קולומביה – זיכרונות ותקוות

What matters in life is not what happens to you but what you remember and how you remember it.

Gabriel Garcia Marquez

Cali

עשרים ושתיים שנה חלפו מאז שהייתי בקאלי. כל כך התרגשתי לחזור אליה, אל בירת הסלסה.

הייתי בטוחה שהנה אני עומדת לפזז בצעדי הסלסה מידי יום, עד השעות הקטנות של הלילה עם כוסית אלכוהול "Bien fuerte" בדיוק כמו אז, כאשר מלאו לי שלושים והגעתי לפגוש חברים מקומיים.

מעולם לא שכחתי את הימים ההם, כשהייתי כל כך מאושרת.

עם השנים אבד הקשר עם חבריי, היה זה טרום עידן האינטרנט והרשתות החברתיות.

לאחרונה, ניסיונותיי לאתר אותם באמצעי המדיה השונים עלו בתוהו. השם Liliana Hernandez כל כך נפוץ כאן, כך גם השם Juan Carlos.

העיר קאלי גדלה והשתנתה רבות וכשצעדתי ברחובותיה הרגשתי כאילו רגלי לא דרכו בה מעולם.

עמדתי במרפסת ביתנו והבטתי בשקיעה האדומה מעל גגות העיר, האלכוהול גלש במורד גרוני, בחמימות נעימה. מהכיכר הסמוכה נשמעה מוזיקת סלסה עליזה. זוגות, זוגות פצחו בריקודים סוערים לקול תשואות הקהל. "אין לי שום חשק לפזז בצעדי הסלסה עם זרים. רק רציתי לשוב ולפגוש אתכם מחדש חברים יקרים…" חשבתי בתוגה.

Osmanthus wine tastes the same as I remember… But where are those who share the memory?

zhongli – Genshin Impact

הדירה ששכרנו, מעוצבת היטב ובמיקום נפלא. היא נמצאת במרחק הליכה משכונת San Antonio.

הדירה, ממוקמת במתחם Casa Rambla Serra.

לפרטים נוספים, ניתן ליצור קשר עם Jon או Kiku ב- WhatsApp) +34637977263)

בסמוך ל- Cali River ניתן לצפות בציפורים ססגוניות.

בעיר בתי ספר רבים ללימודי סלסלה, מועדוני ריקודים ועוד.

NO DAR PAPAYA

גם כאן כמו ביתר הערים הגדולות בקולומביה כלל הברזל "No dar papaya" חי ובועט!

בעל הדירה שלנו הזהיר אותנו לבל נחשוף את הטלפון הנייד שלנו ברחוב. הוא עצמו נשדד פעמיים באיומי אקדח, על ידי אופנוענים.

אחד המשפטים הכי מזוהים עם קולומביה הינו "No dar papaya" כלומר לא לתת למשהו רע הזדמנות לקרות שלא לצורך. להימנע מלחשוף את עצמך ואת מטלטליך היקרים, לא לקחת סיכונים מיותרים, לא להעמיד את עצמך בסכנה, לא להיות רשלני בשום רגע נתון! נו, כבר בוודאי הבנתם את הרעיון אז פשוט "אל תתנו פפאיה!"

סיור לאורך גדות הנהר ושכונת San Antonio

ניתן לטייל לאורך הטיילת על גדת הנהר, עד לפארק Bulvar del Rio. בפארק מפוזרים פסלי חתולים המייצגים נושאים שונים ורבים מגיעים להצטלם איתם בעיקר בשעות אחר הצהרים, כאשר מזג האוויר נעים יותר. משם ניתן להמשיך ולסייר בשכונת San Antonio. על שלל כנסיותיה העתיקות והמוזיאונים הנפלאים.

Clima Gold Museum of the Bank of the Republic

המוזיאון הקטן Clima Gold Museum of the Bank of the Republic, מאפשר הצצה מרתקת על שבטי הילידים שהתגוררו בקולומביה. הכניסה ללא תשלום והביקור מומלץ מאוד.

ב- Cali, ניתן למצוא בתי קפה רבים, מסעדות ומאפיות. מאוד נהנינו ב- Cafe Gardenia.

יריד ספרים – ספרי אנה פרנק לצד אדולף היטלר

ביום האחרון שלנו בעיר, יום חמישי, נפתח שבוע הספר בחגיגיות רבה. שחף בקשה שנעבור בין הדוכנים ונביט בספרים הנמכרים. היו שם ספרי ילדות אהובים, היה כיף לדפדף בהם ולקרוא בהם שוב, הפעם בשפה הספרדית. שחף הציעה שנקנה אחדים מהם וכך היא תוכל לשפר את השפה הספרדית שבפיה. היה זה רעיון נפלא, אולם המחשבה להוסיף משקל למטען הכבד שעל כתפיי גרמו לי להסס.

המשכנו לשוטט בין הדוכנים השונים. לפתע ראינו מרחוק כרזה ענקית ועליה צילום של אנה פרנק, לצידה צילום נוסף של אדולף היטלר. תחושת בחילה עלתה בגרוני. הבטתי במשפחתי, הם עמדו ובהו בצילומים.

ללא תאום צעדנו כולנו ובהינו בערימת הספרים המונחת על השולחן.

באופן ציני ומזעזע בצד שמאל נערמו ספרי "יומנה של אנה פרנק" פניה של הנערה התמימה הביטו במן מבט חולמני ונוגע ללב. בצד הימני נערמו ספרי "Mein Kampf" של היטלר, הבעת פניו אכזרית.

הזעם שטף אותי.

ליטפתי בעדינות את תווי פניה של אנה הניבטות מולי. "אני מצטערת" , לחשתי לה כאילו היא יכלה לשמוע אותי, ניסיתי לשלוט בדמעות הזעם שחנקו את גרוני.

המוכר פנה אלי "ברוכים הבאים" חייך אלי בידידותיות. "היום יש הנחה על הספרים האלו" הוא הורה בידו על ספרו של היטלר. הזעם התפרץ ממני בלי יכולת שליטה.

"אתה יודע מי הבן זונה הזה שאתה מוכר את הספרים שלו?" שאלתי בטון אגרסיבי.

המוכר הביט בי מבולבל, אולם מיד המשיך בטכניקות השיווק כשלנגד עיניו הוא ראה רק אחוזי מכירה. "הבן זונה הזה רצח בדם קר, את הנערה הזאת," הצבעתי על אנה "ועוד 6 מיליון נפש מהעם שלי." נשמתי עמוקות והמשכתי. "הוא אחראי למותם של מיליונים נוספים במלחמת העולם השנייה, איך אתה מסוגל למכור את הספרים האלו?"

ידה החמימה של שחף אחזה ברכות בידי. הבטתי שוב בדמותה של אנה.

"אמא, תסתכלי עליו .הוא מעולם לא קרא את הספרים שהוא מוכר, אין לו מושג על מה את מדברת." הבטתי בה בעצב,

"הבעיה בתי האהובה, שהוא מוכר את הספרים למי שכן יקרא ויושפע." המחשבה שמשנתו המזעזעת של היטלר עדיין נמכרת שם איפשהו בעולם, טלטלה אותי.

הלכנו משם.

Popayán

נסענו באוטובוס מ- Cali, Terminal de Transporte , אל העיר הלבנה, Popayán.

העיר זכתה לכינוי העיר הלבנה על שום חזיתות בתיה הלבנות.

על פי אזהרות המקומיים, היא מסוכנת באזור הסמוך לתחנת האוטובוסים המרכזית – Transport terminal Popayan.

עוזר הנהג הצעיר הביט בנו בדאגה. "חכי רגע, אסיים להוציא לכולם את התיקים ואעזור לכם." לא הייתי בטוחה לאיזו עזרה הוא מתכוון שכן לא ביקשנו עזרה כלשהי.

עמדתי והבטתי בו בסקרנות, לאחד הוא עזר להעמיס שק עצום על גבו. לקשישה הוא הושיט את זרועו למשענת והוביל אותה בבטחה לצדו השני של הכביש. סביבנו התגודדו חסרי בית וקבצנים רבים.

הצעיר ניגש אלי בזריזות. "בואי אלווה אתכם להוסטל, מסוכן כאן!", הוא סימן על פניו במין תנועת יד המסמנת זרים. "לכם זה מסוכן יותר."

הוא העמיס על גבו את המוצ'ילה שלי והתקדם לעברו השני של הרחוב. מידי פעם השקיף לאחור והקפיד שהילדים יישארו סמוכים אלינו. הרגשתי אי נוחות מסוימת. "חכה רגע" אמרתי בניסיון להסביר לו שכבר יש לנו תכנית להישאר במלון קרוב יותר למרכז העיר. אולם הוא כבר צלצל בפעמון הוסטל. "תשמרו על עצמכם" אמר ונעלם לדרכו.

בעל ההוסטל פתח עבורנו את הדלת. חייכתי בנימוס. "יש חדר לארבעה?" שאלתי ונעניתי בחיוב.

"גל" איציק לחש באוזני "אנחנו רוצים מקום אחר!" נאנחתי. "אני יודעת, תזרום איתי רגע…"

פניתי חזרה לבעל ההוסטל. "שירותים צמודים ומים חמים?" הוא חייך "כן, בהחלט."

"גל?" איציק לחש לי שוב.

"האם יש wifi?" שאלתי בידיעה גמורה מה תהיה התשובה. האיש החביב הביט בי בצער "לא." הוא חשב רגע והציע שננסה את המלון הסמוך. "תודה רבה!" עניתי והעמסתי בזריזות את המוצ'ילה על גבי.

עשינו את דרכינו למלון דירות חמוד, הממוקם ממש סמוך למרכז העיר, Hotel Boutique Confort Suites. משם יצאנו להכיר את העיר, הגענו קצת לפני סיום של פסטיבל, הספקנו להסתובב בין דוכני המזון והאמנות השונים ולראות הופעות של להקות מקומיות.

San Agustín

הנסיעה ל- San Agustín, עברה בדרך הררית יפיפייה, הכביש התפתל בין מפלים רבים וג'ונגל סבוך. הנסיעה הלכה והתארכה הרבה מעבר לחמש שעות שנאמר לנו בעת רכישת כרטיסי הנסיעה. התחלתי לדאוג. לפתע הנהג האט את נסיעתו עד כדי עצירה.

בצד הדרך הצרה, עמדה טפירה וזללה עלים טריים.

נוסעי הוואן מיהרו לשלוף את מצלמות הטלפון הנייד שלהם ולהנציח אותה מכל זווית אפשרית. אחד מהם הסביר בהתרגשות שאנו נוסעים בשמורת טבע, ונדיר מאוד לראות את הטפירים בטבע. לרוב הם מסתתרים בסבך. הוא סיפר שעל אף שהוא גר בכפר סמוך, הוא ראה טפיר בסך הכל פעמיים כל ימי חייו.

כשהגענו לבסוף ל- San Agustín, הייתה שעת ערב מאוחרת. נהג המונית שהומלץ לנו על ידי ההוסטל, כבר המתין לנו בסבלנות בצד הדרך.

נסענו ל- Masaya Hostel San Agustin, הוסטל מהמם ביופיו במיקום מנצח, מול נוף מושלם של מפלים והרים ירוקים.

Oscar (WhatsApp): +573118324304

Parque arqueológico de San Agustín

הפארק הארכיאולוגי הוא אחד האתרים הארכיאולוגים הכי חשובים בקולומביה. האתר ההיסטורי נבנה על ידי תרבות מסתורית בשם San Agustín. האתר הינו 'נקרופוליס' מקום קבורה. מומלץ לקחת סיור מודרך באתר, על מנת להבין את הרקע והיסטוריה המרתקת של המקום.

כרטיס הכניסה כולל כניסה לשלושה אתרים. חשוב לדעת: בימי שלישי האתר סגור למבקרים. בשאר ימות השבוע האתר פתוח החל משעה 8:00 בבוקר ועד 15:00

יצאנו לסיור בפארק הארכיאולוגי ביום שני.

ביום שלישי נסענו ליום טיול שכלל ביקור ב- Estrecho Del Magdalena. זוהי הרצועה הצרה ביותר של הנהר Río Magdalena – הגדול והחשוב בנהרות קולומביה. באזור זה רוחבו מצטמצם לכדי 2.20 מטר בלבד!

עוצמת הזרימה חזקה מאוד וגבתה חיי אדם שלא שעו לאזהרות הסכנה הטמונה בשחייה בנהר.

משם נסענו לביקור במוזיאון מקומי קטנטן וקיבלנו הדרכה מפיה של ילדה בת עשר.

במשך שעה ארוכה היא סיפרה לנו על ההיסטוריה והתרבות המרתקת שבנתה את הנקרופוליס העתיק שהתגלה בכפר.

הילדה הצעירה, Maria עמדה מולנו בביטחון עצמי מרשים, ענתה לשאלותינו הרבות בסבלנות רבה וסיפרה לנו שהיא שותפה למיזם שבו ילדי בית ספרה הינם מדריכים מתנדבים במוזיאון המקומי במהלך ימי חופשות של בית הספר.

בהמשך היום ביקרנו בשני אתרים ארכיאולוגים נוספים הכלולים בכרטיס עליו שילמנו ביום הקודם; Parque Arqueológico Alto de los Ídolos [Isnos] ו- Arqueológico Alto De Las Piedras Park ובנוסף הגענו לשתי תצפיות על מפלים; Salto del Mortiño ו- Cascada Salto de Bordones.

Salto del Mortiño

לסיור נסענו עם Carlos, נהג אחראי וזהיר, למעשה הנהג הכי זהיר שהיה לנו בקולומביה ובכלל במהלך מסענו.

Carlos Fernandez (WhatsApp) +573227019448

Pasto

כדי להגיע לגבול עם אקוודור, היה עלינו תחילה למשוך כסף מזומן, אולם באף אחד משלושת הבנקים שיש ב- San Agustín, לא הצלחנו לבצע משיכה. דבר שהשפיע רבות על החלטתנו לנסוע במסלול בו בחרנו. החלטה נועזת למדי, עם מחיר כבד בצידה.

תחילה היה עלינו להגיע לעיר הסמוכה Pitalito, נהג המונית עצר עבורנו בסניף הבנק והמתין בסבלנות שנמשוך כסף ומשם הזדרז לנסוע לתחנה המרכזית. הוא קיווה שנספיק לעלות לאוטובוס ל- Mocoa, שם תכננו להעביר לילה ולהמשיך ביום שאחרי ל- Pasto הנמצאת במרחק שעתיים נסיעה מהגבול. אולם במסענו, תכניות לחוד ומציאות לחוד.

ברגע שנכנסנו לתחנה המרכזית, ניגש אלי בחור צעיר "Pasto?" שאל.

"יש אוטובוס ישיר ל- Pasto?" עניתי בשאלה.

הרגשתי מופתעת למדי שכן בכל הברורים שעשיתי, נאמר לי שעלינו להחליף אוטובוס ב- Mocoa.

הצעיר הצביע לעבר משרדי אחת מחברות האוטובוסים הרבות שבמקום "יוצא עוד חצי שעה!" מיהרנו להצטייד בכרטיסי נסיעה.

כאשר שאלתי כמה זמן תארך הנסיעה "שמונה שעות נסיעה" ענתה לי מוכרת הכרטיסים לאחר שסיימה לספור עם אצבעותיה.

עלינו מרוצים לאוטובוס שלא ממש דמה לתמונה בכרזת הפרסום של הסוכנות. יצאנו לדרך ומהר מאוד הבנו שאין שום סיכוי שבעולם שהנסיעה תסתיים כעבור שמונה שעות או אי פעם.

הנסיעה האיטית להחריד בכביש מתפתל בדרך הררית יפה, התמשכה כמו נצח. אחר הצהרים הגענו לעיר כלשהי והתבשרנו בשעת הפסקה אותה ניצלנו היטב לארוחת צהרים מאוחרת, מרק עוף בטעם של ילדות.

כעבור שעה שבנו לאוטובוס, הנהג התחלף ויצאנו לנסיעה הרבה יותר איטית מקודמתה. הדרך הייתה צרה מאוד, מפותלת עם עיקולים חדים. האוטובוס טיפס לאיטו במעלה ההר וירד מצדו השני ושוב טיפס לאיטו במעלה הר נוסף וגלש בזהירות מצדו האחר. חצינו נהרות שוצפים, מפלים זרמו מכל עבר, נוף פראי מרהיב בעוצמתו. ממולנו הגיחו משאיות כבדות שהצריכו לא פעם את נהג האוטובוס לנסוע לאחור על מנת לפנות מקום מעבר בדרך הצרה.

ליבי החסיר פעימה, ועוד פעימה וכבר לא הייתי בטוחה אם זה בגלל הנוף המרהיב או הפחד מהתהום הנפערת מתחתינו. החל להחשיך והיה ברור שאם היה מסוכן עד כה, כעת מסוכן אף יותר.

דאגתי! דאגתי הרבה יותר מהנסיעה הקודמת שלנו ל- San Agustín.

עד מהרה התחוור לנו שנגיע לעיר בסביבות השעה 11:00 בלילה. היה ברור שעלינו למצוא סידור לינה בהקדם אולם הקליטה הסלולרית באזור ההרים הייתה חלש מידי. לבסוף הצלחתי ליצור קשר טלפוני עם מלון מקסים Hotel Plaza Carnaval ולהזמין שני חדרים מפנקים.

Santuario de Las Lajas

למחרת נסענו לבקר ביעד האחרון שלנו בקולומביה Santuario de Las Lajas, בזיליקה קתולית מרהיבה ביופיה שנבנתה על גדת Río Guáitara במרחק של כ- 7 ק"מ מעיירת הגבול Ipiales.

אוטובוסים מ- Pasto לעיר גבול Ioiales יוצאים בתדירות גבוהה מ- Terminal de Transportes de Pasto. משרדי הנסיעות השונים הציעו מחירים זולים יותר מהמחיר הרשמי על מנת לפתות אותנו לנסוע איתם. לבסוף בחרנו בחברה אקראית שעמדה לצאת לדרך תוך רגעים ספורים. כעבור שעה וחצי כבר ירדנו ב- Terminal Terrestre de Pasajeros de Ipiales ועצרנו מונית על מנת לחסוך בזמן ולהגיע בשעה מוקדמת יחסית לביקור באתר.

נהג המונית התגלה כאדם נעים הליכות וסיכמנו אתו לאסוף אותנו בדרכנו חזרה. מאוחר יותר גם תיאמנו אתו הגעה לגבול ביום המחרת.

Fernando Taxi driver in Ipiales (What'sApp): +573174833979

התגלות הבתולה Virgen del Rosario

מספר גרסאות מספרות את הסיבות לבניית הכנסייה במקום בו היא ניצבת – מעל הקניון העמוק. המשותף לכולן מעשה הנס שעשתה הבתולה. מספרים שבשנת 1754 לספירה, התגלתה דמותה של Virgen del Rosario, בליל סערה לאשה בשם María Mueses אשר נקלעה למקום עם בתה הצעירה Rosa. האם ובתה עשו את דרכן לביתן ב-  Potosí. הן חיפשו מקלט בצד הדרך בין השקעים שנוצרו על ידי לוחות האבן השטוחות והעצומות המאפיינות את אזור הקניון שנוצר על ידי הנהר. בסוף מצאו מעין מערה קטנה להסתתר בה מפני הסופה העזה. הילדה שהייתה חירשת ואילמת מלידה אמרה לפתע לאימה:

"Mamita, la mestiza me llama…" 

הילדה הצביעה לעבר השמים על דמותה של Virgen del Rosario שהוארה באור הברק.

האם ובתה שמרו את דבר ההתגלות בסוד. כעבור זמן, בתה נפטרה לפתע. María נשאה את גופת ביתה אל המקום בו התגלתה להן הבתולה ונשאה תפילה לעילוי נשמתה של בתה האהובה.

הבתולה השיבה לחיים בעזרת נס את Rosa הקטנה.

עד מהרה דבר הנס התפרסם בקרב חברי קהילתן. שנים אחדות לאחר ההתגלות והנס, נבנה במקום בית תפילה קטן, שהוקדש לבתולה, אמו של ישו. כעבור חצי מאה נבנתה כנסיה גדולה יותר אשר החליפה את בית התפילה הקטן. בינואר 1916 החלו בבניית הכנסייה שניצבת במקום עד ימנו. זהו מבנה אבן נאו-גותית אפור לבן ויש אומרים שהיא הכנסייה היפה ביותר שנבנתה בדרום אמריקה. מאז הכנסייה מהווה מוקד לעליה לרגל.

על קירות השביל היורד אל הכנסייה מוטבעות לוחות תודה והערצה ל- Nuestra Señora de Las Lajas. אחד מהם לכד את תשומת ליבי. נכתבו שם מילות תודה על תינוקת שנולדה בשנת 2021, לזוג חשוך ילדים. תמונת תינוקת יפיפייה, בעלת פנים עגלגלות, עיניים חומות וגדולות בעלות מבט נבון, ניבטו אלי.

גוש חנק את גרוני.

בחנתי את הנוף בו ביקרתי לפני עשרים ושמונה שנה. הוא השתנה מאוד ועם זאת היה כה מוכר. הנחתי לרגלי להוביל אותי כמו אז לעבר הכנסייה היפה. נכנסתי דרך הדלתות הגדולות, הפעם שלא כמו בביקורי הראשון היו מעט מבקרים. מוזיקה שקטה התנגנה והתערבבה עם צלילי טיפות הגשם שהחלו לרדת והנהר הגועש שזרם בקניון למרגלות הכנסייה. התיישבתי על ספסל העץ הקר והנוקשה. שחף הביטה בי וחייכה את חיוכה הזוהר. לפתע בלי הכנה מוקדמת זרם דמעות שטף את עיניי. פרץ רגשות בלתי נשלט. "אם יש ניסים בעולם הזה" חשבתי מניחה לדמעות לזלוג וללב להתנקות, "אם יש ניסים, אני מבקשת אחד עבור בתי, שהיא תחלים".

שחף חיבקה אותי אליה וליטפה את שערי. היא ניחמה אותי ללא מילים כאילו ידעה מה מתחולל בנפשי. כפיר שסיים להסתובב בכנסייה, שב אלינו. הוא הבחין בנו והתיישב בדממה במרחק מה מאתנו. בעודו ממתין בסבלנות שאינה מאפיינת אותו לאחרונה.

הפרידה מקולומביה

נפרדתי מקולומביה ברגשות מעורבים. מצד אחד הלב קרא לי להמשיך הלאה, לגלות עוד ארצות; לחוות תרבויות, לטעום סוגי מאכלים, ללמוד דיאלקטים נוספים, להרחיב את הידע על ההיסטוריה במקומות שונים ומצד שני הלב זעק להישאר עוד במדינה הכי אהובה עלי בעולם – ק ו ל ו מ ב י ה !

משרד ההגירה הקולומביאני – שוב הדרכון הישראלי מעורר סימני שאלה

הגשתי את הדרכונים שלנו לפקיד ההגירה כדי לקבל חותמת יציאה. הוא עלעל בדפי הדרכון הראשון שהיה בערימת הדרכונים. הצצתי בסקרנות דרך שמשת הזכוכית החוצצת ביננו. סימנתי לו לסובב את הדרכון – הריטואל הקבוע שלנו כלל גם הסבר שבעברית אנו כותבים מימין לשמאל בניגוד לשפה הלטינית. תמונתו של איציק התנוססה על הדף הראשון. הפקיד בחן אותה בקפדנות. הוא הניד בראשו בספקנות והושיט אותה לפקיד שישב בסמוך אליו.

הם הסתודדו בשקט.

הפקיד השני הדליק פנס והחל חוקר את דפי הדרכון הביומטרי: מאיר על התמונה ובוחן היטב את הפרטים. הוא התעמק בסרטוטים הזעירים על גבי הדף. אחר-כך האיר בפנס אחר על הדף ולפתע הרים את מבטו ובחן אותנו בעיון, בדיוק באותו רגע הבטנו מוקסמים מכל הסימונים שהוארו על גבי הדף ושללא תאורת אור אולטרה סגול לא ניתן להבחין בהם. הרגשנו כמו ילד קטן שניתפס בקלקלתו. הוא המשיך לחקור את הדרכון והפעם בפנס עם אור אדום. אחרי דרכונו של איציק, הגיע תור דרכונו של כפיר ולאחריו דרכונה של שחף. מעת לעת השניים הסתודדו בניהם. התור מאחורינו הלך והתארך.

חצי שעה ארוכה חלפה לה. התחלתי לתהות מה העניין סביב הבדיקה קפדנית ואם משהו יסתבך למי בעצם מתקשרים לעזרה.

תורו של דרכוני, הפקיד הראשון פתח אותו איתר את חותמת הכניסה והחתים חותמת יציאה. הבטתי בו מופתעת. הדרכון שלי הוחתם ללא שום בדיקה?!

הפקיד השני הגיש את שלושת הדרכונים שבדק לידיו של הפקיד הראשון. "אני מקווה שנהניתם במדינה שלי" חייך כשהושיט לי לבסוף את ארבעת הדרכונים.

ונהר זורם ביניהם

כשיצאנו ממשרד ההגירה הקולומביאני, תרתי בעיני אחרי הגשר המפריד בין קולומביה לאקוודור – Rumichaca Bridge. גשר האבן הישן והנפלא שחצה בעבר את נהר Guáitara River, נעלם כלא היה. כעת, עומד שם גשר מודרני רחב ומכוער למדי.

צעדתי לאיטי על הגשר המכוער, כשהגעתי לאמצע הדרך, הסתובבתי לאחור. הבטתי בפעם האחרונה לעבר קולומביה

"לפני עשרים ושמונה שנה חציתי את גשר האבן הישן, בחצי הדרך הסתובבתי לאחור והבטחתי לעצמי שיבוא יום ואשוב לקולומביה."

נאנחתי עמוקות הזיכרון צרב בליבי. "שבתי אליה כשמלאו לי שלושים שנה, מעולם לא חשבתי שאשוב אליה בשלישית, אבל בחלומותיי הכמוסים ייחלתי לכך."

הבטתי בשחף, נטלתי את כפות ידיה הרכות בכפות ידי. "אמנם גשר האבן הישן כבר לא כאן, אבל החלומות שלנו נוכחים ואם תרצי ממש חזק, את תגשימי אותם!"

"ונהר זורם ביניהם" חשבתי בלבי בפעם השנייה בחיי בעודי חוצה בנחישות את מחצית הדרך הנותרת לעבר הגבול עם אקוודור.

And I realized that there's a big difference between deciding to leave and knowing where to go.

Robyn Schneider