מסע, משפחה ומה שביניהם

30 בנובמבר 1993

אני נפרדת מבני משפחתי ומחבריי, עולה לטיסת Turkish Airlines לבנגקוק. נוחתת הישר לתוך חלום נפלא של ריחות, טעמים וצבעים ולחגיגת יום הולדתי העשרים וארבע.

באותם ימים כשהייתי בטוחה שהעולם שייך לצעירים באחת הנסיעות הבלתי נגמרות, פגשתי תיירת גרמניה היא נראתה לי כל כך מבוגרת במראה ועדיין כה צעירה ברוחה. שוחחנו ארוכות וברגע של פתיחות העזתי ושאלתי לגילה. "בת 50" היא ענתה בחיוך. "וואו", חשבתי לעצמי, "יום אחד גם אני ארצה לטייל כך כמוה, בגילה".

המסע ההוא למזרח, לנצח חרץ את גורלי, ידעתי ששוב לא אוכל לחיות את חיי כפי שהיו קודם. יצר הנדודים נטבע בי כבר אז.

כך מצאתי את עצמי במהלך השנים נודדת לדרום אמריקה, מרכז אמריקה ושוב לדרום אמריקה, קובה ועוד…

אבל אסיה, אסיה איכשהו נותרה מאחור כחלום רחוק.

28 במרץ 2018

חמישה עשר זרים נפגשים במעבר הגבול מנחם בגין בדרך לסיני, למה שעומד להיות שישה ימים מופלאים בהדרכתם של גילי ששון ושוקה המדריך המיתולוגי. "ממרומי ההר הגבוה אל מעמקי הים"

היה זה טיול אתגרי וקסום. היינו חבורה משונה מכל הגילאים מכל גווני החברה הישראלית שהלכה והתגבשה לה מיום ליום. צעדנו זה לצד זו ואיכשהו לאחר פרק זמן של הליכה מצאנו את עצמנו תוהים "איפה נועה?"

נועה תמיד נמצאה לבסוף ישובה בקצה צוק משרבטת במחברתה…

באחת הפעמים כשמצאנו אותה כך ישובה, מרוכזת, ידה שטה על הנייר, הבטתי מעבר לכתפה, מן הדף ניבט אלי הנוף הנפלא של המדבר ממולנו, היא הרימה את עיניה מהדף, מבטנו הצטלבו "מדהים" לחשתי …

בבדיחות הדעת אמרתי לה שלדעתי לחבורה שלנו צריכים לקרוא "מוצאים את נועה…" צחוקה המתגלגל שטף את הוואדיות ואנו שקענו לאחת השיחות המרתקות, המרגשות והעוצמתיות שהיו לי אי פעם.

בפתיחות נדירה חשפה את נועה, אומנית, צלמת, ציירת, אשת שיחה מרתקת המתמודדת עם פיברומיאלגיה ומאניה דפרסיה.

בעייני רוחי דמותה לנצח שזורה בוואדי המוביל לסנטה קטרינה הציורית.

לימים נועה של המדבר הגשימה את חלומה "מסע אל קו השבר" קראה לו, מסע אופניים מעמק החולה לאורך השבר הסורי אפריקאי ועד להר הגדול בסיני.

28 במרץ 2019

אני אוספת מתיבת הדואר שלנו, מעטפה גדולה ועבה, מאוירת ומיוחדת.

"נועה?!" אני חושבת בהפתעה.

אני פותחת את המעטפה בתשוקה.

לכף ידי מחליק רישום נפלא מהמסע שלה, "מסע אל קו השבר". לבי מפזז בשמחה. אני נוברת עוד במעטפה ופוגשת בהדפס יפיפה גם הוא מנופי סיני הקסומה.

אני הופכת את ההדפס. בכתב ידה היפה כתבה הקדשה:

בעוד עשרים שנה אתה תהיה מאוכזב יותר מהדברים שלא עשית מאשר מהדברים שעשית. אז השלך את הלולאות שקושרות אותך, הפלג מהנמל הבטוח. תפוס את הרוחות הטובות במפרשייך. חקור. חלום. גלה.

מארק טווין

ליבי הולם בפראות… אני מגששת אחר הטלפון הנייד שלי, מחייגת לאיציק. מרגיש לי כאילו נצח חלף עד שענה.

אני מקריאה לו את ההקדשה וללא הפסקה לנשימה, אני מוסיפה "בעוד חצי שנה ימלאו לי חמישים שנה, אנחנו יוצאים למסע למזרח הרחוק".

"טוב" נשמע קולו הנרגש מעברו השני של הקו.

"אוקי, זה היה קל" אני חושבת לעצמי ונושמת בהקלה! בהקלה?! האמנם?

באותו סוף שבוע החלנו הופכים בעניין, נעים על הסקאלה שבין התרגשות עצומה (כי חלומות נועדו שיגשימו אותם) לבין חששות. מה חששות? חרדות! (עוזבים מקומות עבודה, איך נממן את ההרפתקה ומה יהיה על הלימודים של הילדים, האם נשכיר את הבית ומה עושים עם הריהוט, שנשכיר את הבית עם הריהוט? יואווו, הספות האהובות שלנו בהזמנה אישית, אין מצב! והפרידה מהמשפחה והחברים… טוב, מארק טווין בהחלט ידע על מה הוא מדבר כשכתב: "השלך את הלולאות שקושרות אותך…")

31 במרץ 2019

בוקר יום ראשון, אני צוללת אל תוך אתרי הטיסות השונים, מוצאת ארבעה כרטיסים לכיוון אחד: בנגקוק. מכניסה מהר את פרטי הדרכונים ומספר כרטיס אשראי, מחייגת לאיציק. מספרת לו על הזמנת הכרטיסים ושכל מה שנותר זה ללחוץ אישור הזמנה.

"תלחצי" הוא אומר מעברו השני של הקו.

לחצתי…

דממה.

בהלה!

אושר אין סופי!

1 באפריל 2019

מודיעה בעבודה על עזיבה. מספרת לצוות שבאוגוסט אנחנו יוצאים למסע משפחתי למזרח, שקנינו כרטיסים לכיוון אחד ובעצם הולכים אל הלא נודע…

עכשיו לכי תשכנעי אותם שזאת לא מתיחה.

אפריל עד אוגוסט

עברו עלינו חודשים ארוכים של התארגנות בלתי נגמרת, בכללם שיפוצים, מציאת שוכרים, אריזות, פינוי הבית, חיסונים, פגישות עם מחנכות הילדים בבתי הספר, בירורים שונים ועוד ועוד…

1 באוגוסט 2019

מניחה בגדים אחרונים בתיק.

מרימה מבט וסוקרת את החדר הגדול שהיה מלא בחפצי האישיים עד הבוקר. סוגרת את הרוכסן ויוצאת אל הבית הריק. קירות חפים מתמונות, נראים כל כך בודדים, יורדת במדרגות אל הקומה התחתונה בביתי האהוב.

מדהים איך שהבית מתרוקן מחפציו אבל הלב מתמלא באושר. מבחינה בהד המוזר שנוצר בבית הריק וראשי מתמלא במנגינה שמחה. "אלו נעורי השניים" אני חושבת לעצמי כשאני נועלת את דלת ביתי בפעם האחרונה.

יוצאים אל הלא נודע, אל המסע עליו חלמתי שנים כה רבות.

מביטה אל התרמילים שיהפכו בקרוב לביתנו בשנה הקרובה.

אושר! אפשר בכלל להסביר את המילה הזאת?!

23 ימים עד למסע, בינתיים עוברים להתפנק קצת אצל חמותי.

12 באוגוסט 2019

אני מתעוררת בשש בבוקר, מקשיבה לצלצול השעון המעורר ואז זה מכה בי, יום ארוך שחלקו עוסק בפרידות מהמטופלים שלי, את רובם אני מלווה שנים רבות ובחלקו השני המשחה השנתי שבו כל השחיינים שלנו מגיעים ושוחים לפי מקצים, כל אחד לפי יכולתו עם ליווי או ללא ליווי מדריך, עם אביזרי עזר שונים או באופן עצמאי, כשעל הדופן המשפחות והמדריכים הגאים מריעים ומעודדים, זאת אינה תחרות שחייה עם זאת כל אחד מנסה לשבור את השיא האישי שלו ואם הוא מגיע ראשון במקצה שלו, אז בכלל השמחה רבה. המסר המרכזי של המשחה: "כל אחד יכול". בכל שנה אני מתרגשת מחדש כאילו זאת הפעם הראשונה שאני מגישה שחיינים למשחה, הבוקר אני כה מתרגשת ואיני מצליחה להשתלט על הדמעות. אני שוכבת לי במיטה וחושבת לעצמי איך אני אעמוד ביום הזה?

אבל לשעון אין זמן בשבילי, הוא ממשיך בשלו וזורק אותי חזרה למציאות. אני אוספת את עצמי ומגיעה למקום האהוב עלי כל כך כדי להתחיל להיפרד מהמטופלים שלי. היום חולף מהר כל כך, אולי זה טוב, אני לא מספיקה לחשוב יותר מידי…

ואז קוראים בשמות המשתתפים במקצה השמיני.

אני מסתכלת על השחיין הצעיר שלי, אנחנו ביחד שנה. ישוב על הדופן, הוא מביט בי בעיניו הבוטחות, רוכן אלי נמוך במים, דרוך לשריקת הפתיחה, אני לוחשת לו כמה אני גאה בו!

שריקת פתיחה.

הוא מזנק למים ואני חושבת לעצמי "OMG מה עשית? מה עוללת לעצמך הפעם? מה עבר לך בראש?"

הוא שוחה בנחישות, אני מבחינה איך הוא מיישם את כל מה שלמד. עם כל תנועה שלו במים אני נזכרת בכברת הדרך שעשה מאז היום ההוא כשהגיע אלי ביישן, שקט, חלוש, מפוחד, מסורבל כל כך, בלחש ביקש להצליח לשחות, כמה קשה היה לו הכל… עד שהגיע לרגע המפואר הזה, כשהסטופר נעצר והוא הצליח לגעת בקיר אחרי 43 שניות, בתקופת האימונים למשחה, הצליח לסיים בכל פעם אחרי 48 שניות. מבטו גאה, האושר מציף את פניו. אני מאמצת אותו חזק אלי, "אני אתגעגע אליך!" הוא עונה "גם אני אתגעגע אליך גל".

מיקל ג'ורדון אמר פעם:

אנשים מסוימים רוצים שזה יקרה, אנשים מסוימים מתפללים שזה יקרה, אחרים גורמים לזה לקרות.

"עשית טוב", אני חושבת לעצמי, עיניי מוצפות דמעות, מזל שאנחנו בבריכה, אף אחד לא ישים לב, "עשית טוב!"

בימים הקרובים פרידות רבות נוספות צפויות לי, אני חושבת שעכשיו אעמוד בהן.

16 באוגוסט 2019

יום האהבה

סוף שבוע אחרון בארץ עם חברים ומשפחה, ביום שישי הבא בשעות האלו כבר נהיה בדרכים.

תחנה הבאה: אושר!

והאושר הגיע…

23.8.2019 טיסת ארקיע: IZ591, יצאה בעיכוב קל בלבד. על אף האזהרות הרבות, הצוות היה שירותי מאוד, הטיסה עברה בנעימים, ולקראת הנחיתה הדייל הראשי בירך את שחף בשם צוות הטיסה לכבוד יום הולדתה השלוש עשרה. שחף כמובן הסמיקה והובכה כל כך.

אוקי, הפתעה מעין זאת למתבגרת, הממממ…, אולי עדיף לוותר על כך.

ב- 24 אוגוסט יום הגעתנו לבנגקוק, חל יום הולדתה ה-13 של שחף, על אף התוכניות הרבות שלנו לחגוג, ליל הטיסה ללא שינה הגונה הכניע אותנו ואנו מוצאים את עצמנו מחשבים מסלול מחדש וחוגגים לה ב- Khao San Road וב- Rambuttri Road האווירה הצעירה והתוססת סוחפת אותי עמוק לשנות התשעים המוקדמות, נכון המקום השתנה מאז המון אבל עדיין האווירה כייפית ומחשמלת, שחף מאושרת, היא מרחפת לה בין הדוכנים, דוגמת מאכלים שונים, פירות בשקיות, שייקים, Roti with banana, Pad Thai, spring roll ("תאי לוטי" משום מה זכרתי אותו קצת אחרת). מידי פעם אנו נעצרים לרקוד ברחוב, בהופעות חיות, בכל רגע מחמיאים לה תיירים צעירים מארצות שונות, היא קורנת. משהו שונה בשפת הגוף שלה, בדרך בה היא מחייכת, מדברת, מתנהגת, אני מביטה בה. אני חושבת ששם ברגעים האלו התחלתי לראות אותה קצה אחרת, היא כבר לא הבייבי שלי, יש כאן מישהי אחרת, מוכרת לי מפעם ולפתע קצת זרה… בימים שיגיעו אחר כך, ההרגשה תלך ותתגבר. אני מושיטה לה את ידי ללכת יד ביד, תמיד נהגנו ללכת כך ביחד, אני כל כך אוהבת לחוש את חמימות ידה בכף ידי. היא לחשה לי "אמא, את מביכה אותי, אני כבר גדולה" התרחקה ממני, מנערת את שיערה הארוך בתנועה רכה.

הלב מתרסק, אני מביכה אותה? אילו רק יכולתי ללכת כך יד ביד עם אמי…

גיל ההתבגרות שלה, נושק לגיל "ההתבגרות" שלי, בתי הבכורה משתנה כל כך, לפתע זה מכה בי, אני לא באמת מכירה אותה, היא לעומת זאת מכירה היטב את כל מנעד הרגשות שלי.

יד חמימה קטנה ולחה אוחזת בידי, מבטו רך ואוהב, "אמא קיבוק" (השגיאה במקור: זוהי דרכו לבקש חיבוק מאז שהיה פעוט) הלב מתמלא שוב.

בימים שהגיעו לאחר מכן משפחתנו עברה טלטלות רבות, רגעים מביכים, רגעים מצחיקים, רגעים מטרידים, רגעים מרגשים ורגעים בלתי נשכחים. נחרתות בנו חוויות מחזקות, מעצימות ובעיקר מגבשות…

שמי גל, בת זוג של איציק, אנו ביחד שבע-עשרה שנה. לפני כשנתיים, איציק השתחרר מהצבא לאחר עשרים ושש שנות שירות. בשבילו זה "הטיול הגדול אחרי צבא". אנו הורים מאושרים וגאים לשחף בת שלוש-עשרה וכפיר בן עשר וחצי. עד היציאה למסע עבדתי כהידרותרפיסטית בבית איזי שפירא ברעננה. במהלך שנותיי בעבודתי למדתי המון על משמעותה של נחישות והגשמת חלומות.

בחופשת השחרור של איציק נסענו לברזיל לחודשיים, החוויה העוצמתית, השאירה בנו טעם של עוד…

Brazil – Jericoacoara 2017

עלינו פשוט לצעוד בבטחה לעבר החלום שלנו, מה שנמצא בסוף הדרך לא יהיה יעד מפואר, אלא יופיין של טביעות רגלינו אותן הותרנו לאורך הדרך…

Life is either a daring adventure or nothing at all

הלן קלר

אתם מוזמנים להצטרף אלינו למסע.