תאילנד-איים אבודים

איים אבודים? טוב נו, לא באמת…

מעבר הגבול ממיאנמר לתאילנד עבר באופן חלק. ביציאה מאזור הגבול השתרך תור עצום של אנשים שהמתינו לבידוק בטחוני. אחד השוטרים סימן לנו להמשיך בדרכנו. הופתעתי מעט אולם לא נשארתי בסביבה כדי להבין למה אנחנו היחידים שלא מתבקשים לפתוח תיקים.

יצאנו בצעד קליל מהמתחם ועצרנו Songthaew (מונית טנדר פתוח, כרטיס נסיעה עולה 20 באט לנוסע), לכיוון התחנה המרכזית ב- Ma Sot. אותה תחנה שהגענו אליה לראשונה לפני חודש. כעת הבחנו בשלטים הרבים המפוזרים ברחבי התחנה, נכתב בהם שאסור לירוק וקנס כספי כבד יוטל על מי שיעבור על החוק.

המתנו שעות אחדות לאוטובוס לילה לבנגקוק. התחנה החלה להתמלא בעשרות מהגרים ממיאנמר. "שמתם לב כמה המדרכות כאן נקיות?" ציין לפתע כפיר.

אוטובוס הלילה נעצר לביקורת במכס, קילומטרים אחדים לאחר שהחל בנסיעתו. הנוסעת במושב הסמוך סמנה לי להכין מסמכים. שוטר עצר לידנו, הוא חייך והניד בראשו לשלילה "אין צורך" להגיש לו את מסמכינו. הוא בדק את שאר נוסעי האוטובוס והוריד ארבעה מהם.

האוטובוס התעכב זמן רב מדי. הבטתי דרך חלון האוטובוס. הנוסעים שהורדו מהאוטובוס נראו לחוצים. לבסוף האוטובוס המשיך בדרכו בלעדיהם.

בנגקוק

תחנה מרכזית בנגקוק בשעה ארבע לפנות בוקר שוקקת חיים, כאילו היה זה אמצע היום.

עשינו את דרכנו ל- Lamphuhouse Bangkok המוכר והאהוב עלינו.

הייתה שעת בוקר מוקדמת. צעדנו ברחובות המוכרים אולם איכשהו משהו הרגיש אחרת. כאילו נחתנו בממד מקביל. הרגשנו כאילו הקסם פג ומצאנו חיקוי לא מוצלח של הרחוב. אווירת סוף השבוע המהפנטת נעלמה כאילו מעולם לא הייתה.

נצלנו את סוף השבוע לביקור בשוק "צף" בתוך העיר בנגקוק. Bang Nam Pheung Floting Market.

שוק מקסים בלב ריאה ירוקה. בשוק דוכני אוכל רבים, חגיגה לעיניים ולחיך. השוק פעיל בסופי שבוע בלבד. מומלץ להגיע אליו בשעות הבוקר המוקדמות. בהמשך היום, מזג האוויר חם מידי ומהביל.

בתחילה נעזרנו בהנחיות שיש באתרי האינטרנט השונים על מנת לאתר את מיקום השוק ולצעוד אליו. אולם החלטנו שהכי פשוט, מהיר וזול יהיה להזמין "grab"'.

שווקי סוף שבוע נפלאים נוספים מתקיימים במתחם קניון EmQuartier ובמרחק הליכה קצר משם במתחם ה- The Emporium (על מתחמי קניות אלו אפשר לקרוא גם בפוסט תאילנד – המסע מתחיל).

משלוח חבילות דואר לישראל

שלחנו חבילה ראשונה מבית הדואר המרכזי הסמוך ל- Khao San road. לשם משלוח חבילה יש להצטייד בדרכון.

חשוב לדעת, לא ניתן לשלוח בחבילה מוצרים עם בטריות, אלקטרוניקה ו/או נוזלים, צלמיות של בודהה או פילים.

משלוח By Air שאמור היה להגיע תוך כ-3 שבועות, הגיע רק לאחר חודשיים. בעת ביצוע המשלוח, מקבלים מספר בר קוד למעקב אחר החבילה, נראה שהחבילה יצאה בזמן מגבולות תאילנד. הייתכן שהיא התעכבה בגלל דואר ישראל?! (שאלה רטורית, נא לא לענות!)

איי תאילנד

השתוקקתי להגיע לאיים. מזג האוויר לא היה לטובתנו. ברשתות החברתיות, דיווחו מטיילים שגשום באי קו סמוי וחלקים של האי מוצפים. אחרי התלבטויות רבות, החלטנו להדרים לעבר Krabi. רצינו לחגוג את יום הולדתו של איציק במקום קסום ומפנק.

Krabi

מלון Aonang Buri Resort אכן היה מפנק. מזג האוויר האיר פניו אלינו. שכרנו longtail boat פרטית ב- 2,500 באט, ווידאנו שלמשיט סירה שלנו יש ציוד לשחייה עם שנורקל ואפודי הצלה ויצאנו ליום כיף בארבעה איים מסביב המוגדרים כשמורות טבע. כרטיס כניסה כולל לכל השמורות עולה 300 באט לאדם.

סיור איים

אל האי הראשון Tup Island אי קטן, יפיפה הגענו בשעות הבוקר המוקדמות. הוא היה ריק מאדם. האי ירוק, בעל חולות לבנים. הוא מוקף ים בגוון טורקיז, במים דגה צבעונית. כמה קשה היה להמשיך הלאה…

בהמשך ביקרנו ב- Puda Island גם הוא כקודמו טובל ירוק. יש בו חול לבן. לצבע המים המקיפים אותו גוון טורקיז בהיר. גם הוא עשיר בדגה אבל גם בהמון תיירים. באי הזה קנינו Thai Roti הכי טעים שאכלנו בתאילנד.

משם המשכנו ל- Chicken Island אשר שמו הוענק לו בשל הסלע בעל צורת ראש תרנגולת. לצדו יש אי קטנטן נוסף שלנו הזכיר בצורתו צב יבשה ענק.

בין לבין עצרנו להפסקות שנורקל. המים צלולים והדגה עשירה וצבעונית אולם למרבה הצער שונית האלמוגים הרוסה למדי. כשיצאנו מהמים מצאנו הפתעה. פירות עסיסיים ומתוקים שהמשיט שלנו חתך עבורנו.

סיימנו את יומנו ב- Phranang cave.המערה נמצאת בחוף Phranang העמוס לעייפה בתיירים. התקשינו למצוא פינה שקטה לעצמנו. השפל אפשר לנו לחצות במים רדודים את הים לכיוון אי קטנטן, סלעי ויפיפה. הספקנו לצלם מעט תמונות והבנו שכדאי למהר ולשוב לחוף מבטחים. השמים התקדרו בעננים כבדים. הספקנו לחצות את הדרך חזרה, לטפס חזרה אל הסירה וארובות השמים נפתחו. גשם זלעפות ניתך בעוצמה. הצטופפנו אחד בתוך השני על מנת להתחמם. ושבנו לחופי Aonang, רועדים מקור, רטובים ומאושרים.

אחרי מקלחת חמה ומרעננת צעדנו לאורך הטיילת לעבר שוק הלילה המקומי. לצד שוק דוכני מזכרות ואמנות, השתרע שוק אוכל מקומי עשיר. קנינו מטעמים שונים והתיישבנו לאכול. במתחם הייתה אווירה טובה, מוזיקה והופעות חיות.

טיול קיאקים

ביום למחרת יצאנו לשייט קיאקים. כפיר ואני חתרנו ביחד בקיאק ושחף ואיציק חתרו בקיאק השני. מזג האוויר היה נעים. אנו חתרנו כנגד הזרם בנהר אל עבר שמורת עצי המנגרובים, על העצים קיפצו קופים עצבניים. חתרנו פנימה אל עומק השמורה. חצינו קניון עצום ומרשים. המעבר הפך קשה מרגע לרגע, לבסוף המדריך סימן לנו לשוב על עקבותינו. השפל החל והנהר היה רדוד מידי למעבר. כפיר ואני תמרנו את דרכנו בקלילות החוצה. חלק מחברי הקבוצה נתקעו בבוץ והזדקקו לחילוץ.

היציאה אל הים הצריכה חתירה מאומצת נגד הזרמים החזקים. כשהתעייפתי כפיר לקח פיקוד וחתר במלוא המרץ. התבוננתי בו, הוא גדל מאוד מאז יצאנו למסע, הוא התחזק בגופו ובאישיותו.

הבטתי לעבר החוף. קופים רבים התרוצצו והתקוטטו על צדפות.

חתרנו חזרה. השפל היה כבר בעיצומו, המים היו רדודים מאוד עד שנוצר מעין "אי" מול המזח. נאלצנו לרדת מהקיאק. למשוך אותו לצדו השני של "האי" ולחתור שוב עד נקודת הסיום.

עלות סיור קיאקים: למבוגר 500 באט, לילד 400 באט.

Ko Phi Phi Don

ארכיפלג איים בים אנדמן, שהגדול והמיושב בהם נקרא Ko Phi Phi Don, באי זה בילינו את הימים הכי נפלאים וקסומים שלנו באיי תאילנד.

העמסנו את הציוד שלנו על המעבורת. המעבורת יצאה לדרכה בזמן. מזג האוויר התבהר. ליבי התרונן משמחה. לאחר כשעתיים הפלגה הגענו לאי קטנטן, שוקק חיים.

בכניסה לאי משלמים אגרה של 20 באט לאדם. לשמחתי אין באי תנועת רכבים, בהליכה קצרה הגענו לרוב חלקי האי ללא קושי. הפעם לא הזמנו מראש מקומות לינה. החלטתי להיות ספונטנית. כשראיתי את כמויות התיירים שמגיעות לאי, נבהלתי אולם לא שתפתי את המשפחה בחששותיי "נסתדר!" גירשתי את הדאגות מראשי. הבטתי סביבי. גייסתי מבט מלא ביטחון עצמי. "לכאן" סימנתי למשפחה לבוא אחרי. עמדנו בפתחו של מלון בעל השם המקורי בהחלט " Ko Phi Phi Hotel". השוער ליווה אותנו בהבעת פנים שמחה לאולם הקבלה של המלון.

"יש מקום" ענתה לנו הבחורה החייכנית, "עדיף שתעשי הזמנה דרך Agoda, זה יעלה לך זול יותר" היא הציעה. עשיתי בדיקה מהירה באתר. ואכן המחירים זולים יותר באופן משמעותי מכל אפליקציה אחרת וממחירי המלון עצמו.

החדרים נקיים, מרווחים ומוארים, הצוות ידידותי ועוזר. המיקום מושלם. wifi חזק. ארוחות בוקר טובות. תהינו איך זה שהמלון קיבל ניקוד נמוך יחסית. עם התקדמות המסע שלנו, נלמד שחשוב ללכת עם הלב. לרוב הניקוד של מקומות הלינה באפליקציות לא תואם את החוויה האישית שלנו.

את הימים הבאים בילינו במנוחה. הקדשנו את יומנו לאכול, לשתות שיקים, לזלול פירות, להשמין מ- Thai Roti, לרבוץ בחופים או בבריכה, להתנדנד בערסלים תוך בהייה אינסופית בקו האופק. ליהנות ממופעי אש בלילות ואוכל טוב במסעדות. בנוסף, החלטנו לצאת ליום צלילות.

במרחק הליכה קצר מהמלון מצאנו מועדון צלילה שמצא חן בעינינו Barakuda Dive Center. לאחר שיחה עם Scotte. תאמנו לצאת עמו ביום המחרת ליום צלילות ביאכטה פרטית.

צלילה בשמורת טבע ליד האי קופיפי

בשעת בוקר מוקדמת התייצבנו במועדון הצלילה. הינו נרגשים. אספנו את הציוד שכבר הוכן עבורנו ערב קודם. וצעדנו לעבר היאכטה.

הצוות קבל את פנינו במאור פנים.

שחף הייתה מאושרת. סוף סוף היא עמדה להגשים את חלומה לצלול.

יעל מדריכה ישראלית שהחלה לאחרונה לעבוד במועדון עברה אתה על כללי הבטיחות. היא הסבירה לה על התהליך שהן עומדות לעבור. הבטתי בהן. נוצר חיבור מעולה. שחף צוחקת ונינוחה.

היא לבשה את חליפת הצלילה ונראתה כאילו כל חייה צללה.

Scotte העביר לאיציק ולי הליך צלילת ריענון, שכן עברו שלוש שנים מאז הפעם האחרונה בה שנינו צללנו. עברנו על כל כללי הבטיחות, הרכבת ציוד, בדיקות הדדיות. ירדנו למים לתרגל: הוצאת ווסת, מציאתו והחזרתו לפה, הוצאת מסיכה החזרתה, ריקונה ממים ועוד.

אחר כך, המשכנו לצלילת עומק באתר יפה ושמור. הדגה באזור עשירה והאלמוגים צבעוניים. פגשנו צב ים ענק וסקרן, הוא השתהה לידנו ובחן אותנו במבט רציני. מבין האלמוגים הגיחה לפתע מורנה גדולה. מידי פעם פגשנו את שחף ויעל. שחף קרנה, נראה היה שהחיבור ביניהן מושלם.

כפיר המתין לנו על היאכטה. הוא אינו יכול לצלול אבל הצוות אפשר לו להפליג אתנו ללא עלות.

בזמן שסיימנו ארוחה טעימה, נהנו מפירות מתוקים וממנוחה, היאכטה הגיעה לאתר הבא. שוב אנו קפצנו למים ונהנו מאתר נפלא נוסף. הפעם הצלילה התבצעה בעומק רדוד יותר, כ- 12 מטר, לאורך קירות אלמוגים צבעוניים.

באמת הגישו לי מילק שייק רותח עכשיו?

בערב יצאנו לאכול ומצאנו מסעדה מקומית, הממוקמת מול השוק. את קירותיה פיארו תמונות רבות של מאכלים מקומיים מעוררי תיאבון, שיקים אקזוטיים והצוות נראה ידידותי.

הזמנו מנות שונות ושיקים טבעיים. בקשתי "Banan shake". אני מעדיפה את שיק הבננה שלי בלי קרח "No ice, please" הדגשתי כהרגלי. "No ice" המלצרית חזרה על דברי. הנהנתי בראשי.

כעבור דקות היא חזרה "Banan shake, no ice", היא הניחה על השולחן את הכוס ונעלמה. רכנתי מעל הכוס ולגמתי בשקיקה. אההה… חטפתי כוויה בלשון.

"מה קרה" איציק שואל אותי בבהלה. נגעתי בכוס, היא הייתה חמה.

"המילק שייק רותח" עניתי. קראתי למלצרית. היא הגיעה בחיוך "No ice" היא אמרה. היא הביטה בי במין מבט כזה של לא מבינה מה לא בסדר.

בעלת המסעדה הבחינה בהבעת פני ההמומה ומהרה לגשת לשולחן שלנו. היא שאלה אותי "מה קרה?", הסברתי לה שהזמנתי שייק בננה ללא קרח אבל לא התכוונתי לקבל שייק בננות רותח. הגשתי לה את הכוס. היא אחזה בכוס, מבטה היה מופתע. אני לא בטוחה ממה היא מופתעת, ממני או מכוס שייק הבננה הרותח בידיה. היא פנתה לעבר המטבח וחזרה עם חצי כוס שייק בננות צונן ללא קרח.

ככל שמסענו יתקדם אבין שאם חשקה נפשי במילק שייק ללא קרח, לרוב אקבל חצי כוס בלבד, יהיו גם מי שיגדילו לעשות ויעניקו לי בגאווה רבה, רבע כוס שייק No ice.

עם הזמן, למדתי להביט על "חצי הכוס המלאה".

Koh Lanta

אל האי Koh Lanta, הגענו במעבורת. עלות כרטיס 300 באט לנוסע. המעבורת יצאה מהמזח אליו הגענו לאי Koh Phi Phi Don. בכניסה לאי שילמנו 10 באט לאדם.

גם הפעם לא הזמנתי מקום לינה מבעוד מועד. גיליתי שזאת טעות חמורה. האי הזה הרבה יותר גדול, מה שהקשה על חיפוש ספונטני. לבסוף אחרי שהגשם התחיל לרדת ואני זכיתי למבטים זועמים, איתרתי מלון שנראה יפה, במחיר שפוי. עצרנו טוק טוק ולאחר כארבעים דקות נסיעה מהמרכז, הגענו למלון חדש ויפה Lanta Intanin Resort, המלון אינו מאוכלס כלל ובעלת המקום העניקה לנו הנחה משמעותית. בחרנו בחדר משפחה מרווח עם נוף לגן המטופח.

חוף הים נמצא במרחק הליכה קצר. ירדנו אל החוף השומם. הים גלי. השמיים בהירים. שחף ואני ממהרות לפשוט את בגדינו אחזנו זו בידה של השנייה ורצנו אל עבר הגלים.

התקרבנו לשפת המים והבחנו בגל עצום העומד להתנפץ לעברינו. בו ברגע הסתובבנו על עקבותינו, ונסנו חזרה אל החוף. כפיר התפוצץ מצחוק. הוא קנטר אותנו על פחדנותנו ונשטף על ידי הגל העצום. תפסנו אומץ ונכנסנו למים.

היה כיף "לתפוס" גלים. אני הוצפתי זיכרונות מתוקים מילדותי בחוף ימה של בת ים. בעודי עסוקה בנוסטלגיה החלה סדרת גלים גבוהים בזה אחר זה להגיע. כפיר שאל אותי איך יודעים שיש צונאמי. בדקות הקרובות התחלנו להפחיד את עצמנו עם סיפורי צונאמי. לבסוף הים נרגע מעט וגם אנחנו.

Surat Thani

כדי להגיע ל- Surat Thani נסענו בוואן, דרך גשר המחבר את האי ליבשת. החמצנו את המעבורת האחרונה ל- Koh Samui בדקות ספורות ונאלצנו להישאר לילה בעיר.

בזריזות מצאתי לנו מקום ב- Urban Cozy Hostel. המקום בסיסי ביותר כשמו הוא: מים, אינטימי וזול כל כך! ארבעתנו נשארנו פעורי פה למשמע המחיר הכולל ארוחת בוקר.

העיר עצמה אינה פופולארית בקרב תיירים, כשיצאנו לשוק הלילה, הייתה סביבנו תכונה רבה. כולם חייכנים, סקרנים, איש אינו דובר אנגלית אולם הם ניסו לשוחח אתנו.

בדרכנו חזרה, הסמטאות היו כבר חשוכות ונטושות. עכשיו התחילה שעתן של החולדות. כמות עצומה של חולדות מפוטמות היטב, התרוצצו בעליצות על גבי דוכני רחוב סגורים. הן חלפו סמוך לכפות רגלינו בריצה מהירה. אחת מהן התעכבה לידנו. היא עצרה ובחנה אותנו במבט חוקר לבסוף היא נעלמה לתוך אחד מפתחי הביוב הסמוכים. כפיר הראשון שהתעשת והעיר אותנו מקיפאוננו.

Koh Samui

השכם בבוקר נסענו מהעיר באוטובוס אל המזח ושטנו במעבורת ל- Koh Samui. התחלתי להתרגש. עברו כל כך הרבה שנים מאז שהייתי ב- Koh Samui וב- Koh Pha-Ngan. הייתי חסרת סבלנות ורציתי כבר להגיע. לבסוף המעבורת הגיעה. ירדנו אל האי. עמדתי על המזח מביטה סביבי… הכל השתנה, כאילו מעולם לא הייתי שם.

נו, באמת! מה חשבתי לעצמי?!

האווירה התוססת והצעירה באי דבקה בי והנוסטלגיה פינתה את מקומה להתלהבות מחודשת. מצאנו לינה באחד המקומות הכי כיפים שהיו לנו עד כה במסע Lub D Samui

נדרך המלון ניתן לצאת לסיורים בחופים היפים של האי ובכל ערב מתקיימות מסיבות בריכה עליזות. הזמנו קוקטיילים עבורנו והברמן הכין לילדים קוקטיילים נטולי אלכוהול.

Koh Pha-Ngan

ב- Koh Pha-Ngan התמקמנו ב- Haad Rin Beach מודעים היטב לעובדה שערב קודם הסתיים ה- full moon והחוף התרוקן מתיירים. על אף עצות שקיבלנו ממשפחות מטיילות להתמקם בחלק אחר של האי. חשוב היה לי להגיע לשם.

אני מניחה שקוראים לזה נוסטלגיה…

רגלי שקעו בחול הרך. מי הטורקיז הקרירים ליטפו את רגלי. החוף שומם. מבטי שוטט לעבר הסלעים המכתרים את החוף. בעיני רוחי ראיתי את אורלי ואותי חוגגות את נעורינו על החוף הזה אי שם בשלהי 1993.

את אורלי הכרתי בבנגקוק שבועות אחדים קודם לכן. עמדתי מול דוכן שיפודים ב- Khao San Road, זוללת שיפוד שרימפס.

"מה את אוכלת?" נשמע קול צייצני מאחורי. הבטתי לאחור. היא עמדה שם, שערה מעט פרוע, עיניה החומות בורקות, "רוצה לטעום?" חייכתי אליה והושטתי לה את השיפוד שלי. הייתה זאת תחילתה של חברות מופלאה.

כעבור ימים אחדים התחלנו לטייל ביחד. אתה חגגתי את החיים כפי שלא חגגתי מעולם. יחד בכינו על אהבות נכזבות, יחד צחקנו שעות, יודעות מה אנו מרגישות רק מלהביט זו בזאת, יחד רקדנו כמו משוגעות על החוף ההוא כשאת עורקינו ממלא הסם הנפלא בעולם "אושר".

"אור, אני ב- Koh Pha-Ngan" הקלטתי לה הודעת What'sApp, "היא לא אותו דבר בלעדיך, הלוואי שהיית פה איתי…"

השמש שוקעת, צליל התראת הודעה, העיר אותי מהרהורי…

היא כתבה לי: "Koh Pha-Ngan זה שקיעות מהממות, ערסלים מול הים, מסעדות מהממות שנבחרו לפי הסרטים… full moon, בחורים חתיכים, חופש, כלבים שאני דורכת עליהם והם בתמורה שורטים אותך ואת בטוחה שתמותי מכלבת בגיל צעיר… טריפ רע וגעגועים אלייך שתבואי ותצילי אותי. מסעדה איטלקית שווה בלב הג'ונגל ושוב חופשששש… לנצח יישארו התמונות מאז ואת יפה ומטורללת וכייפית כל כך שלימדה אותי לצחוק על עצמי ולהרגיש מדהים! את הכי שלי אחותי הקטנה! אוהבת אותך מלאן".

קראתי את ההודעה שלה ועיניי התמלאו דמעות.

לראשונה מאז יצאנו למסע, אני מתגעגעת. אני אפילו לא יודעת למה בדיוק אני מתגעגעת. אבל הגעגועים התפרצו בתוכי… ואני, עמדתי שם מול שקיעה נפלאה, לא מצליחה לעצור את הדמעות.

ידיים קטנות חבקו אותי מאחור. "את כאן!", מבטו חקר את פני. הוא הבחין בדמעותי "אני אוהב אותך" הוא אמר בשקט, מחה אותן לאט.

"את בסדר?" הוא שאל בדאגה. חייכתי אליו, "כן" הנהנתי בראשי. עמדנו שם דקות ארוכות, בהינו בקו האופק הנצבע בגווני ארגמן.

"תחרות מי מגיע ראשון למלון?" הצעתי לפתע ופרצתי מיד בריצה, כפיר עקף אותי בקלילות, השאיר אותי מתנשפת מאחור.

המלון Paradise Bungalos ממוקם על החוף. את הבקרים בילינו בהליכה לאורך החוף ובשחייה במים הצלולים. בלילות בילינו במסעדות על החוף. צפינו במופעי אש. באחד הימים עשינו סיור לחופים אחרים באי.

Koh Tao

שוב, הגענו לאי ללא הזמנת חדר מראש. הפעם שילמתי על כך ביוקר.

בדקתי מקומות אחדים. אין חדרים פנויים. לבסוף מותשים, התגלגלנו להוסטל. הבעלים נחמד אלינו. אין לו חדרים פנויים עבורנו אולם הוא הציע לנו להשאיר את התרמילים אצלו עד שנמצא מקום. שמחנו לקבל את עזרתו ויצאנו לבחון מקום אחר עליו הוא המליץ לנו. לשמחתנו מצאנו 2 חדרים זוגיים והתמקמנו.

שם המקום מתנוסס על קיר הבריכה "Hakuna Matata", סיסמת ה- Wifi שלו "dontworry". חייכתי לעצמי זחוחה. מקום כלבבי. הבטתי מחלון חדרנו הגדול. ים כחול בהיר פרוס לפני, סירות מפליגות באופק. מה עוד צריך בחיים?

"מקלחת ואוכל" החלטתי בקול רם.

נכנסתי למקלחת. המים קרים… חיכיתי. חיכיתי.

"מה שקורה פעם אחת אינו יכול לקרות שוב. אבל מה שקורה פעמיים, יקרה גם בפעם השלישית…"

פאולו קאולו

שוב מילותיו של הסופר, הדהדו בראשי.

"לאאאאאאא….."

מאחר ולא ניתן היה לתקן את גוף חימום המים במקלחת. נפרדנו מהחדר עם הנוף הנפלא לטובת חדר אחר. הפעם איציק נכנס להתקלח ראשון, אני מיד אחריו. פתחתי את ברז המקלחת. הצנרת הפיקה קולות מדאיגים.

"ממי, אין מים" התבכיינתי. "מה זאת אומרת אין מים? הוא שאל אותי בספקנות. "חכי קצת, המים יתחממו, כרגע היו מים אש!"

"אין מים!", עניתי. "אני מתכוונת שאין מים בכלל!".

בתוכי התגעגעתי למים הקרים בחדר הנפלא. "איך אני מתפטרת מהשמפו והסבון עכשיו?" כפיר אבטח את המסדרון ואני דלגתי במגבת לחדר שלהם.

"מזל שיש לנו שני חדרים". התקלחתי בזריזות וירדתי לקבלה לדווח על התקלה. הבחור החביב ליווה אותי לחדרינו, פתח את ברז המקלחת בחדרינו. זרם מים חמים וקולח זרם לו בחדווה מאותו צינור שהשמיע קולות גסיסה דקות אחדות קודם לכן. עכשיו לכי תסבירי לו שאת לא הוזה.

רעב אחז בנו. יצאנו להכיר את הסביבה החדשה.

מריבה ראשונה – איך בכלל היא פרצה?

לא ממש ברור איך זה התחיל, אולם לאחר הליכה קצרה במעלה הרחוב, פרצה לה מריבה ראשונה מאז יצאנו למסע. ישבנו על חומה בפינת הרחוב. הטחנו זה בזה האשמות, הדמעות זלגו. סקרנים בהו בארבעת הדמויות שפשוט מתקוטטות ובוכות. לאחר זמן התעייפנו, כל אחד התכנס בתוך עצמו בשתיקה רועמת.

"אני רעבה" שחף אמרה לבסוף.

"אני רעב" אמר כפיר.

"אני רעב" אמר איציק.

"אני רעבה" עניתי.

התקדמנו בהמשך הרחוב, מפטפטים ומלהגים כאילו לא פרצה לפני רגע מלחמת העולם במשפחתנו. מצאנו דוכני מזון והתפטמנו במאכלים טעימים.

את אחר הצהריים בילינו בבריכה. מתחלקים לזוגות, ומשחקים בכדור מים. מרמים זה את זה, צוחקים ונהנים.

"מה קרה לנו היום?" חשבתי רגע לפני שנרדמתי… בתוך תוכי אני כבר יודעת את התשובה.

הבוקר הגיע.

אני הכי אוהבת מקלחת של בוקר, אולם ברז המקלחת החליט להתעלל בי. שוב אין מים בברז. גררתי רגלים לחדרם של הילדים. נכנסת להתקלח "גם פה אין מים בברז?!" גררתי את רגלי בדכדוך חזרה לחדרי. להפתעתי איציק סיים להתקלח במים חמים. כפיר עמד בפתח דלתנו "אמא, נראה לי שזו את ולא המקלחת".

"מה?" ניסיתי לרדת לסוף דעתו "המים חזרו" הוא צחקק.

שחייה עם שנורקל

ארוחת בוקר נפלאה מצאנו ב- Coconut Manky. לא רחוק משם מצאנו את מועדון הצלילה Scubadoo והכרנו את Casey ובת זוגו המקסימים!

את פנינו קיבל Casey בחיוך לבבי. הוא סיפק לנו ציוד שנורקל באיכות גבוהה. צייד אותנו במפת האי ומידע לגבי אתרי צלילה ושנורקלים מומלצים. השיחה קלחה. הרגשנו כאילו היינו חברים מאז ומעולם. ההמלצות שלו היו מעולות. הגענו לשונית עשירה בדגה, המים צלולים. הרגשנו כמרחפים. להקות דגים כחולים, זוהרים ליוו אותנו. קרני השמש חדרו דרך המים והאירו את האלמוגים היפים. לפתע פגשנו בצבי ים גדולים המגיעים לסעוד, בדיוק כפי שאמר לנו Casey.

אם רק היה לנו מספיק זמן היינו נשארים לקורס צלילה עבור שחף. נאלצנו להיפרד ולהמשיך ליעד הבא.

אחרי שלושה וחצי שבועות של בטלה נפלאה, בחופי האיים המרהיבים של תאילנד, הגיעה העת לחזור לבנגקוק. משום מה החלטתי שלקחת מעבורת לילה מ- Koh Tao ל- Chumphon יהיה רעיון נפלא. למעשה אני עדיין חושבת כך, אבל הדעות במשפחתנו חלוקות…

מעבורת לילה

מעבורת הלילה יוצאת מהמזח ב- 11:00PM.

ערב קודם רכשנו כרטיסים במשרד הסמוך למזח. איכשהו לאיציק הייתה תחושת בטן מוקדמת והוא הציע שנגיע לבצע check in מיד עם פתיחת הדוכן בשעה 8:00PM. למזלנו הגענו מוקדם וגילינו שאף אחד לא טרח לשריין לנו מיטות. הבחור בדוכן אינו נחמד בעליל. איציק מיהר למשרד הכרטיסים, בעוד הילדים ואני המתנו ליד דוכן ה- check in, הנייד של הבחור צלצל. הקשבנו המומים לחילופי הצעקות בשיחת הטלפון. איציק הצטרף אלינו ולחש לי שסוכנת הנסיעות מדברת עם הבחור בדוכן.

"מדברת? היא צורחת עליו"… הבחור קטע את שיחתנו. הושיט לי את מספרי המיטות שלנו. עלינו למעבורת לבדוק. כל אחד מאתנו ממוקם במקום מרוחק. "לא יקרה!" אמרתי וחזרתי אליו. הוא התחיל בדרמתיות לשנות את השיבוץ, לבסוף הוא הצליח במשימתו ושבץ אותנו במיטות סמוכות. הוא הושיט לי את מספרי המיטות, הפעם הוא חייך.

את הלילה ההוא שחף כנראה לא תשכח לי לעולם…

המעבורת יצאה לדרך. התמקמנו במיטות שלנו. חלקנו חדר עם מקומיים. מעט התיירים שעל המעבורת נמצאים ביחד בחדר נפרד.

חצות.

האורות בחדר עמומים כעת. אולם למישהו בחדר אין תכניות ללכת לישון, הוא צפה בסרט במכשיר הנייד שלו בקולי קולות. ניסינו להירדם לצלילי יריות, צעקות, מוזיקה דרמטית ו… נמאס לי. סקרתי את החדר במבט זועף. מולי זוג חולק מיטה אחת. סימנתי להם בשאלה, הם הנידו בראשם בשלילה והצביעו למיטה מתחתם. מחיתי כפיים כדי להסב את תשומת ליבו של הבחור וסימנתי לו להנמיך. הוא התחבר לאוזניות. דממה מבורכת שררה באולם השינה.

לפתע חריקת דלת. לחדר התגלגל גבר גדול מידות. בידו אחז תיק גדול. הוא עבר בין המיטות, ניסה לאתר מיטה פנויה. לבסוף הטיל את תיקו בחבטה לצד אחת המיטות. הוא השתרע בכבדות על גבו. דקות אחדות חלפו וקול נחרה החריד את האולם השקט.

התיישבתי במקומי, המקומיים גם הם התיישבו במיטותיהם. אחד מהם ניסה להעיר אותו, לגלגל אותו, דבר לא עזר. האיש ישן שנת ישרים. שכניו למיטה התחילו להטיל עליו חפצים אולם הוא לא חש דבר. הם התחילו לצחוק ואני התחלתי להבין שהלילה הזה הולך להיות ארוך. לפתע הוא התעורר. שכניו למיטה אמרו לו משהו. הוא קם, אסף את חפציו והתגלגל בכבדות החוצה.

שקט וקר. טלטולי המעבורת הרדימו אותי.

קול תכונה סביבי העיר אותי. כולם התארגנו לקראת ההגעה. המעבורת חלפה על פני בתים רבים על גדות הנהר ועגנה לבסוף במזח השקט. אור ראשון של שחר והמקום התחיל להתעורר לחיים.

הגענו לתחנה המרכזית בעיר ורכשנו כרטיסי נסיעה לבנגקוק. עלינו להמתין שעתיים לצאת האוטובוס. השארנו את התרמילים הגדולים בהשגחת המשרד בו רכשנו את כרטיסי האוטובוס ויצאנו אל השוק הסמוך. שם ראינו לראשונה כיצד טוחנים את אגוזי הקוקוס לאבקה. הבטנו במחזה מרותקים.

Loy Krathong Festival

בשוק דוכנים רבים מקושטים בפרחים, לחמים וביצים צבועים בטושים. תהינו מדוע הם מציירים על הלחם והביצים אולם לא הצלחנו להבין את התשובה. פנינו לעבר הרחוב הראשי. מוזיקה הבוקעת מבית הספר המקומי, משכה את תשומת ליבנו. בחצר בית הספר בנים ובנות לבושים בבגדים המסורתיים שרים שירים, מסודרים בסדר מופתי סביב שטיח אדום.

הצעירים בחבורה הבחינו בנו ונופפו לנו לשלום בשמחה. מורתם ניגשה אלינו וברכה אותנו לשלום. האנגלית שבפיה דלה. היא סימנה לנו להמתין וקראה למנהלת בית הספר. "ברוכים הבאים" היא אמרה, "מאין אתם?" שאלה. "מישראל" עניתי, "או! מישראל" היא שמחה לקראתנו. "איפה אתם מתאכסנים?" הסברתי לה שאנו רק עוברים בעיר, עוד מעט אנו נוסעים לבנגקוק. היא הביטה בי באכזבה.

לפתע, נעצרה לידנו מכונית מפוארת. התרגשות עברה בקהל. המנהלת בקשה את סליחתנו והסבירה. "יש לנו ביקור חשוב, נציגה מטעם המלך מגיעה לביקור במיוחד מבנגקוק, לכבוד החג". הבטתי במכונית, גבר בחליפה מחויטת, פתח את דלת הרכב. גברת הדורה יצאה מתוכה. כולם סביבי קדו לה ביראה. היא חלפה על פנינו. מבטנו נפגשו, היא חייכה, מביטה בי בסקרנות. חייכתי וחשבתי לעצמי שזה בטח הכי קרוב שאני אגיע לבית מלוכה כלשהו.

את הנסיעה לבנגקוק ניצלנו להשלמת שעות שינה. למודת ניסיון מר, הזמנתי מקום לינה, הפעם באזור China Town. הבטנו בתמונות של Ama Hostel, המקום נראה מאוד יפה ומיוחד. הוא נבחר פה אחד.

בנגקוק הייתה פקוקה יותר מאי פעם. נהג ה- grab הסתובב שוב ושוב בניסיון להגיע ליעדנו, אולם רחובות שלמים היו סגורים. לבסוף התקשרנו להוסטל. הסתבר שבגלל החג, נסגרו כבישים באזור הנהר ואין גישה למקום. היא הגיעה ללוות אותנו רגלית דרך הסמטאות הצרות. "כדאי לכם לצאת לנהר, הגעתם בזמן לפסטיבל" מעבר לכך אין לה הרבה מידע על כך מאחר והיא סינית במוצאה.

התארגנו בזריזות בחדר ויצאנו אל הנהר. רבבות חוגגים כבר נמצאו על גדות הנהר. משפחות, זוגות ובודדים. כולם נשאו בידיהם זרים גדולים מקושטים בפרחים, רבים הטמינו מטבעות בעומק הזרים חלקם הגדילו לעשות והטמינו שטרות בסכומים גדולים. הם הדליקו נרות וקטורת, נשאו תפילה ושלחו את הזר לנהר.

ילדות ונערות לבשו בגדיי חג ופניהן היו מאופרות באופן מוגזם. האווירה הייתה שמחה במיוחד. הנהר הואר על ידי אורות הנרות והכל נראה יפה כל כך. לידינו משפחה מקומית, סיימה את התפילה ושילוח הזר. הגבר חייך אלי. פתחנו בשיחה. הוא הסביר לי על Loy Krathong Festival. הם מתפללים לנקות את החטאים שלהם והם שולחים אותם אל הנהר. חלקם העניקו תשורות וכסף.

לאורך הנהר דוכני מזון ואווירת פסטיבל. הופעות חיות והאלכוהול נשפך כמים. צעדנו על גדת הנהר ותהינו מה קורה עם הזרים הרבים הנסחפים בזרם. התשובה לא איחרה לבוא. במורד הנהר, הרחק מהחוגגים הרבים עומדים "דייגים" בידיהם מוט ארוך, הם שלו את הזרים מהמים וחיפשו את השטרות והמטבעות המוטמנים. אחר כך, זרקו את הזר ההרוס חזרה לנהר. לכל אחד מהם היה דלי עמוס בשלל. המשכנו עוד קצת במורד הנהר. עובדי עירייה שלו את הזרים ופינו אותם למשאית הזבל הענקית.

בסופו של יום, חטאים רבים מצאו דרכם אל המזבלה העירונית.

ביום האחרון שלנו בבנגקוק הפלגנו במעבורת עד התחנה הסופית. ירדנו לטייל בשווקים המקומיים. מצאנו מאפייה עם הפחזניות הכי טעימות בעולם!

איזה סוף מתוק למסענו במדינה הנפלאה הזאת! עדיין לא עזבנו ואנחנו כבר מתגעגעים…