עיירת הגבול Điện Biên Phủ – Vietnam
חצינו את הכביש וצעדנו בעקבות הבחור לעבר מיניבוס ישן. העמסנו את תרמילנו בתא המטען הקטן. "בשעה שבע וחצי נצא לדרך" אמר הבחור. "שם יש שירותים" הוא הוסיף כאילו קרא את מחשבותינו והצביע לעבר התחנה המרכזית, בעברו השני של הרחוב.
השעה חמש בבוקר.
לפנינו שעתיים וחצי של המתנה. מצאנו מסעדה מקומית, לאכול ארוחת בוקר ולהתאושש מטלטלות הלילה האחרון.
מרקי הנודל וה- fried rice with vegetables הוגשו לשולחן, עם סוגי רטבים חריפים. קצת מוזר היה לאכול מנות כאלו בחמש בבוקר, אולם נסיעה ארוכה מאוד ציפתה לנו והעדפנו למלא את כרסנו כדי לא לרעוב במהלך היום הארוך.
המסעדה התמלאה בגברים רבים הסועדים את ארוחת הבוקר שלהם לפני יום עבודתם. הם הביטו בנו בסקרנות, אחד מהם אף ניסה לשוחח אתנו אולם לא הבנו מבינים את דבריו.
עיר הגבול הוייטנאמית Điện Biên Phủ התעוררה אט אט אל יום חדש. השמים הוארו בצבע ארגמן של זריחה.
התחלנו להשיל את שכבות הבגדים הרבות שלנו. כאן לא קר כמו ב- Sapa. תחושה של חמימות וסקרנות קיננה בנו ובתוך כך השלנו מעלינו גם את תחושת הכבדות מאירועי הלילה.
תחילתו של מסע מסקרן
בשבע וחצי המיניבוס יצא לדרכו. על גג המינבוס העמיסו שקי קוקוס גדולים, כלובי עופות, שקים עם ברווזים ואופנועים. בתוך המינבוס, ארגזים רבים חסמו את המעבר הצר בין המושבים. דילגנו מעליהם והתיישבנו בכיסאות הצרים.
מעבר הגבול וייטנאם – לאוס Tay Trang Border Crossing Station
במהלך הנסיעה אל מעבר הגבול, המיניבוס עצר אין ספור פעמים. בכל עצירה, עלו נוסעים עם חפצים שונים ומשונים.
כעבור שעה וחצי של נסיעה, הגענו סוף סוף אל מעבר הגבול Tay Trang Border Crossing Station.
פקיד ההגירה ווידא שיש לנו ויזה בתוקף ללאוס מאחר ולאוס שינתה את מדיניות מתן הויזה לאחרונה והחל מינואר 2020, לא ניתן לקבל "visa on arrival" במעברי הגבול מווייטנאם כפי שהיה נהוג בעבר.
הוא החתים את הדרכונים בחותמת יציאה ופספס חתימה בדרכונו של כפיר. למזלנו בדקתי את החותמות לפני שעזבנו את משרדו וחסכתי לנו זמן יקר ובעיות בהמשך, מאחר ובמעבר הגבול עצמו שוב בודקים את הדרכונים ומוודאים שיש חותמות יציאה.
המיניבוס כבר חצה והמתין לנו בצדו השני של המחסום. המשכנו בנסיעה נוספת של כחמישה ק"מ בנוף הרים נפלא אל עברו השני של הגבול. שם ירדנו בשנית מהמיניבוס ועמדנו בתור ארוך לבדיקת חום.
את פנינו מקדם שילוט עם הנחיות לגבי (Coronavirus disease 2019 (COVID-19, הנחיות רבות בנושא בידוד בחשד למחלת חום ואיסור העברת מזון וציוד מסין. ברקע המדחום מצפצף שוב ושוב. אנשים עברו את הבדיקה ללא קושי.
הגיע תורנו. שחף ואיציק עברו את הבדיקה. תורו של כפיר הגיע ואני חששתי מעט. הוא נראה מצונן, האבק הרב במיניבוס גרם לו להתקפי אלרגיה.
המדחום צפצף והרופא חייך אליו, סימן לו לעבור. נשמתי לרווחה.
במעבר הגבול נדרשנו לשלם 20,000 קיפ, דמי החתמת הדרכון. מאחר ועדיין אין לנו כסף מקומי, שילמנו 3 דולר לדרכון. "זהו שער ההמרה" טען הפקיד.
שבנו אל המיניבוס ויצאנו אל הדרך.
"נגיע בסביבות שמונה בערב" אמר הנהג וליבי נפל בקרבי. אמנם ידענו כשיצאנו מ- Sapa ערב קודם שזאת עתידה להיות נסיעה ארוכה מאוד וקשוחה, ועדיין בשעת בוקר מוקדמת זאת, לשמוע שוב שנגיע רק בשעות הערב… עברה בי חלחלה מהמחשבה על כך.
"אמא" אמר לי כפיר ברגע של בדיחות, "תראי, כתוב פה אוטובוס VIP", צחקנו שאם זהו אוטובוס VIP, אנחנו בהחלט לא רוצים לדעת מהו אוטובוס מקומי.
המיניבוס דהר בעיקולים הרבים. הבטנו מבעד לחלון, הנוף נפלא!
בצידי הדרך בתי עץ רבים, ילדים התרוצצו לכל עבר, מידי פעם המיניבוס עצר, אנשים ירדו ואחרים עלו. בהפסקת הצהריים עצרנו במסעדת דרכים.
"חצי שעה הפסקה" אמר לי הבחור, "אתם יכולים לאכול כאן" הוא מצביע על מסעדה קטנה ואפלולית. "אין לי כסף מקומי" אני עניתי "נותר לי כסף וייטנאמי, האם תוכל להמיר אותו לקיפ?" אני שאלתי בתקווה.
"כמה יש לך?" הוא שאל. הראתי לו את השטרות שברשותי. הוא לקח אותם והוציא מארנקו שטרות בודדים. לא היה לנו מושג מהו שער ההמרה בין כסף וייטנאמי לקיפ לאוס. בהינו בשטרות בניסיון להכירם.
הוא הביט בי בהתנצלות, הוציא את ארנקו והוסיף עוד עשרים אלף קיפ. "עכשיו זה בסדר?" הוא שאל. "כן, תודה" חייכתי.
אחרי ארוחת הצהריים סבירה למדי, המתנו בסבלנות שכל נוסעי המיניבוס יסיימו את ארוחתם ויצאנו שוב אל הדרך. הפעם הבחור נהג. הוא נהג בפראות. עצמתי את עיניי ושקעתי אל שינה טרופה.
כשהתעוררתי ראיתי שכולם ישנים סביבי. הבחור עדיין נהג בפראות. שוב נרדמתי. התעוררתי כאשר המיניבוס עצר להפסקה נוספת.
"עשר דקות הפסקה" הבחור הודיע לי.
ירדנו לחלץ קצת איברים.
ניסיתי להתעדכן ב- Maps.me על מקום המצאנו אבל התאכזבתי לגלות ששכחנו להוריד את מפת לאוס אופליין.
ההפסקה הסתיימה. חזרנו אל המיניבוס. גילינו שרק אנו ממשיכים ל- Luang Prabang.
המעבר בין המושבים התרוקן מחפצים. הבחור סדר לעצמו פינה לישון במושב האחורי.
לשמחתנו הנהג הראשון חזר לנהוג במיניבוס. הוא נהג לאט. התפזרנו בין מושבי המיניבוס הפנויים ושקענו לתוך שינה מתוקה.
Luang Prabang
הגענו בשעה שבע בערב אל העיר הקטנה והשלווה. היינו מותשים לגמרי מהמסע המפרך.
נהגי הטוק טוק הקיפו אותנו והציעו לנו נסיעה במחירים מופקעים. ניגשתי למשרד הסמוך לתחנת האוטובוס.
"ערב טוב, יש פה wifi?" שאלתי. הבחור חייך והנהן בראשו. הוא הושיט את ידיו לקחת את הטלפון הנייד שלי וחיבר אותו לרשת. הורדתי את מפת לאוס לאפליקציית Maps.me. אחר כך, איתרתי את מקום הלינה שהזמנו מבעוד מועד. עדכנתי בזריזות בשערי המטבע ואתרי סניף ATM של בנק BECL בסמוך לתחנה. משכנו מיליון וחמש מאות אלף קיפ, בעמלה של עשרים אלף קיפ.
"זהו! חזרנו לעניינים" אני הכרזתי.
המחשבה לשוב ולשבת עוד דקה אחת נוספת בכלי רכב כלשהו גרמה לנו להחליט לצעוד ברגל את הקילומטר וחצי עד הגסטהאוס.
איציק ואני העמסנו את התרמילים הגדולים על גבנו. שחף וכפיר כהרגלם נשאו את תיקי היד. פסענו לאורך הכביש הראשי. האוויר היה חמים ונעים, הייתה תחושה של שלווה. התנועה הייתה דלה יחסית למקומות אחרים בהם טיילנו וכשחצינו את הכביש, רכבים ואופנועים האטו את נסיעתם והניחו לנו לחצות בבטחה. אף אחד לא צפר וזה היה ממש מוזר לנו.
עם כל צעד שפסענו ברחוב, התחלנו להתאהב בלאוס. האנשים הביטו בנו בחיוך סקרן, פינו לנו מעבר בדרך הצרה. לבסוף הגענו אל One Tree Guesthouse, את פנינו קיבלו תיירת קוריאנית חייכנית ותייר סיני. "הבחור יצא לאכול" הם בישרו לנו. "אני כבר אתקשר לומר לו שהגעתם" אמר התייר הסיני. בינתיים הם הציעו לנו לטעום אבטיח קר.
כעבור דקות של המתנה הגיע Waley. הוא הוביל אותנו אל חדרינו והסביר לנו על האזור.
לילה ראשון במקום עובר עלינו בנעימים. המקום אינו מפואר כלל וכלל. הוא ממוקם בלב שכונת מגורים. מרחק הליכה של כרבע שעה מהמרכז. עם זאת, היה לנו כל כך נעים במקום ובשכונה השלווה והנפלאה הזאת. החלטנו להישאר עוד ועוד לילות. עברנו מחדר משפחתי לחדרי דורם ומשם לחדרים זוגיים, לפי זמינות החדרים.
לאכול בלואנג פראנג
העיירה הקולוניאלית, ממוקמת על גדת נהר המקונג. המהווה תפאורה ציורית למסעדות ובתי הקפה המפוזרים לאורך הטיילת שלו. בעיר מסעדות מקומיות לצד מסעדות מערביות נהדרות, פאבים ודוכני שיקים ומזון.
אחת המוצלחות לטעמינו היא Joma Bakery Cafe מגישים בה כריכי סלמון ושמנת, סלט יווני מעולה וקינוחים נפלאים.
ב-Zurich Bread מגישים פיצה מהטאבון, כריך אבוקדו טעים, ועוגת גבינה משובחת.
בצמוד נמצא Smiley Fruit shake שיקים המוגשים בכוסות של ליטר, שייק הפירות טבעי וטעים. במסעדה ההודית Taj Mahal ניסנו מנות שונות אולם פחות התחברנו לטעמים הדומננטים, עם זאת נאן הגבינה שלהם מעולה ובעל המסעדה חמוד כל כך! הוא מעניק שירות לבבי.
סמוך לנהר ממוקמת Utopia Bar & Restaurant הקסומה.
בימי שישי מתקיימת קבלת שבת חגיגית בבית חב"ד.
פרויקט תרומת דם לבית חולים לילדים לואנג פראבנג
לרוב אנו מדירים רגלינו מבתי חב"ד. אמנם ביקרנו בבית חב"ד ב- Hoi An שבווייטנאם בהדלקת נר שמיני של חנוכה, אולם לא ממש מצאנו את עצמנו שם.
בשיטוט בדף פייסבוק של קבוצת מטיילים בלאוס, קראתי פוסט של ד"ר גלית רייש, רופאת ילדים.
בפוסט היא מספרת על התנדבותה בבית חולים לילדים לואנג פראבנג.
"בנק הדם בבית החולים ריק. בבית החולים, מאושפזים תינוקות וילדים חולים מאד. רובם במצבים מסכני חיים, זקוקים למנות דם ואין. המשפחות עצמן אינן יכולות לתרום בגלל תת תזונה ומחלות זיהומיות, כרוניות ותורשתיות".
היא פנתה בקריאה נרגשת לתרמילאים ישראלים לתרום דם ולהציל את חיי הילדים. המיזם בשיתוף של הרב שלום גליצנשטיין, אדם מקסים שמסייע לתרמילאים בשאלות ובבעיות ככל יכולתו.
לאחר ארוחת שישי חגיגית בנוכחות תרמילאים רבים, הרב מבקש את תשומת לב הנוכחים. הוא מציג בפנינו את בת אל. שבוע קודם לכן, היא תרמה דם בעקבות פנייתה הנרגשת של הרופאה.
בת אל סיפרה לנו מתוך ניסיונה על תהליך תרומת הדם. ענתה לשאלות הקהל ולחששות הרבים שעלו בשיחה.
תורמים דם
במוצאי שבת נפגשנו עם תרמילאים נוספים בבית חב"ד. למקום הגיעה עמליה, אחות מארה"ב העובדת בבית החולים ואשת קשר בין התורמים לבין אגף בנק הדם.
בעזרת הרב שלום גליצנשטיין אנו עצרנו 2 רכבי טוק טוק ונסענו לבית החולים. שם באגף מיוחד, אנו מלאנו שאלונים, עברנו בדיקת דם פשוטה. בדקו מדדי לחץ דם, גובה ומשקל ומי שנמצא מתאים, ניגש לחדר סמוך לתת Blood Donation. המקום נקי למשעי ומאורגן היטב לקליטת מנות הדם.
הצוות הרפואי היה אסיר תודה ואנו התבשרנו שתשעים ותשעה תרמילאים ישראלים תרמו דם. בעזרת חלק מהתרומות כבר הצילו חיים של מספר ילדים.
להתמקח על מחירים בנועם
נהנינו ללכת ברחובות העיר ולגלות את צפונותיה. היא נקייה יחסית לערים במדינות השכנות. הסמטאות שקטות, המקומיים חביבים. הם מציעים את מרכולתם בחיוך.
נהגי טוק טוק שאלו ?"Tuk Tuk to the waterfall"
בררתי מחירים. רובם בקשו 250,000 קיפ עבור ארבעתנו. אחרים נסחפו והציעו את אותו מסלול ב- 350,000 קיפ.
אחד הנהגים הציע לנו נסיעה במחיר 200,000 קיפ.
"זה קצת יקר לנו" אמרתי "אשמח להנחה", אני כל כך שונאת להתמקח.
הוא הביט בי, חוכך בדעתו. "?180,000 קיפ" הוא ספק ענה ספק שאל.
"זה עדיין יקר לנו".
הוא שאל כמה נוכל לשלם ולבסוף סיכמנו שבבוקר המחרת הוא יאסוף אותנו מ- One Tree Guesthouse וייקח אותנו ליום טיול במפלי Kuang Si Waterfall, לאחר מכן נבקר ב- Kuang Si Butterfly Park הסמוכה ומשם ניסע ל- Laos Buffalo Dairy, תמורת 150,000 קיפ.
לנהג שלנו קוראים Sampul, ניתן ליצור עמו קשר במספר טלפון 8562056033328+
Kuang Si Waterfall
כניסה למפלי ה-Kuang Si Waterfall עולה 20,000 קיפ לאדם. בכניסה לשמורה, ישנו שטח מגודר ובו דובים מלאיים ניצולי צייד לא חוקי. הדובים עוברים תהליך שיקום ארוך לאחר שהגיעו במצב גופני קשה ולאחר התעללות.
בשמורה ישנם מספר מסלולים. האחד מוביל אל המפלים, שם ניתן לטבול במים הקרים. מסלול אחר מעגלי מטפס אל תצפית מרהיבה. הטיפוס והירידה קשים, ישנם קטעים חלקלקים ותלולים.
Kuang Si Butterfly Park
אחרי הביקור במפלים, נסענו אל Kuang Si Butterfly Park. המקום קטן ושליו. ניתן לראות בו מגוון רחב של פרפרים. לטבול את כפות הרגליים במי הנחל והדגים הקטנטנים "מעניקים" ניקוי לכפות הרגליים ב- SPA של הטבע.
Laos Buffalo Dairy
במהלך הסיור המודרך ב- Laos Buffalo Dairy. למדנו שהחווה הוקמה על מנת לסייע למקומיים מבחינות רבות.
סיבה עיקרית תזונה: מרבית הכפריים עניים מאוד ותזונתם לקויה. הם ניזונים בעיקר מאורז. רבים מהילדים אינם מתפתחים כראוי.
הכפריים מגדלים בקר וחזירים ואינם מודעים לתנאי היגיינה ולחשיבות הטיפול בתזונתם ובבריאותם של בעלי החיים. מטרת החווה לסייע להם באופנים שונים. הם שוכרים את הבקר מידי הכפריים למשך שנה. במהלך השנה הם מטפחים את הבקר. וטרינר בהתנדבות מחסן ומייעץ לגבי תזונה מתאימה. בנוסף בעלי הבקר מגיעים ללמוד מידי יום כיצד לטפל ולטפח את הבקר. הם לומדים לחלוב את הבאפלו ולבשל את החלב באורז וכך לשפר מעט את תזונתם.
כעבור שנה הבקר חוזר לבעלים במצב גופני טוב יותר. אחת למספר חודשים עובדים מטעם החווה יוצאים לביקורים בכפרים לוודא שהחומר הנלמד מיושם ולסייע במקרה הצורך. הכפריים משתפים פעולה בשמחה, נרתמים למיזם ונתרמים.
בתהליך לשינוי, ניכרת הצלחה רבה. על פי הסטטיסטיקה, בעבר עמדה תמותת העגלים השנתית על 45%, כיום תמותת העגלים השנתית עומדת על 5% בלבד.
בנוסף הילדים והמבוגרים כאחד מקבלים שיעורי אנגלית ללא עלות. כך נפתחת בפניהם נישה נוספת להתפרנסות מתיירות.
Night Market
מדי יום, החל משעה 17:00 מתקיים Night Market ב- Chaofa Ngum Road. במקום דוכני מזון ושתייה, שוק אמנים צבעוני ועשיר.
בסמטה צרה סמוכה, ניתן לשבת לאכול ארוחות טעימות וזולות. בסמטה הזאת נחשפנו לראשונה לאומן TONA.
חגיגות יום הולדת 11 לכפיר
יום הולדתו האחד-עשר של כפיר התקרב. באולינג נשמע כמו התחלה מעולה לחגיגות.
רוב המסעדות והברים בלואנג פראבנג נסגרים בסביבות השעה אחת-עשרה בלילה. בשעה זו נפתח הבאולינג ותיירים נוהגים לקחת טוק טוק ולהמשיך לבלות את הערב שם.
אנחנו הזמנו את Eunkyung תיירת מקוריאה מתוקה ואת Waley בעל ה- One Tree Guesthouse, להצטרף אלינו לבאולינג.
קבענו לצאת ב- 23:00 לדרך. שעה קודם לכן, שמענו נקישה עדינה על דלתנו, Waley נכנס עם עוגת שוקולד מתוקה ומקושטת. הוא איחל לכפיר יום הולדת שמח! זאת הייתה מחווה כה מרגשת.
הכנו ארוחת ערב חגיגית, עם פירות לקינוח. הדלקנו את הנרות על העוגה. כפיר עצם עיניים, וביקש משאלה…
רגע אחרי כולנו זללנו את העוגה הטעימה!
סמוך לחצות נסענו אל הבאולינג מקומי. המקום כבר המה תיירים שמחים, שתויים ונלהבים.
שיחקנו. אני הגעתי למקום המאוד מכובד: מקום אחרון.
לפתע הבחנו ב- Richi המדריך המקסים שלנו מ- Laos Buffalo Dairy. הוא אחל לכפיר יום הולדת שמח בהתלהבות קולנית כה רבה. תיירים רבים שמעו אותו והחלו נוהרים לעבר כפיר. הם ברכו אותו. כולם היו סקרנים לגבי המסע שלנו. הם שאלו אותו שאלות והוא ענה באנגלית רהוטה.
עמדתי בצד והתבוננתי בו בגאווה.
היה קשה כל כך לעזוב את העיר. בתשעת הימים שלנו בעיר, כל כך נהננו. בעיקר נהנו לשבת בערב עם החברים ב- One Tree Guesthouse, לאכול ביחד, לשתות, לזלול פירות או לשחק קלפים.
חברתי סתיו כתבה לי "תעזבי, אני אומרת לך תעזבי ומיד!, סעי ל- Vang Vieng, ממש אבל ממש כיף שם!
Vang Vieng
הנהג הקדים ואסף אותנו רבע שעה לפני הזמן שקבענו.
הנסיעה עברה בנעימים. רבים הזהירו אותנו מהנסיעה הקשה והסיוט הצפוי לנו. אכן, היה קטע כביש משובש, בו הנסיעה הייתה מאתגרת אולם נהג המיניוואן שלנו נסע באופן רגוע ואחראי ופעם נוספת מנפץ לנו את הסטיגמות על הנסיעות במזרח.
הגענו לעיירה מוקדם מכפי שחשבנו. הנסיעה ארכה ארבע וחצי שעות וכללה הפסקה אחת לארוחת צהרים טעימה במסעדת דרכים.
התאכסנו ב- Nice View Guesthouse. בחדר יש ארבע מיטות ומקלחת צמודה, טלוויזיה והכי חשוב כספת Take away, כזאת שאינה מחוברת לשום דבר ואין שום בעיה פשוט לקחת אותה על כל תכולתה.
מהמרפסת נשקף נוף ההרים הקסום בשעת שקיעה. כדורים פורחים רחפו באוויר.
רגעים מביכים
במסעדה הסמוכה ל- Nice View Guesthouse, פגשנו משפחה ישראלית, זוג ושלושה ילדים. את הבעל הכרנו שעות ספורות קודם לכן כשרק הגענו לעיירה. בעודנו עומדים בפינת הרחוב, תוהים באיזה Guesthouse לבחור, פנה אלינו גבר "אפשר לעזור?"
שוחחנו מעט ולאחר דקות, הוא הוביל אותנו אל מקום הלינה בו משפחתו מתארחת בניסיון לסייע לנו למצוא מקום טוב וזול. אמנם לא התחברנו למקום הלינה אולם הערכנו את רצונו הטוב לעזור.
לחצתי את ידה של אשתו, היא חייכה במאור פנים והזמינה אותנו להצטרף אליהם. צוות העובדים מיד סייע לנו להזיז שולחן וכסאות על מנת שנשב יחדיו.
טעות! טעות ענקית…
השיחה קלחה ובינתיים ילדיהם העסיקו את עצמם. הגדול טחב לפיו את החלקים הטעימים יותר של ה- Spring Roll, את החלקים שהוא פחות אוהב הוא טחב לכוס השתייה שלו. אחר כך החל להוסיף לכוס הגדולה, עוד אי אלו מיני מזונות מהשולחן. הוא הפך את הכל לעיסה דוחה למראה ולש הכל משל היה סליים.
המלצרית הגיעה לשולחן, מזדעזעת ממראה עיניה, היא בקשה ממנו בכעס עצור להפסיק. הוא חדל ממעשיו לרגע.
בנם השני יושב בין שחף לכפיר "אתם יודעים מה הכי כיף באחים קטנים?" הוא עצר לרגע לוודא שהם קשובים "כשמשעמם לך או כשאתה עצבני, אתה יכול לתת להם אגרוף ואז מתחיל כל הכיף של מכות ומריבות". בעודו ממשיך בתיאורים גרפים על דרכים שונות "לפנק" את אחיו הצעיר, שחף וכפיר התפלצו.
כשהמלצרית התרחקה. הבן הגדול לקח לידיו את הנר הדקורטיבי שעל השולחן, נשף על מנת לכבותו, נטל סכין סטייקים גדולה וחדה והתחיל לקצוץ אותו לחתיכות קטנות, על פניו הנאה צרופה. מידי פעם שיגר קריאות "אני אדקור אותך" נלהבות. הוא נעץ את הסכין בשולחן העץ.
בעלת המסעדה נזעקה לשולחן, ידיה על מותניה, הבעת פנייה כעוסה. היא עמדה דוממת רגע כחוככת בדעתה כיצד להגיב. היא הביטה על הילד, הביטה על ההורים, סקרה את השולחן המטונף ולבסוף היא הגיבה בשפתה. אי אפשר היה להתבלבל, היא זעמה על הנעשה.
"שמה עליך עין" אומר האב לבנו.
דקות אחר כך, הם נפרדו מאתנו לשלום.
המנות שהזמנו החלו להגיע בזאת אחר זאת. המלצרית הביטה בנו בזעף בכל פעם שהיא הגישה את המנות. כשהיא סיימה להגיש לנו היא התפנתה לנקות את המהומה שנותרה בשולחן הצמוד. היא שגרה אלינו מבטים כעוסים. זה היה מביך למדי.
ערב זוגי בבר המקומי
את הערב הראשון שלנו ב- Vang Vieng איציק ואני בוחרים לבלות ב- Sakura Bar, הילדים נשארים בחדר, זמן מסך קורץ להם הרבה יותר מחיי הלילה הפרועים של Vang Vieng. נראה שה- DJ בוחר בפינצטה את השירים הכי גרועים שניתן לבחור. אבל כמה כוסות אלכוהול וכולם רוקדים בהתלהבות.
ברחוב הראשי של העיירה הקטנטנה, ישנם דוכני Thai Roti, אנחנו נעצרים באחד מהם, וסוף סוף זוכים שוב למנת Thai Roti טעימה כמו בתאילנד.
Tubing
ביום המחרת אנו יצאנו ל- Tubing ב- Nam Song River, דרך Chillao Hostel.
הארוע החל בשעה 12:00 בצהריים, בעלות של 50,000 קיפ לאדם.
במהלך המסלול עצרנו בשלושה ברים שונים. מאחר והאלכוהול בברים על הנהר יקר, מרבית התיירים מצטיידים מבעוד מועד בבקבוקי אלכוהול והמסיבה מתחילה כבר בטוק טוק בדרך לנהר.
הזרם חלש יחסית ואנו התקדמנו בעצלתיים. מדי פעם עוצרים, רוקדים וממשיכים ליעד הבא. בנקודת העצירה האחרונה ניתן לעשות אומגה לנהר.
כבר שעת בין ערביים והתחיל להיות קר. איציק, שחף ואני מוותרים אולם כפיר נהנה שוב ושוב מהאומגה.
בילוי ערב עם חברות חדשות
בערב יצאנו עם Shara הברזיליאית ו- Kuky הקניתית ל- Gary's Irish Bar-The Rising Sun.
את שתיהן הכרנו במהלך הטיובינג. הן מאוד מיוחדות. לכל אחת מהן סיפור חיים יוצא דופן. בעיקר זה של Kuky.
בעוד אנו משייטות זו לצד זאת על גבי האבוב היא שאלה אותי "האם בישראל יש גזענות?" היא מצביעה על Shara והמשיכה "היא אמרה לי שבברזיל יש גזענות רבה". עצרתי רגע לחשוב על זה. איך בכלל מסבירים את מה שקורה בישראל?! "לצערי כן" עניתי בקול נכאים. ניסיתי להסביר לה את המורכבות בחברה הישראלית.
היא סיפרה לי על הגזענות המזעזעת שהיא חווה במהלך הטיול באסיה בשל צבע עורה. ליבי התכווץ, ככל שהעמקנו בשיחה, הרגשתי שהיא אחת הנשים היותר מיוחדות שפגשנו במסענו. יש בה שמחת חיים וטוב לב שופע. היא כנה ומצחיקה, אשת עסקים מבריקה ומשכילה, מרגשת ויפיפה ובכל זאת אנשים מביטים בה ורואים "שחור".
היא הביטה בי ובעיניה החומות והגדולות נדלק זיק שובב. "לי אין בעיה, את יודעת?" אמרה "לנו השחורים אין בעיה עם צבע עורנו, ללבנים יש בעיה עם הצבע שלנו". היא המשיכה וסיפרה על הפואמה Color שכתב ילד אפריקאי בשנת 2005
"Dear white fellows:
Coupla things you should know,
When I born, I black.
When I grow up, I black.
When I go in sun, I black.
When I scared, I black.
When I sick, I black.
And when I die, I still black.
And you white fellows?
When you born, you pink.
When you grow up, you white.
When you go in sun, you red.
When you cold, you blue.
When you scared, you yellow.
When you sick, you green.
When you die, you grey."
קול צחוקה הרם, נישא ברוח הקלה כאשר היא סיימה לצטט…
"And you call me coloured?"
כשגילנו שהשפה הרשמית הנוספת לאנגלית בקניה היא סווהילית, כפיר פצח בשיר שליווה אותנו בטיולינו בזנזיבר. "Jambo Bwana", היא הצטרפה לשירתו. "וואו" היא אמרה כשסיימו לשיר. "אתה שר מצויין!"
הופתעתי שהוא זכר את כל מילות השיר. בכל זאת שנה וחצי חלפה מאז היינו בזנזיבר.
ישבנו בבר, שתינו וצחקנו, בילנו את הערב האחרון שלנו ביחד.
השיחה נסבה על מנהגים וטקסים. ספרתי להן על חגיגת בת המצווה של שחף בזנזיבר ו- Kuky, ספרה לנו על טקס ההתבגרות של הגברים הנהוג בשבטה בקניה. היא סיפרה על המשפחה שלה ועל ילדותה בניירובי. האזנתי לה בשקיקה. הרעיון לטייל בקניה, החל קורם עור וגידים במוחי הקודח.
סיורי לגונות קסומות, מפלים ומערות
Blue Lagoon 5
ליד ואנג ויינג ישנם מסלולי טיול מיוחדים ללגונות, מפלים ומערות.
החלטנו לשכור באגי ולצאת ל- 6 שעות בשטח. המחירים בכל הסוכנויות זהים. בחרנו באחת מהן בזכות בחורה חמודה שעובדת שם, קראו לה Mai.
הצטיידנו במים, בגדי ים, לונגי שישמש כמגבת, קרם הגנה, מצלמות ויצאנו לדרך.
על מנת לחצות את הנהר יש לעבור בשני גשרים. ישנה אגרת מעבר הלוך ושוב לבאגי, עולה 15,000 קיפ. לאחר הגשר נסיעה קצרה בדרך כפרית סלולה, הופכת לכביש עפר, עם מהמורות רבות. נסענו כחצי שעה לכיוון Blue Lagoon 5. לפתע נשמע רעש מוזר מכיוון הגלגל הקדמי הימני. איציק עצר מיד לבדוק. פניו נפלו. "תפוח משולש תחתון נשבר" הוא בישר לי. צילמתי את הנזק ושלחתי את התמונה בהודעת ווצ'אפ למאי.
נסתי להתקשר אליה אולם לא הייתה קליטה. ראיתי בבית ממול חבורת גברים יושבים על מחצלת.
"היי, אפשר עזרה?" קראתי לעברם.
"בואי" הזמין אותי אחד מהם להיכנס לחצר ביתם. הוא התקשר עבורי לסוכנות והסביר לה את מיקומנו. היא בקשה מאתנו להמתין חצי שעה. צוות תיקונים יגיע אלינו.
"תישארו פה, חכו אתנו בצל" הזמין אותנו הבחור ומיד ארגן כריות ישיבה גם עבורנו.
שעתיים חלפו להן בעצלתיים. הספקנו לטעום מהאוכל הביתי שהוגש לנו: פרח בננה קלוי קלות על גחלים, בתוכו מניחים מעט אורז ובשר בקר קצוץ בתבלינים. גמענו כוסית יין אורז טעים ומתקתק. היין נקרא Lao Lao.
"חמש כוסיות כאלו ואנחנו נרדמים" צחק הבחור.
"שבעים אחוז אלכוהול" הנהן חברו בחיוך רחב החושף את שיניו הצהובות, שואף לקרבו את הסיגריה השביעית ברצף.
טרטור באגי קטע את שיחתנו. סוף סוף הגיעו לתקן את הבאגי שלנו. הסתבר שזהו בעל העסק, גבר ממוצא קוריאני ונער מקומי.
מהר מאוד התחוור לנו שאין להם מושג כיצד לתקן את החלק השבור. איציק לקח לידיו את הפיקוד, מזל שהוא מכונאי רכב. הוא החליף את החלק במיומנות והראה לו את צינורית הבלמים השחוקה. "היא עלולה להיקרע מהשחיקה" איציק הסביר לו בדאגה "זה מסוכן".
"אוקי, אוקי" ענה לו בעל העסק.
"סע לאט" הוא סימן לאיציק בידיו. נסענו לדרכינו. בדרך קיבלתי הודעת התנצלות ממאי, "תוסיפו לכם את השעתיים האבודות" היא כתבה לנו.
הגענו ל- Blue Lagoon 5. "וואו, מהמם פה!"
בלינו כשעה במים הקרירים. המקום נקי ומטופח. מעט מאוד מבקרים מגיעים לשם. במקום אבובים לשימוש המבקרים. עלות כניסה למתחם 10,000 קיפ לאדם.
השעה הייתה כבר שלוש אחר הצהרים. איבדנו זמן יקר בגלל התקלה, החלטנו להמשיך ליעד הבא. איציק הניע את הבאגי. לחץ על דוושת הגז ו… אופס, כבל הגז נקרע מדוושת הגז.
"אין קליטה" מלמלתי ספק לעצמי, ספק לאיציק. הוא מצדו כבר החל בתיקון התקלה.
"אני צריך מברג פיליפס" הוא אמר. ליד החניון מסעדה של מקומיים. הם אינם דוברי אנגלית אולם בתנועות ידיים הסברתי להם שאני צריכה מברג.
הבחורה ניגשה לאופנוע שלה, שלפה מברג מתא המטען של האופנוע. לשמחתי היה לה גם פלאייר. איציק וכפיר תקנו ביחד את התקלה ובשלב זה החלטנו לשוב לסוכנות ולא להסתכן בעוד צרות.
גמענו את הדרך בזהירות רבה והגענו בשלום לסוכנות. מאי כבר המתינה לנו. היא ועובד נוסף התנצלו בפנינו ודברו עם בעל העסק שישיב לנו חלק מכספינו, אולם הוא סירב לעשות זאת בכל תוקף. הוא יצא מהסוכנות ונעלם. היא בקשה שנלך להתקלח ולהתרענן ובינתיים היא תנסה לדבר אתו ולעזור לנו לקבל החזר כספי.
אני הייתי יותר מודאגת מהעובדה שהוא אמר לה להחזיר את הרכב להשכרה ללא תיקון.
"מדובר בחיי אדם" אמרתי לה. היא הביטה בי ואמרה בשקט "הוא לא יתקן, זה לא אכפת לו. הוא אדם רע! אני רוצה לעזוב פה אבל אין לי עבודה אחרת".
חזרנו לחדרינו. הספקנו להתקלח ולהתרענן. היא התקשרה ובקשה שנגיע לסוכנות ושלא נוותר לו. היא הבטיחה שהיא והעובד השני יעזרו לנו.
על אף שהייתי סקפטית לגמרי לגבי החזר כספי, נעניתי בחיוב לבקשתה. הגענו לסוכנות. בעל העסק הביט בנו במבט זחוח. תחילה דרש מאתנו ברוב חוצפתו לשלם עבור הנזק לכאורה, איציק העמיד אותו מיד על טעותו. העובדים במשרד דיברו על ליבו. הוא פנה אלי בקוריאנית. אני עניתי לו באנגלית. לבסוף הוא התרצה והחזיר לנו 150,000 קיפ.
נפרדתי ממאי בחיבוק "תודה רבה, שהשתדלת עבורנו, לא חשבתי לבקש החזר כספי כלל. היה אכפת לי רק מהבטיחות שלנו".
"אתם משפחה מיוחדת" היא אמרה. "אני כל כך מצטערת שזה קרה לכם".
Tham Chang Cave
את בוקר המחרת פתחנו בצעידה בת כ- 2.5 ק"מ ל- Tham Chang Cave, חצינו גשר אגרה בעלות של 5,000 קיפ לאדם (מתחת לגיל 12 המעבר חינם).
שחף ואני צעדנו זו לצד זאת על הגשר. אישה מקומית עקפה אותנו בהליכה מהירה. היא האטה ליד שחף, חסמה לרגע את דרכה והביטה בעיון על עיניה המשתקפות מבעד לעדשות משקפי השמש הבהירות שלה. שחף ואני הופתענו מהעזתה של האישה וצחקנו.
הכניסה למערה Tham Chang Cave כרוכה בתשלום של 15,000 קיפ לזרים, 5,000 קיפ לילד.
טפסנו 143 מדרגות עד פתח המערה. המערה מוארת ומרוצפת בשביל מסודר. באחת הפניות איציק התחבא במטרה להבהיל את שחף ואותי. הוא יצא מבין הצללים וגרם לה לקפוץ בבהלה בדיוק כשמבקר נוסף הגיח מתוך החשיכה, קפיצתה הבהילה אותו. למזלנו הוא קבל זאת ברוח טובה וצחק כשאיציק התנצל.
כשיצאנו מהמערה, פנינו אל המעיין הבוקע מבין הסלעים העצומים. שחף וכפיר מהרו לטבול במים הצלולים והקרים.
למחרת היום החלטנו לשכור באגי פעם נוספת בתקווה שהפעם נצלח את היום ללא תקלות. בדקנו בכמה סוכנויות את האפשרויות. מצב הבאגי ברוב הסוכנויות נראה בכי רע. לבסוף הגענו ל- TK Tour, איציק מצא שם באגי במצב שמניח את דעתו. "אני צריכה חוויה מתקנת" שיתפתי את העובד בחששותיי.
גם הפעם סירבתי להשאיר את דרכוני, לחילופין השארתי את רישיון הנהיגה שלי.
Blue Lagoons
נסענו לכיוון Blue Lagoon 3. הגענו בשעת בוקר מוקדמת והמקום ריק ושקט. כפיר, שחף ואיציק טפסו אל האומגה וירדו בזה אחר זה למים הצלולים והקרים.
אני סירבתי בכל תוקף לנסות. שחתי במים הקרירים, מצאתי לי אבוב והשקיפה על הנעשה ממקום בטוח במרכז הלגונה.
לא ברור מה עבר לי בראש אבל בשלב מסוים החליטה לנסות לקפוץ למים. טיפסתי ביחד עם שחף למקפה והסתכלתי למטה. הגובה הרתיע אותי.
הסתובבתי לאחור. לפני בתור שלושה בחורים צעירים. גם הם ישראלים. שחף הביטה בי בזעף "החלטת לעשות את האומגה! את לא יכולה לוותר עכשיו".
"לא, תראי יש פה תור ארוך ואף אחד לא יהיה ג'נטלמן לתת לי להיות ראשונה" פלטתי בשקט, תירוץ עלוב. שלושתם הסתובבו אלי וענו "אנחנו כן ג'נטלמנים! בואי!" צחקתי "אני ממש פוחדת, אין סיכוי שאני עושה את זה". פתחנו בשיחה על המסע שלנו כמשפחה ועל הטיול שלהם אחרי צבא. הם חבורה מגובשת ששרתו ביחד בדובדבן. אחד מהם פנה אלי "בואי אמא, תורך! את האימא הכי מגניבה בעולם!" ראיתי את הזיק השובב שבעיניו. שחף וכפיר הביטו בי בהערצה.
בחנתי את ידיות האחיזה. המים הכחולים הזמינו אותי אליהם.
אני כל כך אוהבת לשחות ולצלול. אני פשוט לא אוהבת לקפוץ אליהם מהגובה. "מכירים את Mr Bean בפרק שבו הוא מטפס למקפצה?" צחקקתי, "מכירים, מכירים!" הם צחקו, "אז, ככה אני מרגישה!" הבחור הושיט לי את ידית האחיזה, הטבתי את אחיזתי וקפצתי. שבריר שנייה חלף, ידי הימנית החליקה מהאחיזה ואני נשרתי למים הקרים והעמוקים,
"לעזאזל!" חזיית בגד הים החליקה לה ממקומה…
זה היה כיף!
יצאתי להתחרדן בשמש החמימה. המקום התחיל להתמלא באנשים. החלטנו להמשיך במסלול ולבקר שוב ב- Blue Lagoon 5.
איציק הניע את הבאגי. הוא נסע כמה מאות מטרים, נשען לאחור תוך שהוא מלטף את ברכי עם המבט הזה של "ממי אנחנו בצרות".
"מה?" שאלתי באי אמון.
הוא הנהן בראשו בחיוב.
"שוב?" שאלתי, הוא הפנה מבטו אל דוושת הגז. הוא לחץ על הדוושה, הגז לא הגיב. שחף למודת ניסיון כבר שלפה את הלדרמן מהתיק.
הוא עצר בצד הדרך לתקן את הבעיה. דקות ספורות אחר כך כבר היינו בדרך. למזלנו סוגר כבל הגז השתחרר, אחרי חיזוק הבורג הבאגי חזר להאיץ.
Blue Lagoon 5 שקטה. היינו לבדנו שם. נכנסנו למים הקרים וחקרנו את הסביבה.
איציק חצה את הלגונה בעזרת הגשרון וטפס אל המערה. שחף ואני שייטנו על גבי אבוב כנגד הזרם לתוך מערה קטנה וחשוכה, המים היו קרים כל כך. הנחנו לזרם לסחוף אותנו חזרה החוצה לעבר מי הלגונה החמימים.
שעה אחר כך נסענו לעבר Blue Lagoon 2. לא היו מבקרים באתר. החלטנו לא להתעכב במקום, הוא היה מוזנח למדי, המתקנים לא נראו בטיחותיים והמים מלאים באצות.
כעבור שש שעות אנו שבנו אל העיר. "היה יותר טוב הפעם?" התעניין הבחור ממנו השכרנו את הבאגי. חייכתי "יותר טוב".
את כרטיסי הנסיעה חזרה ל- Luang Prabang, רכשנו בסוכנות הנמצאת ברחוב צדדי ליד Nice View Guesthouse. מחירם 70,000 קיפ לאדם. בקשתי הנחה, הסוכן נעתר לבקשתי, ונתן לנו הנחה של 10,000 קיפ.
משם המשכנו לארוחת בוקר במאפיה הממוקמת בכביש הראשי. הזמנו כריכים עם טונה וביצה קשה, לרגע נדמה שהמלצרית לא הבינה מילה ממה שביקשנו זה עתה. פניה היו חתומות.
דקות אחר כך, היא שבה לשולחן נושאת מגש עם כריכי טונה משובחים, מיץ תפוזים טבעי ועל פניה מרוח חיוך חביב. "איך זה שתמיד אנחנו מוצאים את המסעדות השוות יום לפני שאנחנו עוזבים?!" שחף צחקקה.
שכירת אופניים
בחנות קטנה ליד הנהר הצטיידנו בבקבוק מים לדרך והבחנו בזוגות אופניים באיכות טובה להשכרה. שכרנו 3 זוגות אופניים. שחף מעט מבוהלת מאז נפלה מאופניה ב- Kampot שבקמבודיה, החליטה לאזור אומץ ולעשות עבור עצמה חוויה מתקנת. היא בחרה אופניים, ויצאה לנסיעת מבחן. היא חזרה מרוצה "אוקי" היא קראה בשמחה, "אפשר לצאת לדרך".
איציק הרכיב אותי על אופניו, שחף אחרינו וכפיר במאסף. רכבנו בכביש הסלול שבעה ק"מ עד Blue Lagoon 1 הנמצאת בסמוך ל- Phu Kham Cave. תשלום בכניסה כולל את שני האתרים. עלות הכרטיס 10,000 קיפ לאדם.
למבקרים במערה, חשוב להצטייד בפנס איכותי. הפנסים שניתן להשכיר בכניסה למערה חלשים יחסית. עלות השכרה של פנס 10,000 קיפ.
הטיפוס אל המערה קשה ואתגרי, חשוב להגיע בנעלי הליכה נוחות או בסנדלי שורש. במערה שורר חושך מוחלט. שחף התרתה בנו לבל נבהיל אותה. הדלקנו את פנסי הראש שלנו ונכנסנו למערה. בכניסה למערה הבחנו בנטיפים ובזקיפים שידעו ימים טובים יותר. ככל שהעמקנו פנימה, היה חשוך יותר והטיפוס באור הפנסים העמום היה קשה לי. שחף וכפיר דלגו בקלילות על הסלעים ועד מהרה נעלמו מעינינו.
"בוווו"
צחוקם מתגלגל ומהדהד במערה.
המשכנו את המסלול ביחד. גילנו צורות שונות ומשונות שיצרו הסלעים העצומים. השתובבנו עם אלומות האור על קירותיה העצומים של המערה הקרסטית. יצרנו צלליות של חיות לאור הפנסים. התקדמנו עד למבוי סתום. הארנו עם הפנס ונעצרנו בזמן, רגע לפני שהגענו אל תהום עמוקה.
שבנו על עקבותינו. כפיר התקדם בזריזות קדימה.
"אההה" קולו נשמע בבהלה. מאחורי סלע גדול הגיח הבחור הצעיר שהבהיל אותו, צחק בהנאה. כפיר הצטרף לצחוקו.
"טוב מאוד" אמרתי לבחור, "הוא תמיד מבהיל אותנו".
כשהגענו לפתח המערה, חלפה על פנינו חבורת צעירים מקומיים. אחד מהם סב במהירות על עקבותיו. נעמד מול שחף ובהה בעיניה הגדולות. היא לא הצליחה לעצור בעד חיוכה ומחייכת את החיוך הזה שלה שתמיד מחסיר לי פעימה בלב, החיוך שבגינו אני מכנה אותה שמש.
הבחור נטוע על מקומו, בהה בה בדממה ארוכה. חבריו נעצרו ולא הבינו מה מעקב אותו. לבסוף הוא הצטרף אליהם תוך שהוא מלהג משהו בהתרגשות.
"טוב, זה היה אחד הדברים היותר מצחיקים" שחף צחקקה.
הירידה חזרה הייתה קשה אף יותר מהעלייה ואנו פנטזנו על מימיה הקרירים של הלגונה, אולם בהגיענו אליה, החלטנו לוותר. המון מבקרים, צווחים ומשתוללים במימיה. היא נראתה יותר כמו שלולית עמוסה ולא מזמינה.
הרכיבה חזרה חלפה במהירות. שחף רכבה על אופניה בקלילות אלגנטית. היא כבר אינה נלחצת כשעל פניה חולפות משאיות גדולות.
"אמא" היא אמרה כשהחזרנו את האופנים לבעליהן. "זה היה יום מושלם! ממש נהניתי. זאת ללא ספק חוויה מתקנת".
Nong Khiaw
בנסיעה במיניוואן הכרנו שני זוגות צעירים ישראלים חמודים והתיידדנו איתם. יובל ומיכל ואור ושחר. כשהגענו אל התחנה המרכזית בעיירה הקטנה והיפה, המתנו זמן מה לטוק טוק. כשנראה היה שנמתין עוד זמן רב, החלטנו לצעוד ביחד ברגל, מרחק של כ- 1.3 ק"מ. הדרך קלילה ונעימה. חצינו את הגשר הרחב מעל נהר או וחיפשנו מקום לינה.
המקומיים מציינים את המחיר וניתן להתמקח איתם על העלויות. נראה שהם מצפים לכך. המחירים נעים בין 60,000 קיפ בחדר עם מיטה זוגית ל- 120,00 קיפ ללילה עבור חדר "משפחה": מיטה זוגית ומיטה יחיד נוספת.
לאחר חיפושים בחרנו להתאכסן ב- Sunrise Guesthous and Restaurant, במרפסת המשקיפה אל הנהר, ערסל. לרגע התלהבנו מהחדר אולם מהר מאוד הבנתי שזה יהיה הלילה היחיד במקום. החדר איך לומר, רחוק מכדי להיות מפנק.
מאוחר יותר כשיצאנו לטייל בעיירה, מצאנו מקום חדש ויפה והחלטנו שאת שאר הלילות נבלה בו. שכרנו 2 חדרים זוגיים (100,000 קיפ לחדר ללילה) ב- Kham Phan Guesthouse Riverview. החדרים מרווחים, נקיים ומוארים, לכל אחד מהם מרפסת המשקיפה אל הנהר. הנוף מדהים! נפלא להתעורר אל נוף כזה.
(יצירת קשר עם Kham Phan G.h בטלפונים: 020-98885883, 020-92229983, 020-22358894).
סיור יומי Ban Had Sao
בשעת בוקר יצאנו לטיול רגלי אל הכפר הסמוך, Ban Had Sao. הדרך אינה סלולה והצעידה בחול הסמיך הייתה קשה מעט. הדרך התפתלה סמוך לנהר. היא עברה בין נופי קרסט מיוערים, שהותירה אותנו נפעמים.
לאחר שעתיים של הליכה בעצלתיים, עם עצירות מרובות לצילומי הנוף הנפלא הגענו לכפר.
הכפר קטן ואותנטי, תושביו המועטים קיבלו את פנינו בסבר פנים יפות. שוטטנו ברחובות, פגשנו ילדים צוהלים "Sabadi" (שלום), הם קראו ונעלמו אל תוך הבתים, מציצים בסקרנות לעברינו. כשחשו בנוח הם רצו אחרינו וליוו אותנו בדרכנו.
פגשנו בכפר קשישים, המשגיחים על נכדיהם הקטנטנים, נשים הטוות בנול בדים רקומים יפים להפליא ודייגים שמתקנים את רשתות הדייג הקרועות.
צילום: שחף עדוט
פירות Lao Mak Lod
"Sabadi"
הילד קרא לעברינו מבין ענפי העץ.
חיפשנו אחריו בניסיון לאתרו בין העלים. לבסוף הוא ירד, באמתחתו פירות דמויי עגבניות שרי. הוא חילק לילדים הצוהלים שהמתינו לו מתחת לעץ. הוא ניגש אל שחף ואלי והניח בידינו את הפרי הקטנטן. קליפתו של הפרי מעט מחוספסת. הוא סימן לי לטעום. "יש על זה חול?" תהיתי בקול. הם פרצו בצחוק לשמע השפה המוזרה. שטפתי את הפרי בעזרת בקבוק המים שלנו וטעמתי.
"וואו" קראתי בעונג. "תטעמי" האצתי בשחף לנסות. הפרי הקטן כל כך מתוק וטעים.
"Lao Mak Lod" אמרה אחת הילדות. ניסיתי לבטא את שם הפרי. הילדים פרצו בצחוק מתגלגל. בסבלנות אין קץ היא שבה וניסתה ללמד אותי לבטא את שם הפרי כראוי. לא ממש הצלחתי, לבסוף היא הניחה לי בחמלה.
ראינו את תושבי הכפר מכניסים את פירות ה- Lao Mak Lod לתוך כלי במבוק חלול וכותשים לעיסה אדמדמה ונוזלית. אחר כך, שותים אותה בעונג רב.
שעת צהריים, החום כבד מנשוא. החלטנו לשוב חזרה. הדרך אינה פשוטה כלל. טנדר פתוח הגיח מעבר לעיקול הדרך. "יש פוטנציאל לטרמפ?" שאלתי והרמתי את אגודלי בתקווה. הטנדר נעצר לידינו ואנו טיפסנו בזריזות אל ארגז הרכב הפתוח.
Viewpoint Resort, Restaurant & Lounge
אחר הצהריים פגשנו את חברינו ב- Viewpoint Resort, Restaurant & Lounge. השקפנו על הנוף הנפלא באור שקיעה ונהנו מאוויר קריר ונעים.
יובל לימד אותנו משחק כדורת שמקורו בצרפת Pétanque. המשחק משלב טקטיקה, יכולות חשיבה ריכוז וקואורדינציה והוא כובש אותנו.
ברקים האירו את השמיים.
עשינו דרכינו חזרה לפני שהסופה תגיע.
סופת גשמים עזה השתוללה.
מבעד לחלונות חדרינו הגדולים ברקים מאירים את השמיים, ההרים ואת Nam Ou River.
הפסקת חשמל.
מיהרתי לחדרם של שחף וכפיר. ווידאתי שיש להם פנסים בהישג יד. הם כבר היו ספונים במיטותיהם, חייכו אלי מנומנמים.
בשעת בוקר מוקדמת פתחתי את החלונות הגדולים. אוויר צח מילא את אפי. ההרים הסתתרו בתוך העננים. התארגנו בעצלתיים ויצאנו לסיור ב- Nong Khiaw וסביבותיה.
Sop Vanh
למחרת שכרנו סירה גדולה והפלגנו על הנהר. סיכמנו עם משיט הסירה, שנעצור במשך שעה בכפר Sop Vanh, משם נמשיך בהפלגה ל- Muang Ngoy ובשעה 16:00 נשוב חזרה ל- Nong Khiaw.
עלות עבור שמונה נוסעים 500,000 קיפ.
בעת הביקור בבית ספר בכפר Sop Vanh, הילדים שנשארו בגפם בכיתה עד שהמורה יגיע ללמדם, שמרו על סדר ושקט שהפתיעו אותנו כל כך.
שוב נפרדים מחברינו החדשים
בערב נפגשנו עם חברינו החדשים לארוחת פרידה ב- Delilah's Cafe Dorm and Rooms. השיחה קלחה. הבטתי בהם, ליבי התרחב. על אף גילם הצעיר, ניכר בהם שהם משכמם ומעלה. כל כך שמחתי על הימים שבילינו בחברתם. "צעירים כמותם נותנים תקווה למדינה ועולם טוב יותר" חשבתי בליבי.
יובל ומיכל התכוננו לחזרתם לישראל. את אור ושחר, נפגוש בהמשך כדי לעשות ביחד את ה- Bolaven Plateau Car Loop או בשמו המוכר Pakse Loop.
Pha Daeng Peak Viewpoint
טיפוס ל- Pha Daeng Peak Viewpoint, אתגרי מעט. הוא אורך כשעה וחצי.
הצטיידנו במים קרים במכולת מול נקודת היציאה (ב- Google Map שם המקום מופיע כ- Nong Khiaw Viewpoint Trail Entrance & Ticket Office). עלות כניסה 20,000 קיפ לאדם. למתכננים לטפס, מומלץ לנעול נעלי הליכה נוחות או סנדלי שורש. מרבית הדרך מוצלת.
לאחר כחצי שעת טיפוס הגענו לפינת מנוחה מסודרת. נדנדות תלויות על עצים ופינות ישיבה. התנדנדנו בנדנדות ושכחנו את הזמן.
התנדנדתי בעוצמה. נהנתי ממשב הרוח הקרירה. מטיילים החולפים על פנינו, הזכירו לנו את מטרתנו. נפרדנו מפינת המנוחה באי רצון ניכר.
שעה נוספת של טיפוס לפנינו. הדרך הפכה קשה יותר. מידי פעם ישנם מושבי מנוחה מול הנוף. לבסוף חלפנו ביער במבוק. עלים זהובים ורבים היו מפוזרים על הקרקע ושיוו מראה קסום. מאמץ טיפוס קצר אחרון והגענו לפסגה.
נשמתי נעתקה.
השמיים זרועי עננים, העיירה לרגלינו, הנהר מתפתל בין ההרים המיוערים.
ישבנו דוממים מול הנוף, שקועים במחשבותינו.
לבסוף ירדנו מההר. כפיר הוביל, עד מהרה הוא נעלם מעיננו. איציק מיהר אחריו.
שחף ואני ירדנו בעצלתיים. נהנו מזמן איכות לשיחת נשים.
בדרכנו חזרה לעיירה עצרנו ב- Pizza & Pasta. לגמנו כוס יין וזללנו פלטת גבינות ופיצות טעימות.
כפיר יוזם מחווה קטנה ומקסימה
מול מקום הלינה שלנו ובסמוך ל- Delilah's Cafe Dorm and Rooms המומלצת לקינוחים מושלמים, נמצאת מסעדה מקומית המגישה תפריט מגוון. הצוות חייכן והארוחות טעימות כל כך.
שבנו שוב ושוב לארוחת בוקר, צהריים וערב. יום לפני חזרתנו ללואנג פראבנג, כפיר ביקש עט, הוא לקח מפית נייר לבנה. כתב באנגלית: "The food is tasty! thank you! see you tomorrow". אחר כך צייר סמליל סמיילי והגיש לבעלת המסעדה. היא קראה, מופתעת. היא חיבקה אותו. "אני אשמור את זה לתמיד" היא אמרה בהתרגשות.
בבוקר המחרת, מהרנו לתחנת האוטובוס. האוטובוס יוצא בשעה 8:30 ועדיין לא רכשנו כרטיסי נסיעה. נכנסנו למסעדה ובקשנו להכין ארבעה כריכים Take away.
בעלת המסעדה ניגשה אלי. פתחה את זרועותיה ועטפה אותי בחיבוק חזק.
"אני אוהבת את המשפחה שלך" היא אמרה לי מביטה אל תוך עיניי. "יש לך משפחה טובה" היא פנתה לחבק את הילדים ואת איציק.
"מאיפה אוספים אתכם?" היא התעניינה. "עדיין לא קנינו כרטיסים" עניתי, מושכת בכתפי.
"חשבנו לקנות כשנגיע לתחנת האוטובוס".
"רגע" היא אמרה, תוך שהיא מחייגת לתחנת האוטובוסים. "
הזמנתי לכם כרטיסים וביקשתי שיחכו לכם". היא המשיכה ואמרה תוך כדי שהיא יצאה ועצרה עבורנו טוק טוק. כשהגענו לתחנת האוטובוס, הנהג כבר המתין לנו. הוא העמיס את תרמילנו על גג המיניוואן ויצאנו לדרך.
עלות נסיעה בטוק טוק לנוסע: 5,000 קיפ. עלות נסיעה במיניוואן ללואנג פראבנג 40,000 קיפ לנוסע.
חזרה ל- Luang Pravang
הפעם המיניוואן עצר לנו בתחנה מרכזית אחרת, רחוקה מהמרכז. עצרנו טוק טוק קטן ומתפרק למדי בדרך אל One Tree Guesthouse. תחושת שלווה אפפה אותי "זה מרגיש כמו לשוב הביתה" אמרתי בקול. הילדים הנהנו בראשם בהסכמה. כשהגענו חברתנו הקוריאנית ובעל המקום, צעיר סיני כבר קיבלו את פנינו בשמחה.
הארכת אשרת השהיה שלנו
החלטנו להישאר תקופה נוספת בלאוס. את הימים הבאים בילינו בעצלתיים. המתנו שמשרד ההגירה יפתח ונוכל להאריך את הוויזה שלנו. משרד ההגירה הועבר בחודש האחרון למשכנו החדש במרחק של כ- 3 ק"מ ממרכז העיירה. המשרד סגור בימי שבת וראשון.
על ויזה והארכתה קראו בפוסט לאוס- ויזה והארכת ויזה.
יום האישה הבינלאומי
הופתענו לגלות שביום האישה הבינלאומי על פי חוק בלאוס, נשים אינן עובדות. מוסדות ממשלתיים ועסקים רבים כגון מסעדות וחנויות סגורים.
בשעת הצהרים, הגענו לבית חב"ד. הילדים התגעגעו לאוכל ישראלי: סלט ירקות, מלאווח עם רסק עגבניות וביצה קשה.
במסעדה נמצא רק בחור מקומי לבדו. הנשים יצאו לחופשה. הוא לקח את ההזמנות והתנצל שייקח לו זמן להכין את המנות. איציק הציע את עזרתו במטבח וביחד עם הבחור והרב שלום, הם הכינו ארוחות לישראלים במסעדה. החבר'ה פינו אחריהם את כלי האוכל למטבח. "כמו בקיבוץ" כפיר אמר לי בחיוך תוך שהוא מנקה במרץ את השולחן.
גלידה וחברים חדשים
את הימים החמים בילינו בבריכת שחייה La Pistoche Swimming Pool & Bar, באחד הימים בדרך חזרה עצרנו באחד מדוכני הפירות ברחוב צדדי. שם הכרנו את Na Hun בחור חמוד מקמבודיה, ובחור מקומי ששמו Yoon. שניהם דוברי אנגלית. בעזרתם הצלחנו להבין מהם סוגי הפירות השונים והלא מוכרים לנו.
כשנפרדנו מהם לשלום, הם הזמינו אותנו לטעום גלידה איטלקית ב- Gelato del Lao. את הגלידריה, פתח Na Hun ביחד עם בן זוגו הצרפתי Pascal, שבועיים קודם לכן.
לאחר ארוחת הצהרים צעדנו לעבר הגלידריה. טעמנו את גליד והתאהבנו. המקום הפך לביתנו השני. מידי יום פסענו מיוזעים אל גלידריה. שם הצטננו בגלידה הנפלאה, או במילקשייק קר. טעמנו מאפי גבינה קטנטנים ונפלאים.
נזיר ושמורת טבע יפה Green Jungle Park-Hoi Khua Waterfall
במהלך הזמן נרקמת ידידות ביננו לבין Yoon, דרכו למדנו רבות על החיים בלאוס. ביום החופשי שלו הוא מזמין אותנו לטיול בכפר מרוחק בצדו השני של הנהר. נכנסנו לאזור מיוער ומבודד והגענו לביקור במקדש. חברו הנזיר אירח אותנו בחדרו הקטן. הוא שמח לקבל בקבוק פפסי קר וחפיסות שוקולד שהילדים בחרו עבורו. Yoon החליף עבורו כרטיס סים בנייד. הנזיר התבונן בסבלנות במעשיו של Yoon, לפתע הוא הסתובב אלי ואמר משהו. לא הבנתי את דבריו, אולם פניו המוארות הקרינו טוב לב.
Yoon תרגם לי. "בעזרת הנייד הפשוט הזה ילדיו יוכלו לאתרו כאשר הוא יוצא למדיטציה בטבע". הופתעתי מעט "ילדיו?"
"לפני זמן מה הוא שהה בג'ונגל במשך אחד-עשר ימים, ילדיו לא הצליחו לאתרו ודאגו מאוד" Yoon הסביר בעודו סוגר את מכסה טלפון הנוקיה הקטן. הוא המשיך ואמר "קניתי לו את המכשיר הזול הזה כדי שיוכל לעמוד בקשר עם ילדיו". שאלתי "מתי הפך להיות נזיר?". Yoon תרגם עבורנו "כל חייו רצה להיות נזיר. לפני חמש שנים, לאחר שילדיו התחתנו והוא ידע שאינו צריך לדאוג עוד לפרנסתם, החליט להגשים את חלומו".
"ואשתו?" חשבתי בליבי. כאילו קרא את מחשבותיי המשיך הנזיר לדבר. "אשתי חייה עם בני הבכור, הוא דואג לה".
הוא בעל חוש הומור, אף שאיני מבינה את שפתו, הצלחתי לחוש זאת. הוא הרבה לחייך, לפטפט וללהג. הישיר מבטו אלי. הוא גדול ממני בחמש שנים, התברר לי עד מהרה. "כשמלאו לו חמישים הגשים את חלומו". חייכתי לעצמי.
הוא בקש לברך אותנו ואני הנהנתי בחיוב, קולו רך וענוג בעודו נושא תפילה. מבטו חמים, כאב הדואג לילדיו. "אמן" לחשתי כשהוא סיים. "הוא התפלל לבריאות ופרנסה טובה, שתשמרו על עצמכם במסע". לוחש לי Yoon. מבטי פוגש את מבטו של הנזיר והוא חייך אלי בפניו חרושות הקמטים.
הזמנו אותו להצטרף אלינו לטיול והוא נענה בחיוב. נסענו מרחק קצר בטוק טוק והגענו לשמורת טבע Green Jungle Park-Hoi Khua Waterfall, זוהי העונה היבשה והמפל הגבוה והמרשים יבש, למעט זרזיף מים דקיק.
המשכנו משם לגנים הפורחים. בני שבט Hmong רכשו לפני שנים אחדות את השטחים ליד הנהר ועיבדו אותם לגנים יפים. הם מגדלים למחייתם פרחים ועציצים אותם הם מוכרים בשווקים השונים.
בשטח החווה אנו פוגשים בבופאלו קשישה בעלת קרניים ארוכות. היא ידידותית מאוד, מתקרבת ומאפשרת לנו ללטף אותה בעדינות.
בדרכנו החוצה ראינו פרחי Heliconia אדומים ויפים, Yoon הביט בהם בחיוך קונדסי. "כשהיינו קטנים, יצרנו מקור ציפור מהפרח" בעודו מדבר, הוא קטף את הפרח, ניקה את תוכנו ושטף אותו מחרקים קטנים, בפלג המים הסמוך. הוא הניח על אפו את הפרח האדום וחילק לנו מקורים משלנו.
בדרך חזרה, המתנו בתור המשתרך אל המעבורת על מנת לחצות את הנהר. טנדר עמוס צעירי לבושים בבגדי שבט Hmong נעצר מאחורינו. הם ירדו ונעמדו לידינו. עד מהרה הם הצטופפו סביבנו ובקשו לעשות סלפי עם שחף וכפיר. ההתלהבות סביבם כה גדולה. שחף פרצה בצחוק מתגלגל, פניה סמוקות "אני מרגישה כמו סלב" אמרה. כשנראה היה שאחד הנערים נסחף מעט במגע במהלך הצילומים, Yoon לחש לי "אני דואג לאחותי הצעירה…"
נפרדנו בחיבוק מ- Yoon, ביממה החולפת במחיצתו למדנו להכירו. טוב ליבו, סיפורי ילדותו המרתקים, חלומותיו ושאיפותיו. הוא מסוג האנשים שכאשר הם נוגעים ולו לרגע קל בחייך, הם מותירים בך משהו מהם.
בערב למחרת הלכנו לשחק באולינג. כששאלתי אותו, האם הוא רוצה להצטרף אלינו, אורו עיניו בשמחה. לרגע הוא הזכיר לי ילד שובב. Yoon ניצח משחק, אל מקום שני הגיע איציק ובמקום השלישי ולגמרי מכובד, אני! כפיר ושחף פרגנו לי בחיבוק ענק.
אם הגורל שלנו משותף, ניפגש שנית
בערב שלפני הטיסה ל- Pakse, נפרדנו מחברינו. Eunkyung הקוריאנית חבקה אותי חזק אליה. "אני אתגעגע אליך" אמרתי לה בחיוך רחב. "אם הגורל שלנו משותף, ניפגש שנית" היא לחשה כממתיקה סוד. בתרבות שלה אנשים נפגשים כי היה להם עבר משותף בגלגול קודם. לכל מפגש יש משמעות.
שדה התעופה בשעת בוקר מוקדמת נראה נטוש. תיירים בודדים עמדו בתור למסירת המזוודות. אווירת נכאים באוויר. כעת הבחנו שהמקומיים החלו עוטים מסיכות הגנה על פניהם, בכל מקום הונחו תרסיסי חיטוי.
קבוצת תיירים איטלקית קטנה וקולנית חלפה על פנינו ונעלמה לכיוון טיסת ההמשך ל- Siem Reap.
צליל הודעה בנייד שלי. שחר שלחה לנו בשורה מדכאת "כנראה שאין פיליפינים"
"מההההה?" כתבתי לה בבהלה, "מה קרה?"
"מיום ראשון אין יוצא ואין בא, סוגרים את הכל! הנשיא שלהם נשא נאום רשמי" איציק ואני הבטנו זה בזו בדאגה. מהר מאוד התברר לנו שחברות תעופה מבטלות טיסות בזו אחר זו ואני נשמתי לרווחה שטרם שילמנו על כרטיסי הטיסה בהם התעניינו באינטרנט.
"שוב אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש" אמרתי. איציק הנהן בכובד ראש.
הטיסה ל- Pakse עברה במהרה. מזג האוויר חם בטירוף. נסיעה קצרה בטוק טוק והגענו ל- Pakse Riverside Bed & breakfast אליו נרשמנו מבעוד מועד. בעל המקום מהגר הודי, בדק בקפדנות את דרכונינו, בחן יעדים קודמים ותאריכים. הוא ווידא שלא הגענו מיעד מוכה קורונה. כשנחה עליו דעתו הוא הוביל אותנו לחדרינו. היה זה חדר פצפון ומהביל, המזגן קרטע ואנו נמלטנו החוצה לפגוש את אור ושחר חברינו, במסעדה הקרובה.
קשה להם כל כך. הבשורה על התפרצות המגפה בפיליפינים שיבשה את התוכניות וניפצה חלומות. ישבנו יחד וניסינו לטכס עצה איך ממשיכים. בינתיים ידיעות התחילו לזרום גם מחברינו בארץ. בישראל מתכוננים להיכנס לסגר.
באווירה כבדה התחלנו לחפש אחר רכב להשכיר. מצאנו רכב ב- Avis. הרכב תוצרת פורד, ארבע על ארבע, מרווח ונוח. לאחר בירורים והתלבטויות רבות, העובד בסוכנות הציע לנו להקדים את לקיחת הרכב לאותו רגע במקום בשעת בוקר מוקדמת ללא עלות נוספת. בנוסף הוא הציע לנו לקחת את הרכב ליומיים עם אפשרות להארכה במתן הודעה מוקדמת: יום אחד לפני מועד החזרת הרכב.
עלות השכרת הרכב 60 דולר, תוספת ביטוח יומי 25 דולר. נדרשנו להציג רישיון נהיגה ישראלי ורישיון נהיגה בינלאומי, לערבות נדרשנו להשאיר צילום של כרטיס אשראי. החזרת הרכב עם טנק דלק מלא.
העובד בסוכנות צייד אותנו במפה של הלופ המתוכנן, הוא המליץ לנו על אתרים מעניינים ועל חלוקת הלילות בכפרים השונים.
Avis Budget Pakse – Road No. 10, LukMueng village, (near Sala Champa Hotel), Pakse
מעודדים ומרוצים יצאנו לקניות והתארגנות לקראת יום המחרת וסעדנו במסעדת DaoLin המסעדה מומלצת מאוד ב- Pakse (תפריט מקומי ומערבי).
The Bolaven Plateau car Loop
נסיעה של כ- 38 ק"מ מ- Pakse בכביש אגרה (דמי מעבר 15,000 קיפ) עד Tad Fane Resort, מובילה לתצפית יפה על Tad Fane, גובהו 220 מטר והוא מרשים מאוד (כניסה לתצפית כרוכה בתשלום של 10,000 קיפ לאדם ותשלום לחניה 10,000 קיפ).
מעברו השני של הכביש הראשי ממוקם Tad Champi, ירידה תלולה מובילה אל מימיו הקרירים והמרעננים (כניסה לשמורה כרוכה בתשלום של 10,000 קיפ לאדם ותשלום לחניה 5,000 קיפ).
השמים החלו מתקדרים, ישבנו לנוח מעט באחת מפינות הישיבה המקורות כאשר טיפות גשם החלו מצליפות בעוצמה בגג המחסה. מופתעים מהשינוי הדרמתי במזג האוויר המתנו להפוגה שתאפשר לנו לעשות דרכינו חזרה אל הרכב. מיד כשחלה ההפוגה המיוחלת עשינו א דרכינו בזריזות. השביל חלקלק ואני למודת ניסיון מר, אחרי שכל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי בפוזות מביכות בעקבות החלקה בשבילים בוציים, צעדתי באטיות, מכלכלת את צעדי בזהירות יתרה. איציק התלווה אלי בדאגה. הגשם התחדש, טיפות גדולות הצליפו בפני, רעמים התגלגלו בזעם מעל ראשינו.
"סוף, סוף" חשבתי בהקלה כאשר הגענו למסעדה בכניסה לאתר. אור, שחר, שחף וכפיר כבר המתינו לנו שם. נכנסתי למתחם המקורה, הספקתי להסתובב ולהביט בנוף היפה כשקול נפץ עז התפוצץ מולי. הנוף נצבע כתום עז, ההדף הצליף בעוצמה על זרועי. בהלה והתרגשות אחזה בנו. "מכת ברק" פגעה באחד העצים הסמוכים אלינו. "מזל שהספקנו להגיע לכאן, זה יכול היה לפגוע בנו" חשבתי באימה.
בעודנו ממתינים שהסערה תירגע, הבחנתי בעכבישה מעבירה את ביציה לצדו היבש של דק העץ.
הסופה נעלמה באותה מהירות שהופיעה ואנו המשכנו בנסיעה קצרה של כ- 2 ק"מ אל Tad Gneuang. השמורה גדולה, מטופחת ומרשימה (תשלום לשמורה כרוך בתשלום 10,000 קיפ לאדם ותשלום חניה 10,000).
התחיל להחשיך והדרך התמשכה. ירדנו מהכביש הראשי ימינה לתוך כפר קטן. המשכנו בנסיעה בדרך עפר ארוכה לכיוון Tad Tayicsua, לרגע היה נדמה שטעינו בדרך. מידי פעם עצרנו בצד הדרך והתייעצנו עם המקומיים באשר לכיוון. כולם כאחד הצביעו לעבר נקודה חשוכה בג'ונגל.
לאחר נסיעה של כשישה ק"מ הגענו ל- Tad Tayicsua waterfall. המקום חשוך ונראה לנו חשוד משהו. איציק ואור יצאו לברר מהן אפשריות הלינה במקום ושבו מרוצים.
את המקום מנהלת אישה מבוגרת בעלת הבעת פנים רצינית למדי. היא שלחה את הנער ללוות אותם ולהראות להם את מגוון האפשרויות העומדות בפנינו. הנער עם צרכים מיוחדים, הוא מעט מבולבל ומידי פעם חצה גבולות התנהגותיים. הוא שכח את מיקומי החדרים, אחז בידו בקבוק פלסטיק אליו אסף ג'וקים מעופפים שלכד.
הם בדקו את חדרי הדורמם והמקלחות הצמודות, את הבונגלוסים הזוגיים, והבונגלוס המשפחתי.
בחרנו לשהות בבונגלו משפחתי נעים הוא ממוקם בחלקו המרוחק של האתר. קולות הלילה נשמעו בעוצמה, ברקע פכפוך מי המפל. אור ושחר התמקמו בבונגלו זוגי בצד השני.
במטבח קיבלו את פנינו, בר ורוי שני תרמילאים צעירים ומהממים שקיבלו את אישורה של בעלת הבית ובישלו במטבחה ארוחת ערב. הם הציעו בנדיבותם לארגן ארוחת ערב גם עבורנו. הם דאגו לארוחת ערב, גם לקבוצת תרמילאים צרפתית שהגיעה למקום.
הערב הנעים בחברתם של בר ורוי הפיח בנו רוח חיים. נושא וירוס הקורונה נדחק הצידה, ואתו נעלמו המחשבות על ביטולי הטיסות וסגירת גבולות.
אחת לכמה רגעים נחתו לידינו מעופפים והנער מיהר לאסוף אותם לתוך בקבוק הפלסטיק הגדול והעמוס שלו. כשאחד הג'וקים נחת בסמוך לשחף, מבטה מלא הגועל העלה בת צחוק על שפתיו. הוא אסף את המעופף, תלש במפגין את כנפיו, הכניס אותו מפרפר לפיו בעודו מביט בשחף בהתרסה. הוא לעס אותו בפה פתוח.
"תתגברי" אני לחשתי לשחף, "אחרת מופע האימים הזה ישוב על עצמו". היא תגברה בקושי רב על הצורך לקום משם בריצה מבועתת. עד מהרה הוא אבד עניין וניגש לבעלת הבית.
אט אט פניה של בעלת הבית התרככו. היא חייכה אלינו כאשר פינינו וניקינו את שולחן האוכל
"אין צורך" היא סמנה בידה לשלילה כשרציתי להדיח כלים.
היא ישבה בגבה אלי. היא אכלה את ארוחת הערב שלה. התנצלתי על ההפרעה ובקשתי לשלם על ארוחת הערב שלנו. היא הסתובבה אלי, מחתה את פיה בגב ידה הקמוטה. צלחתה עמוסה בחרקים מטוגנים.
הלילה קריר, התכרבלתי עם שחף מצדי האחד וכפיר מצדי האחר. דיברנו על חוויות היום עד שנרדמנו.
בוקר.
מזמן לא ישנתי כל כך טוב. השמש זרחה ואני הצצתי החוצה. היינו בלב הג'ונגל והנוף כל כך יפה. סמוך לבונגלו שלנו ישנה נקודת תצפית על Tad Tayicsua ואני מיהרתי אליה.
לאחר ארוחת בוקר נפלאה, שוב בניצוחם של בר ורוי, בעלת הבית הסבירה לנו כיצד להגיע למפלים. בשמורה שבעה מפלים ומסלולי טרקים, נדרשים ימים אחדים כדי לבקר בכולם. הצרתי על כך שאין לנו מספיק זמן להישאר באזור.
הירידה אל המפלים והטיפוס חזרה אתגריים מאוד. חשוב להצטייד בהרבה מים, כובע, קרם הגנה ותרסיס נגד יתושים.
המשכנו בנסיעה לכיוון הכפר Tad Lo Village. הייתה זאת שעת בין ערביים ואנו חיפשנו מקום לינה פנוי עבור כולנו. הדרך הובילה אותנו אל Tim Tadlo guesthouse & restaurant, אור ואיציק ניגשו לבדוק את המקום. בעל הבית איש מבוגר ונעים סבר, מזהה אותם כישראלים ואמר להם שהיו לו הרבה בעיות עם ישראלים ולכן מעדיף לא לארח שוב ישראלים במקום שלו. איציק הסביר לו שאנו משפחה וזוג, שלא נעשה לו בעיות. הוא חייך והתרצה. הוא הציץ בסקרנות כשראה אותנו יורדים מהרכב. "שחף, כפיר, בואו נשנה את דעתו על ישראלים" טרם סיימתי את המשפט, כפיר ושחף ניגשו אליו. הם עטו על פניהם חיוך זוהר, הצמידו את כפות ידיהם כנהוג בלאוס ובקול מנומס ברכו אותו "Sabadi"'. הוא ברך אותם בחזרה "Sabadi" ולווה אותנו אל חדרינו.
בדרך כפיר והוא פטפטו באנגלית. לאחר שאנו התארגנו בחדרים, הוא וודא שנוח לנו ולא חסר לנו דבר. "khob chai" הם צייצו בנימוס.
במהלך ארוחת הערב במסעדה שלו, הוא התגלה כאדם מיוחד כל כך. הוא מקדיש את חייו לתמיכה בילדי הכפר. מול ה- Guesthouse שלו הקים את Tadlo Computer Education Center. הוא הצליח לרכוש כשלושים מחשבים ובכל יום עד לתקופה האחרונה קיבל אליו קבוצות של ילדים לפי גילאים ולימד בהתנדבות מחשבים ואנגלית במטרה להבטיח עתיד טוב יותר לילדים.
אחת לשנה מגיעים שני מתנדבים מגרמניה לתקופה של שלושה חודשים על מנת לסייע לו. תחילה הוא מלמד את המתנדבים כיצד ללמד את ילדי הכפר. הוא ספר שלימד את עצמו אנגלית ומחשבים, בעזרת האינטרנט. הקשבתי לסיפורו מעורר ההשראה בהתרגשות. "לאחרונה, בגלל מצב בריאותי הרעוע נאלצתי לעצור את הפרויקט" הוא אמר בעצב.
"הלוואי שאוכל יום אחד לסייע לך בפרויקט החשוב הזה" הצבעתי על ילדי "אני לא מבטיחה שום דבר אבל מי יודע אולי…" קולי גווע בעצב.
כשהוא פנה לעיסוקיו איציק ואני הצרנו על הרושם הרע שנוצר אצלו על הצעירים הישראלים. רוב החבר'ה שמטיילים במזרח, טובי לב, איכותיים ויכלו לסייע לו בפרויקט המדהים שיזם והקים במו ידיו.
למחרת כשנפרדנו, הודתי לו על האמון שנתן בנו. "לא כל הצעירים הישראלים עושים בעיות" אמרתי ברכות. הוא חייך אלי, הנהן בראשו ואנו נפרדנו בידידותיות.
הייתה כבר שעת בוקר מאוחרת כשנסענו אל Kok Phung Tai village אל Captain Hook. קיווינו להספיק להגיע בזמן לסיור אולם כשהגענו התברר לנו שהסיור כבר יצא לדרך והסיור הבא יתקיים מאוחר מידי עבורנו. יצאנו לסייר בכפר לבדנו.
בפאתי הכפר, בינות העצים חבורת ילדות צעירות ישבו ועשנו. כשהן הבחינו בנו הן קראו לעברינו, מצחקקות…
קצרנו את ביקורנו בכפר במטרה להגיע אל Mr Vieng Coffee Homestay, אולם בכניסה לחווה שלו, קידם את פנינו שלט גדול "Sorry, we're closed". איציק הבחין באדם עובד בשדה סמוך ושאל אותו מדוע המקום סגור? הוא ענה שבעל הבית בחר לסגור בגלל החשש מהקורונה.
חככנו בדעתנו "מה עושים עכשיו?" לבסוף החלטנו לשוב על עקבותינו אל Tim Tadlo guesthouse & restaurant לישון שם את הלילה. הוא שמח מאוד לקראתנו, הודה לנו שבחרנו לשוב אליו.
בהמלצתו פנינו אל המפל הסמוך "תוכלו לראות פילים רוחצים בנהר בין השעות 15:00-17:00". התיישבנו על סלעים גדולים והבטנו בקרני השמש המרצדות על פני הנהר. מעט אחרי שהגענו לנהר, החנו בבחור צעיר רכוב על פילה. בעזרת מקל, הוא הוביל אותה בין הסלעים הסמוכים אל תוך המים. על גדת הנהר התגודדו תיירים רבים שצילמו את המחזה. הבחור אלץ את הפילה לצלול אל תוך המים. ליבנו התכווץ מרחמים על הפילה.
לאחר הטבילה בנהר הפילה הובלה אל השטח הפתוח מאחורי מלון יוקרתי סמוך ונכבלה בשלשלות ברזל. למורת רוחנו גילינו שבמלון מוצעים טיולי רכיבה על פילים. הלוואי ותיירים היו נמנעים מכך וחוסכים עינוי מהפילים האומללים.
ברבע לשבע בבוקר יצאנו חזרה ל- Pakse. היה עלינו להחזיר את הרכב עד השעה 9:00 בבוקר.
מאחר והייתה זאת שעת בוקר מוקדמת, זכינו לראות טקס עתיק יומין המתרחש מידי יום: Alms Giving Ceremony. בכל בוקר תושבי העיר ממתינים לאורך הדרך הראשית בעיר או בכפר, בידיהם קערות אוכל עבור הנזירים. הנזירים צועדים בטור, מקבלים את תשורת התושבים ומעניקים להם ברכה.
הגענו בדיוק בזמן בשעה שנקבעה להחזיר את הרכב השכור.
אור ושחר מהרו להגיע לשדה התעופה בתקווה שיצליחו לשנות את מועד הטיסה לבנגקוק ומשם חזרה לארץ לפני "שהשמים נסגרים".
"אני אתגעגע אליהם" אמרתי כשדמותם התרחקה ונעלמה מעיננו.
בזריזות ארזנו מחדש את חפצינו הרבים. עלינו למהר לתחנה המרכזית, אוטובוס מקומי יוצא לכיוון Don Det בשעה 11:00 בבוקר.
נהג הטוק טוק אמד אותי במבט חמדן "100,000 קיפ" אמר בלי להתבלבל ואינו מתפשר על המחיר. "תודה" אמרתי ופניתי לחפש אמצעי תחבורה אחר.
"50,000 קיפ" הציע לי נהג מיניוואן חייכן. לאחר התמקחות קלה, נסענו אתו במיניוואן חדש, סגור וממוזג, תמורת 30,000 קיפ. הנהג החביב וביש המזל נעצר על ידי שוטר בגין נהיגה במהירות מופרזת, 65 קמ"ש בקטע כביש שהמהירות המותרת הינה 60 קמ"ש בלבד. הוא שלם את "הקנס" לשוטר בו במקום.
"רק 20,000 קיפ" הוא ענה לשאלתי "אני מכיר את השוטר הזה, אחרת הייתי נאלץ לשלם 50,000 קיפ".
הגענו דקות ספורות לפני שהאוטובוס המקומי יצא לדרכו. האוטובוס נראה כמו טוק טוק גדול ממדים. הוא היה עמוס סחורה וכפריים. הוא קרטע כל הדרך דרומה. אחד האנשים שלף סיגריה והתחיל לעשן. העשן מלא את חלל האוטובוס. ביקשתי ממנו בתנועות ידיים לכבות את הסיגריה תוך שאני מצביעה על הילדים בתחינה. לשמחתי הוא קיבל את בקשתי בהבנה.
באחת העצירות צבאו על האוטובוס מוכרות מזון רבות. המוכרות הציעו לנוסעים שיפודי עוף וחיפושיות. הן שיווקו את מרכולתן באגרסיביות רבה אולם למזלנו הן דילגו עלינו.
הנוף השתנה, הוא נראה צחיח. היה חם כל כך. לבסוף הגענו אל תחנת האוטובוסים ב- Nakasong, חצינו מרחק הליכה קצר לעבר המעבורת. בעלות של 15,000 קיפ לאדם, הפלגנו אל האי Don Det, שנמצא בלב Si Phan Don (ארבעת אלפים האיים). האזור מרהיב ביופיו. כל ניסיון שלי לצלם את הנוף עושה עוול למקום. מי המקונג בעליי גוון כחול ירוק נראים נקיים ומזמינים. השייט בין האיים המוריקים, אורך כעשרים דקות.
מומלץ למשוך כסף ב- ATM הממוקם מול תחנת האוטובוס המרכזית ב- Nakasong, טרם ההגעה לאי. ב- Don Det ניתן להמיר שטרות, אולם שער ההמרה נמוך מאוד.
Don Det
האי הקטן והשלו, שקט מאוד. תנועת התיירים דלה, בעלי סוכנויות הטיולים הרבות ישבו בחוסר מעש. ניכר שהשפעת הקורונה החלה קורמת עור וגידים.
ברחוב הראשי מצאנו לשמחתנו דוכן מיצים טבעיים המוגשים עם מעט מאוד קרח וניתן להרגיש את טעם הפרי הנפלא!
התרעננו רגע לפני שהמשכנו במאמץ למצוא חדר משפחתי בתנאים נוחים. Mama Leurth Sunset Guesthouse הממוקם באחת הסמטאות עונה על ציפיותינו. לידו ישנה מסעדה מקומית מומלצת מאוד NamFon (תפריט מקומי ומערבי). המסעדה מספקת שירותי כביסה בעלות של 8,000 קיפ לק"ג, הכביסה חוזרת נקייה, רכה וריחנית.
Tubing
באי דוכנים רבים בהם ניתן לשכור Tubing, המחיר אחיד בכולם: 10,000 קיפ.
המים קרירים ונעימים, הזרם חלש. מצאנו את עצמנו שטים בעצלתיים. לבסוף מיצנו והחלטנו לטפס באחת מנקודות היציאה ולשוב חזרה לכפר כדי להחזיר את ה- Tubing.
מזג האוויר החם הבריח אותנו חזרה אל הנהר.
כפיר מצא מקל במבוק חלול והמציא משחק מסירות, בסגנון "חמור באמצע". שקענו לתוך המשחק, קפצנו במים, רימנו זה את זה, יצרנו אתגרים שונים, כרתנו בריתות ולא הבחנו שהזמן חלף לו. השמש החלה שוקעת. התחיל להיות קר ורק אז עזבנו בחוסר רצון את המים.
טיול אופנים אל Li Phi Falls
למחרת שכרנו שלושה זוגות אופניים. המחיר אחיד בכל האי: 10,000 קיפ לזוג אופניים יחיד. היה קשה למצוא דוכן השכרה עם אופניים באיכות גבוהה. רובן במצב מדאיג.
רכיבה על אופנים ל- Li Phi Falls הממוקמים באי Don Khon, אורכת כעשרים דקות. שחף, כפיר ואיציק התקדמו על אופניהם. אני צעדתי להנאתי ברגל. חלפתי בשכונת מגורים, עצרתי מידי פעם לדבר עם מקומיים סקרנים.
גשר צר חיבר בין האיים ואפשר מעבר קל. מיד לאחר הגשר ישנו קטר רכבת עתיק, איציק והילדים המתינו לי שם. את המשך הדרך המשכתי מורכבת על אופניו של איציק. הבטתי קדימה אל שני ילדי, כפיר רכב תוך שהוא בוחן את יכולותיו על האופניים, הוא נעמד עליהן, מאתגר את שיווי משקלו.
ליבי החסיר פעימה. לא יכולתי שלא לחשוב על תאונת הדרכים שגרמה לי להפסיק לרכב על אופניים. הסטתי את מבטי, חושקת שיניים. לא רציתי לומר שום דבר שיוריד לו את הביטחון העצמי או את ההנאה.
מבטי נדד לעבר שחף. היא ישבה זקופה על אופניה, רוכבת באלגנטיות. התמוגגתי מעונג רק מלהביט בה. "תראה" אמרתי לאיציק, "איזה מהממת שחף, היא רוכבת כמו נסיכה".
באותו רגע הגענו אל צומת. לפני הפנייה שמאלה כפיר האט ופנה. שחף האטה אף היא ופנתה. פרה עמדה לתומה באמצע הכביש. שחף סיימה את הפנייה בתוך צווארה של הפרה. לפרה שלום! היא הביטה בשחף באדישות. שחף הביטה בפרה מופתעת.
אני מיד עשיתי בקרת נזקים "שחף בסדר!" חשבתי בהקלה ומיד האירוע הפך להיות בדיחת היום.
הכניסה לשמורה כרוכה בתשלום אולם הבחור בקופה הביט בנו בחוסר עניין ושב להתעסק עם הטלפון הנייד שלו, מתעלם מקיומנו.
עמדנו רגע אחד תוהים, לבסוף המשכנו בדרכנו פנימה.
השביל הוביל אל תצפית יפה על מפלי ה- Li Phi Falls הגועשים. למי המקונג באזור הזה גוון טורקיז. מסלול הליכה יפהפה הוביל אותנו אל חוף רחצה. הזרם היה חזק מאוד ואנו הקפדנו להישאר קרובים לחוף הסלעי.
שעת צהריים. הדרך הייתה חמה מכדי לצעוד בה. לשמחתי תיירת משוויץ רכובה על אופנוע חלפה לידי ועצרה לאסוף אותי. רכבנו יחד חזרה אל הכפר. בדרך היא ספרה לי שממשלת שוויץ קוראת לכל אזרחיה לשוב חזרה בגלל מגפת הקורונה שמתפשטת בעולם, לכן היא מסיימת את טיולה הרבה זמן לפני שתכננה.
"מה את מתכננת לעשות?" היא התעניינה. מבטי נדד אל הנוף היפה החולף על פני במהירות. לבי צעק "אני לא רוצה לחזור!"
"אני לא רוצה לחזור" עניתי לה בשקט.
ילד מתוק התיישב לידי בעודי ממתינה למשפחתי. הוא פטפט וליהג בשפתו. כאשר בדקתי בטלפון הנייד שלי מה השעה, הוא מיהר להתייצב בפוזה לצילום.
חזרנו במעבורת ל- Nakasong. האזור שרק לפני ארבעה ימים נראה היה שוקק חיים כשהמוני רוכלים מקומיים הציגו את מרכולתם, דוכני מזון מפוזרים לאורך הדרך, ילדים רצו יחפים, רוכבי אופניים ואופנועים נהגו בפראות, נדם לפתע.
מעט מאוד אנשים הסתובבו ברחוב, רובם תיירים המתפזרים ליעדים השונים. המקומיים המועטים עטו מסכות פנים. איציק ואני הבחנו מיד בתמורות שחלו במקום. הבטנו זה בזה ללא מילים. פלטתי אנחה עמוקה, איציק חיבק את כתפי. "בואי" הוא אמר, "נחשוב על כך אחר כך, חייבים למצוא את האוטובוס ל- Champassak".
Champassak
כדי לחצות את המקונג אל העיר Champassak, יש צורך לקחת סירה, במרחק הליכה מהמזח נמצא מקום הלינה הבא שלנו, Anouxa Guesthouse. אהבנו את הבונגלוס המשפחתי הממוקם מול נהר המקונג. זכינו לצפות בשקיעה מרהיבה.
הפעם נעזרים בשירות הגסטהואס כדי לשכור טוק טוק למשך שלוש שעות על מנת לבקר ב- Vat Phou & the Ancient city.
מומלץ להגיע לאתר בשעות הבוקר המוקדמות לפני שמתחיל להיות חם מידי.
Open daily: 8:00AM-5:00PM for the site, 8:00AM-4:00PM for the museum
כרטיס כניסה למבוגר: 50,000 קיפ, ילד מתחת לגיל עשר כניסה חינם. התשלום כולל שאטל עד האתר.
Vat Phou
Vat Phou ממוקם במרחק של 10 קילומטרים מ- Champassak. האתר רשום במורשת העולמית של אונסק"ו. זהו אחד ממקדשי ה- Khmer המרשימים ביותר מחוץ לקמבודיה. מתחם המקדש מדגיש את הדומיננטיות והמחויבות הדתית של אימפריית ה- Khmer.
תקופת האתר מתוארכת לתקופה מוקדמת יותר מתקופת Angkor אשר בקמבודיה.
הכתובות מהמאה החמישית והשישית מציינות את המקדש, ולפי ההערכה הוא היה קשור במקור למדינת Khmer הראשונה של Chenla, יחד עם ממלכת Champa מהמאה השביעית (מקור: Wat Phu museum).
העתיקות שבאתר נבנו בתקופה האנגקורית בראשית המאה ה- 11, עם תוספות שנבנו במאות ה- 12-13
עבודות שיקום ושימור נעשות על ידי צוות מיוחד שהגיע מהודו. פגשנו בשטח את מנהל הפרויקט שהציג בפנינו את האדריכל והמהנדס. הוא סיפר לנו מעט על תהליך השיקום והשחזור.
חזרנו לאבק הדרכים
אוטובוס מקומי אסף אותנו בשבע בבוקר מ- Anouxa Guesthouse, לכיוון Pakse.
"אוטובוס הנוסע לעיר Thakhek, יוצא ממקום אחר ולא מתחנת האוטובוס שבה תרדו", הסביר לנו בעל הגסטהאוס, "עליכם לצאת לכיוון האצטדיון, שם תפנו ימינה. תמשיכו לכיוון Friendship Mall, תחנת האוטובוס נמצאת מעט אחרי".
שיננו את הסבריו. פעלנו לפי הנחיותיו ובכל זאת הצלחנו לפספס את תחנת האוטובוס. חיפשנו טרמינל אוטובוסים מרכזי, כשבעצם מדובר היה בדלפק קטן וחבוי בסמוך לקניון.
אוטובוס שעצר בסמיכות עורר את תשומת ליבנו. מהרנו אליו וכך גילנו את דלפק הכרטיסים. הנהג המתין בסבלנות עד שרכשנו את כרטיסי הנסיעה שלנו. בינתיים העמיס את תרמילנו הגדולים בתא המטען.
Thakhek
הנסיעה באוטובוס המקומי אינה פשוטה, המושבים צפופים מאוד, ברכיי זעקו בכאב. כשירדתי לבסוף מהאוטובוס בשעת ערב מאוחרת, נשמתי לרווחה.
בהמלצת מטייל בקבוצת פייסבוק, הגענו למקום לינה מושלם חדש ונקי, Lao home hostel, חדר ה- dorme מיועד לארבעה אנשים ומקלחות עם מים חמים נמצאות בצמוד. הינו האורחים היחידים במקום. העיר הקטנה שקטה, מסעדות רבות סגורות. נכנסנו ל- Patalai, מסעדה בבעלותה של אישה חייכנית מצרפת. דרכה התעדכנו על הנעשה בלאוס.
"הסגר בגבולות מעכב אספקה של מוצרי מזון מתאילנד. רבים מבעלי המסעדות בחרו לסגור את עסקיהם מחשש הקורונה, מעט מאוד תיירים פוקדים לאחרונה את העיירה" היא סיפרה.
הקשבנו לדבריה בדאגה, לא שלא ראינו את התמורות המתחוללות לנגד עיננו אולם החשק לשכור רכב ולצאת ל- Thakhek loop הלך ופחת מרגע לרגע…
נורות אזהרה אדומות נדלקו "אולי עדיף לשוב ללואנג פראבנג לפני שיהיה מאוחר מידי?" שאלתי את איציק בשקט.
למחרת הגענו לסוכנות להשכרת רכב.
הכל נראה מושלם, במלאי רכב שרצינו, דגם חדש ומשודרג, מפת ה- loop עם סימוני נקודות עניין, הנחה משמעותית מאוד שקיבלנו על הרכב, אפילו על הדרישה להשאיר דרכון ויתרו. הבטתי בחוזה. מוללתי בידי את העט. התחלתי לחתום ועצרתי.
"זה לא מרגיש לי נכון" אמרתי. מבטי נדד סביבי
"איפה התיק עם המחשב הנייד, הכסף והדרכונים?" שאלתי באימה. כפיר משך בכתפיו. "לא ידעתי שצריך להביא אותו" הוא אמר, מבולבל.
"איפה הוא?" שאלתי שוב בבהלה.
"אה, השארתי אותו עם התרמילים בחדר האחסון". נשמתי עמוקות.
"בואו נלך מכאן". אמרתי, מתנצלת בפני האישה בחנות השכרת הרכב ויצאתי החוצה.
הרחוב ריק. כל כך ריק. זה הרגיש כאילו רק אנחנו נמצאים שם.
גמעתי במהירות את המרחק הקצר אל Lao home hostel, אספתי את תיק המחשב ויצאתי שוב החוצה אל הרחוב. איציק הביט בי בשאלה. הנדתי בראשי בשלילה. איך אסביר לו שהלב שלי מתנגד עכשיו לצאת לשלושה ימים של נדידה בכפרים.
מול ההוסטל שלנו נמצא Bike & Bed Hostel. נכנסתי אליהם על מנת לברר לגבי רכישת כרטיסי נסיעה חזרה ללואנג פראבנג. בנוסף הזמנתי דרכם טיול יומי בטוק טוק למספר אתרים שמעניינים אותנו.
הם המליצו לנו על מסעדה מקומית שממוקמת ליד DD Bristro & Cafe היוקרתית, שמה של המסעדה Shong Fang Khong Restaurant. המסעדה זולה, נקייה והאוכל המוגש טעים.
בהמשך שהותנו בעיר שבנו אליה שוב ושוב בעיקר בשל השיקים הקרים והטעימים.
Tham Nang Aen Cave
במרחק של כ- 15 ק"מ מהעיר Thakhek נמצאת Tham Nang Aen Cave. המערה נקראת על שם היתומה האגדית Nang Samounta וסיפור אהבתה הטראגי עם Ex-Xieng.
המערה מרהיבה ביופיה. גובה ה"חדר" המרכזי בה מגיע לכ- 30 מטר. מומלץ לשכור סירה ולשוט אל תוך המערה.
משם המשכנו אל Green Climbers Home. במקום מתחם בונגלו ומסעדה והוא מהווה נקודת יציאה למטפסי הרים. אחרי ארוחת צהריים נהנו ממנוחה קלה ואתגרי שיווי משקל.
לאחר ביקור בנהר ובמערה נוספת, הרגשנו שמספיק לנו! מיצינו נהרות, מיצינו מערות. החלטנו לחזור לעיר.
מפגש עם נער נזיר סקרן
אחר הצהריים, צעדנו על הטיילת בגדת הנהר. הגענו אל מקדש יפה וציורי. אב ופעוטה חלפו על פנינו ובקשו אוכל. הוצאתי מהתיק שני כריכים ונתתי להם. הפעוטה אחזה בכריך בשמחה. האב חייך אלי "תודה" הוא אמר בחיוך.
נזיר צעיר ניגש אלינו. "ראיתי את מה שעשיתם עכשיו" הוא אמר בחיוך, "תודה".
כעבור רגע הוא שאל אם יש לנו זמן להישאר אתו כדי שיתרגל את האנגלית שלו. נעננו בשמחה ותוך כדי כך למדנו על חייו כנזיר.
הנסיעה אל לואנג פראבנג
הנסיעה בסליפר (אוטובוס עם מיטות שינה) אל לואנג פראבנג תוכננה לצאת בשעה 1:00AM.
נסיעה ארוכה ציפתה לנו. תחילה, נסיעה בסליפר עד עיר הבירה. שם היה עלינו להמשיך את הנסיעה במיניוואן.
נהג הטוק טוק אסף אותנו מ- Bike & Bed Hostel. לאחר נסיעה של כעשר דקות אל נקודת המפגש הוא המתין אתנו עד להגעת הסליפר.
עלינו לסליפר נרגשים. זאת הנסיעה הראשונה שלנו בסליפר בלאוס והיינו סקרנים לגביה.
עוזר הנהג הוביל אותנו אל הקומה השנייה של הסליפר ועזר לנו לאתר את המיטות שלנו.
מיטה זוגית אחת פנויה עבורנו והמיטה הזוגית הנוספת "הממ…"
"מישהו ישן במיטה שלנו…" לא יכולתי שלא לחשוב על זהבה ושלושת הדובים.
הזוג מכוסה היטב מכף רגל ועד ראש בשמיכות. הם התעלמו מאתנו. עוזר הנהג מכסה את פניו בבהלה כשאני מבקשת ממנו לטפל בכך.
"לא, לא" הוא הניד בראשו שוב ושוב.
פלבלתי בעיני, וסמנתי לאיציק ולכפיר להתארגן לשינה.
"הי" קראתי לזוג המתחבא מתחת לשמיכות שהמשיך בהתעלמותו.
איציק איבד סבלנותו והניח את ידו על השמיכה. הבחורה קפצה בבהלה.
גייסתי חיוך מתוק ואמרתי לה "אני חוששת שטעית במיטה" תוך שאני מראה לה את כרטיסי האוטובוס שבידי.
היא ענתה במבטא צרפתי כבד שזוהי המיטה שלהם.
"אם כך תראי לי את כרטיסי האוטובוס שלך" דרשתי ממנה.
"אין לנו כרטיסי אוטובוס" היא ענתה בהתרסה, "אבל קנינו מיטה" היא הצביעה אל עבר האגף האחורי של האוטובוס, הנראה כמו מרתף, עם מזרונים מפוזרים על הרצפה
"אתם משפחה, תשנו שם כולכם ביחד" היא אמרה בחוצפה.
"לא" המשכתי באסרטיביות "רכשנו את המקומות הללו מבעוד מועד, אין שום סיבה שבעולם שנעבור לישון שם".
היא נכנסת להתקף היסטרי שישן שם גבר זר ושאינה מוכנה לישון שם, שהיא תישן אך ורק עם הגבר שלה. הגבר שלה לחש באוזנה דבר מה, מבטו נראה אשם כל כך.
נהג הסליפר הגיע, הוא הבין שמשהו מתחולל באוטובוס שלו. הוא נטל את הכרטיסים מידי הביט בעיון במספרי המיטות. סימן לה לקום מהמיטה "יש מקום בקומה התחתונה" הוא הערים עליה.
"אוכל לישון שם עם הגבר שלי?" היא דרשה לדעת. הוא הנהן בראשו.
הזוג פינה את חפציהם מהתא שלנו וירד בעקבות הנהג לקומה התחתונה. הבטתי במיטה שזה עתה התפנתה. מחשבה על קורונה התגנבה לראשי.
"אני מקווה שהם לא נשאים של קורונה" אמרתי ונאנחתי עמוקות. כירבלתי את שחף אלי "נסי להירדם" לחשתי לה, נושקת ברכות על מצחה.
דקות אחדות חלפו. הזוג עלה חזרה לקומה שלנו, מבטינו נפגשים. "
אין מקום למטה" הבחורה אמרה ואשרה בכך את מה שחשדתי קודם. הנהג מצא דרך מקורית להיפטר ממנה.
הם נכנסים לתא האחורי של הסליפר. כעבור דקות הגבר הוציא מזרון דק וצר, הניח אותו במעבר בין התאים ושכב לישון. "היא לא צעקה לפני רגע שהיא לא מוכנה לישון בלי הגבר שלה?" הבטתי בו בחשדנות.
כשהגענו ל- Vientiane, עברנו למיניוואן עמוס נוסעים מקומיים. עכשיו כולם עטו מסיכות על פניהם. הם חיטאו ידיים באלכוג'ל לפני שהתיישבנו במושבים. מתח ניכר באוויר.
על כיסא אחד שנפתח במעבר, בסמוך למקום מושבה של שחף, התיישבו שתי נערות טובות מראה. שחף נמעכה תחת כובד משקלה של האחת. בשלב כלשהו היא נשברה, החלפנו מקומות, כפיר התיישב במקומי ליד איציק ואני התיישבתי במקום שחף, ליד שתי הנערות. עם טלטולי המיניוואן ראשה של הנערה נשמט אל כתפי והיא נרדמה, הבטתי בה רגע ארוך אחד וחשבתי לעצמי בהומור שחור: "Mi corona es Su corona" (מספרדית: הקורונה שלי, היא הקורונה שלה), הדפתי אותה הצידה מעל כתפי. היא שינתה תנוחה וכעבור דקות אחדות שוב נזלה על כתפי.
שחף הניחה את ראשה על ברכי. ליטפתי את שיערה הרך, היא עצמה את עיניה. הקשבתי לקצב נשימתה הרגוע. מבטי נדד אל הנוף הנשקף מבעד לחלון המיניוואן. השמש נראתה כה גדולה ואדומה. היא דעכה אט אט, נבלעה אל תוך החשיכה.
מחשבה נוגה חלפה בראשי "כשכל זה יגמר, העולם לא יהיה עוד כפי שהיה…"
