במרחק הליכה קצר מ- Luma Hotel, נמצא Port Authority Bus Terminal, ירדנו במדרגות הנעות לעבר שער 73: .Baltimor – Washington D.C. מעט אנשים כבר המתינו בתור. כשרכשנו כרטיסי נסיעה יום קודם, הקופאית של חברת Peter Pen Bus Lines אמרה שעלינו להגיע עשרים דקות לפני מועד יציאת האוטובוס. במבט חמור סבר הדגישה שהאוטובוס יוצא בשעה 9:30 בדיוק.
הדקות חלפו לאיטן, שעת היציאה חלפה כבר מזמן. לנהג האוטובוס אין זכר. "מוזר" אמרתי בקול, ספק לעצמי ספק למשפחתי. 'חשבתי שבארצות הברית, מקפידים על לוחות זמנים.' חשבתי על המסע שלנו באסיה. דווקא שם הכל תקתק כמו שעון שוויצרי!
סוף סוף נהג האוטובוס הופיע. הוא נשא נאום קצר המתאר את מסלול הנסיעה ואז תוך התעלמות מוחלטת מהתור הארוך שהשתרך, ניגש למשפחה עם פעוטה והזמין אותם לעלות ראשונים לאוטובוס. זה היה מקסים. איש לא התלונן או הביע מחאה. להיפך, כולם פינו להם את המעבר בחיוך.
"wifi חופשי ואפשרות טעינה של טלפונים ניידים באוטובוס", הכריזה הקופאית בקולה הנמרץ כששילמנו על כרטיסי האוטובוס. "אין טעינה לטלפון הסלולארי! אין Wi Fi! אין שירותים על האוטובוס!" שחף מדווחת דקות ספורות לאחר שהתמקמה במושבה. 'אז מה אם הגברת החביבה, במשרד הכרטיסים אמרה שיש. זה לא אומר שבאמת יש!' חשבתי בגיחוך. חמשת השעות הבאות עברו עלי בשעמום, כשסוללת הטלפון הנייד שלי התרוקנה ללא אפשרות טעינה.
עיר הבירה של ארצות הברית – וושינגטון די.סי.
נדרשו דקות ספורות לאחר הגעתנו לוושינגטון כדי שכולנו נפלוט אנחת אושר קטנה. השמיים היו בהירים, מזג האוויר היה חמים ועד מהרה החלנו פושטים את השכבות הרבות שלבשנו. הבתים נמוכים וסימטריים. רובם צבועים בלבן. הרחובות רחבים. העצים בצבעי שלכת העניקו לרחובות גוונים מרהיבים. על פנינו חלפה מכונית. הנהגת עצרה לפני מעבר החציה. פתחה את חלונות רכבה, הגבירה את הסאונד והחלה רוקדת במושב הנהג ושרה בקולי קולות לצלילי המוזיקה.
"אני אוהב את וושינגטון" כפיר אמר בהתלהבות, תוך כדי הוא מונה את ההבדלים בין ניו יורק לוושינגטון.
בהמשך דרכנו, חלפנו על פני מסעדה. Laos in Towne, שמה לוכד את תשומת ליבנו.
"Baby I'm home" אני אומרת בשמחה. מאוחר יותר, כשהגענו לארוחת ערב במסעדה. בחרנו מהתפריט מנות שאהבנו במיוחד במטבח הלאוטני. הבשר היה באיכות טובה מידי. העוף גדול ורך. הירקות נטולי חרקים והסטיקי רייז ממש לא היה "סטינקי רייז" כמו שנהגנו לכנות אותו בחיבה. זה ממש לא היה הטעם הנפלא של לאוס, זה שלימד אותנו להתעלם מההיגיינה, הריח והנראות של האוכל. כשהמלצר שאל אותנו מה דעתנו על המנות אמרתי לו בכנות שהאוכל טוב מידי. פניו הוארו בשמחה, "אני שמח שאהבתם, אני מקווה שתשובו אלינו שנית". שתקתי בחיוך. בחרתי לא להרוס לו ולומר שאין סיכוי.
אח, אילו יכולתי רק עוד פעם אחת להזיז הצידה כרבולת מהמרק שלי, להסיר באדישות תולעת מהירק שלי, ולבצוע 'סטינקי' (סטיקי) רייז בידיים חשופות תוך כדי התעלמות מאי אילו חלקיקים לא ברורים במנה שלי, הייתי המאושרת באדם.
הזמנת מקום לינה באתר Booking.com הינה תמיד "חתול בשק" מבחינתנו, אולם הפעם ציפתה לנו הפתעה נפלאה! הדירה שהזמנו ב- Why Hotel DC Union Market הייתה יותר ממושלמת. כפיר מיד ארגן את חפצינו, עיניו נצצו בשמחה! 'נראה שהוא זקוק לבסיס יציב הרבה יותר ממה שחשבתי.' פילחה בכאב, מחשבה במוחי.
בסמוך למלון שלנו, מצאנו את Union Market, שוק אוכל עם דוכנים המציעים אוכל בייצור ביתי וטעים.
במרחק נסיעה במטרו, נמצאת Georgetown המקסימה, וממנה ניתן להגיע ל- Georgetown Waterfront Park ולצעוד בטיילת לאורך Potomac River.
העיר הייתה כל כך נעימה שהחלטנו להישאר בה הרבה יותר זמן מכפי שתכננו. כפיר תכנן עבורנו את הביקורים במוזיאונים.
National Air and Space Museum
הביקור במוזיאון האוויר והחלל הלאומי National Air and Space Museum, אינו כרוך בתשלום. יחד עם זאת ניתן בתשלום להתנסות בטיסה בסימולטור או לצפות בסרט תלת ממד עם עלילה מתאימה לילדים בגילאים הצעירים.
Spy Museum
מוזיאון הריגול Spy Museum, כרוך בתשלום אולם למי שמציג תעודות בגין שרות צבאי ניתנת הנחה.
National Museum of the American Indian
מוזיאון האינדיאני הלאומי National Museum of the American Indian, מלמד רבות על מגוון שבטי האינדיאנים שחיו בצפון אמריקה עד הגעת המהגרים "לעולם החדש."
באחד האגפים נכתב:
We are made up of two major clans, Summer and Winter people. Everyone belongs to one of these groups, But there is no dividing line. There is just a sense, Because all of us, whether we are Winter or Summer people are seeking a good life.
האם נשיא ארצות הברית בדיוק חלף על פננו?
בבוקר, כשצעדנו לביקור ב- National Museum of the American Indian, הבחנו בתכונה רבה סביבנו. המוני שוטרים חסמו לתנועת רכבים את הכבישים סביב הקפיטול. לפתע ראינו שיירה ארוכה נוסעת בכביש לידינו. בראש השיירה עשרות אופנועי משטרה, הפעילו סירנות מחרישות אוזניים, אחריהן נסעו רכבי משטרה גם הם הפעילו סירנות ואורות מהבהבים. שני רכבים משוריינים שחורים הגיחו אחרונים בנסיעה איטית. "מה קורה פה?" שאלתי בסקרנות קבוצת אנשים שחלפה על פנינו. "הנשיא עובר למקום אחר" ענתה לי אחת מהם בחיוך. "נשיא ארצות הברית?!" שאלתי בהשתאות. "כן, כן" הנהנה נמרצות. 'כל כך הרבה רעש' חשבתי לרגע. 'זאת בהחלט דרך משונה להגן על האדם הכי חשוב במדינה'. אולם עד מהרה התחלפה המחשבה הביקורתית בראשי בהתרגשות שמלאה אותי. "זאת כנראה הפעם היחידה בחיים שנהיה הכי קרובים לנשיא המדינה הכי חזקה בעולם!" הצהרתי משועשעת.
פורקים עצבים ונהנים
באחד הערבים, כפיר, איציק ואני שיחקנו ב- Rayman, במכשיר ה- Nintendo שלו. זהו משחק שלעבודת צוות יש חשיבות עצומה ומצד שני, גילינו את האפשרות לחבוט זה בזה באופנים שונים ומצחיקים. בעוד כפיר ניסה לאסוף אותנו למשחק, איציק ואני התפרענו בחבטות הדדיות, לבסוף כפיר שנואש מאתנו הצטרף ל"חגיגה", ולימד אותנו שיעור בהשתוללות, צחקנו עד דמעות. היה זה ערב בלתי נשכח. קיוויתי שאף אחד מהאורחים בדירות הסמוכות לא יתלונן על קולות הצחוק הרמים.
לאן ממשיכים?
הגיעה העת להמשיך בדרכנו. לאחר התלבטויות רבות, בחרנו להמשיך ל- Richmond, בירת מדינת Virginia.
הממממ…. אני עדיין לא בטוחה אם אהבתי את Richmond או לא. היא בהחלט הייתה שונה ממה שציפיתי.
