מעולם לא אהבתי את טעמו המריר של הקפה ובכל זאת, הקפה של קולומביה הצליח להרטיט את בלוטות הטעם שלי. אני נהנית לשאוף לקרבי את הארומה הנפלאה, של פולי הקפה אשר גדלים בחוות המטופחות בעמק הקפה. זהו אזור גאוגרפי גדול מאוד, עם היסטוריה מרשימה ותרבות קפה מרתקת. קולומביה נחשבת למדינה מספר אחד בעולם בגידולי הקפה האיכותי שלה ובצדק!
הביקור שלנו בעמק הקפה, הותיר אותנו נפעמים.
Manizales
בירת מחלקת Caldas, באזור המכונה "eje cafetero" (אזור הקפה) נקראת Manizales.
מצאנו את העיר למשעממת למדי, למעט הלילה האחרון שבו חווינו 'טלנובלה' קולומביאנית במיטבה. הסיבה המרכזית להגעתנו לעיר הייתה הביקור הבלתי נשכח שלנו ב- Nevado del Ruiz, אשר ממוקם בלב אזור הקפה.
Nevado del Ruiz
הביקור בהר הגעש הפעיל Nevado del Ruiz, היה גולת הכותרת במסענו לאורך יבשת אמריקה. אומנם כל ביקור בהר געש גרם לנו להתרגשות עצומה אולם הפעם עמדנו נפעמים אל מול יופיו המדהים של ההר המכוסה בקרחון.
יצאנו לסיור עם אלחנדרו, ישראלי ממוצא ארגנטינאי שחי בקולומביה. הסיור בהדרכתו יוצא בימי שני וחמישי בלבד. הפעם, שלא כהרגלו, הוא החליט להקדים את מועד האיסוף מהמלונות לשעה ארבע לפנות בוקר במטרה להספיק להגיע לתצפית על ההר בשעת הזריחה. לאחרונה, מזג האוויר היה הפכפך והסיכוי לראות את ההר המעשן חשוף מעננים, היה עניין של מזל.
למזלנו הטוב, ההר ומזג האוויר לא אכזבו, כשהגענו לאחר שעת נסיעה בג'יפ, בדרך חתחתים, קרני שמש ראשונות כבר החלו להאיר את קו האופק. פסגת ההר המושלג הציצה לעברינו ואט אט נחשפה מלאת הוד והדר.
ממול לנקודת התצפית נמצאת Laguna Negra. אור השחר העמום, שיווה למימיה מראה חום בוצי אולם כאשר השמש האירה מימיה הפכו שחורים.
Valle del frailejon
המשכנו בנסיעה לשמורת הטבע Valle del frailejon. שם חזינו במראהו המרשים של העמק המכוסה צמחי Espeletia grandiflora.
שיחקנו "מחבואים" והלכנו לאיבוד בין התפרחות הצהובות.
הצמח המיוחד, מוכר גם בכינויי "big monks". בתי הגידול שלו נמצאים בוונצואלה, קולומביה ואקוודור. הצמח גדל ב- Páramo (מערכת אקולוגית של הטונדרה האלפינית).
למרבה הצער הוא בסכנת הכחדה בגלל עקירתו עבור הכשרת שטחים לחקלאות, בעיקר גידולי תפוחי אדמה.
העפלנו לגובה 4,000 מטר מעל פני הים. עד מהרה איציק וכפיר החלו להרגיש תסמיני מחלת גבהים. הם נטלו את הכדור לנטרול השפעת הגובה ונחו מעט על מנת לאפשר לגופם להסתגל כשהתאוששו התקדמנו.
Termales del Ruiz
טבלנו במי המעיינות החמים. ריח עז של גופרית עמד באוויר הקפוא. הנחתי למים החמים להרפות את גופי הדאב. הרמתי את מבטי ופגשתי במבטו של כפיר. הוא נראה שונה, שקט מידי. הוא אמר שאינו מרגיש טוב ויצא להתלבש. מיהרתי לצאת אחריו. נהג הג'יפ ששמר על חפצינו הבחין בנו ואמר שהוא הולך לקרוא למדריך.
אלחנדרו הגיע מיד ועזר לו לטפס החוצה מאזור הנהר, הוא הגיש לו מיכל חמצן ונשאר עמו להשגיח ולוודא שהוא מתאושש.
סימנתי לשחף, לצאת מהמים החמים והתחלתי להתלבש במהירות כדי לעלות למעלה ולבדוק את כפיר. שחף הגיעה אלי, חייכה את חיוכה הזוהר ושאלה מה קרה לכפיר.
התחלתי לומר לה שהוא לא מרגיש טוב ושאני ממהרת אליו, שתתארגן גם היא בזריזות ותצטרף אלינו. היא לא ענתה. הרמתי את מבטי. היא בהתה בי במבט מזוגג.
"אמא כואבות לי הרגליים". היא פלטה יבבה
"הרגליים שלי…" ואז נשרה עלי בכבדות.
הספקתי לאחוז בה ולמנוע ממנה להתרסק אל הקרקע הסלעית.
"תסתכלי אלי" צרחתי בבהלה. "שחף, אל תעצמי עיניים, תסתכלי אלי" הצמדתי אותה אלי, תומכת בראשה. עיניה התגלגלו בחוריהן.
שני צעירים מהקבוצה שלנו הבחינו במתחולל והגיעו אלינו בזריזות, הם הניחו תיק רך על הקרקע, כדי שאוכל להניח את ראשה בעדינות ולהרים את רגליה. ענבר, הרטיבה במים את פניה בעדינות, ואני סירבתי להניח לה לשקוע לתוך עילפון
"שחף, דברי אלי, את לא מתעלפת, את לא…" גוש מחנק עמד בגרוני, התגברתי בקושי רב על הדמעות שאיימו לפרוץ החוצה.
בינתיים, הבחור רץ להזעיק עזרה. אלחנדרו הגיע במהירות. הוא נשא אותה בזרועותיו על מנת להוציא אותה מאזור הנהר, האדים החמים שעלו מהמים, החום הכבד שנפלט מהקרקע והאוויר המצחין מגופרית לא הקלו על שחף. באותו רגע הבחנתי בכפיר מתקרב אלינו, נושא בידיו את מיכל החמצן בידיו. לא הצלחתי לעזור לאלחנדרו להרים את בתי. הוא ביקש שמישהו יעזור לו וכפיר מיד התייצב לסייע.
"לא אתה!" נזעק אלחנדרו. "אתה חייב לנוח!" הוא מיהר לטפס למעלה, אל הדרך הראשית, שם הנהגים כבר פרסו מגבות, וגלגלו מעיל שישמש ככרית כדי שאלחנדרו יוכל להניח את ראשה בעדינות. הרמנו את רגליה וכפיר הניח את המסכה על פניה כדי שתוכל לנשום חמצן נקי.
סוף סוף, שחף פקחה את עיניה היפות.
איציק הגיע מהבריכות בצדו המרוחק של הנהר, הוא חיבק את שניהם בחוזקה. החלטנו שעדיף ששלושתם לא ימשיכו בסיור אלא ייסעו בג'יפ למרגלות ההר, וינוחו בהשגחת הנהג, עד ששאר הקבוצה תצטרף אליהם.
Armero
המשכתי עם שאר הקבוצה אל הלגונות ומשם אל תצפית על נהר הגופרית, זהו שבר גיאולוגי שבו מפל עצום מפלס דרכו בעוצמה אל קניון רחב ידיים.
בתצפית למדנו על הטרגדיה הקשה של הכפר Armero בעקבות התפרצות הר הגעש בשנת 1985. עמדתי מול הנוף המרהיב והקשבתי לסיפורה הטראגי של הנערה אומיירה סנצ'ז שהתפרסם ברחבי העולם.
לאחר שהבטתי בתמונתה נזכרתי שבילדותי ראיתי במהדורת החדשות את הריאיון שנערך עמה.
ליצירת קשר: אלחנדרו מדריך בנוואדו דל רואיס, והמעיינות החמים: 573004303004+
טלנובלה קולומביאנית – קווים לדמותה
האירוע הבא תפס אותנו בשלוש לפנות בוקר.
אני מודה שהטקסטים הבאים נשמעו הרבה יותר מרגשים בספרדית, אבל אנסה בכל זאת לתרגם את הסצנה ולהישאר נאמנה ככל האפשר לדמויות ולאירועים.
קול חבטות, העיר אותי משנתי. האזנתי לרגע כדי להבין, מה קורה הפעם? שני הלילות הקודמים עברו עלינו בנעימים במלון המפנק שבחרנו לנו. הזיכרון של הלילות מהעיר Medllín, הדהד בראשי וצמרמורת חלפה במורד גווי.
"לא שוב!" לחשתי לחלל החדר החשוך.
רק אז גיליתי שהפעם אני האחרונה להתעורר.
הצטרפתי לחבורה שבהתה דרך חלון הזכוכית הגדול בחדרינו. מיד עודכנתי בפרטים: ברחוב מתחתינו, מריבה התגלעה בין שני גברים שתויים. האחד גבוה, שרירי ונראה מפחיד למדי חבט בזעם בגבר, נמוך ממנו בראש. הגבר הצנום ברח והתרחק בעוד אשתו עמדה חוצץ בגבורה בין שני הגברים הניצים.
בכי קורע לב נשמע.
לבקשת הקהל, התחלתי לתרגם את הנפשות הפועלות:
"בבקשה, בשביל אהבת אשתך, בשביל אהבת הבן שלך" אשתו של הגברתן אחזה בו. היא ליטפה והרגיעה, תוך כדי שהיא מתחננת בפניו להירגע ולהתרחק מהמקום.
הפגנת אהבתה לא הרשימה אותו, הוא המשיך לצעוק ולקלל…
אוקי, את החלק הזה לא תרגמתי על אף מחאות הקהל.
הרעש, הוציא את איש הביטחון של המלון החוצה, הוא ביקש מהם להירגע ולפנות את המקום לטובת מנוחת אורחי המלון.
מהחלון הסמוך, שכן עצבני צרח שוב ושוב בזעם "!respeto" (תכבדו).
כמה אירוני לצרוח "תכבדו!" כשכל הארוע התפרץ בגלל כבוד!
ראשים החלו מציצים בסקרנות מבעד לחלונות הבניינים הסמוכים. ניידת משטרה הוזמנה.
שני שוטרים יצאו ממנה באדישות, דשדשו לאיטם לעבר הגברים הניצים.
הבחור הנמוך והצנום, שנסוג עד כה מאימת הגברתן, הזדקף לפתע, תפס אומץ, התקדם במהירות לעברו ומבלי להסס, הנחית אגרוף אדיר הישר לתוך עינו של הגברתן.
השוטרים, קפאו על מקומם, נשותיהם צרחו באימה, הגברתן הגיב ביללה קורעת לב.
אנחנו עצרנו את נשמתנו.
השוטרים התעשתו וניגשו להפריד ביניהם בעוד הצנום המשיך לחבוט בפניו בזעם. "אני אהרוג אותך!" צרח וחבט "אני אהרוג אותך".
השוטרים מיהרו לאזוק אותו. בעוד הגברתן, נאנק מכאבים. אשתו מהרה אליו ביבבות, מנגבת באצבעותיה את הדם שטפטף מאפו בזרם הולך וגובר.
אשתו של האזוק, התחננה בפניה "קחי אותו לרופא."
מונית האטה את נסיעתה לקראתם.
אשת הגברתן עודדה אותו להיכנס למונית בקול תחנונים, "בוא אהובי, בוא חיים שלי" אולם הוא הסתובב על עקבותיו. הביט בייאוש סביבו.
"אתה היית כמו אח שלי" קרא לעבר הצנום בקול בוכים.
"אתה היית הלב שלי" המשיך בעוד הצנום הפנה אליו את גבו.
"אני תמכתי במשפחה שלך" קולו נסדק לרסיסים. "אתה…"
הצנום, אזוק בידיו מאחורי גבו, פנה לרכב לבן שחנה בסמוך לכניסה למלון.
הוא התחנן להיכנס לרכב "אני לא יכול לשמוע אותו!" זעק בדרמטיות אל השמיים
"תנו לי להיכנס לאוטו". פרץ ביבבות. "אני לא יכול יותר לשאת את זה…"
הנוכחים עמדו המומים נוכח הסצנה. איש לא זז.
"אני מעדיף למות ולא לשמוע אותו שוב" זעק בשנית הצנום בקול סדוק.
נהג המונית נבהל ופתח בנסיעה מהירה, נס על נפשו מתעלם מהעובדה שהדלת האחורית במוניתו פתוחה במקצת.
לא יכולתי להתאפק, פרצתי במחיאות כפיים סוערות! שוב קולומביה במיטבה, בדיוק כמו שאני אוהבת! 'אפשר סוף, סוף ללכת לישון?!'
הגברתן, המשיך לזעוק לעבר הצנום, בעוד אשת הצנום התחננה לאשת הגברתן "קחי אותו לטיפול רפואי! תמהרו!"
ניידת נוספת גלשה לאיטה במורד הרחוב, אחרי השתרכה אחת נוספת. מכל ניידת יצאו שני שוטרים. לאחר דיון קצר החליטו שאחד מהם ייקח את הגברתן וזוגתו לטיפול רפואי. בעוד השאר יישארו ויתחקרו את האירוע. הזוג נכנס לניידת ונסע משם.
נאנחתי בהקלה. "אפשר לחזור לישון" צייצתי בעייפות למשפחה, דוחקת בהם להניח לעמדתם בחלון.
אולם אז חל טוויסט חד בעלילה!
הצנום שוחרר מהאזיקים. הוא ניער ועיסה את ידיו קלות, והחל לשאת נאום חוצב להבות, בקולי קולות, על השתלשלות האירועים שגרם להתפרצות רגשות כה דרמטית.
השוטרים הקיפו אותו במעגל בעוד הוא עובר בניהם, מניח יד על כתפו של אחד, דוחף קלות את האחר, מדגים בתנועות ידיים מוגזמות את קורותיהם. סיפורו החל בחברות האמיצה שנרקמה בין השניים משחר ילדותם בשכונה בעיר Barranquilla, סיפורו נמשך דרך גיל הנעורים ועד לרגע שבו הם החליטו לבלות את חופשת סוף השבוע ב- Manizales. שני הזוגות יצאו לבלות בבר סמוך, הם חגגו ושתו אלכוהול (הרבה מידי לעניות דעתי) ו…
הצנום הנמיך לפתע את קולו והסתודד בשקט עם קהל מאזיניו.
"רגע, מה קורה פה?" חשבתי בעוד הוא ממשיך ומסתודד בשקט. "דווקא עכשיו בשיא המתח, הוא פתאום לוחש?!"
נראה היה שהשוטרים גילו כלפיו אמפתיה.
"זה לא מתקדם לשום מקום" נאנחתי. "הנה, עוד לילה לבן עומד לעבור על כוחותינו!" חשבתי בעגמומיות.
"אנחנו חוזרים ל- Barranquilla", קטע לפתע הצנום את שיחתם והורה לאשתו לעלות לחדרם ולארוז את חפציהם. היא תהתה אם הוא מסוגל לנהוג. "כן, אהובה שלי, חיים שלי אל תדאגי!" אמר מתנדנד מעט על מקומו.
היא נכנסה למלון. הוא לחץ את ידי השוטרים ההמומים ונפרד לשלום הסתובב ונכנס למלון בעקבות אשתו.
השוטרים המתינו דקות ארוכות בדממה ברחוב החשוך, לבסוף נכנסו לניידות ונסעו לדרכם. הזוג בחדר הסמוך לחדרינו, סיימו לארוז ברעש את חפציהם ויצאו לדרכם.
סוף סוף, השקט חזר אל קנו.
Hallucinatory – that's just the way everyday life is, in Colombia. All the time, you say to yourself, did I just see that?
Barbet Schroeder
