Medellín, El Poblado
השכונה התוססת La Comuna 14 – El Poblado, מוכרת גם בשם Milla de Oro.
את ארבעת הלילות שעברו עלינו בשכונה הזאת כנראה לא נשכח לעולם.
Life is full of surprises, some good, some not so good
Pablo Escobar
אילו רק הייתי פוקחת עיני בזמן, יתכן והייתי מבחינה ברמז המקדם שהיקום שלח אלי כבר בשמו של המקום: סוי לא קל
תרגום מספרדית: אני מקומי
תרגום המשלב משחק מילים בעברית וספרדית ורמז מקדם: אני לא קל!
אחרי שהתרגלנו לאבק הדרכים, החלטתנו שהפעם נתפנק בטיסת פנים ונחסוך מעצמנו החלפת אוטובוסים ו- mas o menos שמונה עשרה שעות נסיעה באוטובוס, זמן קולומביה כמובן! כלומר זה יכול לקחת גם הרבה, הרבה יותר שעות!
שום דבר, לא הכין אותנו לבאות…
הטיסה שארכה שעה וחצי, חלפה בנעימים. מזג האוויר היה מושלם. נהג המונית שהסיע אותנו משדה התעופה Jose Maria Cordova International Airport אל העיר Medllín, דאג שהנסיעה תהיה חווייתית ומגניבה.
לשם שינוי, הזמנו מבעוד מועד מקום בהוסטל ולא השארנו זאת ליד הגורל, כהרגלי בקודש.
בעקבות המלצה של אחת המשפחות המטיילות, בקבוצת WhatsApp כלשהי, הזמנו דירה ב- Hostel Soy Local. ירדנו בפינת הרחוב Carrera 34 ו- Calle 10. הדפנו את הקבצנים ששעטו לעברינו מכל עבר כמו להקת צבועים המשחרת לטרפה וצעדנו בזריזות כארבעים מטרים עד להוסטל.
הצוות בהוסטל מאוד ידידותי! התקבלנו בחמימות לטינית אופיינית.
הזמנתי דירה עבור ארבע נפשות, הכי זולה שיש לאכסניה להציע. עלינו לחדרינו בקומה השלישית, בעקבות הבחור החתיך שקיבל את פנינו. הוא הראה לנו את החדר ושאל "האם אתם מרוצים מהחדר?"
"למה? יש עוד חדרים לארבעה?" התעניינתי, בעודי מביטה בדאגה באתר הבנייה מול חלוננו העצום!
"יש עוד אפשרויות" הוא ענה והלך לבדוק האם אחת הדירות הנוספות במתחם, פנויות למספר הלילות שהזמנו. עד מהרה הוא שב ובפיו בשורה "ישנה דירה אחרת פנויה!"
צעדנו בעקבותיו לראות את האפשרות הנוספת. הדירה ממוקמת באגף אחר, שקט הרבה יותר לדבריו. הדירה הייתה גדולה יותר ומתאימה לשש נפשות, מרווחת ונוחה, אפלה מידי לטעמי וחנוקה משהו אבל הפמיליה התלהבה מהמרחב ואני בחוסר רצון זרמתי… וכאן אכניס טיפ לאימהות שביננו: "כשהלב שלכן לא שלם, תעמדו איתן על דעתכן. אימהות תמיד צודקות!"
כששאלתי לגבי ההפרש במחיר החדר, הוא חייך אלי ואמר "טרנקילה, סניורה! השדרוג על חשבון הבית".
יצאנו לעיר, שכונת Poblado שוקקת חיים ו… קבצנים.
ליל ראשון – אובדן התמימות
לתוך חלומי השתלבו אנקות חיה פצועה. לקח לי רגע ארוך אחד להתעורר, להבין איפה אני ולקלוט שהתעוררתי מקול אנקות אישה.
"אוקי, לפחות מישהו עושה חיים הלילה" גיחכתי לעצמי בנמנום.
ברגעים שאחרי, האנקות התגברו לעוצמות ווקאליות מפתיעות, עד מהרה התברר לי שגם בן זוגי ערני וער למצב.
שנינו התכווצנו במקומנו, בתקווה ששני המתבגרים שלנו לא מתעוררים מהרעש.
מתישהו האקט הסתיים והג'קוזי במרפסת הופעל ואתו הגיע סבב ב' שנמשך עד עלות השחר.
בחמש לפנות בוקר, הם סיימו את האקט ועברו לנהל שיחה קולנית בנושא האקלים בקולומביה. היא החלה להסביר לו בפירוט ולפי מחוזות מהם תנאי האקלים במדינה. בעוד הוא משווה למדינה שלו. סמוך לשעה שש בבוקר, הסתיימו להם שיעורי הגאוגרפיה ותחזית מזג האוויר.
סוף-סוף השתררה דממה. או אז הצלחנו להירדם.
מאוחר יותר בבוקר, נשמנו לרווחה כשהבנו שהצאצאים שלנו ישנו שנת ישרים ולא חוו אתנו את כל הטוב הזה.
את היום בילינו ב- La Comuna 13, San Javier, היה מעורר השראה!
לילה שני – לילה קולני ומתיש
שלוש לפנות בוקר, ארבעתנו זינקנו בבהלה מהמיטות לקול רעש המים הזורמים בג'קוזי, צרחות התלהבות של נשים, נהמות גבריות, מוזיקה הושמעה בפול ווליום, כל אלו ועוד, גרמו לי עד מהרה להתלבש ולרדת זועמת לקבלה.
"החתימו אותנו על שמירה על שקט החל מהשעה עשר בערב, הפרה של התנאי הזה, גוררת אחריה קנס כבד, אז למה לעזאזל אנחנו נמצאים בתוך מועדון לילה המשמיע מוזיקה בדציבלים שרק מי שביקר בקולומביה יכול להבין?!"
השומר הביט בי במבוכה "אני אדבר איתם", אמר וניגש לדפוק על דלתם.
הוא שוחח עם הגבר בפתח הדלת ואני טיפסתי במדרגות הברזל אל הקומה העליונה.
החבורה הנמיכה את המוזיקה בעוד אני נכנסתי לחדרנו, קטנת אמונה שהשקט יחזיק מעמד… ואני שאוהבת בדרך כלל להיות צודקת, הפעם שנאתי להיות צודקת.
עד מהרה בג'קוזי שבמרפסת מתחתינו, פתחו הארבעה באורגיה ו… ביפפפ (צליל צנזורה, שמא מסתובבים ילדים במרחב הבלוג).
התכווצנו בדממה במקומנו, בתקווה שהעסק יגמר מהר אבל הוא נמשך ונמשך…
הפעם השיחות שאחרי עסקו ב- jefe (בוס) של הבנות. קיבלנו שיעור מרתק על איך הוא מנהל את העסקים. היו שם טיפים מעניינים, אולי יום אחד נחשוב על הסבה מקצועית.
בבוקר ירדנו לקבלה במטרה לעזוב את ההוסטל.
"אנחנו נדבר אתו ונאסור עליו להכניס נשים מהרחוב" הבטיח לנו הבחור והתנצל שוב ושוב. הקשתי ככל שאפשרה לי הספרדית שלי והיא אפשרה לי! הוא נתן לנו מילה של קולומביאני ולבסוף החלטנו לתת הזדמנות נוספת לשהות לילה אחד נוסף, רק מאחר והמחשבה על לבזבז יום במציאת מקום ובמעברים ביאסה ממש.
עלינו להתייעץ עם הילדים ועד מהרה יצאנו לבלות את היום במוזיאון המדע Parque Explora או כמו שכפיר, בננו בן השלוש-עשרה וחצי הגדיר זאת: "בלילה שיעור ביולוגיה וביום שיעור מדעים."
זה הזמן לציין בהתלהבות: המוזיאון אתר חובה! חווינו בו שש שעות של הנאה צרופה!
לילה שלישי – לילה מתוח עבר על כוחותינו
הלכתי לישון בסטרס קל. תהיתי מה צופן הלילה בחובו.
ובכן, לילה שקט עבר על רוב כוחותינו.
עד חמש לפנות בוקר, השעה בה ריטואל הג'קוזי והאנקות חזר על עצמו אולם הפעם ניכר היה שנעשו מאמצים להישאר דיסקרטיים.
את היום בילינו ב- Casa Museo Pablo Escobar בהדרכה באנגלית.
הפסיכופת מתברר היה גאון ויצירתי שהצליח לסובב את כולם סביב אצבעו הקטנה.
עם התקדמות הסיור, בעיניו של בננו הצעיר נידלק ניצוץ מדאיג משהו.
לילה רביעי ואחרון
עייפים, צנחנו אל מיטותינו ונרדמנו.
השעה אחת לפנות בוקר, רעש מזוודות נגררות על גבי מדרגות הברזל שמחוץ לחדר, טריקת דלת וקולות דיבור רמים, העירו אותנו משנתנו אולם איכשהו הצלחנו להירדם שנית.
פתע נשמעו צרחות מקפיאות דם.
ארבעתנו התיישבנו במיטות בבהלה (זה כבר הפך להרגל!) צרחות התלהבות נמשכו ונמשכו.
חטפתי את בגדי התלבשתי במהירות ודהרתי במורד מדרגות הברזל לקבלה, הפעם בן זוגי ובני הצטרפו אלי.
השומר קיבל את פני בברכה והתנצל על המהומה. הוא ציין שכבר ביקש לשמור על השקט אולם זה לא עזר.
כשהבעתי את כעסי, השיב בכנות שאני צודקת ואכן זה אינו מקום שמתאים למשפחות עם ילדים ופתח חופשי על הבוס שלו, שהוא שקרן ורק רוצה כסף ואם הוא רק היה יכול לאפשר לעצמו, הוא היה עוזב את המקום.
רגע לפני שזה הדרדר למפגש פסיכולוגי שבו אני אמורה להכיל את כל השיט הזה, עצרתי את שיח והחלטנו לעלות לחדר לנסות לספור כבשים עד שהשמש תחליט שהגיע זמן לזרוח וללכת מהמקום ולא לשוב עוד לעולם (כן, אני יודעת שאני נשמעת דרמטית).
אולם, כשהגענו לחדר ולצרחות ההתלהבות נוסף גם קול מוזיקה רמה, נשברתי מלנסות לספור כבשים, בשלב זה כבר הייתי יותר בכיוון של שוורים זועמים.
השם 'קורל' כיכב שוב ושוב ובן זוגי הסביר לי בזהירות רבה, שבנות עמינו נמצאות בחדר הסמוך. הרמתי את הכפפה וצעדתי בראש החבורה לדפוק על הדלת ולקוות לטוב ולהבנה.
דפקנו על הדלת.
עלמה צעירה פתחה לנו את הדלת, שלוש עלמות אחרות כבר היו שרועות להן על המיטות.
"היוש", אמרנו להן "אנחנו השכנים מימין ויהיה ממש נחמד אם תנמיכו את הקול ואת המוזיקה."
העלמה הביטה בבן זוגי, בבני ובי בהתלהבות שהזכירה את הארנב של אנרג'ייזר. "יואווווו! איזה מגניבים אתם, מטיילים עם הילדים!" היא פתחה לרווחה את הדלת, "תראו, קנינו את כל האוכל הזה, ואנחנו מכינות ארוחה רוצים להצטרף אלינו?" שאלה נרגשת ולא המתינה לתגובתנו.
"הם מטיילים עם הילדים שלהם" שאגה לאחור לעבר חברותיה. "ראיתם איזה מגניבים?"
הודנו לה בחיוך ורק ביקשנו להנמיך אולם כדרכו של הארנב של אנרג'ייזר, היא המשיכה לפטפט וללהג בקול נרגש.
"תראי, אני פונה אל הלב שלכן, היו לנו שלושה לילות מהגיהינום, יש מצב שעוד מעט אפילו תזכו בעצמכן לחוות את הרעש מהג'קוזי שהשכן מלמטה מפעיל ומארח בו זונות."
היא שמעה ג'קוזי וצרחה באושר "יש פה ג'קוזי?"
"יואווווו! איזה כיף!" היא הסתובבה לחברותיה "שמעתן יש כאן ג'קוזי."
רציתי לומר לה ממש לאט "חמודה תתרכזי, הכניסה לזונות בלבד ולא נראה לי שאת עונה להגדרה" אבל בסוף הסתפקתי בלהסביר לה שג'קוזי יש רק בדירות בקומה התחתונה. ביקשנו שוב שינמיכו את הקול כדי שנצליח לישון ויבוא לציון גואל.
הן הבטיחו, התנצלו ואנחנו חזרנו לחדרינו.
בתנו שהמתינה לנו בחדר, הייתה סקרנית לשמוע מהן ההתפתחויות האחרונות בסאגת הרעש.
שבנו למיטות. מהדירה הסמוכה עלו קולות הכנת ארוחת הלילה שהכינו שכנתנו הצעירות (אני אפילו לא רוצה לדמיין איך נראה המטבח ברגעים ההם) הן דיברו וליהגו וכשכבר היה נראה שהנה עוד מעט זה יסתיים ונלך כולנו לישון סוף סוף (רק מציינת לפרוטוקול שבינתיים השעה כבר 04:00 לפנות בוקר). במסדרון מתחתינו, נשמעו נקישות על הדלת ואישה מברכת בקולי קולות Hola!
הדלת נסגרה והמהומה התחילה גם בקומה התחתונה. כצפוי גם הלילה, מילאו את הג'קוזי במים. הגברת התלוננה בקולניות שהמים קרים מידי לטעמה והיא רוצה ג'קוזי עם מים חמים.
"ג'קוזיייי, ג'קוזייייי" צווחה בקול מתפנק.
באותו רגע מכונן, השכנות הצעירות מימין, שמו בקולי קולות "שירי הופ ילדות ישראלית" והתבייתו על השיר: "אצא לי השוקה."
"… התרנגול קו-קו ריקו קו
הוא יזמר עד אור הבוקר…"
הבית עם החתול כבר התנגן לו ברקע והן שרות בקולי קולות, שולטות במילים ולא מפספסות שום קו-קו, ריקו קו…
עכשיו, אני לא חושבת שישנה שפה כלשהי בעולם עם אוצר מילים מתאים שבה אוכל לתאר את הזעם שאחז בשלב זה בבתי למשמע השיר בקולי קולות.
היא קמה מהמיטה, התנצלה שהיא מדליקה אור כי היא צריכה להתלבש ולצאת לטפל בעניין הזה.
אנו, שלא מורגלים ברמת אסרטיביות כזו אצלה הבטנו בה ספק בהפתעה, ספק בחשדנות.
היא התלבשה ויצאה.
את התסריט הבא, הטוב בתסריטאי בוליבוד לא היה מצליח לכתוב!
היא פסעה נמרצות החוצה ובעוד אני במיטה, תוהה שמא עלי ללוות אותה או פשוט להניח לה להתמודד בעצמה עם הסיטואציה, נשמעו חבטות זעם על הדלת הסמוכה.
בתנו שוויסות כוח מעולם לא היה הצד החזק שלה, חבטה כל כך חזק שהצליל הרם התגלגל באקו מחריד במסדרון ואז באחת, בשני החדרים השתררה קול דממה דקה.
היא עמדה בחוץ דקות ארוכות בעודה ממתינה שהדלת עליה חבטה זה עתה תיפתח, אולם היא לא נפתחה והשקט נשמר. לבסוף היא חזרה פנימה לחדרינו.
באופן מפתיע גם בדירה מתחתינו נשמרה הדממה.
היא נעמדה מולנו, זקופת קומה, נשפה את האוויר מראותיה החוצה בחוזקה, מעיפה את שיערה מפניה ואמרה "וככה עושים את זה!"
כפיר, איציק ואני ישבנו במיטותינו ובהינו בה בתדהמה!
היא התכרבלה לצדי. שאלנו אותה מה בעצם היא תכננה לעשות אם הדלת הייתה נפתחת? היא חייכה את חיוך השמש שלה "האמת התכוונתי לדבר איתן בטוב."
צחקקנו בשקט.
הזוג בדירה מתחתינו שיצא מהמים הקרים מידי לטעמם, נכנסו פנימה לחדרם. עד מהרה נשמעו האנקות המפורסמות.
בננו ציין שזה נשמע כנהימות זאב סובל. כשהם המשיכו, לחשה לי בתי: "זה הסקס הכי חופר ששמעתי!"
נקרעתי מצחוק, "מתי כבר הספקת לשמוע?" תהיתי.
מסתבר שכבר בליאון שבאל סלבדור, היא זכתה לשמוע זוג צרפתים מתנים אהבים בזמן שישבה בשולחן האוכל הסמוך לאחד מחדרי הדורם.
הפעם, העניין נגמר יחסית מהר וללא שיחות שאחרי. וכך, יכולנו סוף סוף להירדם.
בבוקר, שחף סיימה להתארגן ונעמדה מולי בחיוכה הזוהר.
"אמא, את קולטת שאם הן היו פותחות את הדלת הן היו פוגשות אותי?!" היא הצביעה על עצמה בשובבות, לקול צחוקינו המתגלגל.
ארזנו את חפצינו, בזריזות ועזבנו ל- Guatapé.
מה אגיד ומה אומר, בהחלט היה LO CAL!
