מיאנמר – "הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?"

חודש ראשון חלף מאז תחילת מסענו
אנו מתמודדים עם הלם תרבות

שחף סיננה בשקט לעברי "בואו פשוט ניקח את התיקים שלנו ונחזור לתאילנד, שם היה כיף!" חייכתי לעברה ברכות. "בואי ניתן לבורמה הזדמנות, זהו יומנו הראשון כאן". השתדלתי לשוות לקולי גוון מלא ביטחון עצמי, אולם ביני לבין עצמי הודיתי שהדבר שאני הכי רוצה לעשות, זה לארוז את התרמילים ולרוץ לכיוון תאילנד, על "גשר הידידות" המפריד בין שתי המדינות ובדרך פשוט לחבק כל תאילנדי שאני פוגשת. התחושה הזאת מאוד הפתיעה אותי. "איך זה יכול להיות?" תהיתי בלבי. כמה ציפתי להגיע למיאנמר. קראתי מאמרים, ראיתי תמונות, שמעתי חוויות מאנשים. ביקרתי בשגרירות מיאנמר בתל אביב בעת הוצאת הוויזה וזכיתי למפגש מרגש ומרתק עם עוזר הקונסול של מיאנמר.

מיום ליום בורמה נשמעה לי כהרפתקה קסומה. ניסיתי לברר עם עצמי, מה מקור השינוי בתחושה? הרמתי את מבטי וסקרתי את הרחוב. לצדי אישה מקומית השמיעה קולות כחכוח קולני וללא שום עכבה ירקה מפיה פאר יצירה אדומה אשר החטיאה את כפות רגליי במילימטרים בודדים. הבטתי בשחף, פניה נראו מבועתות "איכס, נו באמת! בא לי להקיא!"

ריחות הביוב עלו מכל עבר, מכוניות חלפו על פנינו במהירות. במשך דקות אחדות ניסנו לחצות את הכביש. משימה מאתגרת בהחלט. סימנתי לשחף להיצמד לחבורת נשים מקומיות שמנסות אף הן לחצות ולבסוף עמדנו באתגר. חצינו בשלום!

הנסיעה ל- Hpa An

חלפו שעות אחדות מאז החתמנו את דרכוננו ביציאה בגבול התאילנדי. עובדת בעלת סבר פנים טובות, ראתה את התור הארוך של התיירים שהשתרך בחוץ. היא נגשה אלי בשקט, "baby come" הצביעה על הילדים. באנגלית רצוצה אמרה "אני פותחת את האשנב השני בשבילכם, חכו פה". תוך דקות ספורות סיימנו את ההליך ועברנו למשרד ההגירה של מיאנמר. גם כאן הילדים התקבלו בשמחה. שוטרי ההגירה התמוגגו במיוחד כאשר כפיר ביקש שילמדו אותו לומר תודה בשפתם "Jay za ba".

חציית הגשר עם התרמילים על הגב הייתה לא פשוטה בחום הכבד. אולם למראה הנשים שנושאות על ראשן סלים עצומים וכבדים, נשכתי את לשוני וחנקתי את יכולות הקיטור המצוינות שלי. חצינו עם המון אדם שנשאו עימם משאות שונים ומשונים.

הבחנו באנשים רבים לועסים עלה ירוק שמכיל חומר אדום שצובע את שיניהם באדום. מידי פעם הם ירקו לכל עבר. כשהגענו לקצה השני של הגשר, החלו צובאים עלינו אנשים המציעים את מרכולתם או הסעה ל- Hpa An, באוויר הייתה תחושה של כאוס. מכל עבר נשמעו צפירות מכוניות וצעקות רוכלים המכריזים על מרכולתם.

מפגש עם Mr. Beauty

קול צרוד נשמע מאחורי, "Hello". כעת הוא צעד לצידי. ראיתי אדם מבוגר למראה, פניו חרושות קמטים עמוקים, לבוש בחליפה מחויטת שראתה שנים טובות יותר. 

"חם כל כך! איך הוא יכול ללבוש חליפה כזאת?" תהיתי. התעלמתי, ניסיתי לארגן את מחשבותיי ולהבין את הכאוס מסביבי. בזריזות ווידאתי שיש לידי עדיין שני ילדים ובן זוג ושכל אחד מהם נושא תיק.

האדון לא וויתר. "את נוסעת ל- Hpa An? שאל "יש לי רכב שיוצא כעת עם ארבע מקומות, תוכלו להצטרף".

אמדתי אותו במבטי. הוא נקב בסכום של 10,000 צ'אט לאדם. הסברתי לו שבדיוק הגענו למיאנמר ואנו זקוקים לזמן להתארגנות. הוא לא הראה סימן שהוא מתכוון לוותר וכוון אותנו לעבר דוכני אוכל, מצביע על דוכנים בהם ניתן להמיר כסף. סירבתי בנימוס לקבל את עזרתו.

לאחר דקות אחדות הוא ביקש רק שאומר לו אם ניסע אתו או שיניח לנו שזה בסדר מבחינתו, רק שלא יחכה סתם.

עצרתי במקומי. המחיר שנתן לי נשמע סביר. אני פשוט לא אוהבת שפונים אלי. אני מעדיפה תמיד להיות זאת שיוזמת. אבל משהו גרם לי להקשיב לו.

"כשאת ממירה כסף תוודאי שלא מרמים אותך. תספרי בעצמך. תספרי לאט את הכסף, תוודאי שאת מקבלת שטרות שלמים. יש פה הרבה רמאים". הוא מחייך ברכות והקמטים בפניו נראו עמוקים יותר.

"תן לנו כמה דקות" אמרתי לו, "אנחנו ניסע אתך, אולם אני חייבת כמה דקות".

בלבי הוספתי "כמה דקות לצאת מההלם".

חוויה מפוקפקת למדי

הדקות חלפו, Mr. Beauty הוביל אותנו לוואן שלו. כפיר, הקטן בחבורה ישב מאחור על כיסא. לצדו שקים גדולים עמוסים בזוגות כפכפים חדשים. שחף, איציק ואני נדחסנו במושב האמצעי. מקדימה ישבו הנהג ואשתו. נסענו במשך דקות ארוכות, מתרחקים לאטנו מאזור הגבול העמוס לעייפה בכל מכל. לפתע הרכב נעצר. הזוג יצא מהרכב ונעלם בלי לומר מילה. הבטנו זה בזה בהפתעה גמורה.

חיכינו…

חיכינו…

כעבור זמן מה, השניים הופיעו, פיהם עמוס בעלים הירוקים שעוטפים את החומר האדום. הם התישבו במקומם. האישה הסתובבה אלי "baby" היא אמרה בחיוך חסר שיניים קדמיות. הושיטה לעברי עוגיות ארוזות בשקית (Mon cookie – עוגיות המיוצרות על ידי בני מון) וסימנה בידה לחלק לילדים.

"Wellcome Myanmar" אמר הנהג במבטא מוזר. "Jay za ba" ענה כפיר במהירות. השניים חזרו אחריו נרגשים "!Jay za ba!" ,"Jay za ba"

במהלך הנסיעה, הנהג הפעיל את אשתו, הוא סימן לה בכף ידו הפתוחה לרווחה, היא הושיטה לו בקבוק פלסטיק ריק, אליו הוא ירק את תכולת פיו האדומה. האישה ירקה דרך החלון. מידי פעם היא שלפה חבילה חדשה מהשקית, הגישה לפיו של בעלה ופטמה את עצמה בעוגות ובעלים לסירוגין.

"אני הולכת להקיא" לחשה לי שחף באוזן. "ראית את השיניים שלהם?"

לפתע האישה שלפה ממגירת הוואן ערימה של דיסקים. בין השניים, התחיל דיון ערני איזה מבין הדיסקים ישמיעו. לבסוף היא בחרה את אחד הדיסקים. ברקע התנגן שיר רומנטי עצוב משהו. השיר שאחריו היה מעט יותר קצבי, השלישי קצבי. השיר הסתיים ושוב הושמע אותו שיר רומנטי עצוב משהו ולאחריו ההוא הקצבי יותר… עם התקדמות הנסיעה גופנו תחיל לנוע לצלילי המוזיקה המוכרת. בשעה וחצי הבאות שלושת השירים יחזרו על עצמם שוב ושוב ושוב. נדמה היה שזה הולך להיות לופ אינסופי עד אותו רגע מכונן בו כפיר לא התאפק ופרץ בשירה אדירה תוך שליטה מפתיעה במילות השיר.

השניים הביטו זה בזו במבוכה הסתובבו אלינו במבט מתנצל. התלחשו בניהם לרגע (לא ברור למה, כי בינינו, אף אחד מאתנו לא מבין את שפתם) ומיד חבילת הדיסקים נשלפה כלאחר כבוד מהמגירה ונבחר דיסק אחר להשמעה. הדיסק היה שרוט היטב! בחלוף עשר דקות כבר התגעגענו כל כך לדיסק הקודם.

את ארוחת הצהריים אכלנו במסעדת דרכים אפלה. לשולחן הוגשו מיני מטעמים מוזרים בצבעם ובמראם. ללא יכולת להבין מה הוגש החלטנו לדגום מעט מכל דבר. באופן מפתיע היה טעים או שמא היינו מאוד רעבים?

חזרנו לדרך.

האישה חזרה לתפעל את סביבת הנהג. כשהוא החל להתעסק בטלפון הנייד בזמן נהיגה הפליקה לו בחוזקה על גב כף ידו. נזוף ומבויש חזר לנהוג בדממה. ממולנו בכביש הצר עקפה משאית בצורה מסוכנת. האישה פלטה צרחה.

לבסוף, לאחר טלטלות רבות הגענו למחוז חפצינו Galaxy Motel.

טעות מצחיקה ומביכה למדי

גשם עז ניתך ובעודי תוהה איך נצלח את המעבר מהוואן למוטל, יצאו לקראתנו מספר עובדים חמושים במטריות. חלקם העמיסו בזריזות את התרמילים הכבדים על גבם וחלקם ליוו אותנו פנימה, אל תוך קבלת פנים חמה.

"שלום, ברוכים הבאים!" קים חייכה אלינו בחמימות. היא פנתה אלינו בעברית. הצגתי את עצמי ואמרתי שביצעתי הזמנה דרך booking.com.

היא עברה על הרשימות שבידיה. הרימה את מבטה ואמרה שאין לה הזמנה על שמי להיום. הראיתי לה את אישור ההזמנה. היא המשיכה לחייך. "נכון, יש לך הזמנה. אבל ההזמנה לא להיום." הבטתי במהירות במסך הנייד. "הנה" אמרתי, "תראי יש לי הזמנה לתאריך 21 בספטמבר, 2019", "נכון" היא אמרה בסבלנות. "יש לך הזמנה למחר".

הגשם התחזק.

"הקדמתי ביום את הגעתנו למיאנמר?", "אני אמתית?!"

רעם התגלגל בזעם ומטחי גשם ניתכו ללא הרף. לבי התכווץ בבהלה. מחשבה מבעיתה פלחה את מוחי -לצאת בגשם העז למצוא מקום לינה ללילה הקרוב.

הרמתי את מבטי. מבטה עטף אותי בחמלה. "יש לך חדר פנוי הלילה?" ניסיתי את מזלי.

"כן" היא ענתה בשלווה. היא סמנה בראשה לנערים, הצעיר שבהם בגילה של בתי. הנער הושיט ידיו לקחת את התרמיל. סירבתי בנימוס. הוא כל כך צעיר. המחשבה על המשא הכבד על גבו מצמררת אותי. רציתי לשלם עבור החדר אולם קים דחקה בי קודם לעלות לחדר לנוח מעט ולרדת בהמשך לשלם. הנערים הושיטו את ידיהם שוב, בחיוך לעבר התרמילים. מבט חטוף לעבר המדרגות והבנתי שכדאי שאניח להם להתמודד עם המשא. לחשתי לאיציק שיכין כסף לטיפ. קים הודתה לי על נדיבותי, "אין צורך להשאיר טיפ, זהו חלק מהשרות". גם הנערים סרבו בחיוך.

הם דלגו בקלילות במעלה המדרגות בעודי מתנשפת מאחור.

עלינו אל הקומה השלישית. יצאנו מגרם המדרגות לתוך מרפסת גג נפלאה המשקיפה לעבר לגונה יפה. הרים טבלו ירוק עז ועננים סמיכים כיסו את פסגתם. בזהירות שמא נחליק על רצפת הקרמיקה הרטובה מהגשם, חצינו את הגג לעבר חדרנו.

החדר בסיסי אך מרווח. מוקף כולו חלונות המשקיפים אל הלגונה הנפלאה. התרפקתי על המיטה מנסה להבין מה בדיוק קרה לי עם התאריכים בלוח השנה. פתחתי את הדרכונים ובדקתי את חותמות הכניסה. ספרתי ימים בלוח שנה.

המממ… ספרתי בשנית.

הוויזה שניתנה לנו בשגרירות מיאנמר בישראל היא וויזת תייר לעשרים ושמונה ימים.

בחותמת הכניסה בדרכונים קיבלנו אישור שהייה לעשרים ותשעה ימים. "עוד מישהו היה מבולבל היום" צהלתי בשמחה!

יוצאים לחקור את העיר

הגשם החל דועך. השמש הציצה מבין העננים. הרחוב חזר לחיים ועמו גם הסקרנות שלי לצאת ולהכיר את המקום החדש. זנחתי את הרעיון של "דבר ראשון, מקלחת" ושכנעתי את כולם לצאת.

הרעב התחיל לתת את אותותיו. מעט הכסף שהמרנו בגבול כבר אזל.

בהמלצת קים החלטנו להמיר כסף בבנק, שם לדבריה בטוח יותר, אולם הגענו באיחור.

"הבנק נסגר לפני שעה". התנצל השומר והצביע על חדרון ובו מכשיר ATM.

ארבעתנו נדחקנו פנימה. התענגנו על מיזוג האוויר, לרגע שכחנו לשם מה התכנסנו בתא הקטן.

הכנסתי את כרטיס האשראי והבטתי במסך. הכל כתוב במיאנמרית. התעשתי והחלפתי שפה.

שחף הציעה למשוך כמה שיותר כסף. כפיר הסכים אתה. הבטתי בחלקו השמאלי של המסך. בתחתית הרשימה הופיע סכום של 30,000 צ'אט. בתחושת ניצחון לחצתי בזריזות על המקש. אשרתי עמלה בסך 6,500 צ'אט אספתי את הסכום והרגשתי עשירה!

שחף עדיין החזיקה בדעה שצריך למשוך כמה שיותר. בהיתי בה. "זה בדיוק מה שעשיתי כעת!" כפיר חיזק את דבריה. "היה שם סכום של 200,000 צ'אט" הוא אמר. "אתה בטוח?" שאלתי בחוסר אמון.

"כן!" הוא ענה בביטחון מלא. בדקתי באפליקציה של המרת כספים. "יכול להיות שמשכתי כרגע 69 ש"ח בעמלה של 15 ש"ח לבנק של מיאנמר וחברת האשראי שלי תגבה בנוסף עמלה של 3.2 אחוז?!" שלושתם הביטו בי וענו במקהלה: "כן!"

אחר רגע של מבוכה, ארבעתנו פרצנו בצחוק מתגלגל.

בדרכנו חזרה רכשנו כרטיסי סים עבור הטלפונים הניידים שלנו. איזה תחושה נפלאה להיות מחובר לאינטרנט. החיים הרבה יותר קלים כשיש אינטרנט.

המוכר בחנות דובר אנגלית רהוטה. הוא התגלה כאיש שיחה מעניין. הוא סיפר לנו על העיר ועל הסביבה. והתעניין בנו.

הוא הציע לי לטעום מהעלים הירוקים והחומר האדום. שחף שנאה את הרעיון "שלא תעזי!" היא איימה "אני לא אתן לך לנשק אותי לעולם!" טעמתי בכל זאת חתיכה קטנה. לעסתי מעט. הבחור מהחנות הזהיר אותי לא לבלוע את החומר. רק ללעוס ולירוק. הוא הגיש לי שקית ניילון ליריקות. הטעם מתקתק. גם הריח נעים. לעסתי מעט וירקתי. "זה מצוין לעוררות" הסביר הבחור, "זה גורם למוח שלנו להיות חד יותר". ירקתי שוב. שחף וכפיר הביטו בי בזעזוע. נפרדנו מהמוכר הידידותי ופנינו לדרכנו. השמש שקעה זה מכבר ועלטה החלה אופפת את הרחובות.

פתחתי את מכשיר הנייד שלי וכיוונתי את אפליקציית MEPS.ME. התראה של הנייד הראתה שלוש אחוז לסוללה. תוך רגעים אחדים, הנייד נכבה. מצאנו את עצמנו לבד בחושך, בלי שמץ של מושג איפה המוטל נמצא.

כמה נפלא כשיש אינטרנט זמין רק בהחלט כדאי שתהיה סוללה בנייד.

גששנו את דרכינו בעלטה, מנסים לא ליפול לאחד מפתחי הביוב הרבים הפתוחים, או למעוד בשל המדרכות הסדוקות. לאחר זמן זיהיתי מרחוק אורות מסגד "בכיוון הזה" הורתי לכולם. פסענו במהירות לעבר האורות. ככל שהתקרבנו הרחוב הפך יותר ויותר מלא חיים. חלפנו על פני המסגד הממוקם בצדו השני של הרחוב המתפתל אל המוטל שלנו. "מעולם לא חשבתי שאשמח כל כך למצוא מסגד" לחשתי לאיציק בהומור.

הפער בין הרצוי למצוי

"ראשון במקלחת" הכריז כפיר בנחישות. הוא התארגן במהירות והסתגר בחדר המקלחת. זרם המים נפתח ואנו שומעים קולות חנוקים בוקעים מגרונו. "הכל בסדר?" שאלתי בבהלה.

דממה.

"כפיר?" שאלתי שוב.

הדלת נפתחת בתנופה. כפיר הכריז בקול דרמתי "המים קפואים!"

תחושת Déjà-vu מילאה אותי. מילותיו של פאולו קואלו בספרו "האלכימאי" מהדהדות בראשי:

מה שקורה פעם אחת אינו יכול לקרות שוב, אבל מה שקורה פעמיים, יקרה גם בפעם השלישית.

צמרמורת חלפה במורד גבי.

איציק זינק לחדר המקלחת, חדור מוטיבציה לבדוק את הסוגיה. לפתע יצא מהחדר. כעבור דקות אחדות חזר ובפיו הבשורה "הם צריכים להדליק את המתג של הדוד כדי שיהיו לנו מים חמים, יש דוד אבל אני לא מצליח למצוא את המתג הנכון".

הוא ירד שלוש קומות כדי לבקש את עזרתם. חזר בליווי של אחד הנערים.

בחיוך מתנצל, הנער נכנס לחדר ובקש לחכות עשר דקות. הוא פתח את זרם המים במקלחת והמתין. מידי פעם הציץ לחדר וסימן בנחישות בידו שכבר המים יתחממו.

איציק משועשע, "זה לעולם לא יקרה, כל עוד הוא לא מדליק את המתג של הדוד!". הוא ניסה להסביר לנער אולם הנער המשיך בשלו. חייך חיוך מתנצל ובקש רק עוד עשר דקות.

לרגע נדמה היה לי שזה המשפט היחיד שהוא יודע באנגלית. עשר הדקות חלפו להן כבר מזמן ואיתן הסבלנות שלנו. לפתע נכנס לחדר נער נוסף. גם הוא התנצל בחיוך וסימן שהוא בדרכו למקלחת שלנו. הנהנתי בראשי בחיוב ובהכרת תודה. בין השניים התפתחה שיחה ערה. לנו אין מושג מה נאמר שם. הנער שזה עתה הגיע יצא מהחדר בעוד הנער הראשון סימן לי בשמחה לבוא להרגיש את המים. זינקתי באופטימיות לעבר המקלחת.  איציק אמר בעקביות "אין סיכוי".

האם לצחוק או לבכות?

הנחתי למים לשטוף את זרועי. המים קפואים.

"Yes?" הנער שאל הבעת פניו מרוצה.

"No!" השבתי.

"Yes, Yes!" המשיך הנער בשמחה.

"No!"

כעת מבטו מופתע "No?"

הנדתי בראשי "לא!"

בשלב זה שיחת ה"כן, לא" התחילה להתיש אותי. ירדתי שלוש קומות למשרד הקבלה. בטרם סיימתי את גרם המדרגות האחרון, קים הרימה מבטה לעברי בשאלה.

"הנער באמת חמוד ורוצה לעזור" התחלתי לומר. קים חייכה לעברי "הוא לא פתח את הדוד" היא השלימה את המשפט. היא התנצלה על אי הנוחות שנגרמה לנו ובעלה התלווה אלי. עלינו לחדרנו בקומה השלישית. הוא לקח את הנער בחיבוק אבהי לעבר החדר האחורי על הגג והראה לו היכן נמצא המתג לחימום המים. הנער נראה נבוך מעט.

איציק נכנס להתקלח. "יש מים חמים" הוא הכריז.

זינקתי בעליצות לחדר המקלחת. מים חמים ונעימים שטפו את תלאות היום הארוך.

דפיקה נשמעה על דלת החדר. קולות דיבור ברקע. הייתי מרוכזת מידי בזרם החמים והנפלא ששוטף את גופי.

זרם המים החמים החל מתמעט, מים קרירים, מים קרים, מים קפואים.

"ממי" קראתי בבהלה, "המים קפואים!"

ראשו של איציק הופיע בדלת, הוא צחקק ונרגע רק כשהבחין במבטי הזועף. "את לא מאמינה" הוא אמר, "הנער חזר פניו מקושטות בלבבות. הוא התעניין אם הכל בסדר, העיניים שלו חיפשו משהו בחדר, נראה לי הוא מתעניין בשחף" בשלב הזה פרץ שוב בצחוק. "נו" אמרתי "מה זה קשור עכשיו? המים שוב קפואים" איציק מיהר לאסוף את עצמו. "אני כבר חוזר"…

כעבור רגע שוב חזר זרם המים החמים. "הוא כיבה את הדוד" נשמע קולו של איציק מחוץ לדלת המקלחת. "אחרי ששאל אם הכל בסדר, הוא פשוט כיבה את הדוד!"

עצמתי את עיני, מניחה שוב לזרם החם והנעים לשטוף את גופי.

יום חדש הפציע

התעוררתי עם קרני השמש הראשונות. יצאתי אל המרפסת והבטתי אל הנוף הנפלא של האגם וההרים. הרחוב מתחתי התעורר לחיים ומשהו בתוכי התעורר עמו.

טיול באזור Hpa An

המידע המפורט להלן נכון ל- 21 בספטמבר 2019

• עלות הסיור למשתתף 7,000 צ'אט
• יציאה מ- Galaxy Motel בשעה 8:30 חזרה בשעה 17:00
• נסיעה לאתרים השונים בטוק טוק.
• כניסה לחלק מהאתרים כרוכה בתשלום נוסף
• ארוחת צהרים בתשלום נוסף.
• נעליים/סנדלים נוחות להליכה במערות ובמים, חשוב שיהיה קל להורדה בכניסה למקדשים הרבים.
• מומלץ להצטייד בפנסים (במערות ישנה תאורה עמומה, באתר האחרון אליו מגיעים ניתן לטפס לנקודת תצפית, הירידה נעשית בחושך).
• למתכננים להיכנס לבריכת השחייה, יש להצטייד בבגד ים.

Kaw ka Taung Cave

בורות רבים נפערו בעקבות הגשמים הרבים וגורמים לנסיעה להיות מאתגרת. הנוף שובה את העין ומפצה על תנאי הדרך הקשים. נהג הטוק טוק על אף שאינו מדבר אנגלית, חייכן וידידותי, משתדל שנחוש בנוח.

הגענו אל הראשונה מבין המערות הרבות בהן ביקרנו במהלך הסיור. בכניסה למערה מוצבים פסלי בודהה ועד מהרה גילינו שבכניסה לכל מערה, מוצבים פסלי בודהה ומוקמים בהן מקדשים.

Lumbini Buddha Garden

פסלי בודהה רבים מרוכזים באזור מיוער, המקום מזכיר מעט בית קברות.

Sadan Cave

מערת נטיפים גדולה, עמוקה ויפה. בכניסה נדרשים לשלם 1,000 צ'אט לאדם. לילדים הכניסה חופשית. כשמסיימים את המסלול בתוך המערה קיימות 2 אפשרויות ליציאה. אפשרות ראשונה, לסוב על עקבותיכם ולשוב באותה דרך החוצה. אפשרות שנייה, עליה אני ממליצה בחום, לצאת מתוך המערה ולקחת שייט דרך נקיקי הסלע המוביל לנהר ומשם חזרה לנקודת המפגש עם נהג הטוק טוק. עלות השייט לכל נוסע ללא קשר לגילו, 2,000 צ'אט.

השייט חזרה לנקודת ההתחלה, חולף בתוך נקיקי סלע צרים וחשוכים. בצאתנו מנקיקי הסלע נגלה לעיננו נוף נפלא!

Waterfall Village

למעשה זוהי בריכה. הכניסה לבריכה חופשית, ניתן לשכור אבובים תמורת תשלום נוסף. מסביבה, מסעדות מקומיות בהן ניתן לאכול ארוחת צהרים. כשהגענו לשם ירד גשם חזק, הסתפקנו בישיבה במסעדה בעודנו מביטים במקומיים העליזים, משתוללים להנאתם.

הגשם העז שהחל לרדת לא הרתיע את הבנות, הן המשיכו להשתובב בבריכה.

Kyauk Ka Lat Pagoda

פגודה יפיפייה בנויה על סלע אבן גיר עצום, צר וגבוה, המזדקר מעל אגם מלאכותי.

Kaw gun Cave

הכניסה בתשלום: 3,000 צ'אט למבוגר, גם כאן ילדים פטורים מתשלום.

בסביבת המערה חיים קופים רבים, אחד הנזירים המתגורר באזור מאכיל אותם בפירות. כשהוא מכה בפעמון, להקה עצומה של קופים יורדת מהעצים הסמוכים וממדרונות ההר. הם מצטופפים סביב הנזיר ומחכים לפירות שהוא משליך לעברם.

מאוחר יותר כשטיפסנו במדרגות הרבות לעבר נקודת התצפית בראש ההר, הקופים ליוו אותנו בדרכנו, זכר האלפא חשף שיניים אימתניות לעבר זכר צעיר הקורא עליו תיגר. בעל כורחנו נקלענו למריבה המתגלעת בין השניים. נעמדנו בדומיה על מקומנו בתקווה שהרוחות תרגענה במהרה. לשמחתנו הצעיר הסורר התקפל לאחר סידרת נשיכות שחטף.

כעת, זכר האלפא נשכב אפרקדן על המדרגות עדיין חוסם את דרכינו, בעוד שתי נקבות מזדרזות לפלות כינים מפרוותו. הוא הביט בנו באיום. לאט לאט עצם את עיניו מתמסר למגען. בצענו התגנבות יחידים ונמלטנו על נפשנו במעלה המדרגות.

Bat cave

מומלץ להגיע למערה לפני שעת השקיעה. למערה עצמה אין אפשרות להיכנס, הפתח הוא מעין סדק צר בגובה רב. ישנה אפשרות לעלות לנקודת תצפית על האזור, הטיפוס בסולם ברזל תלול. חשוב להצטייד בפנס כיוון שהדרך למטה נעשית בחשכה מוחלטת.

מעט לאחר שקיעת החמה, רבבות העטלפים החיים במערה יוצאים במעוף מרהיב לעבר העצים בצדו השני של הנהר. במחזה המרהיב ניתן להביט מקרוב גם בחלק התחתון של ההר, ממש מתחת לפתח המערה, בתקווה שלשלשת העטלפים לא תנחת על ראשכם. אנו חטפנו מהתענוג הזה!

ינגון

ביום המחרת, גילנו שכל הכרטיסים לאוטובוס ה- VIP היוצא בשעת לילה לכיוון ינגון אזלו. ככה זה כשהטיול כל כך ספונטני. באין ברירה אחרת החלטנו לנסוע באוטובוס מקומי לינגון. הושיבו אותנו במושב האחורי באוטובוס. איפה שכל "המקובלים" יושבים, ממש טיול שנתי.

האוטובוס יוצא מידי יום בשעה 9:00 בבוקר מהכיכר ליד השעון. כרטיס נסיעה עולה 6,000 צ'אט לנוסע. הוא מגיע לינגון בסביבות השעה 16:00. מסתבר שזאת הייתה החלטה לא רעה בכלל, הנסיעה הייתה נוחה בהחלט והמקומיים גילו בנו עניין רב.

מונית ה- Grab שהזמנו מתחנה מרכזית ינגון, צלחה את פקקי התנועה הקשים ועצרה לנו בסביבות 18:00, בכניסה ל- Hood Hostel. את פנינו קיבלו שתי נערות נרגשות. הן דיקלמו ביחד "ברוכים הבאים ל- Hood Hostel" אחת מהן הסבירה לנו שעצם שהותנו במקום ממן את לימודי המלונאות שלהן ומודה לנו על כך.

היה זה יום ארוך. הייתי עייפה מאוד ולא מרוכזת. גייסתי כוחות וחייכתי אליה "אני כל כך שמחה לשמוע!", "מה את לומדת?" שאלתי. היא הביטה בי במבט של "מה לא היה ברור?!" ושוב דקלמה את נאום הפתיחה החגיגי. הנערה הצעירה יפה וחייכנית. היא כבשה את לבי. "בהצלחה" אני אחלתי לה.

מסביבנו התאספו עובדים צעירים נוספים, גם הם לומדים בפרויקט Studyhood. הם התעקשו לקחת את חפצינו. וליוו אותנו אל חדרנו. אחר כך נפרדו בחיוך חמים. קבלת הפנים הלבבית אוששה אותי.

לאחר התארגנות קלה יצאנו לתור אחר ארוחת ערב. החושך כבר ירד על העיר. חפשנו אחר בתי התה עליהם המליצו לנו בהוסטל. יש לנו כישרון מיוחד במינו לאבד את דרכנו על אף אפליקציות הניווט הרבות שהורדנו לנייד. איכשהו משהו תמיד משתבש.

הגענו לשוק לילה שבחן את יכולות העמידה שלנו בריחות באושים. נמלטנו על נפשנו לעבר הרחוב הראשי. שם אנו מצאנו מסעדה הודית הומת אדם ואפופת עשן סיגריות. התיישבנו והזמנו מנות לפי תמונות מתפריט שומני למגע. במהרה הגיעו המנות שהזמנו. נעצנו את מבטינו בצלחות. הרעב ניצח! טעמנו. השמן נטף. ניקרתי מעט במנה שהונחה לפני. חטפתי בחילה וויתרתי. גם איציק והילדים וויתרו.

בדרכנו חזרה להוסטל, שחף מצאה דוכן שבו שני ילדים כבני גילה מוכרים מין מאכל המזכיר במראהו מלווח. הם פזרו עלי כמות נדיבה של סוכר. התנחמנו במאכל המתוק וחזרנו לחדרינו.

מידי ערב חזרנו לקנות את המאכל המתוק אצל הנער החביב בשוק הלילה. 

החיים כביצת הפתעה קינדר
לא ברור איזה הפתעה נמצא הפעם

את בוקר המחרת פתחנו בסיור רגלי בעיר. הכי כיף ללכת לאיבוד ברחובות לא מוכרים. בתחילת המסע כולם נלחצו מהמנהג הזה שלי, לא לתכנן יותר מידי מראש.

"ביצת קינדר" נהגתי לצחקק ולומר להם בקול מרגיע. "אתם יוצאים בבוקר, חושבים שאתם הולכים לבלות את יומכם בדרך מסוימת ועד הערב אתם מגלים שעשיתם משהו אחר לגמרי, פשוט כי החיים מזמנים לכם חוויות מיוחדות. זה ממש כמו לפתוח ביצת קינדר, אי אפשר לדעת לאיזו הפתעה לצפות".

בסיור הרגלי שלנו הגענו לשוק יום מקומי. קנינו ארטיק וניל. טעמנו וגילנו שלרוע מזלנו מדובר בכלל בארטיק בטעם דוריאן (פרי גדול ממדים, עם קליפה קוצנית, אזור תפוצתו בדרום מזרח אסיה, שם זוכה למעמד "מלך הפירות". לפרי ריח מצחין המזכיר ריח קיא),. היה קשה להתגבר על הבחילה. מצאנו פח ונפטרנו מהארטיקים.

נכנסנו לבית תה והחלפנו את הטעם הנורא בפינו על ידי טעימת מאכלים מקומיים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם, נו, איך נאמר זאת, פחות, הרבה פחות!

השירות בבית התה, הדהים אותנו. אני לא חושבת שאי פעם זכינו לשירות כה טוב כמו שזכינו ברחבי מיאנמר.

בצאתנו מבית התה, חלפנו על פני פסי רכבת ישנים ומוצאנו עצמנו מול שני בתי ספר מקומיים.

"אמא, תראי!" כפיר ושחף התחלחלו, "בית הספר שלהם נראה כמו בית כלא!" הם מהרו לצלם ולשלוח את התמונות לחבריהם.

בהמשך הרחוב איציק, ששערו החל נראה פרוע, מצא לשמחתו מספרה מקומית. הוא נכנס להתעניין בתספורת, הספרית הבינה את הנחיותיו וגלחה את שערו. לראשונה בחייו הוא התהדר בתספורת קצוצה מאוד, הוא נראה כאילו עשה קרחת.

התספורת הלמה אותו והוא נראה חתיך במיוחד. כולנו מרוצים מהתוצאה וכפיר התיישב גם הוא על הכיסא. הוא נתן הנחיות מדויקות לספרית המקסימה. גם הוא יצא מרוצה מהתוצאה. או אז תפסתי אומץ והחלטתי בחיל ורעדה לבקש ממנה לצבוע את שערי.

שם כבר החל דיון בין הבנות העובדות במספרה על איך לצבוע את שערי. בזהירות רבה אחת מהן ערבבה את מרקם הצבעים על מנת להגיע לגוון הצבע המדויק שאיתמר הספר שלי מהארץ, צובע את שערי. בעדינות ובקפידה היא צבעה כל שערה ושערה.

נשמתי עמוק והתפללתי שלא אצטער על הרגע. עצמתי את עיני. "ביצת קינדר" הרגעתי את עצמי. מאוחר יותר היא הזמינה אותי לחפוף את שערי. השתרעתי אפרקדן על מיטת החפיפה. ידיה רכות, חופפות בעדינות. כשהייתי בטוחה שהנה היא סיימה לחפוף, היא התחילה לעסות את קרקפתי, צווארי, והשכמות שלי. התמסרתי למגעה הנפלא! כעבור חצי שעה, היא סיימה את העיסוי והזמינה אותי ליבוש שיערי.

הבטתי במראה. אהבתי כל כך את התוצאה. היא סירבה לקבל טיפ. היא נראתה נעלבת מהרעיון. פתחתי את זרועותיי לרווחה, שאלתי "וחיבוק את מרשה לי לתת לך?" עוד בטרם סיימתי את דברי היא זנקה לתוך החיבוק שלי, מרוצה מהמחמאות הרבות שהעתרתי עליה. הוא השיבה לי בחיבוק ארוך ואמיץ משלה. הצטלמנו למזכרת. בכלל במיאנמר, כולם אוהבים להצטלם.

כל הבנות בצוות נעמדו לצילום קבוצתי. כל אחת בתורה מצלמת אותנו בנייד שלה למזכרת. 

TONY EL & PHYO, Hair Beauty Center. No. 259, Ground Floor, Bo Myat Htum Road. Botahtaung Township, Yangon, Myanmar. Ph: 09 5004718, 095131543

לילה ללא שינה

"ערב ללא מסכים!" הכרזתי לאחר שסיימתי תכתובת WhatsApp עם מדריך מקומי בשם זאייר. מטיילים רבים המליצו עליו לסיור להכרת העיר ינגון. בסיור שמים דגש על הכרת התרבות המקומית, מאכלים מקומיים ועוד. הייתי נרגשת שהצלחתי ליצור עמו קשר ולארגן סיור ליום המחרת. רבים מלינים על כך שקשה להשיג אותו.

הילדים מביעים מחאה אולם אני כחומה בצורה, עמדתי איתנה מולם. התארגנו בזריזות והתכרבלנו במיטות. שחקנו ביחד במשחקי קופסה ולאחר מכן כיבינו את האור. בחשיכה נזכרנו בכל הרגעים הכי מצחיקים שקרו לנו במסענו עד כה. לכפיר יש חוש הומור שגורם לי לפעמים לגעות בצחוק. זמן מה אחר כך הלחיים כבר כאבו לי מרוב צחוק. "היה זה הערב הכי משפחתי, כיפי ומיוחד מאז שיצאנו לדרך". חשבתי בסיפוק רב לפני שנרדמתי.

תחושת חמימות נעימה על לחיי. אני מתמכרת לרגע לתחושה המתוקה.

"אמא" קול חלוש נשמע בעלטה. פקחתי את עיניי ומצמצתי בניסיון לראות בחושך.

"אמא" שוב קול חלוש הגיע אלי כאילו ממרחק. התיישבתי במיטתי במהירות. ידי גששה באפלת החדר אחר מתג התאורה.

הבטתי בו, "הוא לא נראה טוב", חשבתי, ונגעתי במצחו. הוא להט. עיניו נראו כבויות.

"הראש כואב לי, הגרון שלי בוער". הוא דווח בחולשה. "רק לא Dengue Fever" התפללתי בלבי. התכרבלתי אתו במיטה. ליטפתי וחיבקתי אותו עד שהוא הצליח להירדם תחת השפעת כדור להורדת חום.

בשעת בוקר מוקדמת בטלתי את הסיור עם זאייר. הוא עצמו התנצל ועדכן שבכל מקרה הסיור לא יצא לפועל בשל מחלת המדריך. הוא מקסים כל כך, בתוך דקות אחדות שלח לי לינק למרפאה בינגון. במהלך היום הוא יצר עמי קשר והציע את עזרתו. הוא התעניין בשלומו של כפיר.

אומנם לבסוף לא עשינו את הסיור עם זאייר אולם אין לי ספק שהוא אדם מקסים ומרתק לכן אני מצרפת את מספר ה- WhatsApp שלו למי שמעוניין לצאת לסיור עמו: 959797298159+

צוות המלון התגייס לעזרתנו

בארוחת הבוקר, הצוות הביע התעניינות מדוע כפיר לא הגיע לאכול. ברגע שהם מבינים שהוא אינו מרגיש טוב. כולם התגייסו לעזרתנו. הם הביעו אמפתיה ודאגה. הכינו לו ארוחה ואפשרו לנו לקחת לחדר מעט אוכל עבורו. Kevin אחד המנהלים במקום הגיע לחדרנו עם כוס תה חמה עתירה בלימון ובדבש. מרגע לרגע הרגשנו מוקפים במשפחה אכפתית דואגת ועוטפת.

במהלך היום פגשתי את Aung, "אחותי רופאה, תרצי שאזמין אותה לכאן שתבדוק את כפיר?" הוא הציע. התלבטי עם איציק, חשבנו שזה רעיון טוב, אולי עדיף כך מאשר לטרטר את כפיר למרפאה. כדאי לשמוע חוות דעת ראשונית ואז להחליט מה עושים. אונג שוחח עם אחותו, היא שאלה אותו מספר שאלות והמליצה שנגיע לבית החולים להיבדק אצל רופאת ילדים. דאגתם של אונג וקווין כה כנה, החלטנו לסמוך על עצתם ולבחור בבית החולים בו אחותו של אונג עובדת.

הם הציעו לקחת אותנו. ניגשתי לחדר בזריזות, עזרתי לכפיר להתארגן. הצטיידתי בכרטיס אשראי, דרכונים, פנקסי חיסון, והמון מזומן שיהיה…

התעכבתי לדבר עם איציק לגבי מה ואם נצטרך להישאר לילה בבית חולים עם כפיר והחלטנו להתפצל. אני אקח את כפיר והוא יישאר עם שחף ויחכה לעדכונים. בעודנו מדברים, שחף סייעה לכפיר להגיע לגרם המדרגות התלולות להפחיד. הוא מסוחרר והיא כורכת את זרועו סביב כתפיה ומסייעת לו לרדת מדרגה אחת, בטרם היא הספיקה להמשיך למדרגה הבאה, אחד הסטודנטים כבר הגיע אליהם. הוא הרים בעדינות את כפיר בזרועותיו והוריד אותו את יתר המדרגות. אחר כך הכניס אותו בזהירות לרכב. התיישבתי ליד כפיר. הוא הניח את ראשו על רגלי, מנומנם.

נסענו לכיוון בית החולים. אונג נהג, קווין נווט באמצעות אפליקציה. נסיעה של עשרים דקות, הפכה לנסיעה של שעה וחצי בגלל פקקי התנועה הקשים.

המיזם המרגש של Hood Hostel

במהלך הנסיעה התוודעתי למיזם המדהים של אונג וקווין. השניים הכירו באוניברסיטה במלזיה והפכו לחברים טובים. אונג יליד מיאנמר וקווין יליד ממלזיה. לפני כחמש שנים הם החלו רואים את התמורות החיוביות שחלות במיאנמר וחשבו כיצד הם יכולים לתרום לעתידם של הצעירים המקומיים. הם חשבו על הצעירים שיש להם פוטנציאל להצלחה אולם מסיבות שונות לא התקבלו לאוניברסיטה. הוריהם הרימו את ידיהם בייאוש בשל דאגה לעתיד בניהם או בנותיהם הלוטה בערפל. כך נולד לו המיזם החברתי: הקמת בית ספר למלונאות Study Hood, המאפשר לסטודנטים לעבוד בזמן הלימודים באכסניה, לרכוש הכשרה ומעט ניסיון לפני היציאה למקומות עבודה במלונות ברחבי מיאנמר.

אכסניית HOOD HOSTEL בה אנו מתארחים, היא המקום בו הסטודנטים מתנסים תחת עיניהם הפקוחות של צוות מוריהם. כל ההכנסות ממנות את לימודיהם. מבנה האכסניה נתרם על ידי עיריית ינגון. בחזון שלהם, תוקם בעתיד הקרוב חנות למכירת חפצי אמנות מעשה ידי הסטודנטים. ההכנסות מהמכירות בחנות, תוקדשנה לטובת מימון צרכי הסטודנטים. כמו כן הם עמלים על גיוס תקציב לפתיחת מסעדה לשרות אורחי האכסניה. במסעדה יוצב שולחן ארוך, המעניק הזדמנות לתיירים ממדינות שונות לשבת זה לצד זה, להכיר, לשוחח וליצר חברויות.

הנסיעה התקדמה לאיטה וככל שלמדתי פרטים נוספים על חייהם וחזונם, התמלאתי אושר שזכיתי להכיר אותם. הרגשתי צורך לתרום במשהו.

"נשמח מאוד! יום אחד כשהמסעדה תוקם, תוכלו ללמד את הצוות שלנו מעט מתכונים ישראלים", "בשמחה!" אמרתי.

"איציק מבשל מעולה! גם יש לו ניסיון בהדרכה", חשבתי בלבי גאה בבן זוגי המהמם. אני כבר אמצא בבוא היום איך לתרום את חלקי.

הטיפול בבית החולים

הבטתי מבעד לחלון הרכב, מבנה עצום ממדים ומטופח ניצב לנגד עיני ה- ArYu International Hospital 

הרכב החליק לאטו לכביש הגישה לבית החולים. השומר סימן בידו לעבר החניה, קווין החליף עמו מספר מילים. הסתובב אלי, "אנחנו נרד פה. אונג יחנה את הרכב".

הוא פתח את הדלת האחורית והרים בקלילות את כפיר. מודעת היטב למשקלו ניסיתי להביע מחאה. אולם הוא חייך ברכות, "בואי נלך, אל תדאגי".

בכניסה לבית החולים, כבר המתינו לנו אחותו של אונג ובעלה. היא סיימה את משמרתה זה מכבר אולם חיכתה לנו. סניטר עם כיסא גלגלים נטל את כפיר מזרועותיו של קווין והושיב אותו בעדינות בכיסא. הבטתי בו, הוא נראה קטן כל כך ושברירי בכיסא הגדול הזה. כנראה שהבעת פני אמרה את מה שהרגשתי. קווין אמר לי בקולו השקט והרך "אל תדאגי, את לא לבד".

כל הפמליה נכנסה לאולם הקבלה. האחיות קיבלו את פנינו בחיבה. כפיר עטה על פניו חיוך חלוש. הן התמוגגו וליטפו את שיערו. המקום מפואר, תהיתי בלבי איך המקומיים מסוגלים לממן טיפול רפואי במקום כזה. כאילו קרא את מחשבותיי, קווין הסביר שממשלת תאילנד הקימה את בית החולים.

תהליך הרישום עבר בזריזות, לאורך כל התהליך המזכירה הסבירה כל פרט לכפיר. היא בקשה את רשותו לצלם אותו לצורך הנפקת כרטיס מטופל, אחר כך בקשה את רשותי. היא ענדה לו צמיד זיהוי. משם ליוו אותנו למחלקת ילדים.

רופאת הילדים כבר המתינה לנו. היא קבלה את כפיר בחיבה רבה. היא שאלה אותו שאלות ואני תרגמתי. לאחר סידרת בדיקות היא ואחותו של Aung הסבירו לי את המצב. החשש הכי גדול שלהן מ- Dengue Fever, עדיין מוקדם מידי לומר, העובדה שלא הופיעה פריחה האופיינית למחלה והחום במגמת ירידה. מעיד כפי הנראה על דלקת גרון.

היא בקשה שנדחה את נסיעתנו ביום המחרת ל- Kalaw ונתחיל במתן אנטיביוטיקה, "אם החום אינו יורד בשלושת הימים הקרובים או שמופיעה פריחה בגוף חשוב שיגיע אלי לבדיקות דם וטיפול מתאים". היא חייכה אליו.

הרופאה השלימה עבורי את הדוח הרפואי ובקשה שאשמור עליו היטב למקרה הצורך. היא הנחתה את כפיר להתרחק ממזונות קרים כמו גלידה ולהקפיד על שתייה מרובה. אותי היא הנחתה בכללי הזהירות לטיול שלנו במיאנמר: להימנע מעקיצות יתושים. היא ציינה תסמינים של מחלות הנפוצות באזור בהם נטייל ועוד. לבסוף היא נפרדה מכפיר בחיוך חמים ובטון פוקד "תרגיש טוב! handsome boy"

מחוץ לחדרה, עדכנתי את אונג וקווין. הייתי מודעת לכך שחדרינו בהוסטל מוזמן כבר. הייתי מדוכדכת מהמחשבה שנאלץ לעזוב למקום אחר.

קווין חייך אלי. "הדאגה הראשונה שלנו זה לדחות את הנסיעה שלכם ל- Kalaw במינימום הפסד כספי". הוא לקח פיקוד. הוא שוחח עם אונג, הלה התקשר לחברת האוטובוסים ושוחח איתם ארוכות. "מאחר והנסיעה הייתה אמורה להיות מחר הם דורשים לשלם קנס כספי על שינוי התאריך".

"ברור" עניתי. "אחד הסטודנטים ייגש לסדר את הנושא עבורך", ניסיתי להביע מחאה. כל כך לא נעים לי מהם. "זאת הזדמנות עבורם ללמוד, איך לעזור לאורחים במצבים שונים בהם יתקלו במהלך חייהם". הבטתי בכפיר, "שמחתי לעזור" חשבתי בעצב.

שמנו פעמינו לעבר קופת התשלום על הביקור בבית החולים. בעודי ממתינה בתור, קווין הניח בקבוק מים קר בידי, אונג השגיח על כפיר. אחותו של אונג פגשה שוב את בעלה וחברה אל אחיה וכפיר.

הבטתי סביב, הכל מפואר כל כך, נקי ומסביר פנים. ריח נעים מילא את אפי. נזכרתי במחלקת הילדים, היא נראתה כה נעימה צבועה בצבעי פסטל רכים, גם שם הריח היה נעים נעדר כל ריח המאפיין לרוב בתי חולים. האחיות פונות ברכות לילדים הבודדים שהיו שם.

הבטתי על דלפק התשלום ותהיתי כמה עומד לעלות הביקור.

"כמה?" שאלתי שוב, בנסיון להיות בטוחה שאני שומעת נכון.

קווין עזר לי להבין את החשבון. ניכר בו שגם הוא המום. שילמתי. עדיין לא בטוחה שהבנתי נכון את החשבון. "את צריכה דוח לביטוח הרפואי שלו?" האישה שאלה. הנהנתי בחיוב בראשי.

נגשתי לבית המרקחת, רכשתי את האנטיביוטיקה וכדורי סטרפסילס. הרוקחת הציעה לי לרכוש בנוסף אבקה למהילה במים עתירת מינרלים לחיזוק. אונג לחש לי שבבית מרקחת בעיר יעלה לי יותר זול מאשר בבית החולים.

הגשתי מנה ראשונה של אנטיביוטיקה לכפיר. נפרדנו מהצוות, מאחותו של אונג ובעלה. ירדנו במעלית לחניון הריק כמעט ממכוניות. החניון מאוורר היטב. הוא בנוי כמילה האחרונה ברשת מותגים של חניונים.

הרכב כבר המתין לנו. אונג הניח בצניעות מעט כסף לידו של הסניטר שהושיב בעדינות את כפיר במושב האחורי. עיני קלטה זאת אך במקרה, הופתעתי כי למיטב ידיעתי לא נהוג לתת במיאנמר טיפים. אולי אני אמורה לשלם לו ואני לא יודעת?!

אמרתי לקווין שאני רוצה לשלם. הוא סירב והסביר לי בחיוך שזה רק מעט כסף שהוא נתן לו, לעזור לו בלימודיו.

"מלאך!" חשבתי בלבי "פגשתי שני מלאכים".

חוזרים להתאושש בהוסטל

חזרנו להוסטל. הפעם קווין נהג והחנה את הרכב, בעוד אונג סייע לכפיר לצאת מהרכב. הוא נשא אותו על גבו, ואיציק מיהר לקחת אותו ממנו ולהעלותו לחדרינו. נפרדתי מהם. לא הצלחתי למצוא את מספיק מילים כדי להודות להם על טוב לבם.

בחדר עדכנתי את איציק באירועי אחר הצהריים. "איך זה יכול להיות שהביקור בבית החולים המפואר, בדיקות רופאת הילדים והתרופות עלו בסך הכל 69 ש"ח?!" היינו המומים.

דפיקה עדינה נשמעה על הדלת. אחד הסטודנטים הניח בידי את התוסף עליו המליצה הרוקחת וסירב לענות מהי עלות התוסף. הוא נעלם במורד המדרגות. אונג שלח אותו לקנות עבורינו, "זה שום דבר אמר לי יותר מאוחר, כשרציתי להחזיר לו את עלות התוסף, כל מה שאת צריכה, אל תהססי לבקש".

למחרת בבוקר עודכנתי על ידי אחת הסטודנטיות שאונג כבר טיפל בכל ואין צורך שנפנה את חדרינו, נוכל להישאר ככל שנידרש. מהרתי לשלם את החשבון וחיפשתי אותו כדי להודות לו שוב. הוא התעניין בשלומו של כפיר. "הלילה היה שקט יותר, החום עולה אבל יורד עם מתן התרופה להורדת החום" בצהריים כפיר כבר ביקש מרק כמו של אבא "איציק ושחף מהרו אל השוק המקומי וחזרו עם סל עמוס בכל טוב. הם תכננו ארוחה כיד המלך. הסטודנטים בשלו ביחד איתם. הם עזרו להם עם הסברים על התבלינים המקומיים. שחף ערכה שולחן והגיעה לקרוא לנו. אכלנו בכיתת הלימוד המרווחת וכפיר נראה מאושש מעט.

לקינוח איציק ושחף הכינו מלבי, הם הכינו כמות גדולה שתספיק לכבד גם את הסטודנטים המהממים!

ניסיון כיוס ראשון

במהלך הימים בהם שהינו בינגון, הכביסה המלוכלכת עלתה על גדותיה. השארנו את שחף עם כפיר בהוסטל בהשגחתם של חברינו החדשים ויצאנו למכבסה הסמוכה. את הכתובת אתרה עבורנו באינטרנט, Mo עובדת הקבלה החביבה.

WASH'N DRY-No.140, 46th Street, Botahtaung Toenship, Yangon-open daily 7:00 am-9:00 pm

כהרגלנו השתמשנו באפליקצית MEPS.ME. צעדנו עם שק עמוס בכביסה המלוכלכת ברחובות ינגון. ניסנו לחצות את הכביש. הרחוב עמוס לעייפה ברוכלים החוסמים את המדרכות.נהגי מוניות ורוכבי אופנועים נהגו בפראות.

"בוא" אמרתי לאיציק, "נחצה דרך הגשר להולכי רגל." טיפסנו במדרגות. איציק דלג בקלילות, בעודי מדשדשת אחריו בכבדות מעלה. "מה נסגר עם המדרגות במדינה הזאת?!" הרהרתי, "למה כל מדרגה חייבת להיות כל כך גבוהה?".

הרמתי את מבטי. איציק כבר סיים לטפס והחל להאט את הליכתו. הוא ביט סביבו ספק מתפעל, ספק מזועזע מההמולה הפרוסה לנגד עיניו.

הבחנתי בגבר שעלה בסמיכות אליו במדרגות. גם הוא כמו איציק האט לפתע את הליכתו. הוא התקרב בשקט אל לאיציק, זרועו החליקה לאט לכיוון גופו של איציק. איציק התקדם מעט קדימה על הגשר.

סגרתי בשקט ובמהירות את הפער שנוצר בינינו. התגנבתי אל מאחורי הבחור וכחכחתי בגרוני בקול רם הישר לתוך אוזנו של הבחור. הנפתי את האגרוף שלי, לכל מקרה שאצטרך. הוא נרתע בבהלה. הביט בי במבט של "אני? מה אני עשיתי?" והתאדה.

"הרגשתי שהוא נצמד אלי יותר מידי" אמר איציק בהפוגות הצחוק שלו, "הבחור לא מבין עם מי הוא הסתבך", המשיך והביט בי בגאווה.

המשכנו בחציית הגשר הארוך. מולנו התנוססה ברוב הדר Sule Pagoda. נהנינו מהמראה הנפלא שלה וירדנו מעברו השני של הגשר. למטה, שוטרים עצרו מספר אנשים, נראה שהאזור מלא כייסים.

המשכנו לצעוד מרחק מה והבחנו שמשהו בניווט לא תקין. שוב אבדנו את הכיוון הנכון. מסתבר שהלכנו בכיוון הפוך ממה שהיינו אמורים, כך מצאנו את עצמינו חוזרים את כל הדרך חזרה. לבסוף הגענו מיוזעים למכבסה בשירות עצמי.

מעולם לא חשבתי שאהנה כל כך ממלאכת כיבוס. המכבסה גדולה, מוארת ומרווחת, בעל המקום הציע לנו שתייה, והעובדת החביבה, הכניסה עבורנו את סבון הכביסה והמרכך. הוזמנו להמתין במקום. שקעתי להנאתי במושב הרך מול מסך הטלוויזיה והמזגן הנייד שכוון לעברינו.

כעבור 40 דקות חזרנו להוסטל עם כביסה מכובסת נקייה וריחנית. עמדנו תוהים איפה נוכל לתלות אותה.

קווין ואונג הציעו שנתלה את הכביסה על גג ההוסטל. החבורה הצעירה מיד התגייסה לעזרתנו. על אף מחאתנו, הם עזרו לנו לתלות כביסה. אחד הצעירים נטל מידי חולצה שהייתי עסוקה בתלייתה.

"לא כך" הסביר לי "עליך להפוך את החולצות", הוא הפך בזריזות את החולצה. "בגלל השמש החזקה, כדי שלא ידהו לך הבגדים". הבטתי בנער הצעיר בהשתאות. אני לא בטוחה שנערים בארץ בקיאים ברזי תליית כבסים.

סיור בינגון

כשחזרנו לחדר שחף דיווחה שכפיר התעורר. הוא שתה הרבה מים ואין לו חום. נראה שהוא התחיל להתאושש סוף סוף.

למחרת כפיר הרגיש הרבה יותר טוב. ההחלטה נפלה. ניסע באוטובוס ללילה ל-Kalaw ננוח שם שלושה ימים במלון מפנק. לאחר שנתאושש נצא לטרק המכונה: Inle Lake, מסע רגלי בן שלושה ימים שמתחיל ב- Kalaw עובר בדרכים הרריות, נוף מרהיב, לינה בבתי כפרים.

את יומנו האחרון נצלנו לסיור בינגון. תחילה ביקרנו ב- Sule Pagoda. בהמשך בשוק המקומי. ראינו את הנזירות בוורוד עוברות מדוכן לדוכן, ממלמלות טקסט החוזר על עצמו בקולן המונוטוני. בעלי הדוכנים הניחו בקערותיהן המושטות קמצוץ אורז או שטרות כסף מקומטים. בנוסף ביקרנו בבית הכנסת הסמוך לשוק. בימים אלו, הוא משמש מוזיאון להנצחת הקהילה היהודית מימים עברו.

מידי יום הנזירות עוברות בין דוכני השוק השונים, ממלמלות תפילות ומקבלות כסף או קמצוץ אורז כתרומה.
הסחורה הנמכרת בשוק, נפרסת על המדרכות, ללא תנאי קירור! חלק מהסחורה נפרסת על הכביש, כשמגיע רכב, הוא פשוט נוסע מעל…

נפרדנו מחברינו בהוסטל

נפרדנו מחברינו בינגון.

"לעולם לא נשכח אתכם!" הבטחנו זה לזה. הצטלמנו, התחבקנו. הפרידה הייתה קשה לכולנו בחמשת הימים שלנו בינגון נקשרנו אליהם.

נהג המונית שלנו, אביה של אחת הסטודנטיות כבר המתין לנו מחוץ להוסטל. תרמילנו הועמסו בתא המטען של רכבו. כפיר רץ לחיבוק קבוצתי אחרון עם כל הסטודנטים. הם יצרו מעגל חיבוק גדול כשהוא במרכזו. צחוק מתגלגל מילא את חלל אולם הקבלה הגדול. כפיר פנה אל אונג ואל קווין. הוא הודה להם על עזרתם "יום אחד, תהיו האורחים שלנו, בבית שלנו בישראל" הוא אמר וחיבק כל אחד מהם ארוכות.

נפרדתי מקווין ומאונג ללא מילים. בקושי שלטתי בדמעה אחת חצופה שנקוותה בזוית עיני. "אם משהו קורה ואת צריכה עזרה, תתקשרי אלינו, יש לנו חברים רופאים בעיר הסמוכה ל- Kalaw, אתם לא לבד". הם אמרו.

כולם ליוו אותנו אל המכונית. הנהג נסע לאיטו במורד הרחוב. כולם ליוו את הרכב ונפנפו בידיהם לשלום. המשכנו להביט דרך החלון האחורי. כולם עמדו שם ממשיכים לנפנף בידיהם, עד שהתרחקנו והם נעלמים מעיננו.

הרגשנו כמו גיבורי טלנובלה בטלוויזיה המקומית.