחיבקתי את עצמי, נאבקת להסדיר את נשמתי. הכריש חג באיטיות סביבי. הבטתי הצידה. כולם התרחקו בעקבות הכריש הראשון. הבטתי לימיני והבחנתי בכריש נוסף. הם המשיכו לחוג סביבי בחוסר עניין. לבסוף פנו ונעלמו במעמקים. נותרתי עוד רגע ארוך בוהה אל הנקודה בה הם נעלמו.

כריש שחור שולים – Black Tip Sharks, קטן יותר ממינים אחרים של כרישים, אולם הוא צייד ושחיין פנומנלי. המזון המועדף עליו הוא שרימפס ודגי גרם. למרבה הצער, זן זה של כרישים היה פופולארי לצייד למטרות מזון והוא מצוי על סף הכחדה.

שוב לא הייתי לבד. כולם חזרו לתור את הסביבה. בין האלמוגים הסתתרו סרטנים ענקים, קופסינוניים, ולהקות דגים.

במהלך הצלילה, גופי הטלטל מצד אל צד. השפעת הגלים הגבוהים הורגשה גם במעמקים. האוויר ממיכל הצלילה שזרם דרך הווסת, העלה קבס בגרוני היבש.

כשהגיע הזמן לסיים את הצלילה ולחזור אל פני המים, מצאתי את עצמי שוב נאבקת בזרם החזק ובגלים הגבוהים. בקושי רב, הצלחתי להיאחז בחבל שהושלך למים הסוערים ע"י צוות הסירה. התקדמתי במאמץ רב עד שלבסוף הצלחתי להגיע אל הסולם, לטפס פנימה, להתיישב ומיד להסתובב מעבר לדופן הסירה, להקיא את נשמתי. זה היה מביך כל כך!

הסירה שבה אל המזח. היה עלינו להמתין שעה עד שנוכל לצאת לצלילה הבאה. טיפסתי החוצה, מתנודדת כשיכורה אל הספסל הצר. רובי בדק את מצבי בדאגה. "את בטוחה שאת רוצה לצאת לצלילה הבאה?" שאל. "זה בסדר" עניתי בקול חלוש. "יותר גרוע מזה, כבר לא יהיה".

כעבור שעה יצאנו שוב לדרך.

טעיתי, הרגשתי הרבה יותר גרוע!

צלילה שניה

במהלך הצלילה השנייה פגשנו Nurse shark.

כרישי Nurse sharks, שוכני קרקעית, תנועתם איטית. חיים בשונית, בין איי מנגרובים וחולות. הם משתמשים בלסתות החזקות שלהם כדי לכתוש ולאכול רכיכות ואפילו אלמוגים, אבל מעדיפים לאכול דגים, שרימפס ודיונונים.

כה שבט – חגיגת בר מצווה לכפיר

תמיד חלמתי לחגוג לכפיר את מסיבת הבר מצווה בקהילה יהודית אי שם במדינה אקזוטית. לשמחתנו זכינו להכיר את הדר ומנדל שליחי בית חב"ד סן פדרו בליז. ביחד עם ילדיהם המתוקים, כל כך ריגשו אותנו בחום והאהבה הגדולה בה עטפו אותנו. הם הכינו לו אירוע מושלם ומרגש שלא ישכח לעולם.

Caye Caulker

אם יש גן עדן, כנראה שהוא נמצא כאן, באי הנפלא הזה. חופים זהובים, עצי קוקוס, ים בגווני טורקיז, כפר קטן ושקט עם דרכי עפר צרות. שקיעות מדהימות ובית קפה אחד נפלא! יכולתי לגור שם לנצח ולו רק כדי לאכול בכל יום מחדש ב- Ice and Beans Cafe.

שהינו ב- Sea n Sun Guest House, בעלי הבית מאוד נחמדים, הם משאילים לאורחיהם אופני חוף וקיאקים. רכבנו על האופנים בשבילי העפר של האי הקטן, הרוח הנעימה ליטפה את פני, התגעגעתי לתחושה הזאת.

שייט קיאקים

"בואו נשוט בקיאק" הצעתי, התחלקנו לזוגות. כפיר ואני חלקנו קיאק. בעודנו חותרים דרך עצי המנגרובים לעבר הים הפתוח. כפיר תהה בקול "מעניין אם יש פה תנינים?" ובאותה נשימה ענה "אמא, תראי יש בסירה הנטושה תנין ענק!" הבטתי לעבר הסירה עליה הצביע. תנין אמריקאי גדול התחרדן, פיו היה פעור לרווחה. לרגע קפאנו. תנועת משוט חדה והתנין שינה תנוחה. הבטנו סביבנו בחשש, היינו מוקפים בעצי מנגרובים גדולים, שורשיהם סבוכים במים. "תנינים חיים בים?" שאלתי בחרדה מהרעיון שאפגוש תנין כשאשנרקל או אשחה. "לא יודע", ענה כפיר "אבל אנחנו חוזרים עכשיו! הספיק לי בברזיל."

קילן, העובד החדש בן ה- 17 ב- Sea and Sun Gust House, הופתע לראות שחזרנו כל כך מהר. "יש תנינים במים?" ספק שאלתי, ספק אמרתי. "לא יכול להיות." הוא הביט בי נבוך "בעלת הבית לא אמרה לי שום דבר על כך ובשבוע שעבר אחותי הצעירה ואני שחינו כאן." הוצאתי את מצלמתי והראיתי לו את התנין שצילמנו. פניו החווירו. מאוחר יותר סיפר לי שהוא בדק את הנושא עם בעלת הבית. היא התנצלה בפניו ששכחה לציין שאזור המנגרובים שורץ תנינים.

מידי יום אחרי הצהריים, בחוף של Iguana Reef Inn, מתקיימת האכלת Stingrays. הם מגיעים בהמוניהם, מחוללים בסנפיריהם הגדולים, מגיעים קרוב אל שפת המים, מתחככים ברגלי האנשים וחוזרים שוב אל הים. שקנאים ואנפות מתקוטטים בניהם, בתקווה שיזכו גם הם בשלל. השמש שוקעת בגווני אדום עזים.

שחף, עמדה ברגליה היחפות במים. היא ליטפה ברכות את ה- Stingrays שהתחככו בה שוב ושוב. לבסוף הם התרחקו והמשיכו בדרכם למעמקי הים. היא התכופפה לשחק בקונכיות המפוזרות במים הרדודים. שקנאי אמיץ התקרב אליה בנחישות. "תזהרי!" הספקתי לומר, אולם היה מאוחר מידי. השקנאי פער את מקורו הגדול ונעץ אותו בקרקפתה, כאילו ניסה לבלוע את ראשה. היא פלטה צרחה ונופפה בידיה, אולם הוא היה נחוש וניסה שוב את מזלו ב"ציד". היא חבטה בזעם באוויר מעל ראשה. למזלו הוא הבין מהר שעדיף לו להתרחק ממנה. הוא פרש כנפיו והתעופף משם, בחוסר רצון בולט.

סמוך למזח העץ הקטן, ישנה מושבת סוסוני ים ובמי הים הצלולים אפשר להבחין בסרטנים ענקיים מתחבאים מתחת לקונכיות.

שמורת טבע שימור דגי טרפון

ב- Tarpon feeding dock, שמורת טבע בה חל איסור דייג, ניתן לראות ולהאכיל דגי טרפון מרשימים במבנה גופם הגדול. בתמורה ל- 5 דולר בליז, מקבלים סלסלת דגים להאכלה והדרכה.

Hopkins

נסיעה קצרה במונית מהמעבורת לתחנת האוטובוס המרכזית בבליז סיטי עוברת על פני הגשר הנפתח על מנת לאפשר מעבר סירות דיג בעלות תרנים גבוהים. "זהו הגשר העתיק ביותר במרכז אמריקה שנפתח באופן ידני והיחידי בבליז." נהג המונית מספר לי על כך כשעל פניו מרוחה גאווה. הוא מצליח להגיע לתחנה בדיוק כשנהג האוטובוס החל בנסיעתו.

"לאן אתם צריכים להגיע?" שאלו אותנו מכל עבר פנים חייכניות. "ל- Hopkins" עניתי, חיוכם התחלף בהבעת דאגה. "האוטובוס בדיוק יצא לדרך" בישרו לנו ואז בלי שום הכנה מראש, בפרץ שאגות מכל עבר דאגו לעצור את האוטובוס עבורנו. הנהג המתין לנו, כאשר גברת חביבה מיהרה להגיע אלינו ולהביא לנו כרטיסי נסיעה. מיהרתי לשלם לה ורצנו לעבר האוטובוס. היה זה אוטובוס ארוך וישן. ברקע התנגנה מוזיקה מקומית. יושבי האוטובוס חייכו לעברינו. הנחנו את המוצ'ילות בחלקו האחורי של האוטובוס, במקום המיועד להנחת ציוד. רק מאוחר יותר גילינו שמתישהו במהלך הנסיעה מישהו חיטט בכיסי התיקים הצדדיים ושלף את אולר הלדרמן הנפלא של איציק. למזלנו, התיקים עצמם היו נעולים כך שבזה הסתיים הנזק לעת עתה.

אחרי כשלוש וחצי שעות נסיעה באוטובוס שעוצר ללא הרף בכפרים קטנים הגענו לצומת על הדרך הראשית, כביש כפרי מוביל לכפר. עוזר הנהג הצביע לעבר סככה, לצידה ממתינות מוניות ואמר שעלינו להמשיך משם במונית אל הכפר.

Hopkins, כפר Garifuna (צאצאי בני תערובת אפריקאים ואינדיאנים), קטן ושליו על חוף מחוז Stann Creek. תושביו ידידותיים ומתקיימים בעיקר מחקלאות, מדייג ומתיירות ההולכת ומתפתחת באזור. התארחנו בבית הארחה All Seasons, המנוהל ע"י משפחה אמריקאית מקסימה. הם משאילים ללא תמורה אופניים לטיולים באזור. גם כאן כמו ב- Caye Caulker, האופניים הן אופני חוף עם בלימה בדוושות בלבד, לכן כשרצינו לצאת לטייל בשמורת הטבע Mayflower Bocawina National Park, באזור ההררי בחרנו לקחת מונית. בדיעבד היה עדיף לשכור רכב לאזור זה של בליז שכן מחירי המוניות מופקעים בעליל.

רפאל, הנהג שלנו, הוא מדריך טיולים מוסמך. הוא סיפר לי שעבד במשך ארבע-עשרה שנה בשמורת הטבע: Mayflower Bocawina National Park בהדרכת תיירים אולם בכל שנות עבודתו, ראה בדיוק פעמיים יגואר וגם אז, מרחוק. "הם פוחדים מבני אדם," הוא אמר "ברגע שהם שומעים רעש, הם נעלמים בסבך." הוא המשיך וסיפר לי כשבעיניו דוק של געגוע, על הימים טרום הקורונה, כשלבליז הגיעו תיירים רבים והוא התפרנס בכבוד. הקורונה שינתה את חייו. הוא פוטר ונאלץ לחפש עבודה בתור נהג מונית. בימים אלו עבד עבור איריס, סוכנת הנסיעות החביבה שמשרדה נמצא בסמיכות למלון שלנו.

רכבו צלח את הבורות בכביש העפר הבוצי ולפתע הוא נעצר. הצביע לעבר העצים הגבוהים והחל להסביר לנו על מיני הציפורים שראינו.

רגע לפני שחזרנו לרכב, הבחין איציק בתביעת כף רגל של פומה. מדריך מטיילים נוסף שהיה במקום, סיפר שחמש דקות קודם לכן הפומה עברה שם. 'איזו החמצה' חשבתי בקול.

בפארק ישנם מספר מסלולים והפקחים מסייעים במידע ובבחירת מסלול מועדף. לאחר רישום פרטינו, צעדנו במסלול "Antelope Falls". המסלול מעט מאתגר. טיפסנו במעלה ההר התלול ונעזרנו בחבלים המעוגנים בסלע. אחרי טיפוס מאומץ של כשעה, הגענו לבריכות מים טבעיות וצלולות.

מי הבריכה היו קרירים, ושקופים. דגים גדולים שחו סביבי, נוגסים קלות בעורי החשוף. שחיתי לעבר המפל הקוצף. התיישבתי במדף הסלע והנחתי לזרם החזק לעסות את גופי הכאוב עדיין מהנפילה. הופתעתי לגלות שהמים שזרמו במפל היו חמימים.

כדי לצאת מ- Hopkins, עצרנו טרמפ. ביקשנו להגיע לצומת הסמוכה כדי לעלות על האוטובוס שהביא אותנו בכיוון ההפוך. אולם הוא הציע לקחת אותנו לצומת אחרת. שם עלינו לאוטובוס ישיר ל- Belmopan, עיר הבירה של בליז. כך נחסכו מאתנו שעות מיותרות על הכבישים. ב- Belmopan המתנו חצי שעה עד שהאוטובוס ל- San Ignacio יצא לדרך.

San Ignacio

העיר San Ignacio ממוקמת על גדת Macal River. היא מהווה עיר מעבר בין גוואטמלה ובליז. בנוסף היא נקודת מוצא לטיולים באזור המערבי של בליז.

התמקמנו בחדר משפחתי ומפנק ב- Martha's Guest House, הממוקם במרכז העיר, מרחק הליכה קצר מתחנת האוטובוס.

Xunantunich Mayan Ruins

הגעה מ- San Ignacio אל Xunantunich Mayan Ruins באופן עצמאי, הינה קלה וזולה משמעותית מהסיורים המאורגנים.

אחת לשעה (רצוי להתייעץ עם המקומיים באשר לשעה המדויקת), עובר האוטובוס המקומי ב- C.W.C Bus Stop, הממוקם בסמוך ל- Cayo Welcome Center & Tourist Information Center. עלות הנסיעה שני דולר בליז לאדם. האתר מרוחק כעשרה ק"מ מהעיר והנסיעה אורכת כשלושים דקות. האוטובוס עוצר ליד המעבורת. המעבורת חינמית ומאפשרת מעבר רכבים והולכי רגל. היא מופעלת באופן ידני בעזרת מנואלה וכבלים. בסמוך למעבורת, ניתן לשכור את שרותיו של מדריך טיולים מוסמך. המדריכים שולטים בשפה האנגלית והספרדית. מעברו השני של הגדה יש לטפס עליה מתונה של ק"מ וחצי. הכביש עובר ביער סבוך, עשיר בציפורים, איגואנות והנוף עוצר נשימה.

דמי הכניסה לאתר עשרה דולר בליזיאני, הסיור באתר אורך כשעה.

הגענו בשעת בוקר מוקדמת. האוויר הצח לאחר לילה סוער מילא את ראותי. צעדנו במרץ במעלה הגבעה, מידי פעם התעכבנו לצפות בטוקנים וציפורי השיר. באתר הסתובבו מעט מאוד מבקרים. שינוי מרענן לעומת העומס הרב באתרי המאיה והאצטקים במקסיקו.

חורבות ה- Xunantunich (ה- Xu מבוטא 'שו' כמו במילה שולחן), הוא אחד מהאתרי המאיה המפורסמים של בליז. מקור השם Xunantunich בשפת המאיה היוקטקית ופרושו: "Stone Woman" או "Maiden of the Rock". השם הינו שם מודרני מאחר ושמה המקורי של העיר, אבד בנבכי הזמן. בני המאיה המקומיים כינו את העיר בשם אשת האבן בשל האמונה שהאתר רדוף על ידי רוח רפאים, המתוארת כדמות אישה, הלבושה בלבן ועיניה אדומות וזוהרות.

האתר ננטש על ידי בני המאיה לפני כאלף שנה. הסיבות אינן ידועות. במהלך השנים, הג'ונגל כיסה את ההריסות עד שבשנת 1890, ארכיאולוגים החלו לחקור את האזור.

האתר מפורסם בזכות המקדש הגדול המכונה El Castillo (פירוש השם מספרדית: "הטירה") גובהו כשלושים מטרים.

בצדו המערבי של El Castillo, על חלקו החיצוני, ישנו אפריז באורך של כתשעה מטרים וגובהו כשלושה מטרים. האפריז עשוי טיח. הוא מתוארך בין המאות 800 עד 900 לספירה. האפריז מציג תמונה תלת מיימד של שליט המאיה, אבות קדמונים, דמויות רוקדות ודמויות מן המיתולוגיה.

האדריכלים המקוריים של Xunantunich תכננו את העיר סביב מקדש "El Castillo" השוכן בדיוק במרכזה. בעבר מדינת עיר זו שגשגה ומנתה כ- 200,000 נפש. היו בה שש כיכרות ויותר משני תריסרים של מקדשים, ארמונות ומבנים שונים.

כל כך נהנו, הזמן חלף מהר. מצאנו את עצמנו מבלים בעיר כשעתיים וחצי. לבסוף כשיצאנו מהאתר, החלנו עושים את דרכנו במורד הגבעה. השמש עמדה גבוה בשמים והיה חם מאוד. במחצית הדרך עצרנו טרמפ למעבורת.

Branch Mouth Park

הפארק השלו Branch Mouth Park, נמצא במרחק הליכה של כ- 3 ק"מ מהעיר San Ignacio. בעונה הגשומה, השביל מעט בוצי. תחילה התקדמנו לאורך Macal River, בהמשך צעדנו בשביל העובר בין שני הנהרות, מצדו האחד, Macal River ומצדו האחר Mopan River. הצמחייה הסבוכה מהווה מקום מסתור למינים רבים של ציפורים ולטאות. לבסוף הגענו לנקודת המפגש של שני הנהרות אשר ביחד יוצרים את Belize River. נהר זה, זורם מזרחה ונשפך לים באזור בליז סיטי.

מקומיים בודדים ישבו על גדת הנהר, דגו דגים בעזרת חוט וקרס פשוט. למעט נוכחותם המקום היה שקט כל כך.

Actun Tunichil Muknal The Cave of the Crystal Sepulchre

התעוררנו לעוד בוקר גשום. מזה יומיים אנו ממתינים בתקווה לבקר במערה המרתקת. אולם סיורנו נדחה פעם אחר פעם בגלל הגשמים שהכו בעוז.

"נראה שגם היום הכי קרוב שנגיע ל- ATM, זה ביקור ב- Atlantic Bank" אמרתי בבדיחות הדעת לאיציק שהצמיד את פניו לשמשה הרטובה בעודו נע בין ייאוש לתקווה.

כשירדנו לארוחת הבוקר, התבשרנו שהסיור יתקיים סוף סוף.

גולת הכותרת של ביקורינו בבליז היא ללא ספק Actun Tunichil Muknal, המוכרת גם בשם The ATM Cave. המערה דורגה על ידי  The National Geographic Society, כאחת מעשרת המערות המובילות בעולם.

המערה נמצאת במרחק של כ- 45 דקות נסיעה מ- San Ignacio ו- Santa Elena, במעבה הג'ונגל הטרופי באזור המכונה: The Mountain Tapir Reserve. ניתן לבקר במערה רק בליווי מדריך מוסמך ומורשה. המדריך מספק קסדה ופנס ראש וחליפות הצלה למי שאינו יודע לשחות.

הצטיידנו במגבות ובגדים להחלפה, סנדלים להליכה במים (אם כי המליצו לנו על נעל סגורה אולם לא הייתה לנו נעל מתאימה להליכה במים) גרביים כהות, ובגדים פשוטים ונוחים לשחייה.

ההליכה עד למערה אורכת כ- 45 דקות. שביל הגישה למערה התחיל בחציית Roaring River, המים היו קרים והזרם היה מעט חזק, בימים האחרונים ירדו ממטרים רבים. חבל עבה נמתח בין שתי גדות הנהר, כך שניתן היה להיאחז בו ולהתקדם ללא קושי. משם המשכנו במסלול מסודר שעבר במעבה היער הסבוך. חצינו שוב את אחד הפלגים של הנהר, הפעם המים הגיעו עד לברכנו. טיפסנו לגדה והמשכנו במסלול עד לפלג הבא. המים היו רדודים יותר והגיעו עד קרסולינו אולם הזרם היה חזק כל כך והקשה על התקדמותנו. אחזנו ידיים והתקדמנו בנחישות לעבר הגדה. המשכנו במסלול ולפתע היא ניצבה שם מולנו, מערת Actun Tunichil Muknal. פיתחה הזכיר לנו שעון חול עצום. מתוכה נשפכו מימיו הכחולים והצלולים של הנהר.

לגמנו מים מבקבוקי השתייה והנחנו אותם בצד הדרך שכן חל איסור להכניס בקבוקי שתיה למערה. הם המתינו לנו שם עד צאתנו.

נכנסנו שוב לנהר ושחינו אל תוך המערה החשוכה. אורו החיוור של פנס הראש על קסדתנו האיר את דרכנו בעלטה.

אט אט, הרגשתי נשאבת לתוך מסע בזמן. הבטתי בקירות המערה המכוסים נטיפים וזקיפים בני אלפי שנה.

המסלול האתגרי בן 1.6 ק"מ אל עומק המערה דרש מאתנו לטפס על סלעים עצומים וחלקלקים, לשחות או לזחול במעברים צרים עם סלעים משוננים עד שלבסוף הגענו לנקודה בה היה עלינו לטפס החוצה מהמים, לחלוץ את סנדלנו ולהניחן בצד.

מכאן הורשנו לצעוד בתוך המערה בגרבינו בלבד.

Actun Tunichil Muknal cave, שפירושה משפת המאיה The Cave of the Stone Sepulcher – מערת קבר האבן. התגלתה לראשונה בשנת 1989. ארכיאולוגים מצאו עדויות להיסטוריה ארוכה של פולחן וטקסים דתיים שהתקיימו באגפי המערה השונים, כולל הקרבת קורבנות אדם בעיקר נשים, ילדים צעירים ותינוקות, אלו האחרונים נחשבו ל- “Zuhui” כלומר, טהורים ביותר ומתאימים במיוחד במטרה לפייס ולרצות את האלים. על פי אמונת המאיה, מערות היוו שער מיסטי ישירות ל- "Xibalba" – "העולם התחתון".

כהני המאיה נכנסו לראשונה למערה בין השנים 300 – 600 לספירה אולם רק מאוחר יותר, בין השנים 700 – 900 לספירה הם העמיקו פנימה. כהני המאיה הניחו מנחות מזון, והקריבו בעלי חיים. מאוחר יותר החלו להקריב קרבנות אדם. כאשר בני המאיה התמודדו עם בצורת ארוכה והרסנית, גדל מספר קרבנות האדם ל- Chac אל הגשם והרעם. באגף המרכזי במערה התגלו שרידי 14 שלדים. שבעה מתוכם הינם שרידים של ילדים. הכהן הגדול ועוזריו היו היחידים שהורשו להיכנס "לעולם התחתון" על מנת להגיש את המנחות לאלים ולרצותם. עד מהרה התחוור להם שהקרבת קורבנות האדם לא צלחה, האלים לא התרצו ותרבות המאיה הלכה והתמוטטה עד שהגיעו הכובשים הספרדים שחתמו את גורלה של תרבות מפוארת זו.

הבטתי בגולגולת של ילד צעיר, גילו הוערך כבן שבע או שמונה לכל היותר. תחושת אימה זלגה במורד גווי. הרמתי את מבטי אל קירות המערה העצומים. ניסיתי לדמיין את הטקס: את אור הלפידים היוצר צללים המרצדים על הנטיפים העצומים, מוסיף לאווירה המיסטית – המצמררת, בעוד העשן הסמיך מהלפידים מותיר כתמים שחורים גדולים על תקרת המערה. חשבתי על הילד הקטן ותהיתי אם ידע לשם מה הובא למערה. כמה מפוחד היה בוודאי!

על אחד הכדים שנמצאו במערה, התגלה ממצא מיוחד במינו, למעשה, נמצאו בבליז רק עוד 3 פריטים מסוגו. בחלקו העליון של הכד, ניתן להבחין בדמות המזכירה מעט קוף. זוהי דמות מיתולוגית של שומר "העולם התחתון".

לאחר הסיור באגף הראשי המשכנו לטפס במעלה המערה. עד שהגענו לסולם דק וגבוה המעוגן למדף סלע עליון בעזרת חבל עבה. הטיפוס בשלבי הסולם והדילוג מעל מדף הסלע החד והחלקלק היה מאתגר, אולם מיד אחר כך, הופיעה לנגד עיננו ברוב הדרה דמותה המרתקת של "עלמת הקריסטל". על פי הערכות חוקרים, אלו הם שרידי נערה כבת שבע-עשרה (אם כי ישנם חוקרים החולקים על כך וטוענים שאלו הם שרידי נער צעיר). מאמינים שהיא הובאה למערה כמתנת קורבן לאלים. במהלך השנים שרידיה התמזגו לרצפת המערה על ידי המים שזרמו שם וגרמו להיווצרות ציפוי גבישי קלציט חום (מינרל הבונה נטיפים וזקיפים במערות). דמותה המרתקת העניקה למערה את שמה.

עשינו את דרכינו חזרה במשנה זהירות. הגשם המשיך לרדת בעוז ומפלס המים בנהרות המשיך לעלות. הלכנו כברת דרך, דוממים. שחף הניחה את כף ידה החמימה בכף ידי. יחד חצינו את השביל הבוצי. הבטתי לסירוגין בה ובדמותו המתרחקת של כפיר. ברכתי בליבי שאנו חיים בעידן הזה ורק מציצים לרגע לתוך ההיסטוריה המרתקת של עולם המאיה. לא הייתי מוכנה להקריב מי מהם בעד שום הון שבעולם ובעבור שום אל, אכזר ככל שיהיה.

טיפ הזהב: קחו גרביים שחורות, רצוי נעליים סגורות שיכולות להירטב ובעלות סוליה עם אחיזה טובה. אנחנו הסתדרנו עם סנדלי Teva אולם הן לא הגנו מפני פציעה מסלעים חדים בעת הטיפוס.

מאחר ובשנים האחרונות חל איסור מוחלט להכניס ציוד צילום למערה, על מנת לשמר את העתיקות וערכי הטבע, התמונות שצולמו בתוך המערה נלקחו מהרשת. הן נועדו להמחשה בלבד של יפי המערה, ללא פגיעה בזכויות יוצרים.

Cahal Pech Archaeological Reserve

אתר המאיה "Cahal Pech" ממוקם בראש גבעה תלולה ב- San Igncio ומצריך טיפוס קצר אך תלול. העדויות הראשונות להתיישבות מתוארכות בין השנים 1,200-1,000 לפני הספירה וכפי הנראה זהו אחד מאתרי המאיה העתיקים ביותר במערב בליז. פירוש שמו בשפת המאיה היוקטקית, "מקום הקרציות". השם מרמז שהאזור מסביב שימש בעבר כאזור מרעה.

האתר הגיע לשיאו בין השנים 300 לפני הספירה ועד 250 לספירה. "Cahal Pech" התפתח לאחד המרכזים המרשימים בעמק נהר בליז.

ליבת האתר מורכבת מ-34 מבנים גדולים, כולל מקדשים, בנייני מגורים, מגרשי כדור, מזבח ובית זיעה, כולם ממוקמים על 2 דונם בלבד. 

באחד המבנים נמצא חדר קבורה מלכותי. השליט הובא למנוחות, עם הציוד הנחוץ לחיים שלאחר המוות. בממצאים נכללו עיטורי קונכיות ועצמות, כלי חרס, להבי אובסידיאן (אבן וולקנית, לבה שחורה) וחפצי ירקן, כשהמרשים ביותר הוא מסכת פסיפס ירקן וקונכיות.

Belize zoo

"למה שלא תיסעו ל- Belize zoo?" הציעה מרטה. הבטתי בה בהיסוס. אני לא חובבת גני חיות. אני מעדיפה את החיות במקומן הטבעי, בחיק הטבע. כאילו קראה את מחשבותיי, היא אמרה שזהו מרכז שימור לחיות בר שהתייתמו, ניצלו מסחר לא חוקי או נולדו בגן החיות. "אתם תאהבו את המקום, אני בטוחה! ויש לכם אוטובוס שמוריד אתכם בשער גן החיות ומשם בדיוק אתם גם חוזרים."

החלטנו לנסוע. זהו גן חיות קטן ומטופח. שונה לחלוטין מגני חיות שראינו בעבר. בילינו יום שלם, בתצפית על מינים שונים של חיות בר, החיות בבליז.

הגן מונגש לבעלי צרכים מיוחדים.

Belize Raptor Center

"כדאי שתיקחו מונית" אמרה לי מרטה כשעמדנו לצאת לדרך. "הדרך מאוד יפה להליכה אבל זה רחוק למדי, מונית תעלה לכם כ- 10 דולר בליז." הבטתי ב- Google Map.

המרכז נמצא במרחק של חמשה ק"מ מכאן, חשבתי. הבטתי בשחף ובכפיר ששוב שיחקו בריכוז רב בטלפון הנייד שלהם. לאחרונה "עצלת נעורים" תקפה אותם. הם מעדיפים לבלות שעות מול מסכים מאשר לצאת להרפתקאות בדרכים. איציק ואני החלטנו שנתחיל לצעוד ותוך כדי התקדמות נחליט אם לעצור מונית או ללכת עד היעד. קצת כושר גופני לא יזיק לכולנו.

התקדמנו לאיטנו, מתפעלים מהנופים. קרני שמש הציצו מבין העננים והתחיל להיות חם. גמענו שניים וחצי ק"מ ללא קושי במסלול המתפתל בעליה.

עצרתי לצלם נקר והבטתי שוב במפה. הרמתי את מבטי אל הדרך. לרגע קפאתי במקומי. הבטתי שוב במפה לוודא שאני לא טועה. שביל העפר מולי היה כל כך תלול ורק המחשבה לטפס אותו בחום הזה. כאן כבר בהחלט לא נצליח לעצור מונית. בדיוק כפי שמרטה אמרה. "עכשיו הבנתי למה מרטה המליצה לקחת מונית לשם ולחזור ברגל." לחש לי איציק בשקט.

"נעצור טרמפ" אמרתי בנחישות. הוא הביט במבט הזה שיש לו תמיד כשהוא ספקן.

ג'יפ צהוב החל מטפס לכיווננו. סימנתי בכף ידי בתקווה שהנהג יבחין בי מספיק בזמן ויעצור. הגי'פ נעצר לידינו. מרוב התרגשות שכחתי את שם היעד אליו אנו רוצים להגיע. הבטתי בדלת הג'יפ. היה שם ציור של בז. "לשם! הצבעתי על הדלת, למעשה אנחנו בדרך לשם!" הנהגת חייכה וענתה שגם היא בדרך לשם ופינתה עבורנו את המושבים מהציוד.

עד מהרה התברר לנו ששרה, הנהגת, היא בעלת האתר. "הקדמתם להגיע" היא אמרה. אנחנו פותחים למבקרים החל משעה אחת. זוהי שעת האכלת העופות הדורסים. אבל תוכלו בינתיים לעשות את ה- Creek trail, היא הצביעה לעבר המסלול העובר בערוץ Macal River. השביל עובר בג'ונגל עבות, מקום משכנם של ציפורי שיר יפות, פרפרים מהממים, איגואנות ושל שתי משפחות קופים, המתקוטטות על הטריטוריה.

הכרות עם הדורסים במקלט

מאיה – בז כתום חזה

כששבנו, שרה כבר החלה להתארגן לקראת ההדרכה. היא הזמינה אותנו לצפות דרך חלון הקליניקה בטיפול ב- Maya, נקבת בז כתומת חזה. Maya הגיעה למקלט, עם בעיות התפתחויות משמעותיות כיוון שגודלה על ידי ילדות בשבי והוזנה במזון שאינו מתאים לה ובנוסף התפתחות קטרקט (עכירות בעדשת העין) שפגע בעיניה. היא לקוית ראיה ומפוחדת.

שרה ורוני בעלה, מטפלים בה בעדינות רבה, בונים עמה אמון. הם הכינו עבורה תכנית שיקום הכוללת פיזיותרפיה, לחזק את כנפיה הפגועות ותזונה מתאימה למין שלה. וכעת החלו לאמן אותה לחשיפה הדרגתית לנוכחות בני אדם סביבה. Maya, תמיד תהיה תלויה בנו, היא לא תוכל לשוב לטבע בגלל צרכיה המיוחדים. הסבירה שרה בעצב. היא שייכת למין על סף הכחדה וחשיבותה בטבע עצומה. במקלט תפקידה, כמו גם שאר חבריה הדורסים, לסייע ביצירת שינוי יחס המקומיים לעופות הדורסים. לעצור את הצייד, הרעלות, הרס בתי גידול וירי בשל אי הבנת אורח חייו של העוף הדורס. המרכז, מעבר לשיקום והצלה של העופות הדורסים והשבתם לטבע במידת האפשר, מטרתו ללמד את הדור הצעיר על העופות הדורסים ודרכם להגיע למבוגרים.

גוסט – תנשמת

למרבה הצער, התנשמות בבליז סובלות ממוניטין רע, על לא עוול בכפן. אמונות תפלות כגון: "במקום בו נמצאת תנשמת, מגיע המוות או מחלה קשה" שנפוצו בקרב הילידים מהוות סכנת על המין הנפלא ויפיפה הזה.

Ghost, מביטה בשרה בסקרנות בעודה מספרת לנו על אורח חייה של התנשמת, מבנה פניה, יכולת הצייד המרתקות שלה: היא שומעת בחשיכה את ליבו הפועם של טרפה ממרחק רב ועטה עליו. אחר כך היא מרכינה את ראשה ומבקשת ליטוף בפלומת הנוצות הרכה המעטרת את ראשה.

אזולה – עקב צד הדרך

נקבת עקב צד הדרך הגיעה למרכז בעקבות פציעה. בימים אלו היא בתהליך שיקום יכולת התעופה שלה, אולם היא לא תוכל לשוב אל הטבע ולחיות חיים עצמאיים בגלל הפציעה החמורה שעברה. שרה הזמינה את שחף וכפיר להשתתף באימון.

דיה

הדיה הצעירה, גדלה בשבי. היא עברה תהליך החתמה והייתה תלויה לחלוטין בשוביה. היא הובאה למרכז ההצלה וכעת עוברת תהליך חשיפה לנוכחות זרים סביבה.

במהלך האימון, היא מתחילה להתעופף במתחם הסגור במטרה לברוח על נפשה. לבסוף נחת בעוצמה על כתפו של איציק. רוני הסביר לנו שזה מאוד לא אופייני לעוף דורס לנחות על אחד האורחים במקום לפנות לדמות מוכרת. איציק זכה לכבוד ולשריטה הגונה מציפורניה החדות.

קורה – נשר שחור

אחרונה חביבה ומיוחדת במינה Cora, כדי להכיר אותה יצאנו החוצה. שרה הלכה להביא אותה וחזרה אלינו כשמאחוריה מדלגת ומקפצת Cora.

יש ל- Cora חיבה עמוקה לשרוכי נעליה של שרה ובמהלך ההסבר על המין שלה, היא מנקרת את השרוכים ומצחיקה את כולנו כשהיא עוקבת בהתמדה אחרי הליכתה של שרה בניסיון לצוד את גרביה. היא עוף סקרן ורגיש כל כך.

אני מודה, כשפגשנו בני מינה ימים אחדים קודם לכן בשמורת הטבע לא ממש חיבבתי את "אוכלי הנבלות" שבעיניי נראו כל כך מכוערים. הם חגו באוויר בצורה מאיימת למדי או נחתו בערימות זבל גדולות בחיפוש אחר שאריות מזון. אולם ההכרות מקרוב עם Cora, נשר שחור שנראה כשריד קדמוני של הדינוזאורים, גרמה לליבי לרטוט מחיבה.

אירוע החשיפה לדורסים הסתיים והמבקרים הנוספים פנו לרכבם. שרה הציעה לנו להישאר איתם עוד קצת ובעלה יקפיץ אותנו חזרה לעיר בדרכו ללימודים. שמחנו על ההצעה וזכינו להכרות עם שני מיני עיטים ניציים מיוחדים: Black Hawk Eagle ו- Ornate Hawk Eagle, שנמצאים בתחילת שיקום ועדיין לא נחשפים בפני מבקרים.

ה- Black Hawk Eagle היה צעיר חסר ניסיון. כשיצא לצייד. טרפו תוכי, נאבק על חייו והצליח לפצוע בעזרת מקורו המעוקל באופן חמור את רגלו של העיט. מדריך טיולים שעבר בשמורת הטבע מצא אותו מדמם, על סף מוות והבהיל אותו למרכז ההצלה.

סיפורה הטראגי של נקבת ה- Ornate Hawk Eagle שהובאה למרכז הצלה מלמד כמה חשוב מרקם החיים של בני אנוש לצד בעלי חיים. היא הובאה למרכז אחרי שנורתה שוב ושוב על ידי תושב סיני, שבכעס רב על כך שהיא צדה 17 מתרנגולותיו בשבוע וגרמה לו לנזק כספי רב, הוא לא החליט אם להרוג אותה סופית או רק לכלות בה את זעמו. הוא יצר עם המרכז וסיפר להם על הנעשה. כשהם הגיעו לבדוק את מצבה, היא הייתה פצועה אנושות. הם הצליחו להציל אותה אולם היא לעולם לא תוכל לעוף, לצוד או לשרוד בטבע. נקבת העיט, צדה את התרנגולות מתוך צורך קיומי דחוף. היא דגרה על ביצים, ועל מנת לחמם את הביצים, היא הייתה זקוקה לאנרגיה רבה. בחודשי הדגירה והטיפול בגוזלים לא היה באפשרותה לצאת למסעות ציד ארוכים. התרנגולות היו זמינות עבורה ואילו הכפרי שירה בה היה מודע לכך, סביר להניח שהיה שומר על התרנגולות שלו ומונע את טריפתן באמצעים שונים מירי. המרכז עוסק בהסברה חוזרת ונשנית לאנשי הכפר. הסביר לנו רוני בעצב "הכפריים פה בבליז, מרווחים את שכרם פעם בשבוע, הם לא חושבים על העתיד, פגיעה כלכלית מעין זאת יכולה לטלטל באופן משמעותי את חייהם. הזיכרון שלהם קצר בכל הנוגע לעופות הדורסים."

החוויה במרכז הייתה כל מיוחדת עבורי ועוצמתית, אני מקווה שיצליחו בפרויקט ההצלה והשיקום ובהעלאת המודעות בקרב האוכלוסייה המקומית ושינוי משמעותי יתחולל במהרה.

הביקור במרכז הוא ללא עלות. ניתן לתרום לפי יכולתך.

כדאי להתעדכן בשעות הביקור ב-: Belize Raptor Center

סיור יום בעיר וסביבותיה

שבת בבוקר. התעוררתי לקול ציוץ הציפורים. ריח נעים של בוקר עמד באוויר. ההרים מסביב נבלעו אל תוך הערפל הסמיך. הילדים צהלו. הם רצו יום חופש מהמסע. לנוח ואם להודות באמת לנוח מול המסכים. לאחרונה התמכרותם הולכת ותופסת תאוצה. ההתמודדות עם בני עשרה הופכת לאתגר לא פשוט. לבסוף אנו מחליטים לבקר בשוק סוף השבוע שנמצא במרחק הליכה קצר מהמלון שלנו.

משם קצרה הדרך אל Macal River. הנהר שוקק חיים, ציפורי מים יפות וילדים רוחצים במימיו המרעננים. "ראיתם את האיגואנות על העצים?" פונה אלינו בחור בשנות הארבעים המאוחרות. הוא מצביע על נקודה כלשהי בין העצים הגבוהים. אנו לא מזהים איגואנות והוא בנחישות והתמדה מדריך אותנו למצוא אותן. לבסוף איציק הראשון לזהות אותן. הן ניזונות מפירות העצים האלו. והוא מציין שכעת חלה עונת הרבייה שלהן. הוא מסביר לנו כיצד ניתן להבחין בהבדלים בין הנקבות והזכרים, על הביצים שלהם ועוד. אני מתרשמת מהידע הרב.

"איך אתה מצליח להבחין בהן בין הענפים, הן מוסוות היטב?" אני שואלת. "כי אני אוכל אותן!" ענה לי בחיוך. לקח לי רגע לעכל את הרעיון שמשהו צד איגואנות למאכל. הוא המשיך וסיפר לנו על טעמן הערב לחיך, המזכיר מעט את טעמו של עוף משובח.

"לא שמעתם את השם 'Bamboo Chicken'?, כך אנו מכנים אותם!" אמר.

"מותר לצוד אותן?" תהיתי. "פה בבליז אסור! זה לא חוקי. אולם יותר ויותר אנשים אוכלים אותן בשנים האחרונות. צייד למטרת מסחר, יכול להיגמר במאסר." הוא מביט במבטי העצוב.

"את יודעת," הוא אומר לי בחיוך רך. "ככה גדלתי, בשבילי זה טבעי לאכול אותן." הוא סיפר שגדל באל סלבדור השכנה.

"איך אתה צד אותן כשהן נמצאות בצמרות העצים. "בשלב כלשהו, הן קופצות או נופלות לנהר. המים רדודים ואני פשוט שולה אותן מהמים." חייך שוב, כתרי הזהב בשיניו הקדמיות נצצו בקרני השמש.

המפגש עם הבחור מאל סלבדור, גרם לי לרצות להכיר יותר מקרוב את עולמן של האיגואנות. ב- San Ignacio Resort Hotel, ישנו מרכז שימור בשם: Green Iguana Conservation Project. למחרת, הגענו למרכז ולמדנו על מאמצי השימור של האיגואנות הירוקות, גם הם עוסקים בהדרכה ובחינוך הדור הצעיר. בגידול איגואנות ושחרורן בטבע, ניהול מעקב וספירת הפרטים בבר.

Barton Creek Cave

על Dave שמענו מ- Martha. "אם אתם יוצאים לבקר ב- Barton Creek Cave, כדאי שתצאו עם Dave, האיש שמצא את המערה!" היא עוררה את סקרנותי.

יצאנו לחפש אותו אולם משרד התיירות שלו היה סגור. שלוש פעמים הלכנו ובכל פעם היה סגור אצלו. עמדנו מול דלת העץ במה שנראה צריף מט לנפול ותהינו האם עלינו פשוט לוותר. דלת החנות הסמוכה נפתחה. "אתם מחפשים את אחי? שאל אותנו בחור צעיר ומטופח. יותר מאוחר גילינו שהם לא באמת אחים, למעשה הוא הכומר, אבל בבליז כולם אחים. בעיקר במקום כה קטן כמו San Ignacio.

הוא התקשר אליו ועדכן אותנו שהוא נמצא בסיור במערה. שהוא יתקשר אלינו כשישוב מהסיור.

צהרים, התייאשנו מלהמתין ויצאנו לאכול. מאחורינו נשמעו קריאות רמות. הסתובבתי לאחור, גבר מבוגר, כחוש, חבוש כובע מרוט ולבוש בגדים מנומרים שידעו ימים טובים יותר, צעד מאחורינו וניסה להסב את תשומת ליבנו.

"נראה שהבחור מנסה לומר לנו משהו?" שאלתי את איציק. עצרנו ועד מהרה התברר שזהו Dave. הוא הושיט את כף ידו בלחיצת ידיים ידידותית. אצבעותיו הכחושות, דקות. פניו חרושות קמטים. הוא נראה כאילו הוא דמות שיצאה מהאגדה. "עברתי במלון שלכם, הם אמרו לי שפניתם לכיוון הזה" הסביר לי בחיוך והקמטים הפכו לחריצים עמוקים יותר. הבטתי בו מרותקת. עיניו היו טובות. סיכמנו שנצא אתו לחקור את המערה ביום המחרת.

הוא הגיע בדיוק בזמן. רכוב בג'יפ מקרטע ומרוט. שמשת החלון הקדמי מנותצת, מאבני הדרך הניתזות בכל פעם מחדש. ידית הדלת שבורה, בפנים מהומה גדולה. השתחלנו לג'יפ ויצאנו לדרך. המערה נמצאת במרחק של כשעה נסיעה מהעיר בגלל תנאי הכביש. מרגע עזבנו את כביש המהיר, הדרך היה מלאה במהמורות. הגשמים הרבים שירדו לאחרונה הרסו לגמרי את התשתיות הרעועות גם ככה. הוא נסע בזהירות רבה. מן הרגע שיצאנו ועד הרגע שחזרנו הוא הסביר ולימד אותנו כל כך הרבה על תרבות ה- Maya. על ילדותו בצל המסורת והמנהגים "הוא הביט בחיוך עם שיניים שבורות, במבטו מהולה גאווה. "אני בן תערובת, בדמי זורם דם ה- Maya ודם צאצאי העבדים מאפריקה." אמר, "אני יודע שחלק מהאנשים מתביישים במוצאם אבל אני גאה במוצאי." הוא לימד אותנו מילים בקריאולית וסיפר על הפחדים הכי גדולים של בני ה- Maya וצאצאיהם. שמו של אל השאול Xibalba (Xi מבוטא שי כמו במילה שיר), או Lishtaby בשפת ה- Maya. הם האמינו שהיו רוחות רעות. ו- Dwarf, גמד היה מחקה אנשים ומגיע לבתי המגורים שלהם על מנת להזיק. בילדותו היו אומרים לילדים "אם תכנס למערות, Dwarf ייקח אותך." או "אם תתנהג לא יפה, Dwarf יעניש אותך." עד היום הרבה בליזיאנים אינם מתלהבים מסיורי מערות בגלל אותן אמנות תפלות עליהם גדלו.

Dave סיפר לנו איך מצא את המערה לפני שלושים שנה. הוא ביקר חבר שגר ביער. דודו של החבר סיפר להם על קיומה של המערה. אולם הפחד מ- Xibalba ו- Dwarf, מנע מאנשים להיכנס לתוכה. הוא הסתקרן ויחד עם החבר החלו לעשות גיחות פנימה ולחקור אותה, בכל פעם העזו להעמיק פנימה. סיפורי הילדות הפחידו אותם והשפיעו עליהם בכל פעם ששהו במערה. באחת הפעמים מצאו שרידי שלדים והבינו את חשיבותה לתרבות ממנה הגיעו. הוא עזב את מקצועו כמורה, החל ללמוד גאולוגיה ועסק בחקר המערה.

המחקר לימד אותם שהמערה שימשה כמערת קבורה. הנקברים מתו מוות טבעי והובאו למנוחות. במקום נמצאו גם שרידים למנחות ללוות את המתים בדרכם "בעולם התחתון."

Dave יצא למאבק לשימור המערה ואכן היא הוכרה כשמורת טבע ומתוחזקת להפליא בידי הרשויות. שאלנו אותו אם הוא קיבל פרס על מציאת המערה. "הפרס הכי גדול שלי שהצלחתי להעלות את המודעות לחשיבות שימור המערה ושרידי התרבות שלי." הושקעו תקציבים בנגישות הדרך למערה וחוקקו חוקים כמו איסור שחייה או טיפוס. תראו המערה חיה" הוא הצביע על הנטיפים הגדולים "אם כל אחד היה נכנס לכאן, נוגע ושובר או גונב שרידים, המערה הייתה מתה".

הוא הביט סביבו בחיוך ואז הישיר מבטו אלי "אני חיי חיים פשוטים, אני משכיל ועדיין חיי בטבע כמו אבי וסבי. יותר מזה אני לא צריך."

העמקנו פנימה עם הקאנו לתוך המערה, אל מעבר לשני גשרים טבעיים שיצר הטבע. מעבר לנקודה שבה מדריכים לוקחים את המטיילים. הנקודה שבה הוא וחברו עצרו את הקיאק שלהם וירדו למים בשחייה מאחר וקיאק כבר אינו יכול להמשיך. 8 שעות שחייה פנימה, במי קריסטל צלולים כאשר רק פנס מאיר את דרכם. עד שהגיעו למבוי סתום ושבו החוצה. הוא הציע שנכבה את הפנסים שלנו. ישבנו דוממים בעלטה מוחלטת. ברקע נשמע קול פכפוך מים כשל מפל קטן. יכולתי לדמיין את עצמי נשאבת ל- Xibalba.

בדרך חזרה, הבחנתי בעיט האורב לטרפו על חוטי החשמל. בליז עשירה במגוון רב של ציפורים. קצת הצטערתי שלא הייתה לי מצלמה איכותית יותר.

5016666971+ :David's Adventure Tours Belize, WhatsApp

לילה אחרון בבליז

ארזנו את המוצ'ילות בחוסר חשק מוחלט. אם רק יכולנו להישאר עוד קצת בארץ ה- Maya.

Maya בתרגום משפתם No more. הכובש הספרדי שחיפש עוד ועוד זהב, קיבל תשובה מהילידים Ma ya, וכך החלו לכנותם: מאיה.

הגיע זמננו ללכת וכמו שאומרים בקריאולית:

Lego… (let's go)

---

מידע חשוב למבקרים בבליז

• שפה רשמית: אנגלית. מדברים גם ספרדית וקריאולית.
• מטבע: דולר בליז (דולר ארה"ב = 2 דולר בליז).
• כדאי להגיע עם דולר ארה"ב מזומן. אפשר לשלם בדולר ארה"ב בכל מקום. עודף מתקבל בדולרים ובבליז דולר.
• רצוי לוודא תמיד באיזה מטבע מדובר-הסימון זהה.
• משיכת כסף: ב- Beliz Bank, Atlantic Bank ללא עמלות (ניתן למשוך עד 1,500 דולר בליז).
• אין אפשרות למשוך דולר ארה"ב במכשירי ATM.
• נסיעה בתחבורה ציבורית, פשוטה וזולה. עוזר הנהג ישמח לסייע בכל שאלה כך גם הנוסעים.
• טרמפים: עצרנו במספר יעדים, הרגשנו בטוחים לעשות זאת, לרוב, המקומיים עוצרים ועוזרים בשמחה.
• ביציאה מבליז יש לשלם מס בסך 40 דולר בליז, ניתן לשלם בדולר ארה"ב.