הגענו מוקדם לתחנה המרכזית, במטרה להספיק לשקול את תיקי הגב הכבדים ולעמוד בתור בתקווה לתפוס מקומות ישיבה מוצלחים. גשם החל לרדת. "מזל שהקדמנו!" חייכנו בהקלה, קר מכדי להתרוצץ בגשם העז. שעת היציאה התקרבה. לפתע הכריז הכרוז על איחור בשעת היציאה. הוסבר לנו שהאוטובוס נתקע בפקקי ענק בגלל מרתון המתקיים בעיר. התבקשנו להתאזר בסבלנות. לבסוף, לאחר שעה וחצי איחור, יצאנו לדרך.
הנסיעה ארכה כשעתיים. כשהגענו, הופתענו מעט למראה הישן והמוזנח של התחנה המרכזית של ריצ'מונד. אולם ההפתעה האמתית ציפתה לנו במלון Quality Inn Central.
החלום ושברו
Quality?!
כל דמיון בין התיאור המבטיח של סוכן הנסיעות למציאות היה נדיר ומקרי בהחלט!
המלון בניגוד למה שהובטח, ולמרות שמו, היה ממוקם ביציאה מהעיר, הרחק ממרכז העיר. שיכורים, לבושים בגדים קרועים, שיערם פרוע וצחנת שתן עולה מגופם, צבאו על דלת הכניסה. קיוויתי בכל ליבי שבפנים הכל יראה אחרת אולם עד מהרה התבדיתי. דמויות אפלות נכנסו ובאו בשעריו. ניכר שהמלון ראה ימים טובים יותר בעברו אולם כעת המקום היה מוזנח.
בעת הרישום, התבקשנו לחתום על מסמך שאנו מבינים שזהו מלון ללא עישון, שנאסר עלינו לעשן בחדרים ויוטל עלינו קנס במידה ונמצא מעשנים. חתמתי. "אנחנו לא מעשנים כלל." אמרתי בחיוך לאיש בקבלה. הוא חייך והגיש לי את מפתח החדר.
כאשר פתחתי את דלת החדר, ריח עשן כבד קידם את פנינו. כיסוי המיטה, המזרון וקירות החדר היו חרוכים ובדלי סיגריות זרוקים במרפסת החדר. עד מהרה התחוור לנו שאין אפשרות להחליף חדר מאחר והמלון בתפוסה מלאה.
"אוקי, היתרון בחדר מזעזע שכזה, שפשוט נבלה את היום שלנו בחוץ ולא נמרח את הזמן בחדר." אמרתי לילדים במאמץ נואש לעודד אותם או שמא את עצמי?
יצאנו לעבר הרחוב הראשי, ההומלסים התגודדו סביבנו. "יש לך דולר אולי שני דולר? זה גם יהיה טוב! את יודעת מה? כמה שתרצי תתני לי!" אחד מהם אומר לי בפסקנות.
אין כמו ארוחה טובה כדי להתעודד
לשחף יש יכולת למצוא מסעדות מעולות וכשהיא רעבה, היא מתעלה על עצמה אף יותר. הפעם היא כיוונה אותנו ל- Fat Dragon Chinese Kitchen and Bar. המסעדה הייתה שוממה מאדם. התיישבנו והזמנו מנת פתיחה ובירה מקומית. בזמן שהתלבטנו מה נזמין למנה עיקרית, נחו עיני על דלת הכניסה. תור ארוך החל משתרך מחוץ לדלתות המסעדה. מבלי שהבחנתי המקום התעורר לחיים, ברקע מוזיקה מקומית מלאת שמחה. האוכל היה כל כך טעים וניחם אותנו על האכזבה שחשנו כשהגענו לעיר.
הלילה עבר עלי תוך כדי מאבק בחוש הריח. הרגשתי שאני ישנה במאפרה ענקית. זה היה נורא! הדבר היחיד שעצר בעדי לקום ולעבור מלון הייתה העובדה שבכל מקום נתלו שלטי SOLD OUT. היו מספר אירועים בעיר והתיירות בסוף השבוע הייתה בשיאה.
מנהל המלון התנצל בפנינו והבטיח שבמשך היום יעביר אותנו חדר. מאוחר יותר הוא התקשר אלי ואמר שהחדר החדש שלנו מוכן.
נסיעות באוטובוסים בתקופת המגיפה – בהחלט חוויה מצחיקה
מאז התפרצות המגיפה, מושל ווירג'יניה החליט שהנסיעה באוטובוסים המקומיים תהיה חינמית. העלייה לאוטובוס מהדלת האחורית בלבד וחלה חובת חבישת מסיכה לאורך הנסיעה.
עלינו על קו 14 הסמוך למלון בו לנו. הנוסעים המועטים בהו בנו בחשדנות. לפתע עלתה לאוטובוס גברת עם סלים גדולים. היא התיישבה במושב לידי. היא אמרה משהו שנשמע כמו נזיפה במבטא דרומי כבד והביטה בי. הבטתי בה במבוכה, לא ממש הבנתי למה היא כל כך כעוסה. היא המשיכה לדבר וקולה התחלף שוב ושוב בטונים שונים, ברגע אחד היא נשמעה כעוסה ומיד אחר כך נשמעה מתנצלת. מבטה נדד ממני והלאה וחוזר חלילה. לקח לי רגע ארוך להבין שהיא מנהלת שיחה ערה וקולנית עם מספר דמויות דמיונות.
לאחר נסיעה ארוכה בתוך השכונות השונות החלטנו לרדת. כך סתם בנקודה אקראית. זה היה כיף לשוטט ברחובות בלי מטרה מוגדרת. בדרך ראינו ציורי קיר מיוחדים, אחר כך צעדנו לעבר James River, טיילנו בטיילת שעל גדת הנהר וחצינו את הנהר בגשר להולכי רגל לאי: Belle Isle. הייתה זאת פיסת טבע קסומה.
שבנו למלון. קיבלנו את המפתח לחדר החדש ותכננו להעביר את חפצינו.
"Hold your horsess" אמרתי ברגע של תושייה. "בואו קודם נבדוק את החדר החדש, נראה אם בכלל זה שווה את המאמץ" החדר היה בסמוך לחדר שלנו. 'מה כבר יכול להיות שונה?' תהיתי בקול. כולם הנהנו בהסכמה. פתחנו את דלת החדר לרווחה ומיד נרתענו אחורה. ריח כבד ומחניק עמד בחדר.
החזרתי את המפתח לקבלה, "נוותר על החלפת החדרים. אין יותר מידי הבדל כך שחבל על הטרחה." הבחור הנהן בהסכמה. הוא התנצל שוב. "מחר, מנהל המלון יהיה בשעות הבוקר, אני אבקש שייתן לכם החזר כספי".
"תודה" אמרתי מעט מופתעת מהיוזמה.
מיותר לציין שהמנהל לא נראה במלון מאותו רגע ואילך.
למחרת, את ארוחת הבוקר שלנו, אכלנו במסעדה שבעיצוב שלה נראתה כאילו חזרנו בזמן, לתקופת ההפרדה הבין-גזעית.
סיור יומי בריצ'מונד
ביקרנו ברובע Maymont, זוהי שכונה יוקרתית. הבתים המפוארים נבנו על שפת שני אגמים מלאכותיים. מקום מנוחה במסע הנדודים של להקות אווזים רעשניים. השכונה הנמצאת סמוך לאחוזה וויקטוריאנית בשם זהה. הביקור באחוזה חינמי.
בשטח האחוזה יש גנים מטופחים, בניהם ניתן למצוא גן תבלינים, גן יפני, גן איטלקי. ניתן לראות תצוגת כרכרות עתיקות, מזרקות מיוחדות ופסלים רבים.
בנוסף, ישנו מרכז שיקום לדובים שחורים ובית שיקום לנשרים פצועים, הציפור הלאומית של ארצות הברית.
איילים מסתובבים בחופשיות בינות לעצים.
זמן איכות בלתי נשכח בהחלט
יותר מאוחר, כפיר גילה שבבית הקולנוע המקומי מציגים את Venom 2. איציק, שחף וכפיר החליטו לצפות בסרט, ואילו אני, פחות חובבת ז'אנר סרטי גיבורי על אמריקאים, ראיתי את הפוטנציאל הנפלא להיות קצת זמן איכותי עם עצמי. צעדתי בשמחה למלון, תוך כדי רקמתי במוחי איך אבלה את השעתיים הקרובות, פתחתי את דלת החדר ו… נזכרתי כמה נורא החדר.
יצאתי מהמקלחת החמה התכרבלתי עם המחשב הנייד, ולפתע שמעתי קולות נפץ.
'יריות?!' תהיתי.
בעודי מתלבטת אם להציץ החוצה מהחלון נזכרתי שבסרטים יורים בעדי הראיה שמציצים מהחלון. התגברתי על סקרנותי בקושי רב.
שוב קולות נפץ, הפעם אין לי ספק: אלו הם קולות ירי.
התכווצתי במיטה, המחשבות התרוצצו בראשי: "אולי כדאי שאכבה את האור? אבל אז בטוח ידעו שיש מישהו בחדר ויבואו בעקבותיי…"
גירשתי את המחשבות מהראש, "ראית יותר מידי סדרות אמריקאיות!" נזפתי בעצמי. "סדרות המתח, משטרה ופשע שאני כל כך אוהבת משפיעות עלי" חייכתי לרגע בהקלה.
עוד יריות בודדות נשמעו.
הפעם, התיישבתי במיטה בבהלה מוחלטת.
ואז, שקט השתרר.
"אולי בכל זאת דמיינתי?"
הדקות חלפו, השקט נשמר.
שקעתי שוב לעיסוקי.
שעה מאוחר יותר, נשמעו דפיקות היסטריות על הדלת. פתחתי את הדלת במהירות. כפיר נפל לזרועותיי. הוא חיבק אותי בחזקה ושואל "את בסדר?" תוך כדי הוא סורק אותי בדאגה.
"כן" אני עניתי.
"יש המון ניידות משטרה ואמבולנס בכניסה למלון." הוא מדווח.
"אופס, אז באמת היו יריות בחניה! לא דמיינתי." עניתי.
שלושתם בהו בי בתדהמה!
מקבלים החלטות להמשך המסע
מאוחר יותר בלילה, בסיעור מוחות משותף עלתה העובדה שמדינות העולם השלישי הרבה יותר מרתקות אותנו. החלטנו לקצר את הביקור בארצות הברית ולטוס למקסיקו. לשם כך, עלינו לשוב לוושינגטון ולטוס בהקדם האפשרי.
באותו לילה, ארזנו את חפצינו בשמחה. למחרת התייצבנו באותה תחנה מרכזית ההזויה אליה הגענו ביומנו הראשון בעיר. מוכר הכרטיסים החביב הסביר לי שוב ושוב במבטא כבד ובלתי מובן בעליל באיזה שער עלינו להמתין. "שער 15?" ווידאתי אתו שוב ושוב. והוא מהנהן נמרצות בראשו בחיוב. "אבל לא כתוב במסך שער 15", אני מקשה. והוא בסבלנות אין קץ ממשיך בשלו. איציק נעמד בכניסה לשער 15. ככל שהדקות חולפות, התורים בשערים הסמוכים הלכו והתארכו ואילו רק אנו המתנו בשער 15. ליבי בישר לי רעות. על מסך המידע הופיע מידע על נסיעה לבולטימור וניו יורק. ובקרוב הנסיעה לוושינגטון אמורה לצאת אולם אף אחד לא נעמד בשער 15. "משהו לא בסדר!" אמרתי לאיציק נחרצות והלכתי לברר שוב אצל מוכר הכרטיסים החביב שמשמש גם סדרן. "אל תדאגי, שער 15!" אמר לי במבטא דרומי הכבד וחיוכו הלבבי. "אני אודיע בכריזה כשיגיע האוטובוס." ושב למכור כרטיסים ליעדים השונים. חזרתי לעמוד לצדו של איציק. האוטובוס לניו יורק נכנס לתחנה. סדרנית מטופחת נעמדה בין בחלל שבין שני השערים ובקשה להציג את הכרטיסים לפני העלייה לאוטובוס. ניגשתי אליה, מושיטה את הכרטיסים שבידי "האם זה האוטובוס שעוצר בוושינגטון?"
"לא!" ענתה לי והצביעה על שער 14.
"ידעתי, ידעתי, ידעתי! זה היה כל כך ברור! הגענו ראשונים לתחנה! שעה וחצי לפני הזמן, כדי לתפוס מקום טוב ועכשיו נחכה בסוף התור?!" הבטתי מזועזעת בתור הארוך שהשתרך.
ברקע, הסדרנית המשיכה ופירטה מידע במבטאה הכבד ולפתע החלה מהומה, אנשים התפצלו לשני תורים בשני שערים: שער 14 ושער 13. בחסות המהומה איציק התמקם בתחילת התור. הבטתי סביבי במבוכה. איש לא פצה פיו בתלונה. "אתה לא יכול לעשות דבר כזה!" לחשתי לאיציק. הוא משך בכתפיו. "אנחנו מחכים פה לפני כל האנשים האלו! הטעו אותנו במידע לגבי השער שוב ושוב! אז אין לי בעיה עם זה!"
התיישבתי בבושת פנים בספסל הסמוך לשער 14. הגברת שעמדה בראש התור שאלה את הבחור שעמד לידה "אתה מאמין שכל הנוסעים יעלו על האוטובוס הזה?" הוא הניד בראשו בשלילה. "הם שוב מכרו יותר כרטיסים ממקומות ישיבה!" הוא עצר רגע. הביט סביבו והמשיך בדבריו "בפעם הקודמת שזה קרה לי, חיכיתי שש שעות עד שהצלחתי לעלות לאוטובוס!"
"באמת?! הם באמת עושים דבר כזה?" התפרצתי לשיחתם המומה. "כן!" זה קורה המון פעמים!" ענתה לי האישה.
"איך אתם מסכימים לזה?" שאלתי אותה. היא הביטה בי מופתעת. "אני לא מבינה, איך אתם מסכימים ליחס כזה?", המשכתי לשאול בעיקשות, אולם נותרתי ללא מענה. הם רק הביטו בי בפליאה משונה. כשסוף סוף עלינו לאוטובוס שכבר היה מלא חלקית, סגרו מאחורינו את הדלתות ושאר הנוסעים המתינו בתחנה. היה זה הרגע שבו חשתי הקלה עצומה שאיציק השתחל לתור בלי להסס. מי יודע כמה שעות האנשים האלו ימתינו בתחנה.
ושוב בוושינגטון די.סי.
האוטובוס נכנס לתחנת המרכזית בוושינגטון די.סי. כפיר קרן מאושר. הוא ממש אוהב את העיר הזאת. צעדנו ברחובות הנקיים והרחבים לעבר המלון שלנו. שם ציפתה לנו הפתעה נעימה. הם שידרגו לנו את הדירה וכעת קיבלנו דירה גדולה יותר ומוארת יותר.
נותר לנו רק להמתין לטיסה למקסיקו. התרגשות עצומה אחזה בנו.
נפרדים מארצות הברית ברגשות מעורבים
אמריקה. אח אמריקה! "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות!"
אני נפרדת ממנה ברגשות מעורבים. בביקור הקצר שלנו נזכרתי בפייבל מאוסקביץ גיבור סרט האנימציה An American Tail.
פייבל והחלום האמריקאי
שנת 1885.
פייבל, עכברון יהודי צעיר, יחד עם בני משפחתו ואלפי עכברים נוספים, נמלטו מהרדיפות שחוו ברוסיה. במהלך ההפלגה לאמריקה, אביו של פייבל מספר למשפחתו שישנה אגדה המספרת שאמריקה הינה ארץ נטולת חתולים והרחובות בה מרוצפים גבינה.
כשסערה קשה פורצת, פייבל נופל מעבר לסיפון אל המים הסוערים ומאבד את אביו, אמו, אחותו ואחיו התינוק. חייו ניצלים בנס וברגע שהוא מגיע לארץ החדשה, הוא מתחיל במסע אמיץ למציאת משפחתו האובדת בעוד משפחתו אבלה ומאמינה שהוא טבע למוות.
במהלך חיפושיו, פייבל נאלץ להתמודד עם כל התלאות האפשריות בחייו של מהגר, מבנייני מגורים עלובים לסדנאות יזע. עם הזמן הוא מוצא חברים חדשים: טוני טופוני העכבר האמריקאי וטייגר החתול הצמחוני ביחד הם חווים הרפתקאות מסוכנות.
לבסוף מוצא פייבל את משפחתו, בסצנה סוחטת דמעות. (שלוש פעמים ראיתי את הסרט ובכל שלושת הפעמים מיררתי בבכי!)
יחד עם חבריו החדשים, פייבל ומשפחתו מתחילים להתאקלם בניו יורק.
זהו סרט מצחיק ומרגש על התפקחות "מהחלום האמריקאי" בניגוד לאגדה שהאמינו בה פייבל ומשפחתו, החתולים באמריקה היו גדולים יותר ואכזריים יותר. הרחובות כלל לא רוצפו בגבינה. החיים היו קשים ויקרים. מאוד!
איכשהו, גם אני חוויתי מעין תהליך התפקחות "מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות."
אבל מה שהכי הפתיע אותי:
באמת אין חתולים ברחובות באמריקה! (לפחות לא בערים בהן ביקרנו), זה היה מוזר!
ממש מוזר!
